שליחות של צילום • פורטרט אישי

בועז בן ארי, כל ישראל

ביתו של קובי קלמנוביץ, הגעתי כמעט חסר נשימה. נסיעה ארוכה ברחבי הארץ, לבית במרכז הרצליה היפה. תוך כדי שהוא מציע לי לשתות ולהתארגן, אני מביט סביבי במטבח הקטן ורואה שני מקררים, שני מיקרוגלים, וכמובן שני תנורי אפיה. מבט קצר סביב נותן לי להבין שהכל כפול במטבח הזה. אפילו תמונות הנושא במטבח היא כפולה בכפליים מהגודל הממוצע. כשאני תוהה על כך, מספרים לי שני בני הזוג, חני וקובי, כי הם בית עם עשרה ילדים ועוד אורחים רבים מלספור, וכבית כזה חייבים להצטייד בהתאם גם באוכל. "את המטבח עשתה אחותי", מוסיף קובי לומר, "שתכננה את זה במיוחד לפי צרכנו. אמנם כעת זה כבר מיותר כביכול, כי לא ממזמן חתנו את הבן האחרון, אבל כשמגיעות שבתות והנכדים והילדים מגיעים, צריכים מקום ואוכל לכולם, אז אף פעם לא חסר".

אנחנו מתיישבים בסלון. מולי יושב בעל הבית, קובי קלמנוביץ הצלם האגדי, ובידו כוס קפה רותחת מהבילה. הוא כאמן מצלם, כלשונו העשירה, 'טאבול-ראסה', בתרגום: לפי איך שבא בשטח, ומה שיש בשטח. יום אחד, הוא מספר, הוא נשלח לצלם שחקן-אומן לכתבת מגזין במגזין לא-דתי מוכר. כשעבר על עבודותיו, התברר לו שהוא הופיע כשחקן בסרט דרמה. לפיכך, בשיחה המקדימה שערך עם האיש הבהיר לו כי אולי כדאי לעשות את הצילום דרמטי, שיתאים לעבודתו של האיש. אך ההוא, שבכלל היה קומיקאי, ממש התרגז וטען שהוא בכלל לא איש דרמה… "כשהגעתי לצלם אותו עם כל הציוד שהיה עלי", מספר קובי, "אמר לי המצולם, 'אני לא רוצה שתצלם'. זו הייתה הפעם היחידה שאמרו לי 'אל תצלם'.

"פעם אחרת שסירבו לי לצלם אבל לא אמרו בבוטות כזו, הייתה את לאה רבין לאחר הרצח. הגעתי אז לצלמה לכתבה בעיתון, סחבתי רקע ציוד פלאשים כמה קומות למעלה, אחרי שעברתי בדיקה של כל הציוד בכניסה לבניין אצל המאבטח, הגעתי עד למעלה מתנשף. היא, שידעה שאני צריך לבוא, פתחה את הדלת חרך צר, ראתה אותי וסגרה את הדלת"…

לילה בחדר החושך

בניגוד לצלמים רגילים שאתם מכירים, קובי קלמנוביץ הוא לא רק צלם אמן. הוא מביים את התמונה באופן כל כך מושלם, שתיראה הכי טבעי שבעולם. מאחר וכל תמונה שלו היא עבודה רבה בשטח ולאחר מכן שעות בעבודה על התמונה עצמה, התוצאות הן בהתאם והוא הפך לצלם מהשורה הראשונה בארץ לצילומי דיוקן לעיתונים ומגזינים נחשבים בארץ ובעולם.

הוא חסיד חב"ד שחזר בתשובה בגיל מאוחר. כשאני מנסה להבין איך היה התהליך לחזרתו בתשובה, הוא מספר: "זה התחיל בעצם בכיתה ב'. היה לי חבר ושמו גבי שטיינר, הוא היה גאון מופלג, חכם ומוכשר.

"ביתו היה צמוד לבית הספר", קובי מפליג בזיכרונות. "אני זוכר שהייתי קופץ איתו מעל הגדר של בית הספר בשיעורי התעמלות כדי לשחק אצלו שחמט. תמיד אצלו בבית המתינו על השיש תפוח חתוך לשניים בשבילו ולאחיו לארוחת צהריים, סנדויץ' כלשהו וגזוז בצבע ירוק. עד היום כשאני קונה גזוז כזה, בבית כולם יודעים שקניתי את 'השתייה של שטיינר', והוא, מרוב שהיה גאון וחכם הוא זה שאמר לי פעם ראשונה בחיי על ט' באב. הוא חזר בתשובה בכיתה ב', למרות שכולם היו נגדו. אז כבר התחלתי להבין שיש משהו שונה. אבל המשכתי בחיי.
"לצילום הגעתי בגיל מאוחר, בערך בגיל 22. מעולם לא היה זה תחום עיסוקי, הייתי בכלל מוזיקאי, הייתי בלהקה הצבאית עם אמנים ידועי שם. במלחמת יום כיפור הייתי במוצב רפידים, ואחר כך נתנו לנו ללהקה הצבאית טנדר ונסענו ממוצב למוצב".
כשאני מנסה להבין מה היה בסיני ומה היה במלחמה, הוא ממעט לדבר ואומר שמה שראה שם גרם לו מיד אחר כך להרהר על כל דבר בחייו ומשמעות הדברים בחיים.

"יצאתי ללמוד אמנות בלונדון, בבית ספר מקביל לרמה של 'בצלאל' בארץ, מאחר וכאן לא התקבלתי כי לא הייתה לי את הפרוטקציה הדרושה.הסגנון שם הוא שנותנים לך להתנסות בהרבה עבודות באפיקים שונים, כדי שתראה אולי אתה מוצלח יותר באחד מהם. ושם הייתה במגירה של המורים מצלמה, ופשוט התחברתי אליה. השגתי מפתח ל'חדר החושך' הנטוש בביה"ס, והתחלתי לעבוד יום ולילה לצלם ולפתח לעצמי חומרים, ככה במשך שנה.

"בית הספר היה נסגר מידי לילה בתום הלימודים, מאחר ולא היה ביטוח לתלמידים לאחר שעות הלימודים. אני הייתי מתחבא מאחורי הוילון בחדר החושך, כשהשומר היה עושה את הסיור שלו. כשהיה נועל הכל, הייתי ממתין מעט, ואז עובד בחדר חושך עד הבוקר, כשצמוד אלי טרמוס, ואוכל, ומפליג לתוך לילה של עבודה. ככה במשך שנה. כשהסתיימה השנה, התקבלתי לשני בתי ספר הכי טובים בנושא צילום באנגליה, אבל אז החלטתי לחפש ולבדוק את עצמי, מה אני רוצה בחיים.

"יצאתי לפריז, שם עבדתי בביטחון בחברת אל-על, ובערבים הייתי מתפרנס כפסנתרן במסעדות. בכל אופן, הרקע שלי תמיד היה מוזיקה. בבית שלי בפריז, היה גג נטוי, ועם כל גובהי הייתי משתחל לשם. בניתי לעצמי שם חדר חושך קטן, והמשכתי לצלם ולפתח עוד ועוד עבודות. וכך, לאחר שנה החלטתי שאני חוזר ללמוד צילום, ונסעתי שוב לאנגליה, שם התקבלתי לבית ספר גבוה ללימודי אמנות וצילום ושם למדתי במשך שלוש שנים.

"כשחזרתי לארץ הייתי צריך לעבור שינוי תודעתי ותפיסתי להבנת עולם הצילום. התמודדתי עם בעיות שונות שהיו דווקא בישראל. עבדתי קשה, והתמקדתי בעיקר בצילום תעשייתי, וצילומי חוץ ונופים לחברה בשם 'פלפוט'. הקושי העיקרי בצילומי החוץ היה האור הרב שיש כאן, בעוד בחו"ל הכל מעונן, והמלחמה להוציא תמונות מעולות הביאה אותי להתמודד עם קשיים שרק פיתחו ושכללו את האמנות שלי.

"אחרי מלחמת יום כיפור, התחלתי לשאול שאלות, בין השאר את אבא שלי, ותמיד קבלתי ממנו את התשובה 'ככה זה'. אבל אבא, הייתי שואל, למה זה קרה? מה פתאום? בשביל מה? והוא היה עונה לי: 'ככה זה'. אני סירבתי להבין ולקבל את התשובה הזו".

הסיפור מאחורי התמונה שבמטבח

קלמנוביץ ממשיך ומספר: "התחברתי אז לבן דודי, הרב אמנון גרוס, שהיה גר בעמנואל, שהיה חסיד ברסלב. הוא התמקד בעיקר בחקר תורתו של הרב חיים אבולעפיה זצוק"ל, וממנו למדתי על ההווי החרדי, על קברות הצדיקים, גמרא, משנה וקצת הלכות. הרי באתי ממקום שבו לא ידעתי כלום".

אז איפה היה התהליך שהוביל לחזרה בתשובה? אני מנסה להבין. "אתה רואה את התמונה הענקית במטבח?" הוא שואל, ואני מפנה מבט מעבר לכתפי, לתמונת ענק שתלויה שם, של חרדים שמצטופפים מסביב למסוק שחור-לבן. "שם זה היה ושם זה קרה".

• אז בא תספר לי איך? אני מנסה למשוך את השיחה לצד אחד, והוא במתק שפתיים וחיוך רחב חוזר למשוך את הסיפור עד לפרטים הקטנים שמתבררים כמעניינים לא פחות.

"היה לי חבר בשם חואן וחבר בשם דיויד שלמדו איתי בביה"ס לצילום. יום אחד חואן מתקשר אלי לישראל, בזמן שאני כבר כאן עם הסטודיו הגדול שלי ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, ומספר לי שמחר הוא נוסע ל'ארל' שבדרום צרפת, עיירה ציורית ומרהיבה, לכנס השנתי של כל הצלמים הגדולים. אמרתי לו מיד שגם אני מצטרף. וכך, כמה שעות לאחר מכן, אני על המטוס ובתיקי כמה תמונות פורטרט בודדות להראות אולי לאנשים שם. אני נוסע ונפגש איתו שם, ובמשך שלושה ימים אני רואה ושומע הרצאות על עולם הצילום, כשחואן לוחש לי כל הזמן על כל בן אדם שמרצה ומדבר מי הוא ואיך הוא קשור לעולם הצילום, במה הוא מתמחה ומהו תחום אחריותו. וככה למדתי מי הם אנשי קודאק, מי אנשי המצלמות, מי עיתונאים, ומי הם אנשי המגזינים שמחפשים צלמים אמנים לעבודות אצלם. ואז, באחת מההרצאות מספר לי חואן כי הנואם הוא דיויד חברנו. מיד בתום ההרצאה ניגשנו לדבר איתו, והוא התלהב מהמפגש והציע לנו לבוא איתו למסיבת קוקטייל פרטית אישית מחוץ לעיר, לשם מגיעים כל החשובים בעולם הצילום כאורחיו. הסכמנו.

"למחרת הגענו למקום. אנחנו לוחצים ידיים לעשרות אנשים חשובים, מקשיבים ובעיקר לומדים מי האנשים הגדולים הללו. ואז חואן שוב מספר לי על אדם שעמד באמצע המעגל ושוחח עם צלמים בכירים כי הוא מנכל חברת ענק בשם 'וי יו' ושמו כריסטיאן ג'וזל, והחברה שלו מתעסקת בצילום דוקומנטרי בינלאומי עולמי והם הכי טובים בתחום. אמרתי לחואן שניגש אליו ונציג את עצמנו. חואן נלחץ כולו, אבל אני ישראלי, ואמרתי לו: מקסימום יגיד לי לא, אבל אני הולך לבקש ממנו פגישה. חואן עוד מנסה להסביר לי ולשכנע אותי לרדת מהנושא, בטענה כי מדובר באדם שיש לקבוע אתו פגישה חודשים רבים מראש ואין סיכוי, אבל אני התעקשתי. אני מגיע אליו, מספר לו מי אני ושאני רוצה להיפגש, ואכן למחרת הוא כבר קובע איתנו פגישה. אני מגיע לפגישה עם תיק עבודות, רק של פורטרטים שצילמתי. הוא מביט בחומרים בפגישה ואומר לי, 'זה חומר ועבודות יפות אבל אני מתעסק רק עם צילום דוקומנטרי'. אמרתי לו שאכן אני מצלם גם כזה דבר, אבל באתי מהארץ וזה מה שלקחתי, וכשאגיע לישראל אשלח לו שוב חומר ממש כמו שהוא רוצה.

הוא הביט בי ואמר 'אין בעיה, תשלח, אבל אם זה לא טוב – אני זורק לפח. אני לא מחזיר צילומים ולא מתקשר לומר שלילי. רק אם זה טוב אני אתקשר'. הסכמתי להצעה, ויצאתי לארץ בתקווה להביא תמונות שיצדיקו את קבלתי לסוכנות זו.

"הימים ערב ראש השנה, ובן דודי הרב אמנון גרוס מציע לי לנסוע לאומן. השנה היא 1992. יש בסה"כ כ-1,800 אנשים שמצליחים להגיע לאומן. בן דודי הגיע עם דרכון מזויף, אחד הגיע עם ילד שכביכול שלו, כי היה רשום בדרכון שיש לו ילד, וזו כבר נקראת 'כמות ששברה שיאים' באותה שנה. אני מיד מסכים להצטרף למסע לאומן, מאחר ואני צריך צילום דוקומנטרי לשלוח לאותו אדם. אנחנו נוחתים באומן בידיעה שיש לי יום וחצי לצלם, כי בחג לא תכננתי לצלם ורציתי לכבד את החרדים שהיו איתי. באמתחתי מלבד המצלמה חמשה קילו תפוחי אדמה, מאחר ולא היה כלום מאורגן, עדיין כל אחד הביא וסחב איתו כמה מצרכים.

"למסע לאומן אני יוצא עם מצלמה אחת, ואומר לעצמי בצורה שונה מהרגיל: אם הקב"ה רוצה לסייע בידי תספיק מצלמה אחת, כך שאהיה קליל ואצליח לצלם איתה את המיטב. באמצע היום הראשון, תוך כדי שאני מצלם, מישהו אומר לי: שמעתי שיגיעו מסוקים וייסעו להתפלל אצל הבעל שם טוב ורבי לוי יצחק מברדטישוב. השמות הללו נשמעו לי מוזרים ביותר, אבל מסוקים וחרדים קסם לי בשביל תמונה.

"התחלתי להתרוצץ לשאול ולברר, אבל כל אחד אומר לי 'שמעתי', אבל איפה הם יהיו? זאת איש לא ידע לענות. אני יורד מהציון שנמצא על גבעה, וקולט בעיניי לאדה מקרטעת עד שנראית מרחפת מעל הקרקע. אני מסמן לו לעצור, ושואל את הנהג בעברית: אתה יודע אולי איפה יש את ההליקופטרים? ומראה לו עם היד סימן של פרופלור. הוא אומר ברוסית 'דא' 'דא'. אני עולה על רכבו עם עוד בחור שרץ אחריי, והוא מתחיל לנסוע משדה לשדה ומברר ברוסית אצל הזקנים. וככה שעה שלימה אנחנו מחפשים. אני כבר מתייאש, ואז הוא מביא אותנו לאמצע השדה, ומהשמים יורדים חמשה מסוקים קטנים. מהצד, אוטובוס מפוצץ בחסידים דוהר למרכז השדה, עשרות חסידים פורצים ממנו בשירה, ורצים למסוקים שייקחו אותם לקברי הצדיקים. צילמתי שם את התמונה שראית במטבח, ובאותו רגע קיבלתי על עצמי שזהו, מכאן אני חוזר בתשובה.

"נסעתי איתם, השתטחתי על הקברים, התפללתי, אבל חזרתי יהודי חרדי לכל דבר. הכנסתי את המצלמה לתיק עמוק, וכל החג אפילו לא נגעתי בה".

המתקין פענח את הכיתוב

התמונה המיוחדת הזו הוצגה במרכז תערוכה במוזיאון תל אביב, ואחר כך הייתה בסטודיו שלו, וכעת היא כאן תלויה בביתו. "על המסוק יש כיתוב ברוסית שתמיד רציתי לדעת מה כוונתו. יום אחד הגיע מתקין מזגנים ממוצא רוסי אלי הביתה. שאלתי אותו אם הוא יכול לתרגם לי מה כתוב על המסוק. הוא ענה לי שזה החברה של המסוקים שנקראים "דאוסאף", ואני שמעתי מיד את השם כמו השם המדויק שנתתי לתמונה, 'דוס-עף', שזה גם מה שהעיף אותי לעולם התשובה…

"אני עצמי אמנם לא נשארתי בחסידות ברסלב, למרות שבשנה הראשונה לחזרתי בתשובה בסטודיו שלי היה שיעור של הרב ארז משה דורון בכל יום ראשון. הייתי חוזר מקורס בחיפה, ועשרות היו ממתינים לי ליד הסטודיו ברחוב יהודה הלוי כדי להיכנס לשיעור. כיום אני חסיד חב"ד, אבל זה בגלל שהגעתי להרצליה. כאן לא היו חסידי ברסלב, וחיפשתי אם כך חסידות שקשורה לפחות לבעל שם טוב, וחב"ד היו כאן והתחברתי אליהם והכרתי אותם, וכיום השליחות שלי היא בתמונות וצילום".

קלמנוביץ הוא צלם מבוקש בכל המגזינים הכי נחשבים בארץ ובעולם. הוא מבצע משימות צילום מרהיבות עבור המגזינים השונים.

• איך אתה מתמודד כאשר מבקשים ממך לבצע צילומים שמבחינתך, כיהודי חסידי, לא ראויים? שאלתי.

"תשמע", הוא עונה, "יש לי יד חופשית בצילומים לצלם כאוות נפשי את מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה, העיקר שהתמונה תצא מוצלחת כיאה לעיתון, כך שאני לא נתקל בבעיה. אני זוכר שיום אחד הייתי צריך לצלם תמונה מסוימת על מטוס הרקולס. כשהגעתי, הבנתי שזה לא מתאים עבורי, ומני אז קיבלתי על עצמי להסביר בדרכי נועם ולבקש מה אני רוצה מהמצולמים, כך ששום דבר לא יתנגש בערכיי. אני מסביר מראש כיצד אני רוצה שהמצולמים יתלבשו כדי שזה ייצא מקצועי. אני לא מסביר שזה בא ממקום דתי".

ההתוועדות הכואבת

תמונה מרגשת בעיניי, של יהודי חסיד עומד על שולחן באמצע "פברייענגען" חסידי, תלויה בפינת האוכל וצדה את עיניי, כשאני שואל לפשרה, הוא מחייך בעצב, שותק ארוכות ואז מפר את השתיקה. "הרב המשפיע שלי היה הרב מוטי גל מרמת גן. יום אחד חזרתי מירושלים לאחר שצילמתי שם, והגעתי לרמת גן אחרי שעברה שמועה שהערב תהיה התוועדות מיוחדת עם הרב גל. הגעתי לשם, אנשים עמדו בחוץ ובפנים והמתינו. אני, שתמיד ציוד הצילום עליי, נכנסתי פנימה. הרב החל את ההתוועדות, ואז החל לספר כי היום חזר מהרופאים והתברר כי יש לו את המחלה הארורה וכי נותרו לו ששה חודשים לחיות. ההתוועדות הזו היתה מהולה בעקר בבכי וכאב, ואז, עם השתיה, נפתחו הלבבות, והרב עלה על השולחן ושימח את כולם כדי לגרש את העצב. הוצאתי את המצלמה וצילמתי את התמונות הללו. ביום הולדתו הגעתי אליו להביא לו את התמונה הזאת כשהיא מודפסת בענק. כששאלתי אותו היכן להניח אותה הוא הביט בי ושאל מה יש שם? כשראה את התמונה הוא הגיב בהתפעלות. אני חושב שרק אז הוא התחיל להבין מה היא האומנות שלי ומהי עבודתי. הרב גל נפטר שנתיים אחרי ההתוועדות הזו והתמונה הפכה לסמל של כל משתתפי אותה התוועדות (זמן קצר לפני פטירתו התראיין הרב גל כאן ב'קו עיתונות', ובכתבה הופיע בהרחבה גם סיפורו של התמונה, ב.ב.).

• במה מתבטאת השליחות שלך כצלם?

קובי שותק, ממולל את הסיגריה במאפרה. לא נוח לו לחשוף פרטים. ואז הוא מביט בי ומספר: "תשמע, סיפרתי לך שאני תמיד עושה שיחות הכנה עם המצולמים שלי. מפה לשם, יום אחד אני צריך לצלם במאי שעשה סרט מסוים לאחד העיתונים, ומתברר לי שהוא היה גר בכיסופין, וששני הוריו מתו עליו בצעירותו והוא נותר יתום 'עגול'. החלטתי לצלם אותו שם. הגענו, ומצילום של שעה, הסתובבנו שם כל היום, כשבכל נקודה הוא מספר לי מה היה כאן ומה שם וכן הלאה. במהלך היום הוא ביקש גם להצטלם פורטרט אומנותי. אמרתי לו שזה עולה בסכום יקר של 2,000 ש"ח וזה גם צריך להיות בסטודיו שלי, אבל הוא מאד רצה והסכים. המשכנו את הסיור, כשהפרט הזה שקבענו פחות חשוב, ואני כבר מסדר לעצמי בראש את התמונות שאצלם. וככה לאחר הסיור התחלתי לצלם אותו את סט התמונות, עד שאת התמונה האחרונה שנותרה לצילום הבנתי שלא אספיק, כי השמש שוקעת במהירות, מיהרתי לרוץ להתפלל מנחה לפני שקיעה, ואז נזכרתי בתפילין ברכב, שאשתי התחננה שאקח היום. פניתי אליו ושאלתי אותו אם יסכים להניח תפילין. הוא, שהיה עסוק כל הזמן במצלמתו, מצלם וידאו ללא הפסקה, העיף בי מבט וסירב. ניסיתי שוב והוא סירב. פניתי אליו ואמרתי לו: זוכר את הבקשה שלך לצלם פורטרטים אצלי? הנה ההצעה שלי: תניח תפילין והפורטרט שלך עליי, בחינם. הוא הסתכל לראות אם אני רציני שאני מוותר ככה על הכסף, וכשראה את הרצינות בפניי מיהר להפשיל שרוול ולהניח תפילין. את הברכות נתתי לו לקרוא מתוך הפלאפון שלי, כשאני ממשיך לצלם אותו בוידאו מהמצלמה שלו. בדרך חזור לא שוחחנו על כך, אבל עד היום הוא לא בא לבקש את הצילום שאני חייב לו… זו שליחות בעיניי, אתה מבין?".

כעת קלמנוביץ פונה אליי ושואל: יש לך זמן להקשיב לי, לפני שנקום ונעשה עוד כמה תמונות לעיתון? אני מסכים. השמש כבר שקעה גם אצלנו (הרבה אחרי שהתפללנו מנחה), ומבעד לתריסים אני רואה שהכל חשוך בחוץ. אני מהנהן בראשי, שיספר. אני מקשיב.

"יום אחד הגעתי לצלם נפח (לא מסגר, נפח) עבור עיתון 'הארץ' במסגרת פרויקט על עבודות נכחדות. הגעתי למקום, שהיה מטר על מטר. פשוט היה בלתי אפשרי לצלם בצורה ראויה. ואז נזכרתי בשיטה שהתחלתי לפתח ולשכלל, של צילום על חצובה. בכל תמונה התאורה משתנה, ואחר כך אני מחבר את הפרטים ואת התמונה למושלמת. מאד חששתי איך זה ייצא, אבל לבסוף התוצאה הייתה מהממת. עם השיטה הזו אמנם עוד צלמים בודדים עובדים, אבל אני שכללתי אותה לאומנות של ממש, ולא הייתי מגיע אליה אילולי הייתי צריך להמציא את עצמי במקום כזה קטן כמו הנפחייה. אבל לאחר מכן עדיין לא הייתי שלם עם העבודה בסגנון הזה.

"יום אחד נשלחתי לצלם את החייל היחידי משייטת 13 שלא נפגע באסון בלבנון. לאחר יום צילומים שהוא לא הגיע אליו, נסעתי אליו למקום עבודתו, שם ביצעתי צילום סימבולי על שולחן ביליארד. עבדתי על התמונה כל הלילה, כי ידעתי שהעיתון צריך לרדת לדפוס בבוקר. בשמונה בבוקר מתקשר אליי העורך הכי אמפטי, שחר אלתרמן, שאומר לי: התמונה מצוינת, אבל שאסע לצלם שוב, כי לא הייתי מספיק נחמד לחייל.

"נסעתי. קיוויתי לצלם אותו עם ציוד משוכלל, כיאה לאנשי השייטת. אבל הוא הגיע בכלל עם בגדים שנראים כמו ממוזיאון, ורובה קלצ'ניקוב. כשאני מנסה לברר מה הוא עושה כלוחם מהולל עם כזה נשק מיושן, הוא מסביר שזה הנשק היחיד שאין לו מעצורים. צילמתי אותו, והתמונה אכן עלתה לשער של הכתבה. אבל מזה למדתי שחייל שיש לו את האמונה הכי גדולה, יוצא עם נשק אחד בלבד, לא שניים ולא שלושה, ומאמין שהוא יעבוד ללא תקלות כדי לחזור בשלום. מאז הורדתי הרבה לחץ עם המצלמות, ולמדתי עוד יותר להאמין ולבטוח בבורא עולם, שהתמונה והעבודה שאעשה, תצא הכי טובה".