"מרביץ תורה" בעל אות גבוה בקארטה

בחנויות ספרים יהודיות רבות בארה"ב, מסתובבים ספרי ילדים מסוימים עם כריכות נאות, עליהן מצוידים שתי דמויות, האחת נוקשה ורעה והשנייה טובה ורכה, והם בעצם מספרים לגיל הרך בסיפור מרתק על פי ספר 'קהלת', על היצר הטוב והיצר הרע שיש בכל אחד ואחד. מי שחתום על הספרים הללו הוא "הרב פישל ג'ייקובס", שם שבוודאי לא אומר הרבה לרוב הקונים.

ספרי הילדים הללו הם פרויקט זניח של הרב ג'ייקובס, שבחסידות חב"ד מוערך מאד בשל הספרים האחרים שחיבר, על הלכות טהרה והלכות בישול בשבת, שמקובלים מאד בקהילות החב"דיות השונות. גם אלו שנחשפו לספרי הילדים שכתב ולא הבינו את ההקשר לספרי ההלכה העמוקים שכתב אותו אדם, יוכלו למצוא את התשובות בספר נוסף שכתב הרב ג'ייקובס, שמספר את סיפור חייו המופלא והמרתק. לא תמיד הוא היה איש-ספר כפי שהוא היום. פעם הוא דווקא הקדיש את רוב זמנו לתרבות הגוף, ומדהים להיווכח להיכן הגיע לאחר מסע ארוך, כאשר כיום הוא רב פוסק, שכותב מידי יום תשובות הלכתיות במגוון נושאים. מן העבר השני, יש לו קהל אחר שקצת רחוק מעולם הספרים ונחשף אליו מעיסוק אחר שלו. וזהו …קהל האסירים בבתי הכלא השונים בארץ. אלו הכירו את הרב ג'ייקובס, בעת ששימש כ-13 שנה כרבם של מספר בתי-כלא במקומות שונים בארץ.

ילד צעיר בוורמונט

ניתן לומר שהמספר "13" נמצא עמוק מאד בחייו של הרב ג'ייקובס. וזאת משום שבאופן מופלא, יצא שבשלושת העיסוקים העיקריים שעסק עד כה במהלך חייו, עסק 13 שנים בכל אחד מהם.

"נולדתי בברוקלין-ניו יורק למשפחה חילונית, שבקושי שמרה יום-כיפור", פותח השבוע הרב ג'ייקובס בסיפור חייו המרתק בראיון ל'קו עיתונות'. "הסבא והסבתא אמנם היו דתיים שעלו מרוסיה, אבל הוריי שגדלו בניו-יורק, כבר לא שמרו מצוות. בערך בגיל 10 עברנו למדינה קטנה בצפון ארה"ב על גבול קנדה, מדינת ורמונט. אבי העביר את משפחתנו לשם, משום שהוא קנה שם איזה ביזנס, מפעל גדול לייצור בשר.

"אנחנו היינו המשפחה היהודית היחידה באותו כפר, בן 1,000 המשפחות. כולם מלבדנו היו נוצרים. ומיד כשהגעתי לבית-הספר, ממש למחרת היום בו עברנו למקום, התחלתי לקבל מכות, כי ידעו שאני יהודי. לפני כשנה סיפר לי אחד מהילדים ששמרתי אתו על קשר, שהוא זוכר את היום בו הגענו לכפר, שבאותו היום כבר התחילו ההורים לדבר עלינו בבתים, והסיתו נגדנו את הילדים. הם אמרו להם שאנחנו הרגנו את יש"ו, וסיפרו שיש לנו קרניים. וכך התחלתי ממש לקבל מכות, והייתי מגיע הביתה כל יום במצב לא טוב. אז ההורים הגיעו לבית-הספר וניסו לראות מה ניתן לעשות, אך האמת היא שלא היה הרבה מה לעשות. כי המכות מגיעות לפעמים כשאתה ברחוב בדרך הביתה, פתאום חבר'ה מתנפלים עליך".

עבר זמן-מה, תוך שפישל חוטף מכות מהילדים שוב ושוב, ואז הגיע השינוי, לאחר שהדוד הגיע לביקור מניו-יורק. "הדוד זרק לאבי, שצריכים ללמוד קראטה בשביל להתגונן, לצמוח ולהתחזק. בדיוק באותו זמן הייתה פרסומת בעיתון לכך. היה זוג שהגיעו לדור בכפר, הבעל אמריקאי ואשתו מדרום קוריאה, והם פרסמו שהם מלמדים קראטה. הם פתחו את הדלת, ואני מיד הלכתי ונפגשתי עם האישה, והייתי התלמיד הראשון שלהם. כיום אותה אחת היא מולטי מיליונרית בקנה מידה עולמי". הרב ג'ייקובס מראה לנו תמונה מלפני כחמש שנים, בה נראים הוא, עם זקנו המגודל, יחד עם עוד כמה שרירנים, והוא מספר שכל אלה מוכשרים בתחום הקראטה, בעלי "דן 5 ו-6", וכולם עובדים אצל אותה אישה בחברה בבעלותה לייצור וייצוא דיסקים קשיחים, המייצאת מכונות בשווי עשרות אלפי דולרים למספר מדינות, כך שכיום הקראטה הוא רק תחביבה של אותה אישה ולא העיסוק העיקרי, אבל אז היא עוד הייתה ענייה מאד, ופתחה כאמור את החוג לקראטה.

"במשך הזמן היא אמרה לי שהייתי התלמיד הטוב ביותר שלהם, ועד היום היא סוברת כך. כך התחלתי אז להתאמן אצלם וגם לעשות פיתוח גוף, משקולות. התאמנתי במרתף שלהם ברצינות, ובגיל 14-15 כבר קיבלתי מדליות רבות. רציתי להיות חזק". וזה אכן עזר בבית-הספר? אנחנו שואלים. "כן", הוא עונה. "תמיד שואלים אותי אם השתמשתי בקראטה למעשה, והתשובה היא שכן. היו לי ארבע פעמים בחיים שבהן השתמשתי בקראטה, אבל דווקא בבית-הספר לא. פשוט מה שעזר זה פיתוח הגוף שעשיתי, ולאט לאט הדברים נראו עליי והם נרגעו, כי הביטחון שלי עלה וזה מה שהפחיד אותם, כך אני חושב. השיטה שלהם במזרח הרחוק", הוא מסביר, "היא שקראטה זה לא תחביב אלא חיים והם מתאמנים בזה בצורה אינטנסיבית, כי המטרה בקראטה ושאר השיטות האלו, היא לבנות אותך, כמו שבונים חיה. תמיד היו אומרים לנו במפורש שזו הפילוסופיה, שלא הקראטה העיקר אלא החיים עיקר, ואם זה ייתן לך להצליח במקצוע או כאבא, זה מה שהם רוצים. אבל האימונים להגיע לזה הם מפרכים, ממש הורגים אותך".

אבל פישל לא וויתר, ובשנים הראשונות התאמן שעתיים מידי לילה, כך שכבר בגיל 16 לערך, קיבל את אות "החגורה השחורה", המורה על אחד השלבים הגבוהים ביותר בלימוד הקראטה, אחרי אימונים רבים, ומדליות אין-ספור. לפני מספר שנים, אף הוזמן לטקס בו קיבל את הדרגה הגבוהה ביותר בקראטה, דן 8, אך בל נקדים את המאוחר. "בגיל 16 וחצי בו קיבלתי את החגורה השחורה, הייתי הולך גם להרבה תחרויות", הוא ממשיך לספר. "אתה מתאמן כל השבוע, ופעם בשבועיים נוסע לתחרויות בניו-יורק ועוד מקומות, ובהרבה מהן ניצחתי, כי הייתי מאד משקיע בזה. הייתי מתאמן אז, כבר 4-5 שעות ביום! קם בבוקר לפני בית-הספר לשעתיים אימונים, ובלילה עושה עוד שעתיים אימונים. אלו אימונים אינטנסיביים, לחדד את החזרות. אלפי חזרות ביום על תנועה מסוימת. היום, אני לא מבין מהיכן היו לי הכוחות הללו. אבל במשמעת שזה נתן, זכיתי. כי אחר-כך, כשחזרתי בתשובה והגעתי לישיבה, הכוחות הללו הגיעו לתורה, כפשוטו".

"זה האיש, תשקיעו בו"

באחד משלבי האימונים, ניגש פישל אל ארגון הקראטה, ואמר להם שהוא רוצה לייצג את ארה"ב ב"אולימפיאדה" – תחרות הספורט העולמית המתקיימת אחת לארבע שנים. הזוג אצלם התאמן, שלח את הבקשה לדרום קוריאה, וראשי הארגון שלחו משלחת שבאה ובחנה אותו בקראטה, שהורתה לזוג: כן, זהו האיש, תשקיעו בו. אחד מהמבחנים אליו נבחן אז כשבאה המשלחת, על ידי בנו של ראש הארגון הקוריאני אישית, היה מבחן קשה ביותר בן 3 שעות בו נבחן לקבלת החגורה השחורה, בליווי מקלות. "זה היה ממש רצח", הוא מספר היום.

אחרי שהוחלט להשקיע בו, עשו לו תכנית של 8 שנים, בכדי שאמנם לא ייגש לתחרות הקרובה אלא לתחרות הבאה אחריה. "הם לוקחים כמה דברים בך שהם חושבים שאלו התנועות המקסימליות שלך, בעיטה כזו או מכה כזו, והם מאמנים אותך עד הסוף על המכה הזו. אצלי זו הייתה קפיצה עם בעיטה לצד. עד כדי כך האימונים היו קשים, שאחרי שהייתי מסיים את 4 השעות היומיות, אמרו לי שאני צריך לבוא בלילה ל'אימונים יחידיים', בהם סגרו לי את העיניים עם כיסוי, ופשוט הרביצו לי עם מקל במבוק בכל הכח, עד שיכולתי להתגונן מבלי לראות, על-ידי שמיעה. אתה לא יכול לחשוב בכאלה מקרים, כי אתה צריך לצאת מזה מיידית. כל לילה יצאתי מזה עם פציעות של ממש, ובסופו של דבר אתה אכן מצליח לשמוע או להרגיש את המכות מגיעות, גם בעיניים עצומות. עוד אימונים שהיו לנו, היו בני 36 שעות, ואותם עשיתי 3 פעמים בסך הכל, בגיל 19 בערך: מכניסים למכון מאה איש, ומתאמנים במשך 36 שעות. בשעתיים הראשונות עמדנו בתנוחה מסוימת כשמישהו עומד על כתפינו ואסור לנו לזוז, אחר-כך הייתה מנוחה של שעה, ואחר-כך אימוני מכות במשך שעתיים. עוד שעה מנוחה ואימוני בעיטות במשך שעתיים, וכך כל 36 השעות. בלילה גם נמשכו האימונים, ובבוקר לוקחים אותך בלי נעליים החוצה (היה זה חורף), ואתה פשוט רץ יחף בשלג. עד שעות הבוקר, יצאו כבר 60 איש שלא יכלו יותר, כשאף חלקם החל לבכות. עד הצהריים יצאו עוד 30 איש, כך שמי שסיים את כל אימוני ה-36 שעות בפועל, היו רק כ-15 איש".

מה הביא אותך בגיל הזה להמשיך עם האימונים, הרי כבר לא היית מאוים בבית הספר? שאלנו את הרב ג'ייקובס. "האימונים האלה משפרים אותך מאד", הוא עונה. "הריכוז הוא אבסולוטי, וזה גם נהפך להיות כיף. בשלב מסוים אתה מתרגל לכאבים וללחוץ את עצמך. מתרגל לחיים של חיה, ואתה, הראש והגוף כבר מכורים לזה. אתה נהפך להיות חיה".

המון מדליות הוא קיבל, ובאחת הפעמים ניצח את כל מתמודדי החוף המזרחי של ארה"ב, אבל כל טיפוח הגוף הזה נעצר בשלב מסוים, כאשר התחיל לטפח את הנפש. "באוניברסיטת וורמונט שם למדתי, פגשתי שליח חב"ד בשם הרב שמואל הכט. הוא ידע שאני יהודי, מכיוון שפעם אחת באו לפנימייה שלנו באוניברסיטה גבאי בית הכנסת ועוד יהודי וחיפשו יהודים, ובגלל שהייתה לי גאווה יהודית – למרות שלא קיימת אז מצוות כלל – אמרתי להם שאני יהודי, ואף סייעתי להם לקבץ עוד 25 יהודים מהמעונות הסמוכים. היה זה סוכות, והם באו עם לולבים כדי שניטול אותם, והסבירו כל מיני דברים, ודרכם נהיה לי קשר עם הרב הכט, שלמעשה הגיעה לאוניברסיטה באותה שנה בה אני הגעתי, וגם הוא היה חדש שם. 3 שנים לאחר שהגיע, אגב, הוא נפטר מגידול במח. אבל במשך הזמן בו הכרתי אותו, הוא כל פעם היה מזמין אותי לשבת. היה מתקשר בכל שישי לומר לי שמחכים לי. מידי פעם הוא היה מכניס בשיחות שלנו מילים באידיש, 'הרבצע'ן הכינה בשבילך כנפיים' וניסה כך למשוך אותי לביתו, אבל אני צחקתי כי לא הבנתי מה הוא אמר. זו הייתה מלחמה גדולה, כי לא רציתי כל-כך ללכת אליו, בגלל שזה היה לוקח לי לילה של אימונים שבשבילי היה המון. אבל הוא מצדו כל פעם שכנע אותי. הוא לא דיבר איתי על יהדות, אלא פשוט רק לשבת ליד שולחן שבת. אחר-כך אמר לי לבוא לשבת בבוקר לתפילה בבית הכנסת, אבל אני ממש לא רציתי".

הרב ג'ייקובס אומר, שהרב הכט ז"ל פעל אתו בחכמה, אף פעם לא לחץ מידי. אחד הפרופסורים באוניברסיטה, בשם שוגרמן, שבעצמו התקרב וחזר בתשובה ועד היום מכהן שם כפרופסור, סיפר לאחרונה לג'ייקובס שהכט אמר לו לא ללחוץ עליו ולא לקדם אותו בכח, כי הכל פשוט יבוא מאליו. "ואכן הוא אף פעם לא לחץ עליי. אבל במשך הזמן, כשאתה הולך לרב, אתה פוגש עוד ועוד אנשים, ומישהו זורק לך מילה מה עם תפילין וכו'. ככה זה הולך כשאתה מסתובב עם דתיים… ואחרי ארבע שנים באוניברסיטה התחלתי להניח תפילין, והרגשתי שאני לא יודע מספיק על הדת שלנו. הרבי הקודם מחב"ד אומר שיש שני דברים שבגללם אדם, גם שומר מצוות, מתקרב יותר ליהדות וליראת-שמים, או שמשהו שובר אותו, אסון ל"ע וכדו', או שמטיבים לו כל-כך, שהכל כל-כך ורוד, שהוא מרגיש ריק. אני התקרבתי על-ידי הסוג השני, כי גדלתי בבית של כסף, ובכל השנים שגדלתי הייתי מסתובב בחוות ענקיות של אדמות שהיו לנו, כשלי אישית היו 12 סוסים איתם יכולתי להסתובב ימים שלמים בחוות האלו. בגיל 18 כבר קיבלתי רישיון טיס ונכנסתי למטוס מתי שרציתי, וגם צלילה למדתי מאוחר יותר ואף לכך קיבלתי רישיון. בנוסף היה לנו רכב שנוסע על שלג בו אהבתי לנסוע, וגם בקראטה הייתי מאד שמח ושלם עם זה. אתה חזק פיזית וגם מנטלית, כך שהכל היה מצוין. אצלי, החזרה למקורות הייתה 'בעל כורח'. התחלתי לעשות קצת מצוות, תפילין, לימוד משנה וכשרות מינימלית. קצת אמנם, אבל הקצת הזה היה הרבה, ואחרי הלימודים באוניברסיטה, הייתה לי מלחמה בפנים. היום, כבר אני יודע שלכל אחד יש שתי נשמות – יצר טוב ויצר הרע, נשמה אלוקית ונפש בהמית, וכשעשיתי מצוות, לאט לאט הנשמה נדלקה ונהייתה צמאה. זה היה דחף פנימי שאני לא יכול להסביר אותו. לא הייתי כזה חכם לחפש משמעות, אלא זה היה משהו פנימי".

אגב, התפילה הראשונה שלו, הייתה בגיל תשע עשרה, לקראת קבלת רישיון טייס. "באחת הבחינות הייתי חייב לעבור מספר טיסות סולו, כלומר – לבד במטוס. יום אחד טסתי, מעל להרי אדירנדקס שבמדינת ניו-יורק. הייתי מעל לעיר אלבני, בירת ניו-יורק, בגובה של 15 אלף רגל, ולא יכולתי למצוא את השדה התעופה. ביצעתי טכניקה של שעת חירום: ירדתי לעשרת אלפים רגל, ואחר כך חמשת אלים רגל, וכלום! לא ראיתי את שדה התעופה. עברה חצי שעה, ולהגיד שהתחלתי לפחד פחד מוות, זה לא יהיה גוזמא. אז פתחתי בתפילה הראשונה שלי בחיים. הגובה כנראה תרם את שלו לקרבתי לאלוקים", צוחק ג'ייקובס, "ויכולתי להתפלל".

ומה שעשה אז ג'ייקובס הצעיר עם כל התחושות שלו, היה פשוט לגשת עם הרב הכט, שכבר היה אז חולה, ולשוחח אתו. "שאלתי אותו מה לעשות, אם להישאר פה או ללכת לישיבה, והוא אמר לי ללכת לישיבה. בתחילה הלכתי לישיבה בניו-יורק לחצי שנה. הייתה זו ישיבה למתקרבים, וכתבתי על כך לרבי, שזו ישיבה שהלימודים בה לא מספיק אינטנסיביים עבורי. בניו-יורק יש מידי הרבה רעש", מסביר הרב ג'ייקובס, "ואני רציתי שקט, כדי שאוכל להתמסר, וכתבתי לרבי שאני רוצה לעבור לארץ. שמעתי אז על כפר חב"ד. הרבי החזיר לי תשובה שאכן אעשה כך ועשיתי כדבריו ובאתי לארץ". הלימודים בישיבה בכפר חב"ד בתחילה, היו עבורו קשים מאד נפשית. "זו הייתה התקופה הכי קשה בחיי, כי באתי עם הרבה משמעת, ופתאום גיליתי שהדברים בישיבה מורכבים מאד. קודם כל הייתה בעיית השפות: אתה עוד לא יודע בקושי עברית, וכבר 'מלבישים' עליך את הגמרא, שהיא בארמית. ובישיבה, לא מלמדים אותך על יהדות ונותנים הרצאות, אלא מהיום הראשון אתה בסדר של ישיבה. הולך למקווה ב-6 וחצי בבוקר כל יום, אחר-כך יש סדר חסידות, תפילה, לימוד גמרא וסדר חסידות נוסף בלילה, והכל עד 11 בלילה. לבד מהעברית והארמית יש גם את כתב רש"י, שכשמתקרבים צריכים ללמוד גם את זה. וגם בעברית, יש עברית של 'שולחן ערוך', ויש את של החומש, שזה לא אותו סגנון. בגלל שאני אשכנזי, גם הרגשתי שייכות לאידיש, כי סבתי דיברה באידיש, והרגשתי צורך להבין את שיחות הרבי בשפת המקור, באידיש. וגם עצם לימוד הגמרא היה קשה מאד. לומדים משנה, ומיד אחר כך הגמרא שמתחילה להקשות על המשנה, ומביאה ראיה ממשניות אחרות שאתה לא יודע אותן, והסגנון עצמו גם קשה – 'איבעית אימא', 'אם תמצי לומר', 'יש לומר' וכו'. זה היה קשה, ובמשך שנה וחצי הייתי עצבני, ולא הצלחתי להתרכז. זה לא נתפס בי". בנוסף, הוא אומר, העיקה עליו העובדה שעזב את אימוני הקראטה כליל, "כי לקחת בן אדם שהוא סוס עבודה, ושמת אותו במסגרת אחרת".

כשהנשמה והגוף פועלים יחד

ואז אירע מה שמכנה הרב ג'ייקובס, כנס האישי שלו, שלדבריו "איפס" אותו בחיים. "אחד הרבנים שאל אותי אם התחלתי ללמוד תניא בעל-פה כמסורת מנהג חב"ד ללמוד 12 פרקים בעל-פה, שמתחילים ללמוד כבר בכיתות הנמוכות וזו סגולה גדולה לדעת אותם, גם בלי להבין את התוכן. אבל אז לא ידעתי למה הוא מתכוון, כי כאמור זה לא נספג בי, והוא הסביר שהוא מתכוון שאני אלמד את האותיות בעל-פה. שאלתי איך עושים את זה, והוא השיב שאין שיטה וכללים, אלא שפשוט אעשה. ואז, במקביל לסדר הישיבה, התמקדתי בזה במשך 4 שנים. לא חשבתי בתחילה מה זה עושה לי, אבל הוא פשוט נתן לי משימה שיכולתי לעמוד בה, ושנתנה לי סיפוק. במשך 4 שעות ביום למדתי את התניא, שעתיים בבוקר ושעתיים בערב, וכל זה בשמן הפנוי, מחוץ למסגרת. זה היה קשה מאד, ולמדתי ממש אות-אות, כשלפעמים לקח לי שעה ללמוד אות אחת. הרב אמר שאני צריך לחקוק את התניא במוחי. בחב"ד יש משמעות גדולה לחקיקה, שהיא כתיבה 'בתוך', ולא 'על'. ויכולתי לעשות את זה, כי גם הקראטה הוא בעצם חקיקה, חקיקה בתנועות. כל התנועות שאתה עושה בקראטה זה לעשות חקיקה, שהראש, הנשמה והגוף יפעלו כולם ביחד, כששם זה חיים ומוות, אבל מזה הייתי רגיל לחקוק. וכך אכן התחלתי לחקוק את האותיות. זה הלך לאט מאד, אבל אחרי חודשיים וחצי סיימתי את הפרק הראשון, ובאתי אל הרב כדי שיחתום לי שאכן סיימתי. ואחרי 3 חודשים נוספים סיימתי עוד פרק, אות-אות, ואחרי 4 שנים הגעתי לפרק ל'. הייתי אז בניו-יורק ונסעתי להוריי בורמונט. לא התקדמתי אז משמעותית בלימוד, אלא כמו כולם, אבל לימוד התניא בעל-פה עשה לי הרבה. הייתי כלי".

בגיל 26 היה ג'ייקובס ביחידות אצל הרבי, ואף הקליט את השיחות שהיו לו עמו. בשיחה הזכורה לו מאז, אמר לו הרבי שני דברים חשובים: האחד, כתשובה על השאלה היכן להתחתן, כשעל זה אמר לו שהוא חושב שבארץ יהיה לו יותר קל, כי הוא כבר נמצא כאן 4 שנים, והוסיף לומר לו שחבריו או חבריו מהלימודים ימצאו לו שידוך הגון בארץ בדרך הטבע ושזה ילך בקלות. הדבר השני אותו אמר לו הרבי, היה כי יעשה סמיכה לרבנות. "שבוע לאחר מכן חזרתי לארץ", ממשיך הרב ג'ייקובס לספר, "באתי לפנימייה וסיפרתי לרב את מה שאמר הרבי, והוא אמר לי: 'אם הרבי אמר לך כך, אז אל תחפש לעצמך שידוך'. חודש לאחר מכן, הייתי במיטה ב-3 בבוקר, וחבר טוב הוציא אותי מהמיטה, ואמר לי: 'מצאתי לך שידוך!'. זה היה מוזר, מפני שלא דיברתי אתו אף פעם על זה. ליד החלון סיפר לי אותו חבר, שהוא דיבר עם חבר שלי מהישיבה, והם מצאו לי שידוך, מורה ב'בית חנה' בירושלים. אמרתי לעצמי שכנראה זה זה, וזה אכן היה זה… את לימודי הסמיכה לרבנות התחלתי גם-כן באותו זמן, כאשר חודשיים לאחר מכן, התחתנתי".

הדבר הראשון אותו עשה ג'ייקובס לאחר החתונה, הוא מספר, היה להיבחן לסמיכה לרבנות של חב"ד. היה זה לאחר לימודים ארוכים, שנמשכו כשנה וחצי. "זו הייתה קפיצה בשבילי", הוא אומר, "ואף כתבתי על כך לרבי. כתבתי לו, שאם הרבי אמר לי לעשות סמיכה, נראה לי שיותר ראוי שאעשה את הסמיכה של הרבנות הראשית, ובאותו יום הוא כבר ענה לי תשובה חיובית, ואז אכן התחלתי ללמוד לסמיכת הרבנות, וזה היה מאד קשה. באותו זמן לא הכרתי מישהו מחב"ד שעשה את זה, ובטח לא מהרקע שלי. אני חושב שמרקע של אמריקאי שמתקרב, לא היה אדם שנבחן לסמיכה, ונדמה לי שעדיין אין. פעמיים לא הצלחתי לעבור את המבחן, כאשר בכל פעם לוקח חצי שנה בין מבחן למבחן. הבעיה הייתה שלמדתי את ההלכות הנדרשות ללימוד בשולחן-ערוך, בעל-פה, כדרכי, וכשהתחלתי לכתוב, היה לי מאד קשה להתמקד, וכתבתי 20 עמודים על כל שאלה. אחרי הפעמיים האלו בהן לא עברתי, ביקשתי מהרבנות מבחן בעל-פה, והם שלחו אותי לרב דב ליאור מקריית ארבע. הלכתי אליו, ובמשך 4 שנים הוא בחן אותי לסמיכה. בכל פעם הייתי הולך אליו, ונבחן על עוד ועוד נושאים, ואז אכן קיבלתי את הסמיכה, בערך בגיל 30".

מבחנים אינטנסיביים

לאחר שקיבל את הסמיכה, דיווח על כך לרבו, כמו חסיד נאמן, וכתב לו שהוא כבר למד 4 שנים בישיבה ו-4 שנים בכולל, מה שלדברי הרב ג'ייקובס לא כל-כך מקובל בחסידות חב"ד, בה לומדים לדבריו בסך הכל מספר שנים בודדות שאחריהן הולכים לחיי מעורבות בקהילה. הוא הוסיף לכתוב לו שהוא לא מרגיש שעוד השלים את כל שנות הלימוד בישיבה, וביקש אישור ללמוד ללימודי הוראה בגמרא של משרד החינוך. למה? "לא בשביל התעודה בכדי להיות מורה", מסביר ג'ייקובס, "אלא כי תמיד אהבתי לחץ ומבחנים, והרבי אכן נתן לי את האישור והברכה לכך. וכך נבחנתי, במשך שנתיים, על עשרה פרקים בגמרא ועוד 40 סימנים בשולחן ערוך, בישיבת הדרום ברחובות, בה עשיתי את כל הבחינות. עד כדי כך הייתי חסיד של 'מעשה', שאחרי שלמדתי הלכות שחיטה וטריפות, התנדבתי לשחוט, רק בשביל לדעת טוב יותר". אחרי ברכת הרבי, השלים הרב ג'ייקובס עוד כמה וכמה שנים בלימוד בכולל, וסגר 13 שנים לימודים בכולל ובישיבה. במקביל ללימודיו בכולל, גם שימש כשליח חב"ד באוניברסיטת תל-אביב במשך 10 שנים, עשה שירות מקוצר בצבא ואף כתב ספר, פירוש על הלכות טהרה בשולחן-ערוך, שזכה להסכמות ממיטב גדולי ישראל והרבנים בארץ. "יש לי כנראה נטייה לעשות דברים קשים, כי הלכות טהרה הן קשות", הוא אומר. כן הוציא אף חוברות בנושא המכילות בתוכן לוח שנה המתאים להלכות, לוח שהתקבל בחב"ד על פזורותיה, מה שהביא מאוחר יותר, לפני שנים אחדות, להקמת שלושה אתרי תקשורת-מקוונת הנותנים תשובות הלכתיות בנושא, שהרב ג'ייקובס הוא רבם של שלושתם. הוא מספר שלאתרים הללו רשומים עשרות אלפי איש, כשהגדול שבהם נפתח לפני שנתיים ופיתוח ממשק ההלכות באתר לקח עוד כמה שנים לפני כן. מפתחי האתרים, חוזרים בתשובה מומחי תכנות שהתעוררו לצורך הזה בקרב קהל מסוים, הגיעו אליו בעקבות ספריו בנושאי הטהרה, והוא אכן ליווה אותם צמוד כמה שנים וענה להם על אלפי שאלות שונות. עד היום הוא מלווה את האתרים האלו, ועונה על מאות שאלות בחודש.

ובחזרה לסיפורו. בגיל 30 פלוס, החליטו ג'ייקובס ורעייתו שהם צריכים להתפרנס ממשהו. "עד אז אבי תמך בי. הוריי היו מאד גאים בי. אבי ז"ל היה איש עסקים, וכל זמן שהצלחתי, ולא שינה לו במה, הוא שמח. אחר כך, אגב, כל שאר בני המשפחה שלי חזרו בתשובה ונהיו אף הם חסידי חב"ד – אמי, אחי ואחותי. זה היה בעקבות כך שאני לא רציתי להיות שונה במשפחה. עד אז הייתי דואג לבדי לסוכה בסוכות, ולהכשרת הבית לפסח בניסן. אז לחצתי עליהם לאט לאט, אבל היום ברוך ה' כולם מרוצים… אז כאמור החלטנו קצת להתקדם, ויום אחד, חבר שלי, חובש אמריקאי, צלצל אליי ושאל אותי אם אני רוצה לעבוד בבית-הסוהר. צחקתי, לא הבנתי על מה הוא מדבר. מעולם לא הייתי לפני כן בבית הסוהר… והוא אמר לי שרב מסוים מחפש מתנדב בעד שכר, והציע לי לעבוד שם וכך תהיה לי עבודה. הפעם הראשונה הייתה הדבר המפחיד בחיי. הכניסו אותי ביום הראשון לבית הסוהר ברמלה, לתוך תא קטנצ'יק שהיה בית הכנסת באגף מסוים. 3 אנשים ישבו שם, מסוממים בעבר הלא-רחוק. אני מיד התחרטתי. באתי לתת להם שיעור, אך זה לא היה שייך, ורק שוחחנו קצת. אחר-כך הבנתי שהרב של בית הסוהר, ניצן (הקרוי על-שם מנהל בית הסוהר בעבר, שנרצח – ח.ב.), היה מרוצה מהביקור, ובאתי שוב, וכך התחלתי למסור גם שיעורים קבועים, והציעו לי משרה מלאה של 80 שעות בחודש, כרב בית הסוהר נווה תרצה. הייתי הרב הראשון שלו. אחרי זה שימשתי כרב בבית החולים זיגלבוים ברמלה, שבמסגרת הכלא, וכן כרב בית הספר לקצינים בכפר-סבא, שהוא גם בית-סוהר. בתפקידים הללו שימשתי במשך 3 שנים, כשבשנת 95' גייסו אותי להיות קצין, והתחלתי לעבוד בשב"ס במשרה מלאה, מ-7 וחצי בבוקר עד6-7 בערב".
במשך הזמן, הרב הראשי של הכלא רצה 'להשתחצן' בפני הצוות שיש לו רב מיוחד, והרב ג'ייקובס, במקביל לתפקידו התורני, החל לערוך הופעות קראטה אל מול הקצינים, "כדי שיהיה מעניין", כמו שהוא אומר, ואף החל לתת שיעורי קרב מגע לקצינים. "כשהיו צריכים להיכנס לאגפים שהייתה בהם סכנה, שלחו אותי אז להיות ראשון בקבוצת הסוהרים", הוא מספר. וכך שימש גם כרב, גם כמדריך קרב מגע לסוהרים וגם כקצין מיון ארצי של כל מי שנגזר דינו לכלא ורצה לעבוד לאגף התורני, בתפקיד בו החזיק עד שנת 05', אז עזב את השירות, "משום שהספיק לי כבר".

לצד האסירים המפורסמים

במסגרת תפקידו כקצין המיון לאגפים התורניים, עברו אצלו כל האסירים שומרי המצוות שהלכו לכלא בשנים האחרונות, ביניהם גם אלו הידועים. "בית הסוהר 'ניצן' היה בית מעצר. כל מי שבא לשב"ס, בא דרכנו, ושהה אצלנו כמה חודשים עד למיון, שיכל לעיתים להימשך אף שנתיים-שלוש. עוזי משולם, למשל היה אצלי, ואני טיפלתי בו בתחילה". כן עבר דרכו גם האסיר החרדי המפורסם ביותר, אריה דרעי. "אני זוכר שכשהוא נכנס לכלא, היה טקס שלם בחוץ, והשב"ס רצה שהראשון שאותו הוא יפגוש בצד השני של החומות, יהיה הרב, אני. הוא נכנס אז עם ספר תורה ביד, ונתתי לו 'שלום עליכם'. אבל כמובן לא שמחתי לקבל אותו בתנאים האלה. ליוויתי אותו עד לבית המעצר, וישבתי אתו. הצמידו אותי אליו, עד שהוא עבר, עוד באותו יום, ל'מעשיהו', שם טיפל בו כבר רב אחר, חבר שלי". מה הוא אמר לך בזמן הזה? אנחנו מסתקרנים. "אדם שנכנס לכלא, בשעותיו הראשונות הוא בהלם, לוקח לו זמן להתרגל, כי הוא עוד בהלם הראשוני. דרעי, כשנכנס, היה עוד קצת באווירת האופוריה שבחוץ. אני תמיד חושב שלוקח זמן עד אדם יודע היכן הוא, ומתרגל ליומיום של כלא. לפעמים ייקח אף חודש, עד שהאסיר יבין כבר בראשו שהוא בכלא. כשנכנס, דרעי לא דיבר הרבה. עדיין היו לו הרבה מחשבות.

"עוזי משולם וחסידיו, לעומתו, היו בעיתיים. דתיים שמגיעים לכלא, יש כמה סוגים, והוא היה דתי שבשבילו הממסד היה אויב, ואני הייתי בשבילו אויב ולא רב, כי אני 'מטעם'. עם כל הרצון הטוב שלנו, היה קשה מאד לטפל בהם. היו איתם רק עימותים, והם השיגו רבות בעימותים הללו. היה להם אגף שלם ב'איילון' עם כל הספרים שבעולם, העיקר שיישבו בשקט. הם כל הזמן איימו, והגישו בג"צים על כל דבר (לאסיר יש זכות כזו). זו הייתה תקופה מאד לא נעימה ברבנות השב"ס של אז. הם התייחסו אלינו בלעג". כך עברו אצלו עוד כל מיני אסירים מפורסמים שאינם דתיים, שחלקם, כך הוא מספר, ניסה לנצל את הדת לטובות הנאה. לעומתם, אסירים כמו חגי עמיר, אחיו של יגאל עמיר, וגונן שגב, השר לשעבר בממשלה, זכורים אצלו לטובה. "עם חגי עמיר ישבתי ולמדתי תניא, הוא אדם מאד נעים. עם יגאל עמיר כמובן שלא היה לי קשר. השב"ס לפי טעמי מפלה אותו לרעה, שמו אותו בבידוד בתנאים שלא נותנים למחבלים, ואף פעם לא הייתה גישה אליו. שגב, היה אצלי המון. כל היום הייתי יושב אתו שעתיים בהן בא לבית-הכנסת. הוא אדם מאד נעים, אינטליגנט ומלומד, נעים-שיחה, והוא ישב אצלנו שעות בבית-הכנסת ולמד איתנו תורה".
סיפור חייו המרתק, העובר בין תחנות שונות ומעניינות ביותר, משך אליו לפני מספר שנים מפיקים עולמיים של סרטי וידאו גויים, בעיר הסרטים העולמית, הוליווד. אלה הביעו התעניינות בסיפור חייו, במטרה להפוך אותו לסרט עולמי מצליח. "לפני כ-5 שנים הייתי בניו-יורק, ונתתי שיחה לפני ארגון יהודי, על ספרי 'ישראל בין החומות'. 50 איש היו שם, זה היה מעמד צנוע, אבל לארגון ידוע. ואחרי השיחה, אישה אחת כבת 50 ניגשה אליי, ואמרה לי: 'אתה לא מכיר אותי, אבל אני מהוליווד, ואני מפיקה. אני רוצה לקנות ממך את הזכויות על סיפור החיים שלך'. ככה, בפשטות. התרשמתי לחיוב, כי ראיתי שהיא אישה מכובדת, ואמרתי לה שאני לא מבין בזה הרבה, אבל בסדר. אחרי כן התברר לי שהיא אכן מפיקה את הדברים הכי מפורסמים בשוק הזה עד היום, וכי היא ממקימי אחת החברות המפורסמות בהוליווד. אחרי חודש, מפיק נוסף מהוליווד שמע על סיפורי, וגם הוא נכנס לתמונה, ונתתי להם זכויות לשנה. אבל לא הייתי מרוצה ממה שהם עשו. הם רצו למכור את הרעיון להוליווד, לאולפנים, ושהם יכתבו. אבל זה לא היה נכון לעשות כך. למפיקה הראשונה, שחזרה אליי אחרי שנה, אמרתי שכבר אין לי זמן בשביל זה".

כל הפרטים בסיפורו, שעובדו לתסריט עבור צילום הסרט, בוססו על הספר ועל חייו של ג'ייקובס, והיו צריכים להיות מדויקים ביותר. "כשיש סרט בהוליווד שמבוסס על סיפור אמיתי, הם מדייקים עד הסוף", אומר הרב ג'ייקובס, "והם 'שיגעו' אותי – מה הייתי עושה או אומר במקרה כזה או אחר, כך או כך. אלפי מכתבים שלחו לי. לפני כחודש וחצי הם סיימו לכתוב את התסריט, אותו כתבו במשך 4 שנים, מאז. הוא מבוסס בעיקר על סיפור מפורסם מסוים – אסור לי להגיד על איזה בדיוק – מהספר שלי. בתחילה הם רצו לעשות את הסרט רק עליי, אבל אחרי זה אמרתי להם שיעשו אותו לא רק עליי. היה סיפור בבית הסוהר שאני חשבתי שיש בו מסר מאד יפה, והם הכניסו את הסיפור הזה ואת סיפורו של הרב ג'ייקובס הקראטיסט – את האישיות שלי, לסיפור שבו עצמו דווקא לא הייתי. זהו רצח שהיה פעם בבית הסוהר, סיפור אמיתי, אבל שלא קשור אליי. זה היה לפני שבאתי לאותו בית-סוהר. אבל את הדמות שלי הם הכניסו לסיפור, עם השם שלי וכו', כשהכל תואם למקור".

מסר של קידוש ה'

כשהוא נשאל בכמה מכר את הזכויות, הוא אומר שגם זה במסגרת הדברים שאסור לו לספר, "אבל מדובר על הרבה כסף". בימים אלו בונים את צוות המפיקים, הבמאים והשחקנים, שיעשו את הסרט, בו, לדברי ג'ייקובס, יש מסר מיוחד והוא יכול לעשות קידוש ה' גדול. "4 שנים הם 'שיגעו' אותי. נפגשתי איתם בקליפורניה ובניו-יורק במפגשי עבודה, והם גם באו לארץ פעם אחת וישבנו כאן" לפני שמכניסים את הסיפור והסרט לציבור, מסתבר, רושמים אותו קודם לכן באגודת הסופרים בהוליווד, והצוות ביקש לכתוב בקרדיט שהם עצמם כתבו את הסיפור והתסריט, רק שהוא מבוסס על חייו וספרו של ג'ייקובס. "לא עניתי להם חודש, והם הרגישו שמשהו לא בסדר, ושאלו אותי אם אני רוצה שגם שמי ייכתב כיוצר הסיפור והתסריט. אמרתי להם, שמראש אולי לא רציתי, אבל הפסדתי כל-כך הרבה עבודה, שאני חושב שזה נכון שיכתבו את שמי, והם אכן כתבו שאני שותף ליצירה ושההיא גם מבוססת על חיי". רוב הסיכויים שהסרט הזה יצולם בארץ, משום שמיקום הסרט, לפני הסיפור, הוא בתוך בית-כלא ישראלי, אבל ייקח בוודאי 3-4 שנים עד שהוא ייצא.

כאמור, התסריט מבוסס על ספרו של ג'ייקובס, שמספר את סיפור העבודה שלו אל מול האסירים. מה היו מבקשים ממך האסירים? שאלנו אותו. "הכל", הוא משיב. "מה שאפשר לבקש, הם ביקשו. הייתה לי פילוסופיה אחת, שאני צריך להיות אליהם כמה שיותר טוב, כי גם הם בני-אדם, והם ייצאו מהכלא ויש להם חיים גם אחרי הכלא, ותמיד רציתי והשתדלתי להיות איתם 'נקי', בסדר. כעיקרון לא היו לי אויבים מקרב האסירים, ורק פעם-פעמיים במהלך כל שנות העבודה בכלא, התרגזו עליי אסירים".

• מה תכניותיך לעתיד?

"כמובן, אני ממשיך עם כל הפרויקטים החשובים שבהם התעסקתי עד כה, ובפרט בהפצת תורה ומצוות. יחד עם זאת, אני עדיין מעוניין לתרום עוד. כל תפקיד ראוי, שארגיש שאוכל לתרום בו, אשקול לעסוק בו. למשל, לא פעם ידידיי בחו”ל העלו את הרעיון שאתרום קצת מזמני ליחסי החוץ של המדינה, זאת, כמובן, לאור המלחמות הקשות, שתמיד מתקיפים אותנו שם בתקשורת וכו‘. אבל, שוב, בנוסף לכל הפעילויות הקיימות, אני תמיד מוכן לשמוע על תרומות נוספות שאוכל לתת, בצורה זו או אחרת".

כאמור את האות הגבוה ביותר בקראטה, קיבל דווקא רק לפני שנים ספורות, בטקס מיוחד. "במשך שלושים שנה לא ראיתי את המורה הקוריאנית שלי מהקראטה, ובשנת 06', הם קבלו העתק של ספר הקורות-חיים שלי, שבעז"ה יצא לאור עוד כמה שנים אף בעברית, והם הזמינו אותי ואת אשתי לקליפורניה, לטקס ענקי. בתום הטקס, שבו נוכחו ראשי שלושת הארגונים הכי גדולים של הקראטה בעולם (יפני, קוריאני וסיני), חברי כנסת ועוד, ציוו עליי להתלבש במדי קראטה. התלבשתי, ואז העבירו לי מבחן שכלל לא התכוננתי אליו, אבל עברתי אותו בהצלחה. ואז אמרה לי אותה מורה כך: 'שלושים שנה לא ראיתי את התלמיד הכי טוב שהיה לי אי פעם, וכעת הוא בא מארץ ישראל, כשהיום קוראים לו הרב פישל ג’ייקובס, והוא גר בכפר חב”ד. הוא כתב הרבה ספרים, ויש לו הרבה תלמידים ואני גאה בו מאד, ועל כן אנו מעניקים לו תעודה מאסטר דן שמונה'. הייתה לה גאווה מיוחדת כשהיא הדגישה שבאתי מארץ ישראל ושאני רב. אני חושב שאנחנו צריכים ללמוד מזה, שגם לנו עצמנו תהיה את כל הגאווה בעולם, על כך שאנחנו יהודים".