התמליל המלא מהנאום המסעיר של הרב וולף

מאת: הרב ראובן וולף, משלוחי הרבי בלוס אנג'לס קליפורניה, מרצה מבוקש ומחנך בעל שם, רב קהילת 'מעין ישראל'

תרגום מאנגלית: פ' זרחי

האור שגיליתי פתאום

לחיים! גוט יום טוב!

קצת מפתיע לראות אדם עם לבוש כמוני על דוכן הנואמים – כאילו נפלתי מהירח. מילא אם היה “יחי" על השטריימל שלי…

קצת רקע משפחתי: כפי שרואים, אני לא מגיע מרקע חב"די. במקור אני בא ממשפחה חסידית מבורו פארק. מאז ומתמיד הייתי אדם חושב ומחפש. בי"ב תמוז תשמ"ט, בגיל שבע עשרה, כשהייתי תלמיד בישיבת סלבודקה, הגעתי בהשגחה עליונה לשבות בכפר חב"ד, שם מצאתי את שאהבה נפשי; פגשתי שם כל מה שנפשי השתוקקה וחיפשה. שמעתי את ר' מענדל פוטרפס, ולמרות שהוא לא התוועד, פשוט נדבקתי אליו. שמעתי שיעורים מר' זלמן גופין שלימד מאמר של הרבי ש'לקח אותי' לגמרי. חזרתי לסלבודקה לאחר שנשמתי הוצתה. בהמשך שקעתי בלימוד חסידות אינטנסיבי, מנסה לחטוף כמה שיותר לימוד – ולא שבעתי! למדתי עם ר' מענדל וועכטר ור' זלמן לנדא, עד שזכיתי ב"צל"ש": נזרקתי מישיבת סלבודקה.

באותה תקופה בה הגעתי לליובאוויטש בשנת תשמ"ט – נושא משיח וגאולה החל לטפס ולעלות יותר בחצר ליובאוויטש, ואני נשאבתי לתוך ההתרגשות שצברה מומנטום והפכה לאינטנסיבית יותר ככל שהשנים התקדמו: תשמ"ט, תש"נ, תנש"א ותשנ"ב, כאשר כולי בתוך הענין, מתלהב ומחכה כל רגע להתגלות. לא היה לי צל של ספק; הכל היה כל כך ברור.

עד כאן העובדות, אך כשמביטים עליהן מן הצד, זה לא פשוט כל כך. כיצד ייתכן שכנער שמעולם לא הלך לליובאוויטש (בימיי בבורו פארק הלכתי לכל האדמו"רים בעולם רק לא לקראון הייטס), פתאום עשיתי כזה שינוי חד, כאשר אני מתחיל להאמין בדברים כל כך קיצוניים?

בזמן שגדלתי, היהדות שלי היתה שיטחית, ולא היתה בי הערכה עמוקה לתורה ומצוות, תכלית הבריאה. ההשקפה הליטאית על פיה חונכתי, שאנחנו פה כדי ללכת לעולם הבא. שאיפה לשלימות לא הייתה בלקסיקון שלי, אדרבה: היה בתוכי משהו שדחה זאת בתוקף. אדמו"ר הזקן פתח עבורי עולם שלם. התחלתי את הלימוד ב"שער היחוד והאמונה", ואני זוכר שכשלמדתי שכל דבר בעולם מתהווה בכל רגע ורגע, זה הלהיב אותי. כשהלכתי ברחובות בני ברק התמלאתי באושר, כי מעבר לפילוסופיה והאינטלקט, הרגשתי כיצד חסידות יוצרת תהודה בנשמתי ומדברת היישר אליה. הנשמה קיבלה חסידות.

פתאום טעמתי טעם החיים

ואז, אחרי שפתאום האידישקייט הפך להיות הגיוני, קיבלתי עומק אמיתי, קיבלתי מטרה ותכלית בחיים, ואז התחלתי להתקרב יותר לרבי. למדתי ב'באתי לגני' על התכלית שלנו בדור השביעי, קראתי את המכתב בו כותב הרבי "מיום הולכי לחדר ועוד קודם לזה", שהרבי בתור ילד קטן "התחיל להתרקם בדמיוני ציור הגאולה". הרבי, עוד לפני הגיעו לגיל החדר, כבר חושב על גאולת העולם.

שמעתי, ובוודאי גם אתם שמעתם וקראתם, סיפורים רבים על גדולי ישראל שבילדותם היו גאונים וכבר ראו עליהם דברים מיוחדים.

אז אני לומד את המכתב של הרבי כשהוא בן שנתיים – בגיל שעדיין לא יודעים לעבד מידע, אבל עניין הגאולה זה משהו פנימי ומהותי אצל הרבי. ואז אני לומד 'באתי לגני', על שבע הדורות שצריכים להוריד את השכינה למטה לארץ. כשלומדים את המאמר זה ברור כבר מההתחלה מה הרבי אומר. הוא משווה את עצמו, דור השביעי, למשה רבנו; משה רבנו הוא הגואל והרבי הגואל בדור השביעי. אין כאן שאלה בכלל, כי זה ברור מאוד.

ואז מתבוננים במה שהרבי פעל במשך שנות הנהגתו, ואפשר לראות את זה מתוך השיחות: בעשר שנים הראשונות הרבי מייצר חסידים (למרות שחסידים קיימים כבר שבעה דורות, היה צורך לייצר חסידים בדרגה שונה לגמרי – חסידים בעלי קבלת עול שלא ישאלו שאלות ויהיו חיילים). כי הרבי עומד לכבוש את כל העולם ולשם כך הוא זקוק לצוות. אחרת מי יבצע את זה עם הרבי? מוסד השליחות מתחיל להתפתח. השלוחים פותחים מרכזי חב"ד שכל אחד מהם הוא שגרירות. כך מוקמת רשת שגרירויות יהודיות בכל קצווי תבל שטרם היה כדוגמתה בהיסטוריה של עם ישראל – גוף יהודי שפועל במאורגן להטבת המין האנושי ולהעלות את העולם.

בהמשך משיק הרבי סדרת 'מבצעים' עמם הוא מבקש להגיע לכל יהודי, ולקשר אותו עם מצוות מעשיות כהכנת העולם לגאולה.

הרבי מכנה את ה'מבצעים' בשמות – למשל מבצע נש"ק. נשק פירוש כלי לחימה. ממש מוזר לקרוא למבצע בשם נשק… ממתי אדמו"ר זקוק לנשק? יש גם את צבאות ה' – צבא, אמנם של ילדים צעירים, אבל בכל אופן צבא. הכינוי הזה לא נועד סתם ככה כדי להלהיב את הילדים; הרבי לא משחק משחקי מילים; הרבי אמר צבא!

ואז מגיע שלב ה"טנקים". אמנם קוראים להם 'ניידת המצוות', אבל הרבי מכנה אותם 'טנקים', ומי שפועל בתוכם מכונים על ידי הרבי "טנקיסטים".

אני מגיע מהעולם החסידי, ואני מכיר הרבה אדמו"רים, ולעולם, בכל ההיסטוריה של אדמו"רים חסידיים, לא שמעתי על אדמו"ר עם טנקים, נשק וצבא. יש להם 'משולחים' ומוסדות, אבל אין להם צבא ונשק. מיד אני חושב לעצמי: למי יש נשק ולמי יש טנקים? מי זקוק לנשק וצבא? רק מלך. כך מתברר לי שהרבי הוא מלך.

התהליך הזה הולך ומתעצם בכל שנות הנשיאות, זה הולך ומתחזק במשך השנים, ומגיע לקריאה "עד מתי?!" ואז אנחנו זוכים לשמוע התבטאויות נפלאות ונדירות מהרבי. מדהים! נשאבתי טוטאלית בתשוקה והתלהבות.

פיצול האישיות שלי

ואז קורה משהו: כ"ז אדר ראשון – אירוע ממש בלתי צפוי. ושוב כ"ז אדר. ולאחר מכן חובטים בנו עם ג' תמוז. מבחינתי, אחרי כ"ז אדר הראשון והשני, יכולתי להמשיך בהתקשרות ובאמונה; יכולתי להבין שההעלמות והסתרים הם חלק מתהליך שמשיח צדקנו חייב לעבור. גם את ג' תמוז יכולתי להכיל במשך כמה חודשים, לצד הכאב שחשתי, כי הבנתי שיש שלב שמשיח יתגלה וחוזר ונכסה, כפי המופיע במדרש.

עברה שנה, חלפו שנתיים ושלוש, וההמתנה הזו הפכה עבורי להתמודדות ולאתגר לא פשוט. מדוע? היו לי שתי סיבות. ראשית, הרבה דברים לא הסתדרו בשכלי. שנית, כאיש המעורה בציבור ובמשפחה, כולם מתחילים להסתכל עליך כמטורף. גם לפני ג' תמוז נחשבנו כקיצוניים בדעותינו וכמשוגעים. אבל להיחשב מטורף לחלוטין, זה בהחלט היה מאתגר.

ועם הזמן הכרתי שני ראובן וולף: ה"אני" הפנימי, וה"אני" החיצוני. עמוק בתוכי ידעתי, שעיננו ראינו ולא זר – אנחנו ראינו בעינינו! ראינו את הרבי בשירת "יחי". הכל היה כל כך ברור עד שלא היתה שאלה או ספק כלל. זה היה ה"אני" הפנימי שהתגלה בשמחת תורה אחרי אמירת 'לחיים' מספר פעמים. לא היה לי ספק או קושי להזדהות עם הידיעה הברורה שהרבי הוא המלך המשיח.

והיה את ראובן וולף ה"רגיל". ה"אני" הזה הוא חושב, רציונלי והגיוני. מהמקום הרציונלי התקשיתי להתחבר לזה. זה כאב לי וקינאתי במי שכן יכול להתחבר. כשהייתי מגיע להתוועדויות ב–770 וראיתי אנשים שאצלם העניינים הם מובנים בפשטות וחיים אתם, פשוט קינאתי בהם. אולם אני מצדי לא הצלחתי להתחבר לזה. זה גרם לי הרבה כאב, סערה פנימית ובלבול. כדרך פתרון זמני, נעלתי את הכל בארון ונתתי לנושא להעלות אבק. הפסקתי ללמוד את שיחות נ"א ונ"ב – לא שהיה לי משהו נגדן, אבל חשתי שמשהו פנימי ועמוק מת בתוכי. לא הצלחתי להזדהות עם שיחות אלה. החיים המשיכו במסלולם.

לפני לידה זה אחרת…

לפני ארבע שנים בערך, אירעו מספר טרגדיות קשות בחב"ד, כולל שלוחים צעירים שנפטרו ל"ע. בעקבות טרגדיות אלה, נשי חב"ד בלוס אנג'לס ארגנו כינוס התעוררות אליו הוזמנתי לנאום. חשבתי על מה אוכל לדבר, וזה מה שאמרתי לקהל:

כאשר מישהו חש התכווצות חדה בבטנו, הוא נעזר בתרופות כדי להרגיע את הכאב. אולם כאשר אישה הרה הנמצאת לפני הלידה חשה בכאבי בטן, אם היא תרוץ לבית מרקחת לחפש תרופה להרגיע את הכאב, נגדיר אותה כמטורפת! גברת, הגיע הזמן שתסעי לבית הרפואה כדי ללדת!

המשכתי בדבריי: בהיסטוריה של כלל ישראל מצאנו שכאשר מתייסרים בצרות ל"ע, וטרגדיות פוגעות ביהודים ר"ל, היו צמים, תורמים צדקה וכו'. כל זה היה נכון בדפוס חשיבה שאנחנו בגלות, נשארים בגלות, וחייבים להקל על הכאב, תוך שאנו מבקשים מה' להסיר את הגזירה הקשה.

אבל כעת אנחנו אוחזים בזמן הגאולה. הגיע הזמן ללדת!! אני לא מתכוון חלילה לתת לגיטימציה לטרגדיות בתירוץ שאלה חבלי משיח שמלווים בכאב וסבל, שכן הרבי אומר שיצאנו ידי חובה עם כאב וסבל. אך מצד שני, הרבי אומר שחייבים להסתכל על כל דבר בפרספקטיבה של גאולה, שמשיח עומד להגיע. אמרתי אפוא בכינוס, חייבים לוודא שהולכים ללדת! הבה ניגש לבית היולדות!

כיצד לגרום ל"תינוק" להיוולד, שמשיח יתגלה? זכרתי שהרבי הורה לנו בפרשת תזריע–מצורע תנש"א, שהדרך הישרה להביא את משיח היא על ידי לימוד רציני של ענייני גאולה ומשיח.

הנאום הלוהט עשה את שלו, והנשים – בזכות נשים צדקניות שבטבען מקבלות מיד כל דבר ובמיוחד כל הקשור לאמונה – הסכימו לדבריי מיד, ותיכף ניגשו אליי לבקש שאמסור שיעור קבוע בענייני גאולה ומשיח.

קיבלתי על עצמי ללמד שיעור שבועי נוסף, והתחלתי ללמד מספרו הנפלא של הרב דובוב "משיח על הפרשה". בכל שבוע עברתי על כל הפרשה, עם כל המדרשים והגמרות והביאורים כדי למצוא את נקודת משיח שבפרשה. הספר מכיל עניינים רבים, כולל שיחות נ"א ונ"ב, וכך "נאלצתי" ללמוד את השיחות.

תוך כדי הכנה והעמקה בלימוד, אני מתחיל להרגיש "נעים" עם הרעיון של משיח, וקולט היטב את עניינו של משיח. קסם? לא! זה בדיוק מה שהרבי אמר לנו – שאם נלמד ענייני גאולה ומשיח על ידי התורה, זה ייקלט בנשמה. כל כך הפכתי נלהב מהרעיונות, עד שהתחלתי להתבונן בהתרחשויות בעולם מסביבי, פוקח עיניים ורואה משיח. בדיוק כפי שהרבי הסביר מה יקרה כתוצאה מהלימוד!

ואז התחלתי להתבונן באירועי התקופה משנת תשנ"ב ועד היום, ופתאום נהיה ברור כל כך שלמרות שיש העלם והסתר, הרי שבו זמנית העולם גם מתקדם למשיח בכל תחום שיהיה: הרפואי, הטכנולוגי ואפילו הפוליטי (הרי רק לפני שנה אירע בארה"ב "ונהפוך הוא" ללא שמץ של היגיון ולמעלה מדרך הטבע לגמרי, שהממשל שהתנגד לכל מה שהרבי וקדושה מסמלים, הוחלף וכעת המצב שונה לגמרי). זה פשוט לא נורמלי! בלתי יאומן! רואים ניסים מול עינינו וכל העולם משתנה.

טעימה שהביאה לגילוי

לפני מספר חודשים אירע דבר נוסף. מצאתי ספר בשם "עניינו של משיח", מלוקט על ידי הרב שלום דובער וולף. במשך שבוע וחצי לא הורדתי את הספר מהיד. הספר הלהיב אותי מאוד. המחבר ליקט את כל השיחות על גאולה ומשיח, והגיש אותן באופן המתקבל; קל ללמוד, להבין, להעריך ולהפנים. כמובן שלא שמרתי את ההתלהבות לעצמי והתחלתי למסור שיעורים מתוך הספר.

כשהבנתי מתוך לימוד השיחות מה השליחות האחרונה והיחידה, שאלתי את עצמי האם אני ממלא את השליחות הזו כפי שנדרש ממני? ואז פתאום פגשתי כל כך הרבה שלוחים 'תקועים' איפה שהייתי אני – שלוחים מדהימים בעלי מסירת נפש. המצב גרם לי לכאב רב. ברור לי שבעת התוועדות עם 'לחיים' הם יוכלו להגיע לנקודה העצמית, ליחידה שבנפש, והאמונה תתגלה, אבל יש חוסר תקשורת בין המוח וההבנה לבין הנקודה היהודית העמוקה והחזקה. הנתק הזה גרם לאנשים להתבלבל ולפחד, ולהתנתק מעניני משיח. המילה 'משיח' הפכה למפחידה ולמעצבנת, והיא סוג של טאבו הגורמת לאי נוחות מסוימת. זה עצוב וזה כואב.

הבה נראה מה קורה: הרבי לוקח אותנו ואומר 'אני צריך אתכם לצעוד אתי מעבר לסף. הבה נעשה את זה ביחד'. אבל בשלב מסוים, וזה מפחיד לחשוב, חייליו המסורים של הרבי התנתקו מהשליחות. זה כל כך כואב לי, ואני אומר: חבר'ה, חייבים לעשות משהו בנידון! חייבים לחזור למה שהרבי אמר לנו! אני קורא לשלוחים בעולם שמתמודדים כמוני – לא לשכוח שמשנות תשי"א ועד שנות הכ"ף הרבי מבסס את הכל על קבלת עול; קבלת עול פירושה שעושים גם אם אני לא מבין. חלילה שבגלל שאני לא מבין, אזי אבחר להתעלם משיחות הרבי במשך שנתיים ולא אתמודד אתם.

כל מי שמכיר מושגים בסיסיים בחסידות יודע, ששורש החיבור של יהודי ואלוקות איננו בבינה אלא בחכמה, שהיא נקודת הביטול שלמעלה מטעם ודעת. כי כדי להיות קשור לאור אין סוף שלמעלה משכל, בו לית מחשבה תפיסא ביה, אפשר לעשות זאת רק על ידי עניין הביטול העצמי.

הטעות של החסידים הגדולים, אנשי השכלה, חסידים עם הרבה ידע בנגלה וחסידות, זה שהם מנסים להבין דרך השכל. הבעיה היא שהשכל תוקע אותנו מלהתחבר. חסידות היא ענין שלמעלה מטעם ודעת, החידוש של אדמו"ר הזקן הוא, שהוריד את ה'למעלה מן השכל' אל תוך השכל.

איפה אפשר להשיג קצת בושה?!

ולגבי העניין המעשי: ישנן הוראות מדויקות מהרבי באופן שאין שאלות. כל מי שילמד את השיחות יראה שניתנו לנו הוראות ברורות לגבי העבודה שלנו בתקופה זו. אבל יש כאלו שקשה להם להתחבר כי יש להם שאלות נוכח ה"עובדות בשטח", ויש גם העלמות והסתרים.

פעמים רבות הרבי אומר לנו שהניסיון הגדול בתקופה שלפני משיח הוא "אל ייבוש מפני המלעיגים".

והנה שאלה פשוטה לידידיי השלוחים מכל העולם: איזו עבודה יש לנו היום שעליה הצטווינו שלא להתבייש מפני המלעיגים? והרי כולם היום משבחים את העבודה של חב"ד, על האירוח בכל מקום, על האוכל הכשר, וכל העולם מוחאים כפיים 'בראוו' לליובאוויטש. אז מהי אם כן מסירות הנפש שלנו כיום? מהו הלעג שעלינו לעמוד מולו כחומה בצורה? כששואלים אם אתה מ"האלה"… אלה שמאמינים שהרבי משיח. על זה אומר לנו הרבי שלא נבוש מפני המלעיגים! זה הניסיון! בני אדם אוהבים כבוד עצמי, ולא נח להם אם לועגים להם.

איננו מבינים את דרכי ה', אבל חסידות מסבירה שלפני כל גילוי יש התמודדות. הרי זה ברור שלפני הגילוי הגדול בכל ההיסטוריה יהיה ניסיון קשה מאוד. רבי ישראל מרוז'ין אמר שלפני משיח יחזיקו המאמינים באמונתם כאדם האוחז בחבל, ולפני משיח החבל ייגזר וכולם יעופו, ונידרש להחזיק בחבל במסירות נפש ממש כדי שלא ליפל ממנו.

על מי הרוז'ינר דיבר? הרי להיות יהודי שומר מצוות בימינו לא נדרשת מסירת נפש. על מה כן? על האמונה במשיח. אנחנו נמצאים כעת על הסף; ישנן רוחות חזקות, סופות וסערות, ועלינו להחזיק חזק עד הסוף.

איך עושים זאת? על ידי לימוד השיחות, המאמרים בענייני גאולה ומשיח. כשנעשה כך, כל הקליפה נעלמת והכל מתבהר. הכל הופך להיות הכי ברור, חי וממשי.

נקודת ההתחלה בהשקה לנקודת הסוף

אם ישאלו אותי: וולף, אתה עם השטריימל, באיזה זכות אתה מדבר ומטיף כאשר אני שליח זה חמישים שנה?

האמת שאני לא משפיע, אני גם לא מבית חב"די. אבל התשובה שלי היא: ממתי כל הזכויות על משיח שמורות לחב"ד? הרי משיח שייך לכל העולם מאז בריאת העולם. משיח הוא תכלית בריאת העולם כולו.

לשם כך עברנו את ה"לך לך מארצך", עשרה ניסיונות, עקדת יצחק, גלות מצרים עם פרעה שרחץ בדם תינוקות יהודים, מתן תורה, אינקוויזיציה, פוגרומים, ששה מיליון יהודים שרק לא מזמן נכנסו ללהבות על קידוש השם. סבל אין סופי. עברנו אלפיים שנות דם ודמעות. מדוע? כדי להגיע לרגע המיוחל הזה.

הרבי, אשר לו האחריות להביא משיח, נתן את המנדט לשלוחים לפעול את זה. האין לי את הזכות לפנות לשלוחים ולשאול האם מותר לנטוש את השליחות רק בגלל ש"זה" לא נראה הגיוני, ו"זה" לא מתאים להלך מחשבתי, ובגלל שאני מפחד לפתוח את השיחות וללמוד כדי לתת לאמונה שבתוכי לצוף? זה הרי כל תכלית העולם, כאן היא נקודת ההתחלה.

היום ראש חודש כסלו. קל להגיד 'הוא' אשם ו'הם' אשמים. אבל בשורה התחתונה, כבר חלפו 23 שנים ועדיין לא בא. חייבים לעשות חשבון הנפש האם אנחנו מייצרים מספיק 'כלים דתיקון'. האם אנחנו מסבירים את ענייני הגאולה בצורה שהזולת יכול להבין? זה לא רק הבעיה של 'כלים דתיקון' אלא גם של ה'אורות דתוהו'.

לשם כך צריכים שלוחים מכל העולם שיירתמו למערכה; צריכים להפסיק להגיד 'אני לא שייך'. חייבים להתבגר ומכל הקצוות צריכים להתאחד ולהביא את המסר הגאולתי לכל יהודי בעולם.

להתכנס, ללמוד ולנטל את הפחדים

אני מציע הצעה פרקטית – שקבוצות שלוחים מכל הקשת הרחבה יתכנסו ביחד בלי רגש נצחנות, אלא מתוך כוונה פנימית לשבת ביחד וללמוד את השיחות, להתחבר אליהם ולהוריד אותם לכל יהודי בעולם באופן של 'כלים דתיקון'. אמנם כבר עשו זאת, אך אפשר לעשות עוד יותר חזק.

אם קיבלנו את התפקיד – אות הוא שיכולים לעשות וצריכים לעשות, להנביא את ההתגלות תיכף ומיד ממש.

אין זה זמן לשתוק; וכמו שמרדכי אמר "אם החרש תחרישי לעת הזאת". ומה אסתר עונה? "ובכן אבוא אל המלך". חסר כעת ענין אחד ויחיד: כולנו באים אל המלך, ושנזכה להתגלות מלך המשיח נאו!