מהותו של חסיד – לכתוב לרבי: "אי אפשר שיהיה דור בלי רבי חי"

ראיין: ישראל לפידות, בית משיח

בעקבות פטירתו של המשפיע הרב זושא פויזנר ע"ה, אנו מגישים לגולשים שיחה התוועדותית לרגל ג' תמוז שנערכה לפני כחמש שנים באדיבות מגזין 'בית משיח' .

הרב זושא פויזנר הוא לא ראיון קונבנציונלי. זו יותר שיחה התוועדותית, כשר' זושא שוטח את אשר על לבו, שם את הדברים על השולחן, חדים ונוקבים כפי שהם, גם אם הסגנון עלול להרגיז מישהו. הוא לא מחפש להרגיז. אך זה כואב לו, והסגנון המזעזע לעיתים, הוא בעצם הצורה בה הוא בוחר 'לצעוק', כדברי הרבי הידועים ש"כשכואב – צועקים"…

אולי דוקא לכן, הוא האיש המתאים לראיון הזה, ימים אחדים לפני ג' תמוז, יום שמזעזע ומעורר את לבו של כל חסיד, יום של שידוד מערכות, מ'שמש בגבעון דום' בזמן יהושע בן–נון, ועד ימינו אלה – זמן השיא לגאולה מחד, ותקופה בה הגואל נכסה, לאידך – מצב שגם הוא בלתי קונבנציונלי בעליל.

מדם לבבו הוא זעק ועדיין זועק אותן הזעקות, באותן המילים, כבר חמישים שנה. תמימים שלמדו מפיו בישיבות בלוד ובבני ברק, בשנות הכ"פים, הלמ"דים, המ"מים, הנו"נין, הסמ"כים והעיי"נין, שומעים ממנו את אותם המילים בדיוק.

הוא ביקש ומבקש שתהיה "אכפתיות" לרבי. שהמצב של הרבי יהיה אכפת לנו, שנבין שאנחנו בשביל הרבי – והרבי בעצם לא צריך אותנו, אבל הוא רוצה אותנו. שנכניס את הראש למאמר, ולא את המאמר לראש. בעיניו הרבי הוא "רבי", ולא "חס ושלום" איזשהו צדיק, קדוש וטהור. לא מובן? זה גם חלק מאישיותו רבת האנפין של ר' זושא, "ליובאוויטשער יודע שהוא לא מבין כל דבר, ואין לו תשובה לכל שאלה". מה הוא עצמו? "ליובאוויטשער, אני לא חב"דניק"…

לא יכול להיות עולם בלי רבי בגוף גשמי

מה שלומך ר' זושא? אני מתעניין בשלומו, מה התחושה שאופפת אותך בימים אלו? ר' זושא מיד נענה לאתגר:

יש כמה זמנים בשנה שאני משוגע לגמרי. אחד מהם זה עכשיו, הימים שלפני ג' תמוז. הרבה פעמים אני שואל אנשים, "צמצום כפשוטו, או צמצום לאו כפשוטו"?!. בחסידות מבואר שהצמצום שהקב"ה עשה באור–אין–סוף, כדי שיהיה מקום לעולמות, הוא "לא כפשוטו", אלא רק כלפי הנבראים.

ואני מקבל תשובות מגוונות, אפילו בסגנון "טמטום כפשוטו, או טמטום לאו כפשוטו", אבל מפחדים לומר את מה שמופיע בשיעור התניא של הימים האחרונים ש"צמצום – לאו כפשוטו", למה? כי אז אשאל, "ומה קרה בג' תמוז?", והוא יצטרך לומר "לא יודע!" וחב"דניק, שגדל על חכמה בינה ודעת – לא יכול לומר "לא יודע"!…

תגיד לי אתה – האם אפשר לחיות בעולם שאין בו רבי בגוף גשמי? כי אם אפשר, אם אני לא צריך רבי בגוף גשמי, אז יש לי כבר את משה רבינו, אז מה אני צריך גם את הרבי?

אז איך אתה מסביר את המצב היום?

בי"ב תמוז תשי"ז הייתי בישיבה בלוד, ליל שישי, ואין מה לעשות… ראיתי שם חוברת על מה שקרה בשבוע של י' שבט תש"י אחרי הלוויה. ומסופר שם שכשחזרו מהציון, התפללו מעריב והרבי אמר שאצל חסידים לא נהוג להספיד, אבל מספרים סיפורים. ולכן אחרי כל תפילה אספר משהו מהרבי [הריי"צ]. אחד מהדברים – ולא מצאתי את זה מאז – השמיטו את זה, כי היתה הוראה מגבוה… (בהתוועדויות לא ראיתי את זה מופיע, אך יש בגירסאות אחרות במקומות אחרים):

"עצמות אין סוף, האט זיך אנגעטאן אין גוף גשמי און רעדט אידיש אנגליש און רוסיש כדי לקרב יהודים ליהדות" [= עצמות אין סוף הלביש עצמו בגוף גשמי, ומדבר אידיש, אנגלית ורוסית כדי לקרב יהודים ליהדות]…

מה זה עצמות? יש את הסיפור של ר' זלמן משה, שישב ליד ר' משה גורארי', המשכיל הגדול, וביקש ממנו שיתן הסבר על עצמות, ור' משה אמר שאי אפשר, כי בעיקרון אם אתה נותן הסבר – זה כבר לא עצמות. אבל כשר' זלמן משה מתלבש על משהו או על מישהו… כעבור כחצי שעה ר' משה נכנע, והוא רצה להסביר משהו, אז הסיפור הולך שר' זלמן משה נתן לו פליק: "אתה רוצה לתת הסבר על עצמות"?!…

אז מה זה רבי, ואיך להסביר את מה שקורה איתו? אני לא יכול להסביר מה זה רבי, כי רבי זה לא צדיק, קדוש וטהור – שזה אמנם דבר נעלה – אך רבי, אם אני יכול להסביר את זה, זה לא רבי…

יש סיפור ידוע ומפורסם על ר' שמואל גורארי' שהיה באיזו עיירה שכל אחד סיפר על המופתים של האדמו"ר שלו, וביקשו ממנו שגם הוא יגיד. והוא סיפר שהוא רצה לנסוע לעיר אחת והרבי אמר לו לנסוע לעיר אחרת והוא נסע והפסיד את כל הכסף. והמופת הוא שהוא נשאר חסיד של הרבי. – ואני שואל – אומר ר' זושא – של מי המופת, שלו או של הרבי?

בשבת פרשת בהעלותך קוראים "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו" – אנחנו הרגליים של הרבי, העם, ואולי אנחנו לא רוצים את זה, אבל הרבי אומר "אשר אנכי בקרבו" – אני לא אתן לכם לצאת. זה שאנחנו עם זקן, ציצית, תפילין וכו' – זה נס של הרבי, "העם אשר אנכי בקרבו".

לא לרצות משיח כדי שיהיה לי טוב

התלמידים שלמדו אצל ר' זושא בישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש, מכירים את הסגנון שלו, זוכרים את ההתוועדויות הלבביות שלו, אף שבאותה עת אולי לא תמיד ירדו לסוף דעתו. יש אצלו ביטוי שגור: "יחי אנחנו"… הוא מצטט את דברי הרבי משיחת כ"ח ניסן תנש"א, שאם היו צועקים באמת "עד מתי", כבר היה בא.

"מתי צועקים"? הוא שואל, "כשכואב, ואם לא צועקים – זה מראה שלא כואב". והוא ממשיך וקובע בנימה נוקבת: "כבר לא כואב. מה כואב לרוב האנשים – או בעיה בבנק, או בעיה עם הילדים וזהו… משיח לא כואב… ואם כואב שלא רואים את הרבי, זה על ה'גילויים' שחסרים לנו…

"אני טוען", הוא אומר, "שלי אישית חסרים שני דברים – לא שייכים אחד לשני. אחד – אני צריך שאשתי תהיה בריאה. והשני – אני צריך משיח. וזה שני דברים לא קשורים.

אז למה אתה רוצה?

צריך שיהיה טוב לכל יהודי בלי קשר למשיח, ולמשיח לא צריך לחכות כדי שיהיה לנו טוב, זה לא משיח. צריך לרצות משיח – כי הרבי רוצה משיח, כי זה מה שצריך לרצות. כי בשבילו נברא העולם. מאותה סיבה שאני מניח תפילין. כי כך כתוב.

לאחר שהרבי אמר שביררו את כל הבירורים. הגיעו אלי כמה ושאלו 'מה צריך לעשות עכשיו'? אמרתי שני דברים: יש את הסיפור על הבעש"ט שהודיעו לו משמים שאין לו חלק לעולם הבא והוא היה מרוצה, כי עכשיו הוא יכול לעבוד את ה' ללא פניות… דבר שני, וקשרתם לאות על ידיך וכו', ולא בגלל כל מיני סיבות. צריך לברך כי כך צריך. כי כך כתוב בשו"ע, אבל צריך לדעת שיש הקדוש–ברוך–הוא. כל הקדושה של השו"ע הוא שיש הקב"ה וזה תורת הוי'.

מסופר שכשהרבי הרש"ב נ"ע ישב עם החפץ חיים, אמר לו החפץ חיים שהוא רואה על התמימים שיש להם פנים עדינות, והרבי נ"ע אמר שזה בגלל שהם לומדים חסידות. אמר החפץ חיים שהוא יכניס לישיבה שלו את לימוד החסידות והרבי נ"ע חייך. הרבי הריי"צ שאלו למה חייכת, והוא אמר 'כי אם אין רבי אין חסידות'. זאת אומרת שאין חסידות בלי רבי!

כי זה אותו ענין, כל הקדושה של חסידות – זה שיש רבי. כמו שאם אין הקב"ה אין תורה. כי המהות של הרבי זה עצמות, ולכן זה אותו הדבר.

הבעיה היא שלי, לא של הרבי

זה לא סוד שיש כאלה שמתייחסים לג' תמוז כמו לי' שבט…

אחרי ג' תמוז תשנ"ד הגיעו אלי ושאלו מה עושים עכשיו? אמרתי להם אם אתם אומרים שג' תמוז זה כמו י' שבט, זה בתנאי אחד – שהולכים עם זה עד הסוף. והסוף – שצריך לחפש (ר"ל) רבי אחר…

וכשפנו אליך התמימים מהישיבה, האברכים מהקהילה והאנשים שהיית אתם בקשר מחוץ לחב"ד – מה הסברת להם?!

לא הסברתי שום דבר, לא היה לי מה לומר. אחד הדברים המוזרים זה שהחב"דניקים – יודעים את הכל. לכל דבר יש להם הסבר. לי אין הסבר לכל דבר! אצל חב"ד, הכל שחור–ולבן. יש להם דעה והסבר על כל דבר. אני לא שייך לזה… אני שייך לליובאוויטש, ויודע לומר "לא יודע"!

ובכל זאת, מה כן אמרת לתמימים?

מה לחשוב או להרגיש, אני לא יכול לומר לאף אחד. אלא מה? אם אתה אומר שמה שקרה זה בדיוק כמו י' שבט תש"י – אני הייתי אז ב–770, שלחו אותי להודיע על ההסתלקות בשכונת ברונזוויל, שם גרו רוב חסידי חב"ד באותה תקופה. הכרתי חסידים שהיו בב' ניסן תר"פ (הסתלקות אדמו"ר הרש"ב) שהכירו חסידים שהיו בי"ג תשרי תרמ"ג (יום ההסתלקות של אדמו"ר מהר"ש) וכו', ואני יכול לומר לך ולהדריך אותך מה בדיוק צריך לעשות.

או – שג' תמוז הוא לא כמו י' שבט, ב' ניסן וי"ג תשרי. ואז: "יש לי בעיה אישית", ג' תמוז הוא בעיה אישית של כל אחד מאתנו. אני לא יודע, לא מבין, אבל זאת לא הבעיה של הרבי! לרבי אין "בעיה", לי יש בעיה עם המצב, אני לא יודע מה קרה, אני לא יודע איך בדיוק להסביר את זה, כי לא עברתי כזה דבר קודם לכן.

אך אי אפשר שיהיה דור בלי רבי חי בגוף גשמי, כי אם זה אפשרי, אני לא צריך רבי, כי יש לי את משה רבינו, אלא שאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא – זה בגוף גשמי, ואם לא, אז חלילה לימדו אותנו שקר. ר' יואל כהן אמר שאם הרבי ח"ו… אז אפשר להפסיק להניח תפילין חלילה…

הרבי יודע הכל, אבל רוצה שחסידים יכתבו לו

אני עובר לשוחח עם ר' זושא על נושא הכתיבה לרבי: מתי התחיל הענין של לכתוב לרבי? חסידים של אדמו"ר הזקן היו כותבים?

הרי כתוב על כך בהקדמה לתניא, ויש סיפורים רבים על חסידים שבאו לרבי והביאו מכתבים של חסידים יחד איתם.

כשמעיינים באגרות קודש של הרבי, רואים שבמכתבים רבים הרבי מעודד לכתוב לו…

קיבלתי פעם מכתב מהרבי, ובו הרבי כותב 'שלמרות שהרבה זמן לא קיבלתי ממך מכתב, אבל לפעמים מאי הכתיבה, אפשר לדעת יותר מהכתיבה'…

מה זה אומר?

שצריכים לכתוב לרבי, למרות שהוא יודע בין כך. מצד הסדר הפשוט – צריכים לכתוב. יש דרך הטבע, והקב"ה רוצה שנכתוב מכתבים לרבי.

ברוסיה היו מכניסים מכתבים לספרי חסידות

מי ששומר על השיעורים הקבועים ועושה מה שמוטל עליו, עושה מבצעים, ונוהג על–פי הלכה וכו', מה חסר אם הוא לא כותב לרבי מפעם לפעם, אלא רק פעם–פעמיים בשנה?

הדברים הללו, מתי, כמה וכו', זה ענין של הרגש של כל אחד. יש הרבה ביטויים של הרבי על כך שצריך לכתוב הרבה. ובנוגע לזמן של הרבי – אל תדאגו לזה. לכתוב. זה לא אומר שאני כותב, כי קשה לי בכתיבה…

– במאמר המוסגר: ר' חיים שאול ברוק, הוא היה רב בעיירה כלשהי, וכשהיו שאלות, היה איזה רב שידע לענות תשובות מאוד יפות. והוא היה שולח לו מפעם לפעם. פעם הוא פגש אותו והתחיל לדבר איתו, ואז הוא אמר לרב: "אתה כותב יותר טוב ממה שאתה מדבר", והוא ענה לו: "אתה מדבר יותר טוב ממה שאתה כותב"… –

צריכים לכתוב, והרבי רוצה שיכתבו. כאן יש בעיה לאן לכתוב… הבעיה לאן – זה גם ענין של הרגש.

מי שרוצה לכתוב לרבי ולהכניס את זה באגרות קודש? יש לזה תקדים. ברוסיה היו מכניסים מכתבים לתוך ספרי חסידות.

הנכד שלי, מענדי נפרסטק, שאשתו היא נינה של ר' חיים שאול ברוק, סיפר לי אחרי שנהיה השידוך שלהם, שעל כל מה שהיא עושה היא כותבת לרבי באגרות קודש, והמכתב הראשון שהיא קיבלה – זה מכתב שנשלח אלי, באגרות זה מופיע בלי שם, ושם מופיע להתעניין בשידוכים…

אם עכשיו שואל אותך מישהו – אם לשאול את הרבי בענייני רפואה – יש מצד אחד לשאול רופא ידיד ומצד שני לכתוב לרבי, ורואים עשרות סיפורים? מה נכון?

צריך לכתוב לרבי גם דברים טובים… אבל צריך לכתוב על הכל. ומה תעשה עם המכתב – תשים איפה שאתה רוצה, באגרות קודש, בתניא, איפה שרוצים שישימו, העיקר זו הפעולה של הכתיבה. יש אמרה שברגע שאתה כותב מכתב, הרבי כבר מקבל את זה, כשאתה שולח – זה דרך העולם, כי צמצום כפשוטו וזה מה שהרבי רוצה. ובכל אופן, זה ענין שכל אחד נוהג לפי ההרגש שלו.

עצם הכתיבה לרבי חלק מהמהות של חסיד

אז צריך להתמקד בענין של הכתיבה ולאו דוקא בענין של התשובה?

בשנת תשכ"ז נכנסתי לרבי ליחידות והרבי שאל אותי: "שמת צעטל על הציון"?

אמרתי לרבי, שנתתי מכתב לרבי.

הרבי שאל: "היית על ה'ציון'"?

עניתי בחיוב.

"ואת המענה לשון, קראת"?

שוב השבתי בחיוב.

ואז הרבי אמר לי: "הרי במענה–לשון כתוב, שצריך לקרוא את הפתק על הציון"…

עניתי לרבי, שאת הפתק – הבאתי לרבי!

הרבי הביט בי ובירר מתי אני חוזר ארצה, וכשעניתי שבעוד יומים אני טס, הרבי אמר לי: "טוב, עד מחרתיים לא תספיק, אבל תכניס את הפתק למזכירות, וכשאני אהיה על ה'ציון', אקח את הפתק ואקרא אותו".

מה בעצם אתה מבקש לומר בכך?

שהלכתי ל'ציון' כי צריכים ללכת ל'ציון', אבל את הפתק, אני נותן לרבי. באמת הכנסתי אחר כך פתק למזכירות – האם הרבי קרא את הפתק ב'ציון' או לא, זה לא אמור לעניין אותי. אתה צריך לכתוב, כי חסיד צריך לכתוב. זה חלק מהותי מההתקשרות של חסיד לרבי.

נכון, בסופו של דבר אתה רוצה תשובה מהרבי, "בתוך עמי אנכי יושבת"… אך העיקר הוא לדעת שיש לי רבי. לא להתנות את ההכנסה באגרות קודש בשביל התשובה. המצב הזה זה קשה ומר. שיתגלה כבר! זה דברים כל כך עדינים, ומה שתגיד זה לא לגמרי נכון…

ההתגלות תגיע בדיוק בזמן…

יש איך שחסידים תמיד התייחסו לדברים, זו לא פעם ראשונה שחסידים מתמודדים עם דברים כאלה?

יש את הסיפור על ר' מענדל שכתב לרבי הריי"צ במחשבה והרבי שלח מכתב שקיבל את מכתבו. אבל אז מי שהיה ליד הרבי ראה את הרבי, ועכשיו אנחנו במצב כזה שבעקרון לא רואים את הרבי…

זו בעיה… בעיה כזו לא היתה אף פעם.

חסידים ידעו להתמודד עם דברים. מה עושים היום, מתי הרבי יתגלה?

אני יגיד לך מתי הוא יתגלה. לא יודע באיזה יום בדיוק, אך אני חושב שאני יכול לומר באיזה מצב… מתי עם ישראל יצא ממצרים? – זה היה בשניה האחרונה לפני שנכנסו לשער הנ'… הרבי מסתכל עלינו, ואומר שישחקו הנערים לפנינו, באותו רגע שזה יגיע למצב… זה יפסיק…

במצב שזה נמצא עכשיו צריך לדאוג שיגיע עכשיו. כי כמו שזה עכשיו, המצב נורא ואיום. והרבי יתגלה!