הרב גרשון אבצן, למד בישיבות חובבי תורה, תומכי תמימים טורונטו, אהלי תורה, תומכי תמימים המרכזית 770. תפקיד נוכחי: ראש ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש סינסינטי שבמדינת אוהיו, ארה”ב
זכרונות ראשונים
למרות שכנער צעיר למדתי במתיבתא “חובבי תורה” בקראון הייטס וזכורים לי משם לא מעט רגעים מיוחדים, אך העובדה שהישיבה הייתה בקירוב מקום והמשכנו לישון בבית ההורים, העצימה בזיכרוני דווקא את הישיבה בטורונטו – הישיבה שממנה הבנתי והרגשתי מה המשמעות של לחיות ב’תומכי תמימים’ – 24 שעות ביממה.
הקשר שלי לישיבה בטורונטו החל ב’ישיבת קיץ’ שהתקיימה בטנרסוויל שבניו יורק בהנהלתו של הרב עקיבא ווגנר. היה זה אחרי ‘בין הזמנים’, בתחילת חודש אלול, כאשר הרב ווגנר פתח לראשונה את ישיבתו בטורונטו עם כיתה של שיעור ג’ מתיבתא בוגרי הישיבת קיץ.
אחרי חודשי קיץ מלאים בחוויות חסידיות מרוממות, רציתי גם אני להצטרף כתלמיד בישיבה החדשה, אבל מסובב הסיבות דאג שבאותה שנה זה לא יסתדר והמשכתי את לימודיי בחובבי תורה. אך הזיכרונות המתוקים שנחקקו בי גרמו לכך שחשקה נפשי לקפוץ לבקר את הישיבה בטורונטו בהזדמנות הקרובה שתהיה לי, והיא אכן הגיעה.
בטורונטו מתגוררים רבים מקרובי משפחתנו, ולכבוד חג הפורים נסענו לבקר אותם כל המשפחה, ההורים והילדים. בבואנו לטורונטו בשעת בוקר מוקדמת של יום שישי, בעודנו נוסעים ברחובות העיר, בסביבות השעה חמש בבוקר, לפתע אבא שלי מפנה את תשומת ליבי כי אנו חולפים כעת מול בניין הישיבה. האטנו את מהירות הנסיעה. הסתכלתי והתרגשתי.
אך מה שהדהים אותי (ואת אבא שלי) יותר מכל, היה כאשר עיניי צדו כי מבעד לחלון אחד החדרים עומד בחור צעיר ובשקט חרישי שוקד על לימוד התורה. היה ברור לי שהוא עושה את זה במשך כל הלילה! זה היה מחזה שובה לב ונפש שהיווה עבורי רגע מכונן בכל הנוגע לרף הדרוש מ’תמים’ שלומד ב’תומכי תמימים’, ולהיכן עליי לשאוף להגיע…
חווייה משפיעה
זו הייתה שיחת–רעים שניהלתי עם חבר שלי – הרב שמואל רובין המכהן היום כשליח במדינת אלבני – בשבועות הראשונים של בואי לישיבה בטורונטו.
באותו פרק זמן, בניין הפנימיה שכן במרחק של 35 דקות הליכה מאיפה שהיה ממוקם ה’זאל’ של הישיבה. הנהלת הישיבה העמידה לשירותינו אוטובוס שהסיע אותנו מהפנימייה וה’זאל’ הלוך ושוב פעם בבוקר ופעם בלילה. ההתוועדויות שהתקיימו בשעות הלילה, נערכו בדרך כלל באולם בית כנסת שליד הפנימייה.
אבל ההתוועדות של ראש חודש כסלו נערכה באופן יוצא דופן ב’זאל’ הישיבה. הייתה זאת התוועדות תוססת במיוחד שהסתיימה רק בסביבות ארבע לפנות בוקר… בסיום ההתוועדות שאלתי את חבר שלי, שמואל רובין, אם הוא רוצה להצטרף אליי וללכת ביחד לבניין הפנימייה? בהינף יד הוא דחה את הרעיון ואמר שהוא כלל לא מתכנן לישון בפנימייה אלא הוא הולך לישון על כמה כיסאות שיאסוף ב’זאל’… שאלתי אותו למה? אז הוא הסביר לי שהוא חושש שאם ילך לישון בחדרו בפנימייה, הוא לא יספיק להגיע בזמן ל’סדר חסידות’ בבוקר.
באותו רגע חשבתי שהוא סתם בחור ‘קיצוני’… אבל דווקא זה מה שגרם לי להבין את שאמר הרבי הרש”ב על הקמת תומכי תמימים, כי שמירת הסדרים היא ‘הגבלה עצמית’, ומ’תמים’ דרוש שינהג מתוך נקודת הנחה פנימית ש”עליי לנהוג באופן כך וכך, כי כך הרבי רוצה!”.
דמות מיוחדת
בלי כל ספק, הדמות הזכורה לי ביותר מתקופה הישיבה, הוא הרב עקיבא ווגנר שי’. הוא היה עבורי דוגמה מוחשית לחסיד אמיתי. הוא תלמיד חכם מופלג ובד בבד ‘קבלת עול’ניק’ עם ביטול מוחלט של התקשרות לרבי מלך המשיח. הוא לא חונך וגדל בליובאוויטש, ועם כל זה ויתר על “תורה וגדולה” בשביל להיות חסיד של הרבי.
ההתוועדויות שלו היו ספוגות בחום ואש חסידי במהלכן הצליח לעקור מאיתנו הרבה מ”הנחות עולם הזה”, ולחילופין החדיר בנו עולם של מושגים ו”הנחות חסידיות” בהנהגה ובהשקפה.
הרב ווגנר באמת יודע איך לתקשר עם התלמידים שלו. הייתה בנו מעין ‘גאוות יחידה’ כשהיינו נקראים “בני עקיבא”, כי הוא השקיע בנו המון כוחות, וגם בי באופן אישי. תמיד אודה לו על כך. מאז ועד היום אנחנו בקשר קרוב מאוד.
צידה לדרך
ישנו ביטוי “לא אכפת להם כמה אתה יודע, קודם כל חשוב להם לדעת כמה אכפת לך”. בישיבה בטורונטו הרגשנו כבני משפחה אחת! – גם ביננו התלמידים וגם כלפי ההנהלה. כל תמים באופן אישי הרגיש כי בישיבה מגלים אכפתיות לצרכי הפרט. הייתה התעניינות רבה בכל עניין בחייו של כל אחד.
זה משהו שאנחנו מנסים ליישם גם כן אצלנו בישיבה בסינסינטי.