החב"דניק שבטוח כי גילה את הסופר פוד הבא של ישראל

mynet

התיאורים "חבד"ניק מקרית מלאכי" ו"חקלאי מהבקעה" מעלים מן הסתם בעיני רוחנו שני טיפוסים שונים לחלוטין, שהדמיון היחיד ביניהם יכול אולי להסתכם בזקן וכובע. אבל לא כך הוא כשמדובר בערן דרור (57), חב"דניק מקרית מלאכי, אב לשבעה ואדם חסר מנוחה מאין כמוהו, כזה שאת הפרעת הקשב והריכוז שלא אבחנו אצלו ובעטיה עזב את בית הספר (בימים שעוד לא ידעו מה זה בכלל ADHD) הפנה לכיוונים אחרים – מקצועיים, עסקיים, מחקריים וטכנולוגיים – וכיום הוא גם חקלאי בבקעת הירדן.

אחרי שעתיים ומשהו במחיצתו של ערן דרור אין לי ספק כלל כי בהכוונה נכונה הוא יכול היה להיות לא רק חבד"ניק וחקלאי, אלא גם אסטרונאוט או אפילו אוליגרך, אם תחומי העניין הללו היו מעניינים אותו. בזמן ששהיתי במחיצתו הוא סיפר לי על היותו חילוני, חוזר בתשובה, סוחר יהלומים, ממציא מחשב הטהרה, כורה זהב, איש הייטק, וכן, גם חב"דניק מקרית מלאכי וחקלאי מהבקעה. בשום מקום, אגב, הוא לא החזיק יותר משנתיים – לא כולל משפחתו והרבי.

באותו זמן בו סיפר לי על מעלליו הוא ביקש, ואני הסכמתי, לחפוף את ראשי בתכשיר שהכין בעצמו ועומד להיות משווק בקרוב לציבור ולהאכיל אותי בכפית מצמח המורינגה שצירף למטבלים שונים, צמח שכמעט ושכחתי ממנו בתוך ים הסיפורים – למרות שהוא היה העילה לכתבה והסיבה שגרמה לי להגיע אליו. אז בואו נהיה רגע ענייניים: מורינגה הוא צמח שדרור מגדל באופן תעשייתי בבקעת הירדן, ולפחות על פי החקלאי הפיקח, צפוי להפוך ל"סופר פוד" הבא של ישראל.

ערן, אם המורינגה הוא כזה מזון מוצלח, איך זה שלא שמענו עליו עד עכשיו?

"כי הוא היה בכמוסות עד עתה. גם אני נחשפתי אליו רק לאחרונה, כשחיפשתי משהו אחר בכלל, ואחרי התנסות אישית עם צמח המורינגה החלטתי לחקור את הצמח לעומק במשך יותר משנה. שאלתי את עצמי המון שאלות. איך זה שעץ אחד יהיה בעל יתרונות רפואיים רבים כל כך? אם העץ כל כך מועיל ובאמת הוא עץ פלא, איך זה שלא שמעו עליו? אם מיליוני אנשים באסיה מכירים אותו ומשתמשים בו מאות שנים, איך זה שלא שמענו עליו?".

ומצאת תשובות?

"מסתבר שיש מחקרים רבים שנעשו על צמח המורינגה על ידי גופים רציניים ביותר בעולם. ישבתי במשך שנה, חקרתי וקראתי כמעט כל מאמר ועדות שנכתבו על המורינגה, דיברתי עם כל מגדלי המורינגה בארץ ועם מגדלים מחו"ל, והפנמתי שאכן מורינגה הוא עץ הפלא ובעל ערכי התזונה הגבוהים ביותר. חלבונים, מינרלים, ויטמינים, חומצות אמינו – יש בעץ הזה הכול! המורינגה הוא אנטי־ויראלי ואנטי־בקטריאלי, בקיצור העץ הנדיב ביותר שקיים על כדור הארץ".

יהלומים הם לנצח (או לפחות לשנתיים)

ערן דרור היה בין עשרת הילדים הראשונים שנולדו באילת, אי אז בסוף שנות החמישים. אביו עבד במפעלי תמנע ואמו עבדה במפעל הראשון לליטוש יהלומים שקם בעיר. בגיל שמונה המשפחה עברה לראשון לציון, ההורים התגרשו ודרור החל לנדוד בין פנימיות וקיבוצים שונים. בשום מקום לא החזיק מעמד יותר מדי ובכל מקום התקשרו מנהלי הפנימייה או המוסד לאמו בבקשה לקחת את הפרחח חסר המנוחה למקום אחר, שבטח יתאים לו יותר.

"לא ממש רציתי ללמוד", הוא מספר. "זה לא שלא עשיתי דברים – השתתפתי בתחרויות כספורטאי והייתי שחמטאי לא רע בכלל, אבל ללמוד לא הייתי מוכן".

בכיתה י' עזב את פנימיית הכפר הירוק, בה הצליח להחזיק מעמד קרוב לשנתיים, וירד לנואיבה, לשרוץ בחוף הים האדום עד שיגיע המכתב מלשכת הגיוס. הוא שירת בשיריון, וכאשר השתחרר החליט – הרבה בזכות אמו, שעבדה כל השנים בתחום – שיהלומים זה מה שהוא רוצה לעסוק בו כשיהיה גדול. "אז נסעתי לאנטוורפן בבלגיה", הוא אומר.

ואיך היה?

"היה נחמד. שנתיים – כן, שוב שנתיים – הסתובבתי וקניתי ומכרתי יהלומים, אבל גם זה התחיל לשעמם אותי. אז חזרתי לארץ וזכיתי במכרז לשירותי ניקיון ואחזקה של החניונים של אגד. זה היה מדהים כי העסקתי קרוב למאה איש בניקיון, תדלוק ושמירה בחניונים, אבל זה גם נמאס לי…".

אל תגיד לי. שנתיים.

"נכון", הוא מחייך, "אחרי שנתיים החלטתי לנסוע לברזיל. שמעתי ששם יש לא רק יהלומים, אלא גם דברים נוספים שאפשר לסחור בהם".

ידעת פורטוגזית?

"לא, אבל אני לומד בקלות. כשהגעתי לברזיל נסעתי מיד להילטון, ופקיד הקבלה רשם לי על פיסת נייר מילים בסיסיות בפורטוגזית. עם הפתק הזה התחלתי להסתובב בחנויות יהלומים ולהתעניין, עד שהבנתי שהמקום להיות בו זה המקום שממנו היהלומים הגיעו, דהיינו המכרות בלב הג'ונגלים".

נשמע מסוכן.

"אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה מסוכן שם. האנשים שחיים שם הם חיים רק מבחינה טכנית. אלה לא באמת חיים. וככה גם שווים חיי אדם שם".

כשהגיע למכרה הראשון שלו ראה משאית עם עפר יוצאת ממנו. "קניתי את העפר ושכרתי עובדים לנבור בו, לסנן ולחפש יהלומים. זה מה שעושים. מה שאתה אמור לעשות זה להשגיח עליהם שלא יבלעו את היהלומים בלי שתשים לב, כי זו הדרך היחידה להחביא אותם".

נשמע כמו מקום קשה.

"אבל שרדתי בכל זאת בתוך כל המאפיה והפרוטקשן ששולטים שם. פעם אחת הכניסו אותי לכלא כי מישהו האשים אותי במשהו שלא עשיתי, והיה לי חבר סיני ששחרר אותי. רק מאוחר יותר התברר לי שהיה מהמאפיה הטיוואנית ופשוט חיבב אותי".

הראש היהודי ממציא לנו פטנטים

בשלב מסוים הבין דרור שהוא מתגרה בגורלו ואחרי שנתיים החליט להצטרף לאמו בארצות הברית, אליה היגרה כשנישאה (בשנית) למיליונר אמריקאי. את הרווחים משנתיים של עבודה תרגם ליהלומים, אולם אלה הוחרמו בשדה התעופה כי בברזיל חל איסור על הוצאת חומרי גלם מן המדינה. דרור הגיע חסר פרוטה לקנדה, והמתין שם לגרין קארד שיאפשר לו לעבוד בארצות הברית.

הוא בחר להתגורר בבית חב"ד, בתחילה משום שהיה קרוב למרכז העניינים ומאוחר יותר משום שהחל להתעניין ביהדות. "זו הייתה תקופה מרתקת עבורי", הוא מספר, "לרבנים שלימדו אותי הייתה תשובה לכל שאלה ששאלתי. זה הדהים אותי. כל הקונספט של בורא עולם הימם אותי".

לאחר שנה נשלח לארץ להשתדך לבת חב"ד מלוד, ועבר ללמוד בישיבה בצפת. שנה מאוחר יותר כבר הגיע לברוקלין לחצרו של הרבי באיסטרן פארקוואיי 770 ללמוד תורה ולעשות ביזנס.

מה זה ביזנס?

"הכול. הייתי עושה עסקים עם רוסיה, שפתחה אז את השערים. מעילי עור, גרביים, מכנסיים, חגורות, מה שלא תרצה התעסקתי איתו, קניתי ומכרתי קונטיינרים שלמים".

היזמות העסקית שלו קיבלה ממד טכנולוגי כשהחל לסחור בחולצות טריקו שמחליפות צבעים. "אלה היו טי־שירטס שמחליפות צבעים עם שינויים בטמפרטורת הגוף", הוא מספר. "הבעיה הייתה שאחרי כביסה זה היה מפסיק לעבוד. אז התחלתי לחקור את הנושא. קראתי המון, דיברתי עם מתפרות, כימאים, טכנולוגים, השקעתי בזה כסף ופתרתי את הבעיה. אפילו קיבלתי פסק הלכה מהרב הלפרין מירושלים שמותר ללבוש את החולצות הללו בשבת למרות שהן משנות את צבען".

וכך באחת הפך דרור לממציא, וכזה שעושה את עבודתו בשירות הדת ומתוך מחשבה על שמירת מצוות והימנעות מאיסורים. ההמצאה הבאה שלו הייתה למצוא צבע שלא ירד מפתקיות שהודבקו מעל אריזות מזון וכך לא ניתן היה לזייפן. לאחר מכן המציא את המדחום החד־פעמי. "הייתה בעיה תמיד עם בשר שהגיע מחו"ל", מסביר דרור, "פעמים רבות החשמל היה מתקלקל באנייה, והבשר היה מפשיר ואז קופא מחדש. הצלחתי להמציא בעזרת חוקרים מדחום חד־פעמי שהיה ננעץ בבשר בארץ המוצא ואז כאשר הטמפרטורה שלו הייתה יורדת במידה והבשר הפשיר המדחום היה נצבע, ואז אפשר היה לדעת שכך קרה".

אבל אין ספק כי תרומתו הגדולה ביותר של ערן דרור לעם היהודי היא מחשב טהרת המשפחה, שהמציא בתחילת שנות התשעים – המצאה שהיו בעולם החרדי מי שהשוו אותה להמצאתו של שעון השבת. "אני זוכר ששמעתי אברכים שמתלוננים עד כמה מסובכים החישובים שנוגעים לדיני אישות", הוא מספר. "תפקיד המחשב שלי הוא פשוט להורות לאישה מתי עליה לקיים את דיני טהרת המשפחה".

אי אפשר פשוט לספור?

"מה פתאום? זה נורא מסובך. וזה עוד יותר מסובך כשאישה יולדת. רק בנושא מתי מתחילה הספירה יש מחלוקת קשה מאוד. אז היו לי כמה משקיעים והחלטתי שאני עושה את הכל מהתחלה ועד הסוף, כולל החומרה".

בסופו של דבר יצא המחשב של דרור, שנראה כמו מחשב כיס, שבארבע פעולות נותן את כל המידע ההלכתי.

בתחילת המילניום, לאחר ניסיון כושל למצוא זהב במכרות במרוקו, הוא הקים חברת אינטרנט שעסקה בתלת־ממד אבל נפלה עם התפוצצות בועת ההייטק. "אבל לא התייאשתי", הוא אומר, "והמשכתי לתכנן תוכנה שבונה מודלים תלת־ממדיים, שיודעת לעשות מיפויים באופן אוטומטי עם סטיות תקן חיוניות".

מישהו התעניין בזה?

"לא ממש יכול לדבר על זה. בוא נגיד שמפעלים ביטחוניים מובילים".

איך אשתך מחזיקה מעמד עם כל הבלגן הזה בחייך, כל השינויים התכופים?

"אני מאמין ומקווה שהיא התרגלה", הוא מחייך.

יודע חקלאי פיקח

לפני כשלוש שנים התבקש דרור למצוא פתרונות לשיער המתפורר של הפאות לנשים החרדיות. "עבדתי בצמוד לכימאי מצוין, ויחד ניסינו להבין כיצד אנו פותרים את בעיית השיער בפאות ובונים אותו מחדש. עשינו טסטים לכל מיני חומרים".

ומצאתם פתרון?

"כן. הוצאנו סדרה שלמה של משקמי שיער, אבל אנחנו עדיין עובדים על השיווק… אתה חייב לנסות אחד מהם".

לא חושב.

"כן", הוא אמר בנימה שהיא אפשר לערער עליה, "בוא תנסה, תראה איך השיער שלך ייראה".

הוא הוביל אותי לכיור קטן מדי שמשמש בימים כתיקונם לנטילת ידיים ועכשיו שימש לנטילת שיער. הוא הרטיב את שיער ראשי בהתלהבות, מתיז מים לכל הצדדים, וחפר עד לשורשי שיערותי, מחדיר את השמפו באצבעותיו.

איך זה מרגיש? שאל בציפייה כשסיים.

"אתה יודע… שמפו. יש לו ריח טוב"

"ריח טוב זה לא בעיה", הוא אמר בביטול, "עכשיו תראה כמה זמן השיער שלך יחזיק כשהוא רך כל כך".

במסגרת החקירות של דרור לחומר שיציל את שיער הפאות הוא הגיע לצמח המורינגה, שעורר כאמור את סקרנותו, והוא העמיק יותר ויותר בחקירה. "זה היה מדהים", הוא אומר, "כל כך הרבה ערכים תזונתיים שקופצים לעין".

דרור החל לחפש מי מגדל את המורינגה בישראל וכמה גדול השוק כאן. "התגלה לי שאין למורינגה גידול תעשייתי של ממש בארץ", הוא אמר. "מאוד הופתעתי. מוכרים את זה כתוסף מזון, כקפסולה, אבל לא משתמשים בחומר הגלם עצמו".

ובשלב זה ניגש דרור למקרר והביא חבילות פסטה וצנצנות של לימון משומר, פסטו וכוסברה עם מורינגה. "אתה מבין", הוא אומר, "מצרפים את המורינגה לאוכל – למרקים, לבשר או לסלטים. האפשרויות הן אינסופיות".

אתה מרגיש את ההשפעה שלו עליך?

"ברור", הוא אומר, "אני הרבה יותר ערני, פחות עייף, אין נפילות בכלל. מרגיש בפוקוס".

יחד עם משקיע, שנתן ממיטב כספו, החליט דרור לצאת לדרך. "קניתי זרעים מיוחדים להנבטה מסוג ייחודי, משובח ואורגני. אני והצוות שהרכבתי חיפשנו אזור לגידול שיענה על תנאים של מזג אוויר, שטח וקרקע עם תנאים מתאימים לגידול רב־שנתי. לאחר חיפוש ארוך מצאנו והקמנו עשרה דונם חממות ראשונות במושב חמרה בבקעת הירדן. הנבטנו זרעים, גידלנו שתילים ושתלנו את שטח המורינגה הראשון למחקר ופיתוח בבקעת הירדן, לקראת הקמת חוות מורינגה גדולה".

כעת נערך דרור לשלב הבא והמכריע במיזם שלו – השגת אישור ממשרד הבריאות לשיווק הפלא שלו: "מדהים, אבל עדיין לא קיבלנו היתר ממשרד הבריאות. מפתיע שיש אישור למכירת הכמוסות, אבל אין אישור לזה הטרי. לא מבין למה ומה ההיגיון. אבל זה עניין של זמן עד שעד שנקבל את האישורים".

מדוברות משרד הבריאות נמסר בהקשר זה: "יש לעשות הבחנה בין הצמח Moringa oleifera שעליו מאושרים למאכל, ואילו הזרעים, קליפת העץ והשרף שלו מאושרים בתוספי תזונה בלבד, לבין הצמח ששמו הבוטני Sarcocornia fruticosa הגדל ומשווק על ידי חברת 'מורינגה ערבה' (חברה המייצרת קפסולות ואינה קשורה לדרור – א.ק), המאושר לשימוש כצמח תבלין (מדובר בצמח מלוח שמשתמשים בו בדרך כלל להמלחה אך לא ניתן לסמנו כתחליף מלח)".

ערן, נניח שתצליח לקבל את כל ההיתרים, כבר חשבת מה תעשה בעוד שנתיים?

"לדעתי עם המורינגה אשאר יותר משנתיים", הוא מחייך.