-
בהמשך ל"מכתב האם" שפורסם במגזין "דרך המלך" ועורר הדים רבים, הגיעו מספר תגובות מאנשי חינוך שפורסמו במגזין • אנו מפרסמים את תגובתם של הרב אפרים ברנשטיין, ר"מ בישיבת חנוך לנער-צפת, והרב יוסף יצחק כץ, ר"מ ומשגיח בישיבת תומכי תמימים – בני ברק, לתועלת ההורים • לתגובות
אילוסטרציה. צילום: מאיר אלפסיchabadinfo editor|ח׳ בתמוז ה׳תשע״זהרב אפרים ברנשטיין, ר"מ בישיבת חנוך לנער-צפת:
קראתי בעיון את מכתב האם שהופיע במדור החדש, המילים הכתובות בלב שותת וקרוע דיברו בעד עצמן, ויישר כוח עצום על עצם המאמץ הבלתי רגיל לנסות ולהעלות את הדברים עלי כתב, למרות שכמאמר הגמרא את תווי ואותיות הלב אי אפשר להעלות על הכתב, אך הזעקה מהדהדת היטב גם בין המילים הכתובות וממשיכה הלאה.
לעולם אי אפשר להיכנס לנעלי הורים בניסיון גידול הילדים, כל מצב ייחודי ונתון לגורמים רבים מאוד, והראיה היא שבבית אחד יוצאים ילדים שונים בהנהגתם ובאופיים, ולעתים מן הקצה אל הקצה, כך שאינני משוכנע שיש מישהו החושב שבידו המענה הבהיר והמוחלט לנושאים החינוכיים.
שיתף אותי בעבר הרה"ח ר' צבי גרינוואלד שיחי' במסר חינוכי מניסיונו הרב: פעם בכינוס בוגרים ניגש אליו בוגר ואומר לו: "הרב, אתה יודע מדוע אני נראה כך? מכיוון שהייתם קשוחים איתי מדי, לו הייתם מרפים קצת – הייתי נראה טוב יותר". לאחר מכן ניגש אליו בוגר נוסף ואומר: "הרב, אתה יודע מדוע אני נראה כך? מכיוון שהייתם איתי מדי וותרנים, לו הייתם קשוחים יותר – הייתי נראה טוב יותר"…
לעצם הענין, ארשה לעצמי לחדד נקודה שבכל זאת בהשקפה ראשונה היתה נראית לי טעונה הבהרה:
קיים הבדל בין הצורך והרצון לתת לילד – או לבחור הישיבה – את התחושה שרוצים שיהיה לו טוב, שמחכים לבואו הביתה, ובזמן שהוא נמצא בבית לתת לו גשמיות טובה ותחושה חמימה וביתית.
זו אחריותנו, חובתנו ותפקידנו. אך במקביל, עלינו לנקוט במשנה זהירות כשבפינו מילים בסגנון של החלשה ורפיון – כמובן מתוך כוונה טובה בלבד, מילים בסגנון ששייך לתחום הנהלת הישיבה, כיצד צריכים להיות סדרי הישיבה. לעניות דעתי, ברגע ששלחנו את הבחור למקום מסוים, עלינו כהורים לעשות הכל (אלא אם כן מדובר במקרה קיצוני ואין זה הנושא) לתת את התחושה שזה המקום עבורו והוא יצליח בו. וכנ"ל אין זה בסתירה לעשות הכל כהורים לרפד את הקשיים אם ישנם, על ידי מומחיותנו כהורים.
מניסיון בעבודתי עם נערים, כשההורים עושים את המיטב בתחום שלהם, אזי גם אם נתקלים במצבים בהם הבחור ח"ו וח"ו מוציא את עצמו מהכלל – לעת עתה – הרי הבית הבריא שחווה, תמיד יזמין אותו לחזור חזרה במוקדם או במוקדם יותר.
כנ"ל, התייחסתי לנקודה אחת בלבד. הערכתי רבה על הכנות והאומץ לשתף את הקוראים. המכתב כשלעצמו עמוס וטעון ברגשות שרק הורים שעברו זאת יכולים להבין מעט מזעיר מהכתוב, ובתקווה שמי שלא הבין – ימשיך בעזרת ה' לא להבין ובוודאי לא להרגיש…
—-
הרב יוסף יצחק כץ, ר"מ ומשגיח בישיבת תומכי תמימים – בני ברק:
קראתי בעיון ובכובד ראש את המכתב הכאוב והמרגש שתיארה האם, וברצוני להתייחס לתוכנו של המכתב וההרהורים שעלינו להסיק ממכתב זה.
הישיבה ואנשי הצוות הם שלוחים ושותפי ההורים לגידולו של הבן, בכל זמן שהותו בישיבה. האחריות החינוכית של הר"מ והמשפיע היא 'להניח' את התמים בענינים שהופקדו עליהם. לא רק להקנות ידיעות בגמרא ובמפרשים, אלא מעל לכל לתת את מתיקות הלימוד והווי החסידי.כאשר איש הצוות, שהוא בבחינת שליח האמון על חינוך התמים שהופקד אצלו, מזהה שישנה מצוקה אצל בחור, הרי ברור כשמש שהדבר צריך להדליק אצלו 'נורות אזהרה'. ואמנם, כיום ישנם צוותים בישיבות שערים לכל בעיה, משתדלים לזהות קשיים ולתת פתרון נאות. זהו חלק בלתי נפרד מעבודת החינוך והצוות בפירוש 'כן עובדים אצלך (ההורים)'! הרי אתם בעיסקא משותפת.
עם זאת, להורים יש חלק מכריע בחינוך הבן. בתמיכתו העסק יעבוד, הבחור יתמודד ויצליח ואף יגלה כוחות נעלמים למען הצלחתו. אדמו"ר הזקן כותב הלכה מאוד מענינת בשו"ע הלכות תלמוד תורה, שאם המלמד הוא רווק או נשוי שאין אשתו עמו בעיר, אסור לו ללמד את התלמידים, מפני חשש יחוד והרהורי עבירה. וכאן 'הבן שואל': מה הלכה זו שייכת להלכות תלמוד תורה? הרי זה שייך להלכות 'מלמדים', הלכות 'יחוד', אבל לא להלכות תלמוד תורה.
אלא מסר גדול יש כאן: אין הלכה הפוכה, שבגלל שיש בעיה של ייחוד, העצה היא שאביו יביאו לישיבה ולבית הספר, ואז יוכל גם רווק (שהוא בבחינת 'מטאטא חדש') המלמד בחיות ועבודתו משובחת, ללמד ללא כל בעיות הלכתיות. אדמו"ר הזקן פוסק: לא! על האמא שמביאה את ילדיה לתלמוד תורה לא מוותרים, ואם צריך לוותר על משהו בגלל בעיות הלכתיות – מוותרים על המלמד המשובח הרווק. וכל כך למה?
לפי שכאשר האמא שמביאה את ילדיה לישיבה, היא מכניסה בהם חיות ואהבת התורה תוך כדי שיחה שמנהלת איתם בדרך לחיידר או לישיבה. היא מתעניינת בלימודם, מבטיחה להם פרס על לימוד מוצלח, מספרת כמה לימודם יקר בשמים ועושה נחת להקב"ה, לרבי ולאבא, ומחבבת עליהם את הלימוד. האם היא היסוד להצלחת הלימוד ועבודת ה'.
אך כשבחור מגיע לשבת חופשה לביתו, והאם מקבלת אותו בחשש ובדאגה, "זה לא יותר מדי"? והאם המודאגת במקום לעודדו ש"טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו", מפיחה בו חששות ופחדים, הילד מפנים את החששות ושואל את עצמו: "מה העבודה הזאת לכם"? אם המדריכים לא 'סגורים על עצמם', אזי באמת 'מה העדות החוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אתכם'?
אם 'חוטרא' של ההורים הוא חזק דיו, הרי הדברים פשוטים: 'חנוך לנער על פי דרכו' – אין הכונה שכל אחד בוחר דרך. ישנה דרך סלולה ואם הולכים בה בבטחון, אין שום סיבה שבעולם להיכשל. נכון 'עמלינו אלו הבנים' אינו צריך לראיות. תמימים הם אילנות שמוציאים פרי בעמל רב. אבל 'כשסגורים' על הכביש ונוהגים בכללי הזהירות, אין סיבה לתאונות. הרבי סלל דרך, שתמים כל ענינו הוא ללמוד ולהיות מונח בנגלה ובחסידות בעבודת התפילה וכל המשא על ה'חמור' הזה הוא בגלל הנחת עצמותו שקיים בכל תמים.
אם קיימות בעיות צריך לעזוב הכל. אבל הכל, ולהיפגש עם צוות הישיבה כדי לראות היכן ניתן לעזור לו יותר, להאמין בו, ובעיקר לתת לו הרבה חום ואהבה, מבלי לקמץ, תוך מתן אמון ללא סייג במערכת של הישיבה שחושבת ומשקיעה את נפשה ומאודה לתת את המיטב לכל תמים באשר הוא. וכמובן, עיקר העיקרים להתפלל, לבקש רחמים וסייעתא דשמיא.
אין ההורים רשאים להתערב בדרישות הישיבה. החוכמה הגדולה היא לדעת איך להעמיס באהבה ובכיף את המשא על התמים. לפעמים אכן נדרש לעזור לתלמיד במנוחה גם בסדרי הלימוד, ואפשר לצאת איתו לטיול, סתם כך כדי שהבחור ירגיש שיש לו הורים אוהבים, אבל כמובן במינון הנכון שאנשי המקצוע – צוות הישיבה – מאשרים זאת.
אני מברך את התמימים ואת ההורים, שנזכה לגדל אילנות מלבלבים, ושנראה את כל התמימים, מבלי יוצא מן הכלל, בצבא הרבי, עומדים הכן לקבלת פני משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש.
תגיות: מגזין דרך המלך
בנוגע לתגובה הקודמת.
אני מכיר אישית כמה בחורים שבבית נהגו איתם בצורה מאוד יפה, והם נפלו דווקא בישיבה בגלל היחס כלפיהם.
ב"ה שההורים התעוררו בזמן ופתרו את העניי'ן, (כמובן בשיתוף פעולה עם צוות הישיבה).
וזה רק מחזק את זה שכל אחד צריך לעשות את תפקידו על הצד הטוב ביותר ולא לגרוע ח"ו מכבודו או מדרישותיו של השני.
חיי'בים להיות ערים כל רגע ורגע למצבו של הפיזי והנפשי של הבחור, הן מצד הבית והן מצד הישיבה.
ברגע שיש קשר נכון וטוב בין ההורים לישיבה ובין הישיבה להורים פותרים כל מקרה על הצד הטוב ביותר לטובת כל הצדדים ובעיקר לטובת הבחור עצמו.
דווקא אני לא התרשמתי שמדובר על הסרת האחריות חלילה או זריקת כדור חלילה, אלא מדובר בחידוד האפשרות המיוחדת שיש להורים ובטח לאמא לתת לבנה את מה שרק היא מסוגלת לתת – בית חם ואוהב ללא התניות וללא כניסה למקומות – מתוך רצון טוב – בהם ייתכנו פרשנויות שונות לחלוטין על ידי הבחור.
כשאמא שואלת את בנה "לא קשה לך מדי בישיבה?" "אולי הם מגזימים בדרישות?" – המסר הסמוי (והגלוי) הוא סוג של ערעור בסמכות שתחתיה הוא נמצא כעת.
באותה מידה האמא יכולה לומר לבן שלה שהיא מאוד מעוניינת שיישאר יום נוסף בבית כי קשה לה שהוא כבר לא בבית, או שיגיע כמה שעות מוקדם כי הילדים מתגעגעים אליו. באופן כזה היא ממלאת לו חסך מסוים ומשמעותי אבל ללא שום כניסה לרשות ולתחום שעלולים להשפיע בצורה פחות חיובית.
כנ"ל, ההנהלה בתחום שלה, יכולה לדרוש את הדברים מהבחור אך באופן הנכון וגם במקרה שההורים עושים טעויות, צריכים לזכור שהם הסמכות ההורית של הילד והזהירות בפגיעה או בערעור מעמדם בעיני הבחור – קריטית.
יישר כוח על פתיחת הענין
כל מה שאכתוב לא גורע מכבודם של המחנכים/המורים/הרבנים/והמשפיעים, ולא גורע מכך שצריך לשמור על סדרי הישיבה ואורחותיה'.
קראתי את ההערה הקודמת והיא הדליקה אצלי "נורה אדומה" ולמה?
ב"ה אני זוכה לעבוד עם הרבה מהבחורים היקרים שלצערנו לא מצאו את מקומם בישיבה.
ותוך כדי העבודה אני שואל את עצמי אם זה באמת נכון שהם לא מצאו את מקומם או שמא בישיבה לא נתנו להם מקום?
אחרי שיחות ודיבורים לצערי אני מבין ויודע שאם מישהו מצוות הישיבה היה שם לב בזמן ומטכס עצה איך לעזור ולסייע לאותו בחור "תמים" בטוח היה נמנע הדבר!!!
רק מה קורה? צוות הישיבה עובד קשה (לא בציניות), ההורים לא מתקשרים מספיק/נכון, המדריך סימן את הבחור, הוא עושה קצת שטויות בפנימיה, קשה לו להירדם בלילה, הבחור מאחר לסדרים, או שהוא לא מצליח במבחנים, או שאולי הוא לא מגיע בכלל למבחנים, בקיצור אלף ואחת סיבות ותירוצים, או שאפילו רק דבר אחד מכל מה שמנינו קורה.
מה קורה בהמשך? המדריך/הרב מעניש את הבחור (אכן צריך להעניש, חובה לשמור על הסדרים ולהתנהג כמו "תמים"),
השאלה היא, האם אחרי העונש החינוכי מישהו ניסה לדבר עם אותו בחור? מישהו ניסה להבין מאיפה זה מגיע?
או שפשוט הענשנו ונגמר הסיפור, סימנו וי על המקרה, לא יכולים לבוא אלינו בטענות.
אתם יודעים מה קורה אח"כ? אחרי שבוע שבועיים מגיע המקרה הבא עם אותו בחור, וכך ממשיכה לה הנפילה עד שהשם ירחם עליו, ומעניין מי יחשוב עליו אחרי שיצא מהישיבה (חוץ מהוריו כמובן).
איך יכולנו למנוע את הדבר? פשוט וקל, אחרי שהענשנו את הבחור, ניקח אותו לצד וננסה לבדוק מה מסתתר מאחורי המעשה,
מה מסתתר בנבכי נפשו, מה מעיק עליו.
לצערי אני זוכה לראות מורים/רבנים/מדריכים שעובדים כ"כ קשה ונותנים את הנשמה, אבל לא תמיד שמים לב לפרטים הקטנים, לילד הזה שנכנס כועס אחרי ההפסקה, לבחור שלא ישן כל הלילה כי …, לילד שיורדים עליו כל הזמן, לבחור שמתקשה בלימוד וצריך עזרה, לילד שקורה לתשומת לב והמורה עסוק במשהו אחר, לבחור שצוחקים עליו שהוא הליצן של הישיבה וכו' וכו' וכו' וכו' וכו' וכו'.
אם היי'נו שמים לב ויודעים להתערב נכון ובזמן הנכון היי'נו מונעים הרבה נפילות ולא נזקקים למאבחנים/פסיכולוגים/תרפיות וכו'.
צריכים פשוט להתעורר ולהבין שאנחנו מתעסקים בנפשות, ולעבוד עם כל אחד כאילו הוא הבן שלנו, שיהיה אכפת לנו מהתלמידים שלנו, יש לי בחורים שעבדתי איתם שהצליחו והקימו בתים חסידיים ב"ה ואני עדיי'ן בקשר איתם, למה? כי אני אוהב אותם ואכפת לי מהם.
אין תלמיד/בחור רע, יש תלמיד/בחור שרע לו, אין רע יורד מלמעלה.
העולם שלנו כ"כ טוב שאם רק היינו יודעים איך לתקשר נכון, או בעצם קודם לתקשר בכלל, היינו זוכים לראות את כל הטוב הזה.
שנזכה לעשות נחת לרבי! ושלרבי יהיה נחת מאיתנו! בשורות טובות ומשיח now!!!
קראתי את מכתב האם והמענה של הרבנים .
סליחה על הביטוי אבל זה דומה על משחק כדור כל אחד שולח ומזכיר את האחיות על השני .אם כל אחד יחשוב שהאחריות הוא רק מצדו בלי לחשוב שיש לשני (ההנהלה או ההורים ) חלק ההצלחה בחינוך הייתה טוב יותר
אני אם אם ל 7 בנים ב"ה.
Privacy