-
הרב משה אנטיזדה נולד באיראן, לחם בחרמון, והפך לשליח הרבי מלך המשיח לקהילה הפרסית. עכשיו הוא רואה את נפילת משטר האייתוללות ומסביר כי המלחמה באיראן היא חלק מתהליך הגאולה • מאת: יוסי סולומון • לכתבה המלאה
צילום: יניב בן שושןיוסי סולומון|כ״ו באדר ה׳תשפ״ויוסי סולומון, מגזין בית משיח
מבצע 'שאגת הארי' נגד ציר הרשע האיראני נמצא באחד מרגעיו המכריעים. עבור רוב עם ישראל, איראן היא מדינת אויב רחוקה ומאיימת, אבל עבור הרה"ח הרב משה אנטיזדה, היא נוף ילדות; ריח של חורשט סבזי (תבשיל ירק ובשר איראני מפורסם) לצד זיכרון של סבא שטובל בנהר קפוא.
הגענו לביתו של הרב אנטיזדה כדי לשמוע על ילדותו באיראן, על הקשר שבין הרבי ליהודי פרס. כך או כך, המציאות הישראלית של שנת תשפ"ו לא אפשרה לנו שיחה נינוחה. באמצע התיאור על ילדותו בטהרן, נשמעה האזעקה המוכרת. עברנו בניחותא למרחב המוגן, שם, בין קירות הבטון, כשקולות היירוטים מהדהדים בחוץ, חיוכו של הרב לא מש מפניו. חיוך תמידי מהול ברצינות אופיינית. "רואים את הניסים בכל רגע", הוא אומר ברוגע של מפקד צנחנים ותיק ובביטחון מוחלט של חסיד. "האייתוללות משקיעים את כל כספם בטרור, מיליארדים רבים! והנה – אנחנו כאן, מוגנים על ידי הקדוש ברוך הוא, והם אלו שקורסים פנימה".
גדלת באיראן, מה אתה זוכר מהחיים היהודים שם, ומהאווירה כלפי יהודים?
"נולדתי בעיר בורוג'רד הממוקמת במערב איראן", פותח הרב אנטיזדה את מסע הזיכרונות שלו. "עליתי לארץ ישראל מפרס כילד בגיל שש, אבל מה שאני זוכר – אני זוכר היטב. הזיכרון בהיר וחקוק בנשמה כמו תמונה חיה שלא דוהה לעולם".
הדמות המרכזית בזיכרונותיו היא סבו ע"ה, שהיה רבה של העיר בורוג'רד. "זכיתי לראות את סבי כיצד הניח בכל יום תפילין בדבקות עצומה. הוא היה יהודי שארך ימים והיה דמות רוחנית משמעותית עבורי. זכורני שהחורף באיראן היה גורם לנהר המקומי לקפוא. שכבת קרח כיסתה את המים. סבא, למרות גילו ולמרות הקור החודר, היה יוצא אל הנהר בבוקר, שובר את הקרח, וטובל במי הקרח".
החיים באיראן של תקופת השאה היו חיים של שפע וביטחון יחסי עבור הקהילה היהודית. "יש לנו זיכרונות טובים משם. הייתה לנו אפילו בריכת שחייה פרטית בחצר בבית של סבא. היה לנו צאן ותרנגולים, והיינו מייצרים בעצמנו גבינה מלוחה משובחת. הכל היה בשפע".
אך גם בתוך השלווה הזו, הזרעים של השנאה המוסלמית כבר נראו ברחובות. "מצד אחד – הכל היה פורח בתקופת השאה, שהיה שליט חיובי מאוד כלפי היהודים. מצד שני – אני זוכר היטב את העם האיראני ביום המיתה של 'הקדושים שלהם'. הם היו יוצאים לרחובות בהמוניהם, מלקים ומכים את עצמם בטירוף עד שהיה יוצא מהם דם ממש. זה היה מראה מחריד שסימן עבורנו סכנה אמיתית. בימים כאלו, ליהודים היה אסור להסתובב באזור; סכנת נפשות של ממש. הקנאים האלו, ימ"ש, הם אלו שהצליחו בסוף לחולל את המהפכה. הם לכלכו מאוד את שמו של השאה מתוך מטרה לסלקו. העם האיראני טעה טעות היסטורית כשקיבל במקומו את חומייני. גם ארה"ב טעתה כשלא תמכה בשאה בזמן הגורלי.
מבחינת הרב אנטיזדה, הקו שמחבר בין אז להיום ברור: "באותה שיטה הגענו למצב של היום. 47 שנים שהאייתוללות שולטים שלטון ללא מצרים באיראן. הם השקיעו את כל הכסף הרב שמגיע מהנפט העצום שיש במדינה, בטרור ובחימוש. אפילו את העם שלהם הם טבחו – כפי שראינו בחודש שעבר, עם כ–40 אלף הרוגים בכמה ימים של הפגנות".
מהצריף אל מוצבי החרמון
ההחלטה לעלות לארץ ישראל הגיעה מתוך אהבת ארץ ישראל טהורה. "אני זוכר את ההתרגשות העצומה לקראת העלייה. כשהגענו סוף סוף לארץ ישראל, הדבר הראשון שעשינו היה לנשק את האדמה".
המציאות בנתניה של אותם ימים, הייתה מאתגרת. "העבירו אותנו לקרית נורדאו בנתניה ושיכנו אותנו שם בצריפים פשוטים. אני זוכר שקיבלנו צריף של שני חדרים – אבל בלי גג! עד שסידרו לנו את הגג, פשוט לא יכולנו לגור שם. הלכנו לישון אצל דודה שלי שעלתה לארץ ישראל כמה שנים קודם לכן וכבר הייתה לה דירה בשכונת 'ותיקים' בנתניה. גרנו אצלה עד שסידרו לנו גג בצריף שלנו. למדתי בבית הספר בשכונה עד כיתה ח', המשכתי ללימודים באורט, ומיד בסיומם התגייסתי לצה"ל, לחטיבת הצנחנים".
השירות הצבאי של אנטיזדה סיפק לו את אחד הניסים המצמררים ביותר בחייו. "זה היה בשנת תשל"ה. הפלוגה שלנו החזיקה את מבואות החרמון. באותם ימים המצב היה קשה, ספגנו הפגזות סוריות ללא הפסקה. המג"ד שלנו אמר אז: 'אם נחזיק במקום הזה שבוע – זה יהיה הישג'… בסופו של דבר הצלחנו להחזיק שם שלושה חודשים תמימים!
"באותה תקופה, התחלתי את תהליך ההתקרבות שלי, והחלטתי שאני מתחיל לשמור שבת".
עם קבלת ההחלטה – הגיעו הנסיונות, והם היו לא פשוטים. "ביום שישי אחד, המפקד שלי ניגש אלי ואמר: "אנטיזדה, תעלה על מדי א' וסע הביתה". עשיתי חישוב קצר והבנתי שאם אצא כעת, לא אספיק להגיע לנתניה לפני כניסת השבת. הודעתי לו 'אני נשאר במוצב בשבת'. הוא כעס ואמר לי שאני עלול להחמיץ את תור היציאה הבא שלי, אבל נשארתי בבסיס. במוצאי שבת הוא ויתר לי ושחרר אותי.
"ביום ראשון, בשהותי בבית, נודע לי האסון: צוות מהפלוגה שלי החליט לצאת לפשיטה, להיכנס לשטח סוריה ולהוריד את הכוח שכל הזמן טיווח אותנו. לרוע המזל, פגז סורי פגע בהם פגיעה ישירה וכולם נהרגו, הי"ד. גם הכוח במסוק שבא לחלץ אותם, הופל וכולם נהרגו. אם הייתי מחלל שבת ויוצא ביום שישי – הייתי צריך להיות באותה פשיטה. השבת פשוט הצילה את חיי"…
הרבנית פתחה לי את הדלת
למרות התקרבותו ליהדות, הייתה לפניו עדיין דרך ארוכה. "עסקתי באומנויות לחימה", הוא מספר בחיוך. "הייתי מאוד רציני בתחום. תכננתי לנסוע לסין לעשור שלם כדי להתאמן שם באופן מקצועי, ולהפוך למאסטר בתחום. אבל ההורים שלי היו חכמים. אמי ע"ה מיהרה למצוא לי שידוך – את אשתי. בו זמנית הם דאגו לקנות לי מכולת בנתניה. בגלל החתונה והאחריות לניהול המכולת, לא היה לי זמן לחשוב על סין, והנסיעה בוטלה. כך נשארתי בארץ ישראל והמשכתי את המסלול שלי כאן".
ההתקרבות לחב"ד ארעה דווקא במכולת. אחד הקליינטים הקבועים שלו, היה השליח הרב נתנאל דרייפוס ע"ה. הוא דאג להתקין מזוזות במכולת, והתחיל להסביר על מעלת הציצית. "לאחר שהסביר לי את החשיבות, אמרתי לו: 'תדאג לי לציציות, כי מהיום אני לא הולך יותר בלי ציצית'…"
בשנת תשמ"ה השתתף הרב אנטיזדה בהתוועדות עם הרבי שהתקיימה בשידור לווייני חי, מושג מעורר התרגשות באותן שנים. ההתוועדות הזאת גרמה לו להחליט שהוא חייב לנסוע לרבי. הרב דרייפוס אמר לו שאם הוא נוסע, עליו להיות שליח צדקה עבור בית חב"ד נתניה. "נסעתי בפורים תשמ"ה, וזכיתי לגילויים מופלאים", הוא מספר.
הרב אנטיזדה נזכר ברגעים הראשונים שלו בבית חיינו: "נכנסתי לתפילת שחרית. כשהרבי נכנס, הוא הסתכל עלי בצורה חזקה ועודד אותי עם חיוך נפלא שאני נוצר בליבי עד היום.
"פעם אחרת, כשהייתי עם ידידי הרב משה מלמד ע"ה, הרבי יצא מ'בית חיינו' ועשה לעברנו תנועת עידוד חזקה עם היד. באותה תקופה הייתי מרבה בתעניות ובסיגופים ושאלתי את הרבי אם זו הדרך הנכונה? הרבי שלל זאת בתוקף. בהתוועדות לאחר מכן הרבי הסביר למה פורים גדול מכיפור – כי יום כיפור הוא רק הכנה לנפש לקראת פורים, שזה עיקר העניין: עבודת ה' בשמחה".
במהלך שהותו אצל הרבי, זכה הרב אנטיזדה לראות את הרבנית הצדקנית חיה מושקא ע"ה פעמיים… "בשלב מסוים אספתי כסף עבור חב"ד נתניה. עברתי מבית לבית, מדלת לדלת בשכונת קראון הייטס. לא ידעתי אז איפה בדיוק גר הרבי, ובתום לב דפקתי גם על דלת הבית ברחוב פרזידנט. אישה מכובדת פתחה לי את הדלת, ואמרתי שאני שליח של חב"ד מנתניה. היא נתנה לי בנפש חפצה 20 דולר, ואמרה לי לבוא שוב למחרת. למחרת דפקתי בשנית, ושוב קיבלתי צדקה בעין יפה. לאחר מכן עברתי גם בשורת הבתים שמעבר לכביש. פתחה לי אישה שנתנה לי צדקה ואמרה לי בסיפוק: 'הדבר הכי גדול בחיי זה שאני גרה מול ביתו של הרבי'. באותו רגע הבנתי שהבית שבו ביקרתי קודם לכן, היה ביתו של הרבי, והאישה שנתנה לי את הצדקה, הייתה הרבנית בכבודה ובעצמה".
השליחות בקהילה הפרסית
כיהודי שנושא את מורשת יהודי איראן–פרס, איך אפשר לתאר את הקשר של הרבי עם היהודים שמוצאם מאיראן?
הקשר של הרבי עם יהודי פרס הוא עמוק ורחב. "ידוע שהרבי שלח שלוחים לאיראן זמן מה לפני המהפכה. הוא ראה מה עומד לקרות, והם הצליחו להציל מאות ילדים שהגיעו לקראון הייטס והתגוררו שם בתנאים חדשים. את חלקם אני מכיר אישית עד היום, הללו הפכו לחב"דניקים מן המניין. הרבי כל כך דאג להם מתוך אכפתיות עמוקה, שעל אף שבחב"ד לא אוכלים קטניות בפסח, הוא ביקש שיבשלו להם אורז כדי שלא ירגישו בחוסר של המנהג לו הם רגילים".
כמה שנים לאחר ביקורו הראשון, ערך הרב משה ביקור נוסף אצל הרבי. "הייתי אז 'מלמד' בתלמוד תורה חב"ד בנתניה, ולכן הייתי יכול לטוס לרבי רק בתקופת הקיץ. במהלך הטיסה פגשתי יהודי בשם אברהם שמח ע"ה, מגבאי בית הכנסת של יוצאי פרס בנתניה. הוא סיפר לי שהרבי אמר לו במפורש שבעוד ארבע שנים יבוא אליו רב לקהילה ביום הולדתו…
"שנה לאחר מכן שוב טסתי לרבי. אחד היהודים הפרסים בקראון הייטס שאל אותי, 'למה שלא תתן שיעורי תורה והלכה לפרסים בנתניה?' אמרתי לו שאין לי סמיכה לרבנות. הוא המליץ לי לשאול את הרבי וכך אכן עשיתי. הרבי ענה לי: 'לעשות סמיכה ובהצלחה רבה'.
"כשחזרתי ארצה, התחלתי ללמוד ברצינות, ושלוש שנים לאחר מכן הוסמכתי לרב. ביקשתי מהרב מנחם וולפא, שליח הרבי בנתניה, שיבוא איתי לבית הכנסת של יוצאי פרס כדי להציג אותי בפני כולם. כשהגענו, זה היה בדיוק יום ההולדת שלי – י"ז בתמוז. מר שמח שאל אותי מתי נולדתי, וכשעניתי 'היום', הוא היה בהלם מוחלט. הוא סיפר לכל הקהל שהרבי חזה את זה בדיוק לפני ארבע שנים…
"מאז כיהנתי 22 שנה כרב הקהילה האירנית בנתניה, וזכיתי לקרב משפחות רבות לחב"ד".
מוקד של כתיבה לרבי
אחד העיסוקים המרכזים של הרב אנטיזדה, הוא לקשר יהודים לרבי באמצעות הכתיבה ב'אגרות קודש'.
במהלך כהונתו כרב, הפך הרב אנטיזדה לכתובת מרכזית בכל הקשור לכתיבה לרבי. זו הסיבה שהוא שופע סיפורים ומקרים רבים של השגחות פרטיות מופלאות. הוא פשוט פוגש את זה בחיי היום יום שלו. הסיפורים שלו, הם סיפורים בעדות ראשונה:
"הגיע אלי זוג עם בתם המבוגרת וביקשו ברכה לזיווג. הכנסנו מכתב, והרבי השיב ברכה לזיווג תוך שלושים יום. עבר חודש, וכבר שכחתי מזה בתוך עומס העבודה. בערב שבת ראיתי פנים חדשות בבית הכנסת. בחור צעיר ניגש אלי ושאל איפה יש סידור 'תהילת ה'?' בסוף התפילה, כשעמדתי כדרכי בפתח ללחוץ את ידי המתפללים, הגיע האב מחויך ואמר: 'החתן הגיע!' התברר שהבחור שביקש את הסידור, הוא בעל חנות חשמל ממנהטן, ששדכנית הפגישה בינו לבין הבת בדיוק בתום החודש כפי שהרבי הבטיח".
סיפור נוסף שמרגש את הרב עד היום, והוא קשור לפיגוע בבית חב"ד במומביי. "ניגש אלי יהודי מהקהילה וסיפר שבתו מתעקשת לנסוע להודו אולם ההורים פחדו מאוד מהסכנות שם. הבת הבטיחה להם שאם יתנו לה לנסוע, היא תהיה כל הזמן בבית חב"ד. כתבנו לרבי, והרבי ענה באופן נדיר (התוכן): 'לא לנסוע בגלל סכנה, ובקרוב יהיה שידוך'. היא נשמעה לרבי ונשארה בארץ ישראל. בדיוק בזמן שבו הייתה אמורה להיות בבית חב"ד במומביי, קרה הפיגוע הנורא. הרבי הציל את חייה. זמן קצר אחר כך הכירה בחור ונישאה לו".
הרב אנטיזדה מספר גם על נס רפואי גלוי: "היה יהודי עם גידול בעין שהרופאים כבר קבעו מועד לניתוח מורכב. הוא ביקש שנכתוב עבורו ברכה לרבי. הרבי בירך, ולפני הניתוח הרופאים עשו צילום אחרון למעקב. הם היו בהלם – הגידול נעלם כלא היה והוא לא נזקק לשום ניתוח".
המלחמה הנוכחית והגאולה
אנחנו חוזרים למציאות של "שאגת הארי". האזעקה כבר מאחורינו, אבל דבריו של הרב מחברים את הכל לתמונה אחת גדולה. "הרבי מלך המשיח אמר כבר בתשנ"א–נ"ב שכל מה שקורה לנו, כולל גם המלחמה שהייתה אז, זה חלק מתהליך הגאולה. הרמב"ם פוסק שיהיה מינוי מלך, מחיית עמלק ובניית המקדש. מלך כבר יש לנו – זה הרבי. כעת אנחנו בשלב של מחיית עמלק".
איך אתה רואה את המצב הנוכחי במזרח התיכון בהקשר להכנת העולם לקבלת פני משיח צדקנו?
"הניסים שאנחנו רואים כעת מול איראן, הם חסרי תקדים", אומר הרב אנטיזדה בלהט. "הרבי אמר שהנפלאות שהיו במלחמת המפרץ, היו גדולות יותר מאשר בפורים. אנחנו רואים איך תוך 40 שניות מורידים 40 מחבלים בכירים ביותר, שלא כדרך הטבע. אנחנו רואים איך המפלצת האיראנית, שחשבה שהיא נמצאת ממש שבועות ספורים לפני מימוש פצצה גרעינית, נחלשת מבפנים. הרבי נתן לנתניהו הרבה כוחות. גם טראמפ ניצל מהתנקשות בנס. מילימטר אחד הצידה – והוא היה נהרג. ה' הציל אותו פעמיים כדי שימלא את תפקידו עבור העם היהודי".
כתושב איראן לשעבר, אתה מצפה שהעם ייצא כעת לרחובות ויחולל הפיכה?
"בהחלט! מה שנשאר עכשיו זה רק שהעם האיראני ייצא לרחובות וישלים את המהפכה. צריך להסתכל על העולם מלמעלה, לא מלמטה. אנחנו בימות המשיח, וההנהגה צריכה להיות בהתאם לכך".
המסר של הרב אנטיזדה לאלו שחוששים מהמלחמה, הוא פשוט: "כל אחד צריך להכין את עצמו ואת משפחתו לגאולה. כשמסבירים לאנשים שזה חלק מהתהליך, הפחד נעלם. אנחנו רואים ניסים אלוקיים ומופלאים מול עינינו בכל יום מחדש. בעוד מספר שבועות נשב כולנו סביב שולחן ליל הסדר ונשיר 'והיא שעמדה' ונוסיף 'שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו', והפעם נרגיש את המוחשיות של זה יותר מתמיד. האמונה והביטחון הם הנשק הכי חזק שלנו".
את השיחה שלנו, חותם הרב אנטיזדה בניגון שמרעיד את ליבו: "רבי אני אוהב אותך, מאוד מאוד". "את הניגון הזה הייתי מנגן לעצמי פעמים רבות. הוא עורר בי כל פעם מחדש רגש התקשרות לרבי.
"לילה אחד חלמתי שהרבי אומר לי שיש ניגון שהחסידים מנגנים, ואז ניגנתי בחלומי את הניגון הזה. הרבי חייך אלי בחיוך הנפלא והמוכר מהווידאו של 'לראות את מלכנו'. מאז הבנתי שזה הייעוד שלי – להפיץ את הניגון הזה ואת האהבה לרבי, כי זו הדרך האמיתית להתחבר למקור הכוח שלנו".
תגיות: הרב משה אנטיזדה, יוסי סולומון, מבצע שאגת הארי, מגזין בית משיח, מלחמת איראן
כתבות נוספות שיעניינו אותך:











