מהפיכה חב"דית באוניברסיטה העברית

זלמן צרפתי, בית משיח

ליל שבת. הרוח נושבת ומעצימה את צינת חורף הירושלמית שמצליחה לחדור גם מבעד לשכבות ההגנה ומקפיאה את העצמות. אבל נראה שדבר לא עוצר אותם. אחד אחרי השני הם עולים במדרגות בנין אבן ירושלמי, דלת הבית פתוחה לרווחה, סביב השולחן כבר יושבים סטודנטים מכל העולם. מארצות הברית, מצרפת, מאורגוואי, מרוסיה וכמובן – מכל רחבי הארץ.

בפתח עומד הרב יוסף איבערט שליח הרבי ומנהל בית חב”ד באוניברסיטה העברית בירושלים ומקבל את האורחים שממשיכים לזרום. גם הוא זורם. מחבק, מסתחבק, מקבל את כולם בחיוך גדול על גבול הצחוק. הוא מברך את האורחים, ופה ושם גם מתעניין, שואל, מושיב את האורחים. הסעודה תיכף מתחילה.

הרב איבערט ורעייתו הרבנית דבורה הם אנשים של אנשים. קשר אישי וחם עם סטודנטים הוא הקלף החזק שלהם. סטודנטית חדשה מצביעה על אחת הסטודנטיות הוותיקות שמסתובבת עם מגש עמוס סלטים ועורכת שולחן ושואלת את גב’ איבערט “היא הבת שלך?”. “כמעט” עונה הסטודנטית והשתיים מחליפות ביניהן מבט מלא משמעות.

“כבר לא מתבייש”

“יש לנו קבוצת וואטסאפ גרעינית וייעודית לסעודות השבת”, מספר הרב מענדי איבערט, דור שני של משפחת איבערט, שהצטרף לאחרונה עם רעייתו לשליחות. “בקבוצה חברים קרוב ל–200 סטודנטים, המתארחים לסירוגין סביב שולחן השבת, ומביאים איתם גם את חבריהם”.

הרב איבערט מנצח על הסעודה בהתלהבות, במבטא האמריקאי הכבד שלו. החו”לניקים מרגישים בבית, והישראלים נהנים מהאטרקציה. “פעם התביישתי במבטא”, הוא יספר לי לאחר מכן, “יום אחד שמעתי שהרבי הורה לרב אריה לייב קפלן ע”ה לשמר את המבטא האמריקאי דווקא לצורך ההשפעה על הישראלים, התחלתי לשים לב לזה וראיתי איך ההוראה של הרבי מוכיחה את עצמה. אז אני כבר לא מתבייש”. הוא אומר וצוחק.

השולחן הארוך מתחלק איכשהו, בלי שילוט או הוראות לאזור גברי ואזור נשי. בקצה אחד יושב הרב איבערט וסביבו מתרכזים סטודנטים, בקצה השני, הקרוב יותר למטבח יושבת הרבנית וסביבה סטודנטיות. מידי פעם הן קמות, נכנסות למטבח ויוצאות עם מגשים, קערות וסירים ומעל הכל מנצחת הרבנית דבורה איבערט כמו מפיקת על, נותנת הוראות, דואגת שלא יחסר כלום ובין לבין מוצאת זמן להסתודד עם סטודנטית ולייעץ לה, לדבר עם אחרת, לחייך הרבה, ולנהל את האגף הנשי של השולחן.

אמא מכינה הכל

מבחינה קולינרית סעודת השבת של משפחת איבערט בהחלט מרשימה. חלות מייד אין הום, 12 סוגי סלטים היו על השולחן. ספרתי. אחר כך יצאה מהמטבח מנת דג, ואחר כך תוספות, מנת עוף ובשר לבחירה ובסוף גם קינוח. אני מתפעל. איפה אתם מזמינים את האוכל? אני שואל את מענדי בהתעניינות. “זה לא קייטרינג”, לוחש לי מענדל, “הכל אמא שלי מכינה, לבד”.

הרבנית איבערט היא שם דבר בעולם החינוך בירושלים. מחנכת וותיקה ומסורה בבית חנה ששמה נישא בהערצה בפי תלמידותיה, גם שנים רבות אחרי שעזבו את כיתתה. כשיצאו לשליחות, הורה לה הרבי לעסוק במקביל בחינוך ומאז היא משלבת בין שני המקצועות, הכל–כך דומים וחופפים, ובשניהם היא מושקעת כל כולה.

בין הזמירות לדברי תורה, קם לפתע אחד האורחים. חריג מעט במראהו מהסטודנטים הצעירים. איש בגיל העמידה, גבוה, ממושקף וחבוש קסקט. במבטא אמריקני בולט הוא מבקש את רשות הדיבור. השולחן משתתק והסטודנטים מפנים אליו מבט של כבוד.

הוא מציג את עצמו כפרופ’ גרשון גרינברג, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת וושינגטון ופרופסור אורח למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. מסתבר שגם לא מעט אנשי סגל משתתפים בסעודות השבת. פרופ’ גרינברג מבקש להודות מכל הלב על האירוח הנפלא, “כל שנה אני מגיע ארצה להעביר קורס בן מספר שבועות. וגם אני וגם רעייתי לא מפספסים את סעודות השבת המלהיבות בבית חב”ד” הוא אומר וזוכה למחיאות הכפיים של הסטודנטים.

שליחות ללא הפסקה

הרב איבערט ורעייתו שלוחים באוניברסיטה העברית מאז סתיו תנש”א. מאז, מתקיימות סעודות בבית חב”ד כמעט ללא הפסקה. שבוע אחרי שבוע. בקיץ ובחורף. בשנת שבתון, אחרי לידה, ול”ע גם מיד אחרי ‘שבעה’. עשרים ושבע שנות שליחות ללא הפסקה.

“כשהגענו, הדבר הראשון שעשינו היו סעודות שבת בבית”, יספר לי מאוחר יותר. “זמן קצר לאחר מכן עברו הסעודות לתוך האוניברסיטה. אבל בשנים האחרונות חזרנו לערוך אותם בבית”. מספר הרב איבערט, “שמנו לב שלמרות הצפיפות בבית, דווקא הפעולה הפנימית על הסטודנטים גדולה לאין שיעור. והם אכן מצביעים ברגליים. סטודנטים מוכנים להגיע ולעמוד כל הסעודה ובלבד להיות חלק”.

יש משהו בדברי הרב איבערט. המקום באמת מתחיל להיות צפוף, אבל האווירה רק מתחממת. הרב איבערט מספר סיפור חסידי, ומסיים עם לקח מעניין הקשור לפרשת השבוע. אחד הסטודנטים מאתגר אותו עם שאלה שבקונטקסט אחר הייתה יכולה להישמע אולי קנטרנית. הרב איבערט מתחיל לענות, שתי סטודנטיות מתערבות לטובת השואל, נראה שמתחיל להתפתח דיון בסוגיה רגישה, אבל הרב איבערט לא מתבלבל. הוא מחייך את חיוכו הרחב, ופותח בהקשבה ארוכה כשהוא רק מהנהן בראש. לדיון מצטרפים סטודנטים אחרים שיוצאים מעצמם להגנת העמדה המסורתית. הרב איבערט עוקב בראשו בהתעניינות אחרי הצדדים, כמו צופה במשחק טניס שולחן, מחייך ושותק.

באיזשהו שלב זה נגמר, והרב איבערט מסכם את הדיון בכמה משפטים מדויקים שמשאירים את כולם עם חומר למחשבה. כולם מהנהנים בראשם ומענדי פותח בשירת ‘אדון עולם’ סוחפת, שמאפשרת לדברים לחלחל פנימה ללב ולמח.

שני סטודנטים קמים, מסמנים משהו בראש למענדי, הוא מאשר להם. הם נכנסים למטבח, שולפים שני בקבוקי מיץ ענבים, תוחבים כמה פסים של עוגות בחושות לתוך שקית גדולה ונדחקים לכיוון היציאה. “מה זה”? אני לוחש למענדי. “הם יוצאים למבצע קידוש”. הוא עונה לי. מענדי מצביע לי בדיסקרטיות על אחד מהם, בחור רזה, ממושקף עם רעמת שיער מתולתלת. “אתה רואה אותו”, הוא אומר, “זה תום. סטודנט מתוק שלא רק מגיע לסעודות, אלא מתייצב מידי מוצאי שבת לתפילת ערבית שאחריה הוא חוזר איתנו הביתה ועוזר בארגון וסידור הבית. באחד ממוצאי השבתות הופתענו לענות לטלפון ולגלות שמעבר לקו אמא של תום. מתברר, שתום התחיל לשמור שבת. כשאמו שאלה מתי תוכל לדבר איתו אחרי השבת, הוא ענה לה שבצאת השבת אפשר לתפוס אותו אצלנו בבית”.

“לאן אמרת שהם הולכים”, אני קוטע את סיפורו של מענדי על תום. “מבצע קידוש”, הוא חוזר ומבין שהוא חייב להצמיד הסבר לכותרת הזו. “זה מבצע שהתחיל דווקא מהחבר’ה ואנחנו מממנים ומדרבנים אותו. הרעיון הוא שכל ליל שבת יוצאים סטודנט או שניים עם בקבוק מיץ–ענבים ועוגות, עוברים בין עמדות השמירה הרבות שסביב האוניברסיטה ועורכים קידוש למאבטחים”.

הזורעים בדמעה

כמעט שלשה עשורים עם סטודנטים מסביב לשולחן, זה לא מתיש?

את השאלה אני שואל את הרב כשהשעה כבר אחת וחצי לפנות בוקר. תום שחזר בינתיים ועזר לפנות ולהחזיר את הבית לסדר יחסי, עזב עכשיו. הרב איבערט מתיישב על הספה עם חוברת ‘דבר מלכות’ להשלים את השיעורים היומיים, אני רואה אותו נאבק עם עצמו לקיים את הוראת הרבי ולפקוח את העיניים.

“קודם כל, כן”. הוא עונה בכנות. “אבל הרבי נותן לנו כוחות”, הוא ממהר להבהיר, “אין לזה הסבר אחר בטבע. ההוצאות הם עצומות, הכוחות הפיזיים הנדרשים לזה הם בלתי נדלים, אבל הקב”ה נותן כח ואנחנו משתדלים להמשיך לעבוד במלוא המרץ.

“דווקא השנים הראשונות היו קשות יותר, כי חורשים וחורשים ולא תמיד רואים את הפירות. ככל שחולפות השנים, ה’ברינה יקצורו’ הופך להיות מורגש. העבודה היא אמנם אותה עבודה, אבל לצידה הקב”ה גם מפנק אותנו מידי פעם כשהוא נותן לנו לראות ולהבין את המשמעות של מה שאנחנו עושים. והסיפורים הם ממש עד אין מספר. מחסידים של ממש שמשמשים כשלוחים ברחבי העולם והתחילו אצלנו, ועד אנשי עסקים עם לב חם לאידישקייט ושמירת מצוות שאף נוטלים חלק אדיר בהחזקת הפעילות.

“רק לפני שבוע, התייצבה אחת הסטודנטיות בסוף הסעודה ואמרה שהיא מעוניינת להתחיל לשמור על כשרות האכילה והשתייה. לא מדובר במישהי שהשתתפה בשיעורים עמוקים או שמעה הסברים נלהבים. כל הקשר שלנו איתה הסתכם רק בסעודות השבת וקשר חם ולבבי. אבל התוצאות ניכרות מהר מאוד.

“כמוה ישנם רבים. בעקבות הסעודות סטודנטים רבים מתחזקים בשמירת מצוות ואנחנו עוזרים להם במה שניתן. לאחד בקניית תפילין מהודרות, ויש הרבה יותר מאחד, לשני בלימוד הלכות שבת, ולאחר בחברותא קבועה ללימוד תורה. לאחרונה הגיע אחד הסטודנטים וסיפר לנו שהחליט לכתוב את התזה שלו על הקדמת המלקט בתניא”.

הסטודנט מפרברי וואשינגטון

הרב איבערט, בעל הזקן המאפיר, מורה כיום את דרכם הרוחנית של מאות סטודנטים שומעי לקחו, כשמאחוריו עוד אלפים בוגרי בית חב”ד שגרעין של השפעה נטע בליבם ממתין לשעת הכושר לנבוט ולצמוח. למרות פער הגילאים, הוא מתחבר היטב לסטודנטים. מדבר בשפתם ובגובה העיניים. הוא מכיר היטב את התחושות ומתחבר לעולמם הפנימי. אחרי הכל גם הוא עצמו לא נולד עם ספר חסידות תחת בית השחי. גם הוא היה סטודנט תוהה, המחפש משמעות עמוקה יותר ממה שהחיים הטובים של אמריקה הבורגנית הציעו לו.

למחרת, כשחזרנו יחד מבית הכנסת המרכזי של הגבעה הצרפתית בראשותו של הרב אברהם מיכאל הלפרין, הרגשתי שהשעה נוחה וביקשתי ממנו לספר את סיפורו.

“נולדתי וגדלתי בבית יהודי חם בפיירפקס, אחד מפרבריה היפים של וואשינגטון הבירה” סיפר לי. “הוריי, שיחיו לאורך ימים ושנים טובות, היו ועודם פעילים ומוכרים מאוד בקהילה היהודית. אבי, היה קצין בצי האמריקאי, שמאוחר יותר הקים וניהל חברת הייטק מצליחה, אמי חברה עד היום בוועד המנהל של ‘נשות הדסה’ – אחד מארגוני הפילנתרופיה היהודיים הגדולים בארה”ב.

כמו הורים יהודים–אמריקנים טיפוסיים, הורי ליוו את שנות ילדותי ובגרותי בציפייה שאממש ובהצלחה את החלום האמריקאי – לימודים בקולג’ נחשב, משרה מכובדת וכמה שיותר כסף.

כילד–טוב–אמריקה השתדלתי לעמוד בציפיות, אך שנות התיכון היו נקודת המפנה. ספרים פילוסופיים שונים שקראתי גרמו לי להטיל ספק באמריקאיות ובמתכון שלה לאושר. משהו בסגנון החיים של כסף–כסף–כסף ממש דחה אותי וגרם לי להרהר בפתרונות אחרים.

היהדות שהכרתי לא היוותה עבורי תשובה של ממש. ה’טמפל’ הקונסרבטיבי בו היו חברים הוריי היה יותר מועדון חברתי מאשר אלטרנטיבה רוחנית, ואפילו את הדרישה החד–משמעית “מתחתנים רק עם יהודים” שנשמעה תמיד בבית – דחיתי והבנתי כגזענות וחוסר הבנה והכרה בעמים אחרים.

שנות העשרה עברו להם בלי בשורה של ממש. כשהגיע הרגע, והייתי צריך להמשיך את לימודיי באוניברסיטה – לא ממש רציתי, אבל משהו אחר לעשות לא הכרתי. כך נבחנתי והתקבלתי לאוניברסיטת פנסילבניה – אוניברסיטה מפורסמת המדורגת בקביעות כאחת מחמש האוניברסיטאות הטובות ביותר בארצות הברית לצד אוניברסיטאות כמו הארוואד ובייל.

הפגישה הגורלית

התחלתי בחוסר חשק בלימודי המשפטים. כשהסלידה מהתרבות האמריקנית לא מרפה ממני. בית הספר למנהל עסקים נחשב לספינת הדגל של אוניברסיטת פנסילבניה, כך שמרבית הסטודנטים סביבי למדו בו. מיותר לציין, שהדבר היחיד שעניין אותם היה איך לעשות כמה שיותר כסף בכמה שפחות זמן.

ואז פגשתי את ראביי שמידט. או בשמו המלא הרב מנחם שמידט, שליח הרבי באוניברסיטת פנסילבניה. בדיעבד התברר לי שהוא החל את שליחותו ופתח את בית חב”ד ממש במקביל לתחילת לימודיי באוניברסיטה. כאילו הרבי שלח אותו במיוחד עבורי.

אחת מפעולותיו הראשונות של הרב שמידט הייתה ארגון סעודות שבת לסטודנטים היהודיים. בבית הוריי הקפידו על עשיית קידוש מידי ליל שבת, ואני חיפשתי חוויה דומה. בתחילה ביקרתי דווקא בסעודות שארגנו חברי ‘בית הלל’ (ארגון יהודי קונסרבטיבי), אך האווירה בהם לא הייתה מושכת במיוחד וכך הגעתי לבית חב”ד.

הגעתי ונדלקתי. ההבנה שבתורת העם היהודי יש רובד רוחני ועמוק, הייתה עבורי חדשה ומסקרנת. באחת מסעודות השבת, הציע לי הרב שמידט לקרוא את פרק ל”ו בספר תניא עם תרגום–אנגלי.

לקחתי תניא והתיישבתי באחת הפינות. קראתי בשקיקה על הבריאה ומטרתה. על הרעיון של אחדות ה’ – איך שמצד הנבראים המציאות נראית כמורכבת מדרגות ועולמות, אך מצד הקב”ה הבריאה כולה היא מציאות אחת פשוטה. והרגשתי כאילו פטיש של חמש טון חובט בי בחוזקה.

שבועות שלימים התהלכתי באוניברסיטה כשהרעיון הזה מכה שוב ושוב במוחי, מעמת אותי עם כל מה שאני רואה ושומע. הייתי מבולבל. מצד אחד אהבתי מאוד ללמוד חסידות, נמשכתי כבמטה קסם לרעיונותיה. אך מצד שני, כילד שגדל על ברכי הליברליזציה היו לי עדיין מחסומים שונים. כשחזרתי למשל לספר התניא והתחלתי לקרוא אותו מפרק א’, לא הייתי מסוגל לקלוט ולהסכים עם הרעיון שהגוי שונה מהותית ונפשית כל–כך מיהודי. חשבתי שזו תפיסה מיושנת שנולדה לאורך שנות הגלות.

אני זוכר התוועדות אחת בבית חב”ד. המשקה שם זרם כמים, ואני שהייתי בסך–הכל נער בן 18, בלי נסיון בתחום, לקחתי קצת משקה והתחלתי לבכות. ישבתי מול השליח, וממש בבכיות אמרתי לו שהייתי מאוד שמח לאמץ את החסידות בכל הכח אל חיקי, אבל אני פשוט לא יכול להסכים עם רעיונות מרכזיים בה. אני לא יכול להבין איך תורה עם רעיונות כל כך עמוקים, יכולה להיות כל כך שטחית וגזענית כלפי עם אחר.

כך, מצד אחד נמשכתי לבית חב”ד וללימוד חסידות, אפילו נסעתי לרבי והרגשתי בעומק ליבי שכאן האמת נמצאת, אבל מאידך – היצר הרע כנראה היה צריך ‘לחטוף’ עוד קצת כדי שאהפוך לחסיד.

התלבטתי אם לנסוע למזרח ‘לנקות את הראש’ ולהחליט מה הלאה, אך הוריי שלא אהבו את הרעיון הציעו שאצטרף לתכנית חילופי סטודנטים כבר בשנתי השנייה באוניברסיטה ואסע במסגרתה ללימודים באוניברסיטה בארץ הקודש.

הסכמתי, אך התניתי את הסכמתי בכך שאת תקופת שהותי בארץ ישראל אחלק לשתיים. בסמסטר הראשון אלמד באוניברסיטה, ובשני אעשה משהו אחר. “מה?” שאלו הוריי, ואני השבתי “או התנדבות בקיבוץ, או לימודים בישיבה”.

דוח שבועי לרבי

“הגעתי ארצה ועל פי הסיכום עם הורי התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית – בתחילה בגבעת רם, ומאוחר יותר בהר הצופים. יום אחד ירדתי לכותל המערבי, ופגשתי בדוכן התפילין את המשפיע הירושלמי הבלתי נשכח הרב משה ובר ע”ה. נקשרתי אליו. ביקרתי אותו בקביעות והוא הפנה אותי לישיבת אור תמימים. המתנתי לסיום הסמסטר, ולקראת סוף השנה נכנסתי ללמוד בישיבת ‘אור תמימים’ בכפר חב”ד. אחרי שנה ב’אור תמימים’ שהיה לי בית ראשון בארץ ישראל שקיבל אותי בחום ונתן לי את יסודות הלימוד בנגלה ובחסידות, חיפשתי משהו יותר עמוק. שמעתי על הישיבה בצפת, לא ידעתי כמעט עברית, אבל החלטתי לקפוץ למים. עליתי לצפת והתחלתי ללמוד בישיבה.

בישיבה בצפת קיבלתי את המטען הרוחני והחסידי המשמעותי. מה שקיבלתי שם, מלווה אותי עד היום. ההתקשרות לרבי, האהבה והתשוקה לתת הכל בשביל הרבי, השיעורים של הרב אורנשטיין, צורת לימוד הגמרא עם רש”י ותוספות של הרב אייזיק לנדא, ובמיוחד ראש הישיבה הרב ווילשאנסקי שהיה המשפיע האישי שלי והדריך אותי כמו אבא דואג.

באותה תקופה דיברו בישיבה על שמירת הסדרים ועל כך שבחור צריך לדווח לרבי על השתתפותו בסדרים. אני לקחתי את הדברים ברצינות רבה וכל שבוע הייתי ממלא דו”ח מפורט, מכניס למעטפה ושולח לרבי. כשהגעתי אחרי הישיבה ללמוד ב–770, הייתי נכנס למזכירות מידי יום ראשון להכניס את הדו”ח.

אחרי שלוש שנות לימודים ב–770, נישאנו, רעייתי ואני, ואני התחלתי ללמוד בכולל, אבל לשנינו היה ברור שאנחנו יוצאים לשליחות. קיבלנו הצעה להצטרף לשליחות באוניברסיטת פנסילבניה, המקום בו התחלתי את המסע. אך בעקבות הוראה שקיבלנו מהרבי (“כעצת צא”ח בארה”ק”), התחלנו בחיפוש אחר מקום שליחות בארץ הקודש. הרב נחום כהן ע”ה, מנהל אגף הסניפים דאז בצא”ח, הציע לנו שליחות באוניברסיטה העברית, קיבלנו את עידודו וברכתו של הרבי ומאז אנחנו כאן.

דור שני בשליחות

מענדי איבערט הוא בנם הבכור של משפחת איבערט. הוא נולד וגדל באוניברסיטה. את ילדותו עשה בין סטודנטים והוא חי ונושם את השליחות מינקות. לפני כחצי שנה, לאחר למעלה משנת כולל, הצטרף בברכת הרבי ובהוראת המשפיע לשליחות באוניברסיטה. בשיחה בינינו מתברר שסעודות השבת הם רק קצה הקרחון של הפעילות העניפה.

“אצלינו חגים לא מסתכמים בראש השנה או פסח. כל תאריך חסידי או יהודי מנוצל לעניין, ואירוע ממש רודף אירוע”, מספר מענדי מעט על מעגל הפעילות של בית חב”ד. “אם נקח דוגמה רק מהשבועות האחרונים, בי”ט כסלו פתחנו במסדרונות האוניברסיטה דוכני ענק לצד רול–אפים על מהות היום וקטעים נבחרים מתניא, והגענו לחשיפה ענקית על עצם היום. בערב הייתה התוועדות פנימית ומרגשת עמוק אל תוך הלילה בהשתתפות הגרעין הקשה של בית חב”ד.
בחנוכה, בשיתוף פעולה מבורך עם אגודת הסטודנטים, הוספנו עוד שלוש חנוכיות מרכזיות מלבד השתיים שקיימות כבר לאורך השנים. מאות סופגניות, ערכות חנוכיות–נרות, וכמובן – הדלקות ציבוריות ברוב עם. מיד אחרי חנוכה, במוצאי עשרה בטבת ערכנו סעודה לפתיחת הצום לצד תוכנית מרתקת שחיברה בין יום הקדיש הכללי, לדברים של הרבי על הרגשת השמחה ככל שמתקרבים לגאולה. במרכז עמדה הרצאה של יהודי בשם משה בארט שזכה ובנו נמנה על הצוות הרפואי של הרבי, ניצול שואה שעוזר לנו המון. שבועיים אחר כך, בכ”ד טבת התקיימה הדפסת תניא באירוע מרשים (ראה מסגרת).

איך מביאים סטודנטים ללמוד תורה אחרי יום לימודים ארוך?

“לסטודנטים רבים זה אכן קשה, לכן התמקדנו לאורך השנים דווקא בלימוד ‘אחד–על–אחד’. חברותא אחרי חברותא. המודל הזה מביא איתו מעלות רבות. בזכותו, הלימוד עם כל סטודנט הוא בגובה העיניים, בנושאים שמעניינים אותו ובמקום והשעה שמתאימים לו.

“בנוסף לחברותות הרבות, התגבשו מספר קבוצות רציניות לשיעורים מעמיקים המתקיימים ממש בקביעות. הראשון שבהם הוא שיעור קבוע לסטודנטיות אותו מוסרת אמי. שיעור מדהים הסוחף אליו בנות רבות מידי שבוע. שיעורים נוספים מוסר גיסי הרב נועם בן חמו.

גם הרב דוב הרשקוביץ, השליח בגבעה הצרפתית הסמוכה, לוקח חלק במסירת השיעורים. אגב, לאורך כל ימות השנה יש לנו שיתוף פעולה מפרה והדדי עם הרב הרשקוביץ, כמו גם עם חמיו – רב שכונת הגבעה הצרפתית וחבר בית דין רבני חב”ד – הרב אברהם מיכאל הלפרין שעוזר ותומך בנו לאורך כל הדרך. “איש את רעהו יעזורו” לאורך השנה כולה.

“פרוייקט נוסף בתחום השיעורים הוא ה’קבלה–קלאב’. מועדון עיוני המיועד גם עבור סטודנטים שאינם יהודים במסגרתו אנחנו הוגים מידי שבוע בשער היחוד והאמונה על פי הוראות הרבי בנידון.

“אנחנו גם לומדים עם סטודנטים בצורה יסודית את תורת הגאולה, ועומדים עכשיו לקראת הדפסת חומרים איכותיים מאוד שינגישו את הגאולה והמשיח בשפה סטודנטיאלית. גם הזהות של הרבי כמלך המשיח תמיד צפה ועולה. סטודנטים שואלים על כך בעצמם ומקבלים הסבר שתמיד גם מתקבל על דעתם בהבנה ובכבוד.

“אבי שי’ נוהג לומר שסטודנטים צעדו בראש כל המהפכות הידועות בעולם. המהפכה בצרפת, המהפכה ברוסיה, וגם המהפכות האחרונות בעולם הערבי. ובעז”ה גם למהפכה של הגאולה האמיתית והשלימה – הסטודנטים יובילו, ואנחנו מדברים על כך ללא הרף.

פעילות גם עם סטודנטים הערביים…

כמעט הגענו הבייתה, חבורת סטודנטים ערביים חולפת לידינו משוחחים וצוחקים בקולניות בערבית. רעד קל של סלידה מלווה בחשש מה חולף בגבי.

יש כאן הרבה ערבים.. אני מעיר לרב איבערט.

הרב איבערט לא מתפעל. “נכון, באוניברסיטה לומדים סטודנטים ערביים רבים, ועבורנו כשלוחי המלך שיביא ל”ויחזרו כולם לדת האמת”, הנקודה הזו מהווה כמובן אתגר. אני נושא עליי בכל עת את הכרטיסים הנפלאים בערבית שמפיק הרב בועז קלי, ומחלק מאות כאלה ללא הפסקה. אין סטודנט שלא לוקח ממני את הכרטיס, ומתוך יראת כבוד. רבים מהם גם מראים לי שהכרטיס כבר שמור אצלם בארנק.

בתקשורת זה כמובן לא מוזכר, אבל הסטודנטים הערבים המשתתפים בהפגנות וצועקים “פרי פלסטיין” בגרון ניחר, הם לאו–דווקא אידיאולוגים גדולים, הם בסך הכל מקבלים על כך מלגה והם מתקפלים בדיוק בשעה שנקצבה להם, חמש דקות אחר כך אפשר לפגוש אותם נינוחים ורגועים על אחד הספסלים, וכמובן – לחלק להם כרטיסים.

יש כמובן גם אירועים מצערים מאוד. שנאת יהודים גם היא לא חסרה. אבל צריך לראות גם את חצי הכוס המלאה. הפעילות עם בני דודינו, מספקת לפעמים גם רגעים בלתי נשכחים. אחד מהם אירע לפני כשנה וחצי, במהלך חג הסוכות. הייתי בדרכי ל’שמחת בית השואבה’ כשלידי עבר מי שזיהיתי כסטודנט ערבי. חבוש בכובע גרב ולבוש במעיל אופייני. “היי, אתה קורא ערבית?” פניתי אליו. “כן” הוא ענה לי ומיד המשיך “כשפה שניה”.

התברר שמדובר בסטודנט יהודי, עילוי של ממש, הלומד כעתודאי של צה”ל בפקולטה למשפטים. הכרנו, ומאז, נקשרה נפשו בבית חב”ד. הוא נוטל חלק פעיל ומרכזי בכל הפעילויות. עוזר, מסייע ודואג לאישורים. לאורך השנה האחרונה הוא גם החל להניח תפילין, לשמור שבת ועוד – והכל בזכות כרטיס קטן, צהוב–ירוק.

מהדורת התניא ה–7001 הודפסה באוניברסיטה העברית!

מאות סטודנטים ואנשי סגל השתתפו לאורך כ”ד טבת בהדפסה ייחודית ומרגשת של ספר התניא בקמפוס האוניברסיטה העברית שעל פסגת הר הצופים. ההדפסה אורגנה ע”י שליח הרבי מלך המשיח באוניברסיטה, הרב יוסף הכהן איבערט, ונערכה בלובי מרכזי ומיוחד, סמוך לבית הכנסת במרכז מתחם הלימודים העצום, ברוב פאר והדר.

בהפעלה הראשונה של מכונת הדפוס כובד ראש אגף משאבי אנוש באוניברסיטה ד”ר יצחק חפוטה, שם גם התברר כי רעייתו זכתה להימנות בין צאצאי רבינו הזקן. בכיר נוסף שהזדמן למקום עמד על המיוחדות דווקא בהדפסה ה–7001, כשהוא מציין את דברי אדה”ז על מעלת עובד האלוקים השונה פרקו מאה פעמים ואחת, ומקשר זאת עם המוטו של האוניברסיטה העברית: “קשה, אבל הכי טוב!”.

לאורך שעות ההדפסה עברו במקום עשרות מסגלי ההוראה באוניברסיטה, וכמובן רבים רבים מקרב הסטודנטים. אמירת ‘לחיים’, שפע של כיבוד כיד המלך, וכמובן לימוד תניא וקביעת חברותות בלימוד התניא בהמשך השנה.

בהמשך היום הגיע למקום גם הגה”ח הרב אברהם מיכאל הלפרין, חבר בית דין רבני חב”ד בארה”ק ומצאצאי רבינו הזקן. הרב התכבד בהפעלה נוספת של המכונה ואף לימד – כנהוג – את פרק ל”ב מתוך עלי ההדפסה הטריים. את דבריו סיים הרב בציטוט אמירתו של ר’ זושא מאניפולי ש”עם ספר התניא נצא לקבל פני משיח צדקנו”.

את ההדפסה תרמה באדיבות רבה משפחת הכט מארה”ב, לעילוי נשמת סבם מרדכי בן לייביש (מרטין) ע”ה הכט, מייסד ותורם בית הכנסת בהר הצופים.

הרב איבערט מציין שלאורך השנים הודפסו כבר שתי מהדורות תניא בקמפוסים השונים של מעונות הסטודנטים, אך זו הפעם הראשונה שספר התניא מודפס במתחם הלימודים – לב ליבה של האוניברסיטה. לסיום, הוא מבקש להודות לרבים שסייעו להצלחת האירוע. בראשם לרכז הדת והמסורת באוניברסיטה, מר אריה סלומון, ולשאר אנשי המנהלה והסטודנטים שנרתמו לעזור ולסייע.