מזכיר החברא קדישא מספר על כ"ב שבט תשמ"ח

ראיין: אברהם רייניץ, בית משיח

שלהי שבט תשמ"ח. ב'בית חיינו' שררה שגרת חיים פעילה, שום דבר חריג לא העיד על הצפוי להתחולל בימים הקרובים. המקורבים ביותר לבית רבי ידעו כי בימים האחרונים הורע מעט מצבה הבריאותי של הרבנית, וחולשתה התגברה, אך איש לא חשב שמדובר במשהו מסוכן. הרופא המטפל ד"ר פלדמן ביקש שהרבנית תתאשפז, אך היא סירבה. כשהגיע הדבר לאוזני הרבי מה"מ, הורה לכנס את הרופאים כדי שיפסקו בעניין.

בערבו של יום שלישי, כ"א בשבט תשמ"ח, התקיימה אסיפת רופאים בבית הרבי והרבנית. באחד מחדרי הבית שהתה הרבנית וגם הרבי הגיע במיוחד מ–770 בשעה מוקדמת יחסית… לאחר דיון ארוך החליטו הרופאים פה–אחד שצריך לאשפז את הרבנית למשך שבועיים. הרב זלמן גוראריה שהיה מופקד על ענייני בריאותה של הרבנית, נכנס לחדרה והודיע לה את החלטת הרופאים, תוך שהוא מציין כי החלטתם היא בהסכמת הרבי.

קודם שיצאה מביתה לבית הרפואה, נכנס הרבי לחדרה ושהה שם מספר דקות. לאחר מכן יצאה הרבנית בכוחות עצמה אל המכונית שהמתינה בחוץ, בעוד הרבי מלווה אותה עד כניסתה למכונית. היעד היה בית הרפואה 'קארנעל' שבמנהטן. ההערכה הייתה שלא מדובר במקרה חירום, ומשום כך הוכן חדר במחלקה הרגילה.

כאשר הגיעה הרבנית לפתח חדרה, התברר כי החדר טרם מוכן, והיא נשארה יושבת על הכסא סמוך לפתח החדר. את הזמן ניצלה הרבנית לשיחה עם הסובבים אותה. בין השאר ביקשה מהעוזרת להביא לה למחרת בבוקר בגדים וחפצים מסויימים.

אחד הרופאים ניגש אל הרבנית והחל לשאול שאלות–קבלה סטנדרטיות כפי הנהוג בכל תהליך אשפוז. תוך כדי שיחה עמו, ביקשה הרבנית לשתות כוס מים. הגב' אסתר שטרנברג ששהתה במקום, רצה מיד להביא כוס מים. למעשה, היא ידעה שהרבנית לא תהא שבעת רצון משהותה במקום, שכן היא צריכה להיות עם ילדיה בבית, אולם היא לא יכלה להישאר בבית, והתלווה לרבנית בחשאיות. היא שלחה אפוא את כוס המים באמצעות המשב"ק ר' שלום דובער גנזבורג.

הרופא המשיך לשאול את הרבנית שאלות שונות, כשלפתע הבחין כי פניה מחווירות. הוא בדק את לחץ הדם והרגיש שהדם זורם במהירות גבוהה. הוא פנה אפוא אל הרבנית ושאל "את אתנו?", הרבנית השיבה בחיוב. אחרי זמן קצר שוב חוורו פניה, ושוב פנה אליה הרופא ושאל "את אתנו?", אולם הפעם לא התקבל מענה…

הרופאים הגיבו במהירות. הרבנית הוכנסה לחדר בבהילות, הניחו אותה על המיטה. דום לב. ובמשך זמן רב ניסו להחיות אותה, אבל היה מאוחר מידי… ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש…

השעה הייתה זמן קצר אחר חצות הלילה – – –

הרב חיים שלום דובער ליפסקר, מזכיר החברה קדישא של אגודת חסידי חב"ד, היה אחד הראשונים שקיבלו את הבשורה המרה.

"כשקיבלתי את ההודעה", הוא מספר ל'בית משיח' השבוע לראשונה בגילוי–לב נדיר, "הייתי בהלם מוחלט. שום דבר לא הכין אותנו למצב הזה. זה היה זעזוע. לאחר ההלם הראשוני, הבנתי שבתור מזכיר החברא קדישא, אני חייב לפעול מיידית. יש להדחיק את הרגשות הקשים ולהתחיל לטפל בכל הליכי הקבורה.

"ראשית צלצלתי לכל גבאי החברא–קדישא – הרה"ח ר' צבי פוקס, הרה"ח ר' חיים מאיר בוקיעט והרה"ח ר' אלי' נחום שקלאר, וזימנתי אותם לאסיפה דחופה בביתי. כעבור חצי שעה ישבנו כולנו יחד כדי לדון בעניין מקום הקבורה וסדרי ההלוויה. היו כמה אפשרויות היכן לחפור את הקבר, והיינו צריכים לקבל החלטה – האם ליד הרבנית חנה אמו של הרבי, או ליד אמהּ הרבנית נחמה דינה, או ליד סבתהּ הרבנית שטערנא שרה. לפועל החלטנו לקוברה ליד הרבנית שטערנא שרה.

"מאוחר יותר התברר לנו, שכאשר הרב יהודה לייב גרונר, מזכירו של הרבי, שאל את הרבי פרטים בקשר להלוויה ומקום הקבורה, אמר לו הרבי שזה קשור ל'חברה קדישא', ושאנחנו נחליט לבד בכל הדברים. אמנם באותה נקודת זמן לא ידענו על כך, אבל היה ברור לנו שאנחנו צריכים להגיש את ההצעה שלנו, וכמובן שאם הרבי יחליט לשנות – הכל ישתנה. לפועל, הרבי כמעט ולא התערב בתהליכים השונים, וביקש שאנחנו נחליט על הכל".

הרבי שאל: היכן ליפסקר?

בשעה 1:40 בלילה יצא הרבי לדלת הבית ושאל את ר' מאיר הארליג, האם נוכח במקום אי–מי מאנשי ה'חברה קדישא'? כשענה שנמצא כאן הרב צבי הירש פוקס, היה נראה שלא לכך התכוון הרבי, והוא שאל "היכן [שלום–דובער] ליפסקר?". ר' מאיר לא ידע להשיב, והרבי המשיך ושאל: "מתי יבוא הארון?" ר' מאיר אמר שייקח עוד זמן, והרבי שאל "היכן [לייבל] גרונר? אני צריך את התפילין, הסידור וקיצור שולחן ערוך – לדעת את הדינים". ר' מאיר השיב שהרב גרונר עסוק בסדרי ההלוויה. הרבי שמע זאת, נכנס בחזרה לביתו ועלה לחדרו.

כעבור חצי שעה שוב יצא הרבי החוצה למרפסת ושאל את ר' מאיר הארליג "ווען קומט דער ארון?", ור' מאיר השיב שעוד ייקח זמן. ושוב שאל לגבי ר' בערל ליפסקר… אך הרב ליפסקר טרם הגיע, שכן היה טרוד בהכנת סדרי ההלוויה והקבורה.

בשעה 5:20 לפנות בוקר הובאה הרבנית מבית–הרפואה. בחוץ המתינו כבר חברי המזכירות ואנשי ה'חברה–קדישא'. גם כמה מבאי הבית והמקורבים ל'בית חיינו' נכחו במקום. היו אלו רגעים מצמררים. המזכיר נכנס לבית והודיע לרבי שהביאו את הרבנית, ושאל היכן להניחה. הרבי הורה להניחה במטבח.

דקות אחדות לאחר מכן יצא הרבי כשהוא לבוש במעיל (ידיו היו מחוץ לכיסים), וירד לאט במדרגות בעוד הרב גרונר ירד לימינו בשליבה עליונה יותר. הרבי החזיק במעקה הברזל, ופסע עד המדרכה. בזמן זה הספיקו להוציא את האלונקה מהרכב והנוכחים החלו לעלות. הרבי הסתובב ועלה אחר האלונקה, כשהוא עולה כעת בצד ימין של המדרגות, ומביט כל הזמן על המיטה. ההלם והכאב שמשו בערבוביה.

גב' גיטלין מה'חברא–קדישא' וגב' שטרנברג הורידו את הרבנית מהאלונקה על ריצפת המטבח, קרוב לכניסה האחורית והניחוה על גבי ענפים ועצים קטנים שהונחו קודם לכן על הרצפה, כדי שלא היתה מונחת על הקרקע ממש. הראש לכיוון דרום. למראשותיה הודלקו שני נרות–נשמה גדולים.

הרגעים הללו חקוקים היטב בנפשו של הרב ליפסקר והוא זוכר אותם כאילו היו אתמול, ולא לפני 30 שנה: "לאחר שהניחו את הרבנית במטבח, חזר הרבי ועלה לקומה השניה דרך המדרגות הפנימיות שליד המטבח. כעבור כמה דקות ירד ובידו חבילת שטרות כסף, ושאל אם אני נמצא. ניגשתי מיד, והרבי מסר לי את חבילת השטרות באומרו שזה עבור מקום הקבר.

"אמרתי לרבי, שהמקום שולם מזמן, שכן כאשר אדמו"ר הריי"צ קנה את החלקה, הוא שילם עבור כל בני המשפחה – אבל הרבי מסר לי את הכסף והורה לי לבדוק כמה זה עולה, והאם הסכום שנתן מספיק… כמו כן הורה לי הרבי לבדוק כמה תעלה המצבה".

"הרבי אמר לי שבוודאי יתפרו את התכריכים בבית", ממשיך הרב ליפסקר לספר על אירועי אותו לילה מנקודת מבטו. "זו הייתה בקשה לא שגרתית, שכן בדרך כלל אנחנו מביאים תכריכים מוכנים מראש. כמובן שאם כך הורה הרבי, התקשרתי לנשים שמכינות את התכריכים, וביקשתי שיבואו לבית הרבי לתפור את התכריכים.

"שוב הרבי קרא לי ומסר בידי חפץ עטוף בעטיפת נייר, ואמר לי להניח את זה בתוך הארון. מובן שלא פתחתי את העטיפה, כך שאין לי מושג מה היה שם… כאשר הנשים הגיעו לתפור את התכריכים, מסרתי להן את המעטפה, וביקשתי לתפור אותה בכיסוי של הראש, סמוך ממש לרבנית.

"בינתיים ניגש אליי ר' חס"ד הלברשטראם, המשמש בקודש, ומסר לי טבעת שהרבנית שיינא הי"ד נתנה פעם במתנה לאחותה הרבנית חי' מושקא. במשך השנים הרבנית שמרה מאד על הטבעת הזאת וייקרה אותה מאד. ר' חס"ד הבהיר שהרבנית הייתה רוצה שהטבעת הזאת תקבר איתה".

"זכורני שבמשך הלילה, כאשר עמדתי סמוך לרבי, הרבי שאל משהו. אינני זכור כרגע מה הייתה השאלה, רק זאת אזכור, שכאשר פציתי את פי לומר משהו, הרבי עצר אותי ואמר: "אני לא רב, ואתה לא רב!" (אגב, זה הזכיר לי ביטוי דומה ששמעתי מהרבי שבועיים לפני פטירת חותני, כאשר נכנסתי ליחידות ואמרתי משהו בקשר למצבו הרפואי של חותני. הרבי העיר לי אז בלשון דומה: אני לא רופא, ואתה לא רופא!]

"מי שבפועל קיבל את הזכות לחפור את הקבר, היו אברכי הכולל שעל יד המזכירות. כאשר הם נסעו ל'בית החיים', לא יכולתי שלא להיזכר באירועי ו' תשרי תשכ"ה, עם פטירת אמו של הרבי. נסעתי אז עם כמה בחורים לחפור את קברה של הרבנית חנה. מכיוון שבית הקברות שייך ל'יוניון' איגוד עובדים, הם לא הרשו לאיש לעבוד שם, מלבד הפועלים שלהם. הם פגשו אותנו בעיצומה של חפירת הקבר, וביקשו שנלך מן המקום ונאפשר לפועלים שלהם לחפור, אך אנו התעקשנו כמובן להמשיך לחפור. ואז הם שלפו אקדחים והתרו בנו לעזוב את המקום מיד. רצתי מיד לטלפון ציבורי סמוך, וצלצלתי לרב שלמה אהרן קזרנובסקי. הוא יצר קשר מיידי עם ראשי האיגוד, הסביר להם את רגישות המצב, ורק אז יכולנו להמשיך לעבוד…

"בשנת תשמ"ח המצב כמובן היה שונה לחלוטין. הקשרים שלנו עם ראשי האיגוד היו מצוינים, והכל עבר ללא תקלות…"

הרגע בו נותר הרבי לבד עם הארון

7:00 בבוקר. הלילה הסוער, רווי הרגשות הסוחפים, פינה את מקומו ליום חדש.

צפירה עולה ויורדת נשמעה בשכונת 'קראון הייטס'. על דלת 770, ובמקומות נוספים, נתלתה מודעה רשמית: "הלוי' של הצדקנית הרבנית מרת חי' מושקא בת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע מליובאוויטש – אשת – יבלחט"א – כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש – תתקיים היום כ"ב שבט בשעה 12:00 בצהריים. הלוי' תצא מ–1304 פרעזידענט סט', ותעבור על יד בית הכנסת ובית המדרש ליובאוויטש שבליובאוויטש, בית אגודת חסידי חב"ד 770 איסטערן פארקוויי".סביב המודעה הייתה מסגרת שחורה.

מי שהיה באותן שנים ב–770, יכול לזכור שעצם המודעה הפשוטה, עטורה במסגרת אבל שחורה, זעזעה את כולם. זו הייתה מציאות שאיש קודם לכן לא העלה אותה בדמיונו.

בשעה 9:30 בבוקר ירד הרבי לקומה הראשונה לתפילת שחרית כשהוא חגור בגרטל, אך ללא טלית ותפילין. הרבי, שלא התפלל עם הציבור, החזיק בידו משניות והביט בהם משך כל הזמן, כולל בעת אמירת הקדישים. בחזרת הש"ץ הקשיב (כהרגלו) מתוך הסידור. פניו הקדושות היו חיוורות וידיו אף רעדו קצת.

לאחר התפילה נכנסה לבית קבוצת נשים מה'חברה–קדישא' כדי לערוך את הטהרה. לאחר הטהרה הועבר ארונה של הרבנית לסלון הבית.

מספר הרב ליפסקר: "הגיע הזמן לעשות 'קריעה'. הרבי ביקש מהרב גרונר שאף אחד לא יהיה נוכח בשעת הקריעה, מלבדו ומלבד אנשי ה'חברה–קדישא'. לפועל, ביקשתי שכולם ייצאו מהחדר, ורק הרב פוקס, זקן אנשי החברא–קדישא נשאר. הוא החל לחתוך והרבי המשיך בקריעה. גם כאשר אמר הרב פוקס שעל פי הלכה זה כבר מספיק, המשיך הרבי עוד קצת.

מיד אחר–כך יצאו כולם מהחדר, והרבי הסתגר עם הארון למשך כדקה.

רבבות בהלוויה

לאחר שאנשי החברא–קדישא הרימו את הארון, קודם היציאה מהבית, ביקש הרבי לברר כיצד נוהגים – הארון יוצא קודם? הרב לוי–יצחק שפירא השיב שהמנהג הוא, שהארון יוצא קודם.

מסע ההלוויה החל בשעה 12:10. הארון בראש וכמה מטרים אחריו צעד הרבי. את הארון נשאו כל הזמן אנשי ה'חברה–קדישא' וכמה מהמקורבים לבית חיינו והגבאים. מעניין לציין, כי במהלך הלילה אמר הרבי לרב גרונר שהוא רוצה להיות בין נושאי הארון, אך מאוחר יותר אמר שכיוון שראה שיש בזה חילוקי דעות בין הפוסקים, החליט שלא לשאת את הארון.

לפני הארון נסעו שנים–עשר אופנועים של המשטרה. הרבי בהליכה מהירה יחסית הגיע עד לרחוב קינגסטון, שם העיר לריל"ג: "אזוי לאנג דארף מען גייען [= כל כך הרבה צריכים ללכת]", והמשיך הלאה ללכת, כשהוא ממש גורר את רגליו… הרבי היה לבוש במעיל, ידיו בכיסים והבעת פניו "זייער פארקוועטשט". הפה סגור באופן מאויים, וארשת מבהילה ביותר נסוכה על פניו הקדושות. לא היה שייך להביט בהן יותר משניה, פשוט "א מבהיל'דיקער ציור".

רבבות הגיעו מכל רחבי ניו יורק, ואף מחוצה לה, להשתתף בהלוויה עמוסת–היגון. הכאב היה גדול מנשוא. גם מראהו האיום של הרבי הוסיף לשברון–לבם של אלפי החסידים. מאות רבות של שלוחים הספיקו להגיע מכל רחבי ארצות הברית.

הרבי המשיך לצעוד עד קינגסטון פינת איסטערן פארקוויי, שם הוחלט שהבלגן גדול מידי, והרבנים פסקו להמשיך הלאה בנסיעה. אנשי 'וועד המסדר' פילסו דרך עבור הרבי עד לרכב, ובינתיים שאל הרבי איפה הארון? והמזכיר הרב גרונר הצביע לכיוון הרכב של ה'חברא–קדישא' שנע בתחילת הסערוויס ליין. שוב פילסו דרך עבור הרבי שניגש לכמה רגעים לארון, ואחר כך נכנס לרכבו. הרבי ישב בקידמת הרכב כאשר מאחור ישבו חברי המזכירות.

הרבי נכנס לאוהל ובכיותיו נשמעו גם בחוץ

בהגיעם ל'בית החיים', יצא הרבי מהרכב בתנועה מהירה, פשט את מעילו, קפלו לשניים וזרקו פנימה לתוך הרכב. הארון בראש והרבי הלך אחריו. כשעברו ליד האוהל, הרבי הפנה את מבטו הקדוש לרגע.

ר' אליהו הבר מה'חברה–קדישא' נכנס לתוך הקבר לסדר את הארון. כשפתחו את התחתית של הארון, כנהוג, נשמעה חבטה. הרבי שעמד על מקומו, נרעד. ידיו הקדושות היו קפוצות, ומידי פעם נשמעה אנחה של בכי עצור.

הרב ליפסקר משחזר לראשונה את אותם רגעים קשים: "הרבי שאל אודות הסדינים עם הדם ואמר שיכניסו זאת לארון. אמרתי לרבי שאין מקום להניח זאת בתוך הארון, והרבי אמר שאינו מתערב ושישאלו רבנים מה לעשות. אב"ד קראון הייטס, הרב מארלאוו אמר שאחד הפוסקים סובר שאפשר לשים זאת בצד הארון (לאחר שפסק, היו ששמעו את הרבי ממלמל משהו, ובין הדברים נשמעו המלים "פסקי דינים"). על פניו הקדושות של הרבי ראיתי הבעת אי–שביעות רצון.

"לאחר שהכניסו את הארון, שמתי את הטבעת הזאת בצד הארון. הרבי הבחין בכך ושאל אותי מיד מה זה? השבתי שאת העטיפה שהרבי נתן – תפרנו בתוך התכריכים, ומה ששמתי כעת, זו הטבעת שחס"ד נתן…

"ראיתי שלאחר שאמרתי שאת העטיפה שמסר תפרו ממש עם התכריכים, נחה דעתו הק'.

כמו–כן שאל הרבי לפשר הפלסטיק שהיה מונח על קברה של הרבנית שטערנא שרה, ועניתי ששמים קרש ועליו פלסטיק, ועליהם מניחים את העפר שהוצא מתוך הקבר, כך שכשמרימים הפלסטיק אזי העפר נופל לקבר.

"במשך כל הקבורה הביט הרבי על הקבר. בעת אמירת הקדיש, לפני המלים 'ויתהדר', נעצר בקול חנוך, ואז נשמע קול בכי. כל הקדיש נאמר בקול רוטט ובעיניו נצנצו דמעות".

בשלב זה, המזכיר הרב גרונר ועוד כמה סייעו לרבי להחליף את הנעליים לנעלי גומי. ר' בערל יוניק וד"ר ווייס תמכו ברבי מצד ימין.

לאחר מכן נכנס הרבי לאוהל ושהה שם לבדו כמה דקות. הרבי סובב סביב הציון ובכה בכיות נוראיות שנשמעו גם בחוץ… רק לאחר שיצא מהאוהל, עשו הנוכחים שורה לניחום אבלים. זה היה מעמד קשה. החסידים לא האמינו שיצטרכו לנחם את מי שמנחם אותם תמיד…

הרבי נכנס לרכב אך מיד יצא ועקר עשבים, כפי שנהוג. על מקום מושבו ברכב הונח קרש, כדין ישיבת–אבל. בשעה 1:40 היה הכל לאחר מעשה. הרבי שב לביתו בקראון הייטס, כאשר אחריו נסעו עוד רבים, מי במכוניתו הפרטית ומי באוטובוסים. בלב כולם תחושות של כאב יגון ושבר. האלפים שהגיעו במהלך זמן הקבורה, נשארו מחוץ לגדרות בית החיים, ורק לאחר שהרבי שב לביתו, נפתחו השערים וכולם הורשו להגיע למקום הקבר הטרי.

ב–3:15 התפללו מנחה בביתו של הרבי. הרבי התפלל לפני העמוד ואמר את כל הקדישים. לתפילה זו נכנסו רק השלוחים שהגיעו לניו יורק ליום אחד בלבד, כאשר חלקם שבו באותו יום, או למחוז שליחותם.

הרבי עצמו כתב את נוסח המצבה

מוסיף ומספר הרב ליפסקר: "במהלך ימי ה'שבעה' הרבי שאל את הרב פיקרסקי מתי להקים את המצבה? לאחר שהוא עיין בדבר, השיב לרבי שעל פי קבלת האריז"ל יש להקים את המצבה ביום השמיני. אמנם ה'שבעה' מסתיימת בבוקר לאחר התפילה, אך המשך היום נחשב עדיין לחלק משבעת ימי האבלות, ולכן יש להמתין עם הקמת המצבה עד לסיום מוחלט של ימי ה'שבעה'.

"בהתאם להוראת הרבי, ביררתי אצל ר' מאיר חיים גרינבוים, האחראי על בניית המצבות, כמה עולה להכין מצבה ולהקימה. כמדומני שזה עלה 1200 דולר. לאחר שהודעתי על כך לרבי דרך המזכירות – העביר לי הרבי צ'ק על הסכום הנ"ל כתשלום.

"במשך ימי ה'שבעה' מסר לי הרב גרונר את נוסח המצבה, מתוקתק על נייר. כנהוג, ה'חברא קדישא' צריכים לאשר את הנוסח. לא ידענו מי בדיוק הכין את הנוסח, אבל היה ברור לנו שהרבי אישר את זה, וכמובן שאישרנו זאת מיד. רק לאחר כמה שנים התגלה שהרבי עצמו כתב את הנוסח בכתב יד קדשו. לפני שמו של הרבי הריי"צ השאיר הרבי רווח וסימן בשתי נקודות שבמקום זה יש להעתיק את התארים שנרשמו על מצבתו של הרבי הריי"צ. הרבי גם סימן את המילים שצריכות להיות באותיות גדולות ומודגשות. הרב גרונר תקתק את הנוסח המלא והעביר שוב לאישורו של הרבי, שמתח קו תחת המלים המודגשות.

"במנחה האחרונה של ימי ה'שבעה', ביום שני בצהריים, הגעתי עם גרינבוים, האחראי על בניית המצבה. כאשר עברנו לנחם לאחר התפילה, אמר לו הרבי: "בוודאי תהיה המצבה מוכנה בעתה ובזמנה". הוא הגיב שהמצבה מוכנה כבר, והרבי הבהיר: "בנוגע להקמת המצבה – יקימוה (לא ביום השביעי, אלא) ביום השמיני. והעיקר שהשי"ת יעזור לכם שתזכו לראות בקיום היעוד הקיצו ורננו שוכני עפר, וימלא השי"ת משאלות לבב כל אחד ואחד בטוב הנראה והנגלה".

גם בשברון הגדול, הרבי בירך ברכות מאליפות…