המוסיקאי האגדי שזכה לאחוז בשרביט הנגינה החב"די

מאת נתן אברהם, בית משיח

צילום: תומר אפלבאום

לא רבים מחסידי חב"ד יודעים, שאחד הניגונים הבולטים המופיעים באחד התקליטים של הסדרה 'ניחוח' (ניגוני חסידי חב"ד) נקרא 'היידו'. ראשיתו של הניגון פותח במילה זו ששבה על עצמה פעם אחר פעם, וזאת על שמו וכאות הוקרה על עבודתו המסורה של המוסיקאי המחונן מרדכי (אנדרה) הַיידוּ שנפטר בראשית השבוע שעבר וזכה להיות המלווה, המעבד ואף העורך המוסיקאלי של עשרות ניגונים בפרויקט ניגוני חב"ד, או בקיצור: 'ניחו"ח'.

"המשפיע ר' מענדל פוטרפס אהב מאוד דווקא את הניגון הזה והיה פוצח בו בכל התוועדות", נזכר הרב אהרן הלפרין מכפר חב"ד.

הקשר של היידו עם חב"ד החל שנה קודם מלחמת ששת הימים, כשהגיע ארצה ורקם קשר אדוק עם ידידו הבעל מנגן החסידי הרב יוסף מרטון, ויחד עבדו על תקליטי ניחו"ח. הרב מרטון שר בעוד היידו מנגן על פסנתר. היידו 'הציץ ונפגע', ולמרות שבמהלך שנות עבודתו עיבד והפיק סוגי מוסיקה שונים, לבו נמשך תמיד אל הנגינה החב"דית.

במשך מספר שנים ליווה היידו את ערבי חב"ד שהתקיימו בקיבוצים, ומאוחר יותר אף יסד את ההרכב המוסיקאלי 'קולמוס הנפש' במופע של האדרת היכל הנגינה החב"דית. את אהבתו וחיבתו הרבה לנגינה החב"דית, ביטא בכל עת. כמעט בכל הופעה ובכל ראיון עיתונאי, הזכיר את הנגינה החב"דית העמוקה.

אנדרה היידו, היה מהמוזיקאים הבולטים בארץ ישראל בעשורים האחרונים. הוא הותיר אחריו מחקרים מוזיקאליים, וכן תלמידים רבים שבעצמם הפכו למוזיקאים–יוצרים ומוסיקאים–מבצעים נחשבים. הוא היה מלחין פורה ומורשתו כוללת יצירות רבות כמו גם עיבודים רבים למוזיקה היהודית האותנטית. תלמידיו ספגו ממנו את אהבתו לנגינה החב"דית והערגה להוויה החסידית.

מניגוני צוענים לניגוני חב"ד (להבדיל)

אנדרה, או בשמו היהודי מרדכי, הוא אוד מוצל מאש השואה האיומה. הוא נולד בשנת תרצ"ב בהונגריה למשפחה יהודית חופשית, ולמד מוזיקה בבודפשט. בימים ההם, איש לא חלם שהילד הקטן הזה שגדל בבית רחוק משמירת תורה ומצוות, יהפוך בעתיד להיות מוסיקאי שמחייה בקנאות את השירה והזמרה היהודית האותנטית. היידו החל ללמוד פסנתר בגיל 12, ומעט אחרי שלמד לנגן, החל לכתוב מוזיקה בעצמו. בגיל 14 כבר היה למוסיקאי מוכר וכתב אופרה שזכתה לתשבחות גדולות, ומוריו ייעדו לו תפקיד חשוב בז'אנר המוסיקאלי הזה.

בשנת תשט"ז עבר להתגורר עם אימו בפריז והמשיך ללמוד ב'קונסרבטואר' אצל שני מלחינים מפורסמים – דריוס מיו ואוליוויה מסיאן. אביו, משה, ניהל סניף של חנות גדולה בהונגריה, ואמו שרה, הייתה נגנית פסנתר ובעלת סטודיו לצילום. "ההתבוללות הייתה כל כך חזקה, שאני למעשה לא חשבתי שיש 'עם יהודי'", תיאר לימים את ימי עלומיו בהונגריה. "ידעתי שאני בן לדת משה, אבל הביטוי המעשי היחידי לכך היה הרדיפות שסבלנו מצד השכנים הגויים".

במסע ארוך, ששימשו בו יחד חיפוש שורשים וסקרנות אינטלקטואלית, התקרב אל היהדות אך זה לא קרה במהירות, אלא עקב לצד אגודל בתהליך שהושלם רק לאחר שעלה לארץ הקודש. "מובן שלא ידעתי דבר על מוזיקה יהודית באותם ימים", סיפר לפני כמה שנים בראיון ארוך שנתן לכתב מגזין 'דעות'.

"יום אחד, באיזה כפר סמוך לגבול, פגשתי צוענים נודדים; רשמתי מפיהם את מנגינותיהם, והבאתי למורה המוסיקאלי שלי קודאי כדי שישמע ויחווה דעתו. התברר שכמעט אף אחד לא עסק עד אז במוסיקה הצוענית, ואני הפכתי להיות החוקר של המוזיקה הצוענית בהונגריה. היום, בדיעבד, אני יודע שהבחירה שלי בצוענים הייתה משמעותית: למה ילד יהודי שעבר את השואה בוחר בצוענים? יש בזה אמירה; צורך להתעסק בעם מפוזר ומפורד, לעסוק בסוגיות של אותנטיות והתבוללות שהיו רלוונטיות מאוד גם לצוענים".

לאחר שהגיע לצרפת, המשיך את מחקרו על המוסיקה הצוענית. יחד עם זאת, לדבריו היה לו קשה למצוא את מקומו שם, בין מיליוני הזרים המהגרים, והוא חיפש אחר מהות ועומק פנימי לחייו. "מתחת לפני השטח, זחלה והתקדמה הזהות היהודית שלי. מצאתי עבודה בתוניס כמורה בקונסרבטוריון, שם נפגשתי באנשים בעלי חשיבה דומה לשלי, אך עם זהות יהודית פשוטה וברורה. עד אז, גם עם החברים היהודיים שלי לא דיברתי על עניינים יהודיים ולא גיבשנו את הזהות הזאת שלנו".

את השלב הראשון בדרך לשיבתו למקורות כבר עשה, אך המפגש המשמעותי שחולל אצלו שינוי משמעותי היה, כשהכיר את המישור העיוני וההגותי של היהדות. זה החל במפגש מרתק שהיה לו עם עולם לימוד התורה. הוא עבד אז בצוות שעמל על הפקת סרט צרפתי והלחין בעבורו את הפס–קול. עורך הסרט היהודי היה אז בהליכי חזרה בתשובה ובשעות הפנאי היה קורא מספרון קטן. היידו התעניין במה שקוע היהודי הדתי.

"אני לומד משניות", השיב לו העורך, "מסכת בבא קמא". והתחיל לקרוא בפניו: "ארבע אבות נזיקין, השור הבור המבעה וההבער". קצב המילים העתיקות, כבש את היידו וזה היה ה'מכה בפטיש' שגרם לו לחפש את עולמו הפנימי בדרך ישראל סבא. אט אט שב אל יהדותו והפך לשומר תורה ומצוות גאה. "התחלתי להתעניין בתלמוד, וההתעניינות רק גברה והלכה. הרגשתי שההגינות האינטלקטואלית מחייבת אותי ללמוד גמרא – אפילו בלי קשר להיותי יהודי. הלכתי לבית ספר ערב בצרפת שבו למדו גמרא ורש"י – והרגשתי שאני מתקרב לשורשים עמוקים. שמירת מצוות ותפילה באו רק אחר כך".

היידו אמנם גדל במשפחה מתבוללת, אך בצעירותו בעקבות טבעו הסקרני לחקור ולהעמיק, התקרב ליהדות והיה לשומר מצוות עוד לפני עלייתו ארצה בשנת תשכ"ו. "אני מאמין גדול שיש משמעות לכל דבר ביקום", סיפר לימים.
לאחר שעלה לארץ ישראל, התיישב בירושלים. שלוש שנים אחר–כך הכיר את רעייתו רות והשניים נישאו וקבעו את מגורם בירושלים. לימים יספר בראיון למגזין 'דעות' שהגורם העיקרי לעלייתו ארצה הייתה שיבתו למקורות.

"בארץ ישראל הכרתי את חסידי חב"ד והוזמנתי לכפר חב"ד. חודש אחרי העלייה כבר הסתובבתי בין ישיבות והתחלתי להקליט ניגונים ונעימות של לימוד, עוד לפני שהעברית שלי הייתה טובה. הקליטה שלי הייתה דרך המוזיקה והתרבות. במקביל למחקר התחלתי לעבוד על עיבודים של ניגונים חסידיים ועל פרויקטים אישיים ומקוריים יותר, כגון חיבור מוזיקה ותלמוד".

אנדרו משתתף בהפקת ניגוני חב"ד

חודשים ספורים לאחר עלותו ארצה, כבר החל להירקם שיתוף פעולה עם הרב יוסף מרטון, בעל המנגן החסידי, מאדיר ניגוני חב"ד. בין השניים התפתחה ידידות אמת. מסתבר שעוד לפני עלותו של היידו ארצה, קיבל הרב מרטון מכתב מחבר שכיהן באותה עת כשליח 'הסוכנות היהודית' בצרפת בו סיפר לו על צעיר יהודי, מוזיקאי מחונן מהדרגה הראשונה, שמתכוון לבקר בארץ ישראל ושוקל גם לעלות לארץ ישראל. הוא ביקש ממנו לקבל ולארח אותו, ולהכיר לו את ארץ ישראל.

תוך חודש אחד מאז שהגיע ארצה, הוזמן על ידי הרב מרטון לשבות בכפר–חב"ד בביתו של הבעל מנגן החסידי הרב זלמן לוין ע"ה. "קיבלתי הלם", סיפר היידו לימים. "הכפר והאנשים עשו עלי רושם גדול, אולי בגלל שמצאתי במרחק עשרים קילומטרים מתל–אביב, דמיון רב לכפר ההונגרי של פעם, ללא כבישים וכו'. אפשר היה לראות כמעט איכרים יהודיים, וזה היה לי הלם. השתתפתי בהתוועדות, אמרו 'לחיים' וניגנו מה שהתברר כד' בבות. שמעתי בניגון משהו מיוחד.

הקשר של היידו לניגוני חב"ד הוא ארוך ועמוק והחל מיד לאחר ששמע את הניגון הראשון. חושיו המחודדים ומקצועיותו במוסיקה גרמו לו להסיק שמדובר במוסיקה שיסודותיה בהררי קודש. "שירתם המיוחדת של החסידים בהתוועדות נחרתה בי לתמיד. פתאום נפתח לפניי עולם חדש ועשיר של מאות ניגונים חסידיים, שלכל אחד מהם יש שם, פירוש והיסטוריה מתועדת".

בעקבות אותו ביקור, החל היידו להשתתף בעיבודם ובהפקתם של מאות מניגוני חב"ד. היידו בעצמו עבד עם 'בעלי–מנגנים' כדוגמת הרב שמואל זלמנוב מייסד 'ניח"ח', עם ר' זלמן ברונשטיין ועם ר' זלמן לוין. "הרב זלמנוב קיבל את המסורת בצורה טבעית וגם חקר בעצמו. אחת הפעילויות שלי הייתה להקליט ולשאול מה המשמעות של כל דבר". כמלחין, לקח היידו ניגונים שונים ועל בסיסם כתב יצירות מוזיקליות רבות–רושם. בתקליט שלו 'שירים מן הגניזה' מתבססות יצירותיו על 'צמאה לך נפשי' 'הניגון מפולטובה' ו'שלוש בבות'.

אבל אם יש ניגון שאנדרה פוחד ממנו – כך מילותיו שלו – הוא ד' בבות. "פחדתי לעשות לו עיבודים, וגם במסגרת להקה שהקמתי בשנים האחרונות 'קולמוס הנפש', אנו שרים את זה בלי עיבוד ובלי טכניקות אחרות שאני משתמש בהן בשאר ניגונים. בניגון זה יש השקעה רעיונית גדולה של אדמו"ר הזקן, שהקהל והמנגנים מבינים שיש להתרחק מהחומר", אומר היידו ומוסיף: "אנשים שאף אחד מהם לא חסיד חב"ד, מקבלים רושם ומושג על חב"ד דרך הניגון הזה".

היידו נדלק ומיד התגייס והחליט לקחת חלק בהפקת הנגינה החב"דית והנגשתה להמונים. הוא אסף הקלטות רבות שונות ומגוונות, ועד מהרה הפך לחלק בלתי נפרד מפעילות "ערבי חב"ד". הוא ליווה את החסידים בשירתם כאשר ערכו מופעים קטנים וגדולים, בהם גם בערבי חב"ד השונים. גולת הכותרת הייתה ניהול הצד המוזיקלי של קלטות 6–10 בסדרת תקליטי ניח"ח. התקליטים 9 ו–10 אינם אלא תיעוד מיוחד של ערב חב"ד מושקע שאותו הנחו החסידים ר' איצ'קע גאנזבורג ור' עמרם בלוי. על המקהלה ניצח הרב יוסף מרטון, ועל התזמורת – מרדכי היידו. הרב מרטון סיפר פעמים רבות, שבעיצומן של ניגוני דבקות שונים, היה לפעמים קורה דבר מדהים על הבמה: החסידים היו עוצמים עיניים ונסחפים למחוזות עילאיים. והתזמורת, לא יכולה היתה להמשיך ללוות. רק אחד ויחיד הצליח: אנדריי היידו. עם אצבעותיו המיומנות, היה 'רודף' אחרי החסיד, עוצם אף הוא את העיניים וממש מטייל עם החסיד בעולמות העליונים… דוגמה אחת מיני רבות לכך, ניתן לשמוע בניגון "א דודאלע", החסיד הבלתי נשכח ר' בנימין לוין משורר בקצב לא–קצב; והפסנתר של אנדריי היידו מלווה אותו, בעוד הנשמה החסידית פשוט כובשת ומשתפכת מתוך התקליט החוצה גם עשרות שנים אחר כך.

הרב מרטון והיידו הפכו מהרגע הראשון לידידים בלב ונפש. לימים בראיון כינה אותו הרב מרטון: "אפשר לומר בפה מלא – רבי מרדכי היידו, כי כשם שהוא איש מוזיקה, כך הוא גם איש של תורה ויראה", סיפר הרב מרטון ע"ה על חברו.

'קולמוס הנפש' מפיץ את רעיונות חב"ד

בשנים האחרונות יסד היידו עם תלמידיו את ההרכב – "קולמוס הנפש" – מופע שלם שכולו מוקדש לניגוני חב"ד וכך בעצם חשף בשנית את עולם הנגינה החב"די בפני הקהל החדש. בד בבד עם הנגינה בכל מקום, סיפר בערגה ובגעגועים אודות חבורת החסידים שהאירה את עולמו והפגישה אותו עם הנגינה החב"דית המיוחדת.

איך ההרכב המוסיקאלי הזה קרם עור וגידים? מסתבר שמי שהכיר את היידו כלל לא היה מעלה שאלה כזו. היידו הנחיל את ניגוני חב"ד בהרצאותיו ובקורסים שהעביר באוניברסיטת תל–אביב ובבר אילן לפני תלמידים צעירים. דרך ההוראה הקים להקה עם תלמידיו שנתפסו לניגוני חב"ד, למדו את הניגונים ואת דרך השירה, וביצעו עשרות עיבודים משותפים. כך הוקם ההרכב שלו ושל תלמידו שזכה לשם – 'קולמוס הנפש'.

היידו סיפר בחיוך כובש איך נולד המופע שהושר עשרות ומאות פעמים וכבש קהל רב. "יום אחד הבאתי את הניגון 'הנשמה יורדת לתוך הגוף', ומכאן החל הכול להתפתח", סיפר. "שמענו ניגונים נוספים והחברים התחברו דוקא לזה באופן עמוק. אז עלה הרעיון ליצור מופע שלם. כל אחד מהנגנים קיבל אחריות לניגון אחד, ואחר–כך עברנו כולנו יחדיו על הניגון והושלם העיבוד".

ההרכב של "קולמוס הנפש" מנה חמישה נגנים, מנחה צעיר ומנצח בעל זקן לבן חבוש כיפה גדולה. כולם יחד עומדים על בימת החאן הירושלמי או בפסטיבלי מוסיקה אחרים שהתקיימו ברחבי ארץ ישראל, וריתקו קהל של מאות, שרובו–ככולו איננו שומר מצוות – לשעה של ניגוני חב"ד עתיקים ומקוריים, בעיבוד שטרם נשמע עד כה.

על העבודה המורכבת בניגונים עם ההרכב של 'קולמוס הנפש' סיפר: "מצד אחד, 'קולמוס הנפש' נעשה מתוך נאמנות עמוקה לרוח של חב"ד, ומתוך כניסה לעומקים של העולם החב"די. העולם הזה בעצמו הוא עולם אותנטי שמרגישים בו שהוא משמר סגנון מוזיקלי, אורח חיים ומורשת מוזיקלית מקוריים ועתיקים. יכולנו לבחור בחסידות אחרת, קרובה יותר לטעם של היום, אבל כשהתחלנו לעבוד עם חב"ד, מיד הרגשנו את העומק שבמוזיקה. האותנטיות הזו היא לא דבר נפוץ במוזיקה הנמכרת כיום תחת הכותרת "מוזיקה חסידית". רוב התקליטים הללו בורחים מהעומקים של המוזיקה החסידית ונוטים ל'שמאלץ'.

"מצד שני, יש חידוש גדול בעבודה שלנו על הניגונים האלה. קודם כל – התאטרון והנרטיב שהכנסנו בין הניגונים: אין על הבמה רק שירה, אלא גם תנועה, התרחשות. כתבנו סיפור שמוקרא לאורך המופע, ובין ניגון לניגון הקהל שומע פתאום את דברי האדמו"ר הזקן על המשמעות הקבלית של הניגון, או את קולו של הרב זלמנוב בהקלטה אותנטית.

"אנחנו לא רק שרים ומנגנים אלא מנסים להעביר את החוויה החסידית החב"דית. נוסף לכך, ישנה האינטראקציה בין המופיעים עצמם. במובן הזה, 'קולמוס הנפש' הוא תוצר של האמן והחוקר שבי בכפיפה אחת: המחקר בן עשרות השנים על המוזיקה החסידית הושקע מחדש בסינתזה שיצרנו יחד עם קבוצה שבכלל לא גדלה על מסורת מוזיקלית יהודית כלשהי".

התוועדות במקום הנכון

החום החסידי לא השפיע רק על היידו, אלא זלג גם אל אביו בערוב ימיו. הניצוץ הוצת בהתוועדות פורים תשל"א, כשהגיע היידו עם אביו (שהגיע לביקור בארץ ישראל מהונגריה) לביקור בכפר חב"ד בזכות הזמנתו של ידידו הרב יוסף מרטון", מספר הרב אהרן הלפרין. "בתחילה חשב הרב מרטון להגיע איתם להתוועדות בביתו של המשפיע הרב חיים שלמה קסלמן. הוא לא ידע שהרב קסלמן לא חש בטוב באותה תקופה.

"כשהבין שלא מתקיימת התוועדות בבית משפחת קסלמן שאל אותי מה לעשות? והצעתי לו לבוא איתם להתוועדות שהתקיימה אצלנו בבית. הוא עשה כעצתי, הם הגיעו אלינו הביתה ונהנו מאוד. התוועדות פורים חסידית להווי ידוע היא משהו מיוחד במינו, ה'משקה' נשפך כמים והאווירה הייתה חמימה ואמיתית.

"אביו של היידו, משה, כבר חצה אז את גיל גבורות. הוא ישב איתנו בהתוועדות והרים עוד ועוד כוסיות 'לחיים' ונהנה מאוד מהאווירה. אני זוכר שהוא התפעל מאוד מתמונתו של הרבי שהייתה תלויה בסלון ביתנו. בשלב מסויים הצעתי לו להניח תפילין והוא נעתר בשמחה. הוא שאל איפה יניח והצעתי לו לסור לחדר צדדי וכך עשה. כשהוא הפשיל שרוול והניח התפילין, זלגו מעיניו דמעות רבות.

"כשסיים היה נרגש מאוד וסיפר לי שבמשך שנים ארוכות לא הניח תפילין; בהונגריה לא אהב להיכנס לבית הכנסת בשל האווירה הקרירה שיש שם. והנה בביקורו כאן בארץ ישראל, הוא פוגש יהדות אחרת, חמה ושמחה כפי הזכור לו מימי ילדותו קודם מלחמת העולם השנייה. החום החסידי אליו נחשף בהתוועדות בביתנו, המיס אותו. באותה התוועדות קיבל על עצמו החלטה טובה להניח תפילין מדי יום וכך עשה גם כשחזר להונגריה עד לפטירתו, שנה אחר כך".

היידו עצמו, כך מעידים חבריו ומרעיו, לא התגאה בהישגיו המוזיקאליים ונהג בענווה רבה, כפי שמספר יהודי ירושלמי, משכונת גבעת מרדכי. "פרופ' אנדרה היידו – איש צדיק, הולך תמים ופועל צדק. מורה, מלחין ומנגן בחסד עליון. דמותו היתה נדירה ויוצאת דופן. פעילותו המוסיקאלית עשירה ומוערכת, וְשִמעהּ הולך בכל המדינות.

"היה משכים ומעריב לבתי–כנסיות ולבתי–מדרשות לתפילה ולשיעורי תורה. לעיתים קרובות היה נוהג לבוא לבתי–כנסת של עדות שונות, ובייחוד של יהודי תימן בשכונת גבעת מרדכי בירושלים (למשל בערבי–שבתות ובשמחת תורה), מתרשם במבטו האוהד והמקצועי. קולט מנגינות רבות בארץ ישראל ובעולם ומשלב יסודות רבים מהן ביצירותיו המוזיקאליות".

•

במהלך העשור האחרון, הירבה היידו להשתתף בהתוועדויות חסידיות ב'יומי דפגרא' יחד עם אנשי להקתו 'קולמוס הנפש', איתם הפליא לנגן בדביקות. תמיד דיבר בהערצה על עולם הנגינה החב"דית ובייחוד על החסידים ואנשי המעשה שהכיר והם אשר הורו לו את דרכו בדרך העולה בית ה'. באחת ההתוועדויות שהתקיימה בכפר חב"ד לאחרונה, ניגן יחד עם להקתו, בעוד חברי הלהקה נהנו מאוד מהמפגש הבלתי אמצעי עם חסידי חב"ד.

אנדרה הַיידוּ היה בן 84 בפטירתו, והשאיר אחריו אשה ושישה בנים. מורשתו כוללת את יצירותיו כקומפוזיטור, את מחקריו כאתנו מוזיקולוג ואת תלמידיו הרבים — רבים מהם היו למוזיקאים יוצרים ומוזיקאים־מבצעים נחשבים. אין ספק שעולם הנגינה החב"די חייב לו רבות.