הנס, המאבק והניצחון • סיפור שליחותם המרתק של משפחת מזרחי

יוסי סולומון, מגזין בית משיח

פרק א': זריעה בדמעה בשדות ארגנטינה 

הכל החל לפני עשר שנים, כשהרב שניאור מזרחי הגיע לראשונה לשכונות 'לה בוקה' ו'ברקס' בבואנוס איירס במסגרת פגישות השידוכים עם רעייתו אביגיל. הוא לא שיער אז עד כמה נשמתו קשורה למקום. "הסבים שלי התחתנו פה, בבית הכנסת הזה בשכונה, בשנת תש"י", הוא מספר. 

הקשר השורשי הזה היה אות ראשונה לקראת הבאות. 

השכונות עצמן היו מורכבות: מצד אחד, קהילה יהודית גדולה ותוססת, עם מוסדות תורה וחינוך חרדיים. מצד שני, התנגדות מובנית לכל מה שקשור לחסידות וחב"ד. הוא מספר על משפיע חסידי שהיה מגיע ללמד את חותנו הרב שמעון חמרא בשעה שש בבוקר, "כדי שלא יראו אותו".

זו המציאות שלתוכה נכנסו הוא ורעייתו אחרי חתונתם. הפוטנציאל היה אדיר – אלפי יהודים דתיים, ועוד רבים שאינם שומרי תורה ומצוות, לצד עשרות אלפי תיירים הפוקדים את האזור בזכות אצטדיון הכדורגל המפורסם של קבוצת 'בוקה ג'וניורס'. 

למרות הפוטנציאל, דרך שליחותם לא הייתה סוגה בשושנים. לגמרי לא.

הניסיון הראשון לפתוח בפעילות, נתקל בחומת ברזל. הם מצאו בית כנסת קטן ונטוש, קיבלו את המפתחות, אפילו נמצא תורם שהבטיח לממן את השיפוץ. אך כשהתבררה רצינות כוונותיהם, קמה התנגדות עזה מתוך חברי הקהילה החרדית. "סתמו לנו את המקום, ונוצרה מחלוקת עד שרצו לקחת מאתנו את המקום", הוא נזכר. ההחלטה הייתה קשה עבור השלוחים, אך עקרונית: "אמרנו, לא נעשה פה פעילות. אם יש מחלוקת – אין ברכה".

הם נסוגו מהבניין, אך לא מהשליחות. הצמאה הרוחנית בשטח היתה גדולה מדי. 

עוד בטרם היו שלוחים רשמיים, הם החלו בפעילות שטח שהוכיחה את הנחיצות. אשתו הציעה להציב חנוכיית ענק, ומיד התאספו כ–200 איש לאירוע מוצלח ומאיר עיניים. ההצלחה הזו הובילה לפעילויות נוספות: ליל סדר ציבורי בפסח, תיקון ליל שבועות מאורגן ואירועי פורים. הביקוש הגדול וההיענות הרחבה היו האות לכך שדווקא כאן, במקום שאף שליח לא פעל בו מעולם, נדרשת פעילות חב"דית שתפיץ את המעיינות. מהרגע שהבינו את הפוטנציאל הקיים, כתבו לרבי מה"מ ופנו לשליח הרבי בארגנטינה הרב צבי גרינבלאט על מנת שיתן את אישורו שיפעלו כשלוחים בשכונות אלה".

פרק ב': וגאלתי אתכם – 'דידן נצח' בלה בוקה

בלב שכונת לה בוקה, עמדו שני בתי כנסת אשכנזיים עתיקים, בני כ–100 שנה. בתי כנסת אלה נבנו על ידי המהגרים שהגיעו מאירופה לבירת ארגנטינה, ברובם, חסרי אמצעים. עם זאת, הם דאגו להקים ולפאר את בית ה'. 

עם השנים, כשהקהילה התבססה ועברה לשכונות יוקרתיות יותר, או רבים מאלה שעלו ארצה, בתי הכנסת ננטשו והוזנחו. הארגונים המפעילים הגיעו לחובות כבדים, עד שגויים השתלטו עליהם. 

"כמות המתפללים בשני בתי הכנסת הלכה ופחתה, ועם זאת גם התקציב לתפעול המקום", מסביר הרב מזרחי את תהליך ההתפוררות.

גאולת בתי כנסת אלה, הפכה לחלק מרכזי במטרת שליחותם.

המבצע לגאולת בית הכנסת זינקאוו, על שם העיירה ממנה הגיעו היהודים שהקימו אותו בשנת תרצ"ב, ועם השנים הפך למחסן לכלי רכב וגרוטאות, עזוב ומוזנח, היה מורכב. הוא דרש פעולה חשאית. הבעלים, שהיו קשורים לפוליטיקה המקומית, סירבו בעקשנות למכור את המבנה ליהודים. 

הפתרון היה יצירתי: הרב מזרחי שלח גוי כ"איש קש" שירכוש את הבניין עבורם. רק לאחר שהעסקה נחתמה כדין, הועבר הנכס על שם חב"ד.

האור היהודי חזר למקום שבו שרתה החשיכה. 

אירוע הכנסת ספר תורה שנערך בבית הכנסת הנגאל, היה רגע מכונן. "הרגשנו שהשליחות שלנו היא להגיע לכל היהודים שהיו בעבר קשורים לשכונה הזאת", מספר הרב מזרחי. "רבים מהם היו כאלה שהסבים שלהם היו מגיעים בקביעות להתפלל בבתי הכנסת הללו". 

האירוע המרגש חיבר מחדש משפחות יהודיות רבות לשורשיהן, וסימל את תחילתה של גאולה מקומית. 

הצלחת המהלך הראשון סללה את הדרך לגאולת בית הכנסת נוסף – "כנסת ישראל", מאגאז'אנס, ששוכן במרחק 4 רחובות מקודמו. בימי הזוהר שלו, שימש המקום כמרכז יהודי פורח ותוסס. בקומת הכניסה התנהל מניין אשכנזי, בקומה העליונה פעל מניין ספרדי, הייתה בו ספריה מכובדת וחדרי אירוח למהגרים שהגיעו לאיזור ועוד לא מצאו לעצמם מקום מגורים. הקירבה לנמל והזמינות, הפכו את המקומות לנגישים ומבוקשים בקרב אוכלוסיית המהגרים. 

עם השנים, בית הכנסת חדל מלתפקד כמרכז רוחני, וחולל על ידי גורמים אנרכיסטים. למעלה מעשרים שנה נשלט מבנה בית הכנסת בכוח הזרוע על ידי חברי להקה מקומית. חדרי האירוח הפכו למקום מפלט לאורחים בלתי רצויים, שציירו שם צלבי קרס וכן את דמותו של הצורר מגרמניה לצד קריקטורות אנטישמיות שונות. 

בכל פעם שהרב שניאור מזרחי עבר ליד 'בית מקדש מעט' (לשעבר) זה, נצבט ליבו כשראה כיצד "שועלים הלכו בו"…

למרות זאת, השליח ורעייתו לא התייאשו. הפולשים, ניסו להפחיד כל מי שניסה להתקרב מטעם הקהילה היהודית. כן, גם על הרב עצמו הם איימו. 

אולם לאחר מאבק משפטי עיקש, בו נכנסה קהילת עורכי הדין היהודים בארגנטינה לעובי הקורה, גם המקום הזה נגאל.

בעקבות החילול הנורא שנעשה בבית הכנסת ומצבו הלא טוב, נוצר צורך להתחיל בשיפוצים על מנת להפוך אותו להיות מקום מפואר לטובת פעילות הקהילה ובית חב"ד. ואכן, כבר בעיצומם של השיפוצים, התחילו לקיים שם מניינים לתפילות שבת. 

תקופת הקורונה עצרה את השיפוצים ואת התפילות למשך תקופה, אך לאחר שחלפה, חזרו השלוחים לקיים במקום פעילות. הרב שניאור מזרחי דואג שמדי ראשון בבוקר תבוא היסטוריונית יהודיה ותספר לכל מי שרוצה לשמוע על ההיסטוריה של בתי הכנסת.

פרק ג': נס גלוי מעל הטבע 

רגע, לפני סיפור ה'דידן נצח' של בתי הכנסת, יש לשליח עצמו סיפור אישי, נס של ממש!

בסוף שנת תשפ"א, בעיצומה של השליחות, הרב שניאור נדבק בנגיף הקורונה. מצבו הידרדר במהירות והוא התקשה לנשום: "פתאום נגמר לי האוויר", הוא משחזר. תוך פחות מ–24 שעות מרגע האשפוז, צוות המחלקה הודיע לרעייתו: יש להרדים ולהנשים אותו. הרופאים לא נתנו לו סיכוי של ממש.

ברגעים הספורים לפני שאיבד את הכרתו, דאגתו היחידה הייתה לשליחות שלו. הוא קרא לאחיו, הרב אברהם חיים מזרחי, ונתן לו דולר של הרבי, תוך שהוא מבקש התחייבות: להמשיך ולדאוג לפרויקט השיפוץ של בית הכנסת העתיק. זו הייתה הערובה הברורה, אמונה שמעל כל היגיון, כי הברכה של הרבי תלווה את העשייה.

שבעה ימים ושבעה לילות היה הרב מזרחי מונשם בטיפול נמרץ. אביו, הרב שאול מזרחי שהשיג אישור חריג, שהה ליד מיטתו ודיבר אליו דברי תורה, תפילות וניגונים חסידיים. 

הנס אירע באור לכ' חשוון, כאשר הרב שניאור מזרחי התעורר "בדרך נס". ההחלמה הייתה כה מהירה, עד שבתוך יומיים הוא הועבר מטיפול נמרץ לחדר אשפוז רגיל. 

גם במצבו הרפואי המורכב, רגעים ספורים לפני שהרדימו אותו, הוא לא הרפה משליחותו. כשגילה שאחד מרופאיו יהודי, ביקש לרשום את מספר הטלפון של הרופא. לאחר שהתעורר בנס, הדבר הראשון ששאל היה: "האם הרופא הניח תפילין?"… הרופא התברר כ'קרקפתא', ובזכות ההתעקשות החסידית, הניח תפילין לראשונה בחייו! מאז התקרב יותר לתורה ומצוות, והניח תפילין עוד מספר פעמים.

הברכות של הרבי שימשו עבורו כמגן רוחני: הרב מזרחי מספר כי "ברכות הרבי שמרו עליי". מתברר שבשנת תשמ"ט עברה אמו בחלוקת דולרים, וכשביקשה ברכה עבור בנה שיגדל להיות חסיד ירא שמים ולמדן, השיב הרבי: "אמן, שיהיו בשורות טובות". לאחר שהתעורר מהתרדמת, סיפרה לו אמו כי על אף שמצבו היה חמור, האמינה בכל לבה ונפשה שלנוכח ברכותיו של הרבי, הכל יסתדר.

שנתיים לאחר מכן, בפורים קטן תנש"א, כשהיה בן שלוש, נתקעה רגלו בפיר המעלית. שומר הבניין שהיה עירני דיו, הצליח בדרך נס לשלוף אותו מהמעלית, שכן אם היו מחכים עד להגעת מכבי האש, ייתכן והיה נהרג רחמנא ליצלן.

בסיוע הרב גרינבלאט, מצאו הוריו אחד מאנ"ש בארגנטינה ששהה בדיוק אצל הרבי. הלה ניגש לרבי בחלוקת הדולרים וביקש ברכה עבור שניאור, שהתאונה לא תזיק לו. התשובה הייתה: "שיהיו בשורות טובות, שלהבא יהיה לו 'עקסידנט' (תאונה) של קושיא בגמרא ובתוספות…" בדרך נס, הוא נרפא לחלוטין.

"תמיד חיינו עם הברכה הזאת של הרבי", הוא אומר. "לא האמנתי שדבר קשה יכול לקרות, שכן יש לי את הברכה מהרבי". 

נס ההחלמה שלו מהקורונה, גרם לקידוש השם גדול, הגיע לכלי התקשורת והוביל לאחדות יוצאת דופן בקהילה, כשהוא מקבל ברכות ואיחולים מכל החוגים, גם כאלה שהתנגדו לו במשך השנים.

פרק ד': טרגדיה קשה, לצד אמונה איתנה

בלב סיפור השליחות של הרב מזרחי ורעייתו, המאבקים וההצלחות שהם חווים, ניצב סיפור אישי של אמונה מול ניסיון שאין קשה ממנו. 

בחודש אדר תשפ"ג, נסעה המשפחה לנפוש בעיירה טיגרה הסמוכה למקום שליחותם. במהלך הנופש נפגע בנם החייל בצ"ה שלום דובער ע"ה. הוא היה אז בגיל 3. משאית פגעה בו בתאונת דרכים קשה, והוא נהרג במקום.

הכאב היה נורא והזעזוע קשה, אבל במקום לשקוע בשאלות ובכאב, הם פנו מיד למקורות החיים – לשיחותיו של הרבי, לזוהר ולסימן י"א באגרת הקודש דספר התניא – "ולהשכילך בינה", שם נכתב שאין רע יורד מלמעלה, ואם אדם רק יתבונן, הוא יראה שכל מה שה' עושה, זה לטובתו. "למדנו את כל הזוהר על העניינים האלה, וכל השיחות של הרבי", מספר הרב מזרחי. "נאחזנו בזה בכל כוחנו. הלימוד לא היה בריחה מהמציאות, אלא צלילה אל תוך אמת פנימית ועמוקה יותר, שהעניקה לנפש שלנו פרספקטיבה אחרת לאסון שפקד אותנו".

גם ברכתו של הרבי ש"מעתה הקושיות יהיו סביב הגמרא", המשיכה לעמוד לנגד עיניהם של הרב מזרחי ורעייתו. הוא מספר על דיון למדני שהתעורר בינו לבין אשתו סביב תוספות במסכת עבודה זרה, הדן בענייני גאולה ובמלכות שתהיה באחרית הימים. "אמרתי לאשתי, אולי זה השאלה של הרבי, מתי יבוא משיח?". הניסיון לשאלה של גאולה, הכניסה את האירוע כולו להקשר של הציפייה וההכנה לביאת המשיח.

כיוון שכך, הרב מזרחי החליט להתחיל להשקיע יותר מזמנו בלימוד גאולה ומשיח, וקבע חברותא שבועית ב'דבר מלכות' עם השליח הרב משה בלומנפלד. הרב בלומנפלד ידוע גם כמי שמפיץ ספרי גאולה ומשיח אותם תרגם לספרדית.

גם השליחה, הגב' אביגיל מזרחי, החלה למסור שיעורי תניא וגאולה ומשיח לנשים שאינן נמנות על חסידות חב"ד, ביניהן נשות אברכים מהקהילה המקומית. ההצלחה מסחררת. המסרים הנשיים מגיעים גם לבעלים. "הרבה אנשים שומעים את זה אחר כך ואומרים 'וואו, לא הכרנו את חב"ד, לא ידענו מה זה'". השליחה הפכה בעצמה למשפיעה, כשהיא מחדירה את האמונה והכוח שלה במאות נשים שלקחו על עצמן החלטות טובות.

בנוסף, בעקבות האסון הנורא שפקד אותם, השלוחים החליטו לפתוח מיזם לעילוי נשמת בנם ע"ה. הפרויקט המרכזי שצמח מתוך הכאב הוא מיזם "הבית של שלום" – הקמת ספרייה ענקית פתוחה לקהל הרחב, שכולה מוקדשת לספרי חסידות וגאולה. 

הספרייה ממוקמת בדירה אותה שכרו בקרבת מקום לבתי הספר והגנים של ילדי הקהילה בעיר. 

"אין ספר חדש שיוצא, במיוחד של משיח וגאולה, שאינו נמצא אצלנו בספרייה", הוא מספר. המטרה: להפיץ את המעיינות בצורה נגישה לכל ילד.

הנחמה הגדולה הגיעה עם לידת בנם שמואל, כשנה לאחר הטרגדיה. "הרגשנו שהמצב מתהפך", הוא משתף. "הרגשנו שה' שילם לנו עם עוד בן בזכות האמונה שהמשכנו בשליחות". בני הזוג מזרחי ראו במוחש כיצד מסירות נפש ואמונה בלתי מתפשרת, מביאות לישועה.

פרק ה': ממשיכים בשליחות 

אחד ממוקדי הפעילות העיקרים של הרב שניאור מזרחי, זה באצטדיון של קבוצת הכדורגל בוקה ג'וניורס הידועה. הרב מזרחי מכיר את הספונסרים היהודים של הקבוצה, והם אלו שעזרו לו להיכנס למתחם הוי.אי.פי של האצטדיון, ולהקים דוכן של מזון כשר באצטדיון. כמו כן דאגו לו לכניסה למגרשים כדי לעשות 'מבצעים', שם הוא מזכה אלפים במצוות.

בין באי המשחקים, היה פעם נער חרדי שלא אהב את חב"ד. באחד הימים בהם התקיים משחק, אותו נער מיהר בשעות הבוקר לענייניו ושכח להניח תפילין. כשהגיע לצפות במשחק באצטדיון, ראה את הרב מזרחי ליד עמדת תפילין שלו. הנער היה נסער, ומיד אמר "מזל שאתה פה, שכחתי להניח תפילין. אם לא אתה, הייתי מחמיץ". מאז אותו נער התחבר לרב מזרחי ולפעילות שלו.

בפיו של הרב מזרחי סיפורים מהשטח – רובם מעידים כיצד הוא לא מזניח אף יהודי, יהיה אשר יהיה:

"פעם טיילתי עם משפחתי בפארק מקומי. במהלך הטיול פגשתי ביהודי. הצעתי לו להניח תפילין, אך הוא סירב. למרות זאת, החלפנו מספרי טלפון. 

"כשערכנו את חנוכת בית הכנסת הראשון שגאלנו, הוא הגיע, ואף שיתף שהוריו היו בין מייסדי בית כנסת. למרות זאת, גם באירוע זה הוא לא הסכים להניח תפילין. למרות זאת לא התייאשתי והמשכתי לעמוד איתו בקשר. 

"חלפו עוד כמה שנים, ובערב ראש השנה אחד, הנשמה היהודית שלו התעוררה סוף סוף, והוא הסכים לצאת מגדר 'קרקפתא'".

בפיו של השליח סיפורים נוספים המעידים על עבודתו ב'ליקוט' ומציאת יהודים: "את יהודי השכונה התחלתי להכיר באמצעות 'מבצעים' שאנחנו עושים מדי יום שישי, במהלכם אנו מחלקים 60 חלות, ומניחים תפילין. בדרך כלל אני נוסע לישיבת 'תומכי תמימים' ומגייס שם בחורים שיצטרפו אלי לפעילות. פעם אחת, כשנסעתי לשם החניתי את הרכב בקרבת מקום לישיבה, ומישהו התנגש ברכבי.

"האיש היה בגיל 75. שאלתי 'איך קוראים לך?' והוא השיב 'ליברמן'. שאלתי אותו אם הוא יהודי, והוא השיב בחיוב. וכך, במקום לכעוס, הנחנו לו תפילין והוצאנו גם אותו מגדר קרקפתא"…

בין פעולותיו, נמצא הרב שניאור מזרחי בקשר עם קהילת עורכי דין יהודים מארגנטינה. אלו עזרו לו בהליכים משפטיים לגאול את בתי הכנסת. 

בי"ט כסלו האחרון הוא הגיע איתם לארץ ישראל, ונסע איתם למקומות הקדושים ברחבי הארץ. במהלך הנסיעה פגש בעורך דין שלא ידע כלל על זהותו היהודית. "מכיוון שלא הכרתי אותו, שאלתי אם הוא יהודי?", משתף הרב מזרחי "הוא השיב שלא, אבל בגלל שדודה שלו יהודיה, אז גם הוא הצטרף למסע. ברגע הראשון חשבתי שייתכן והיא אחות אביו, אבל בכל זאת שאלתי אותו לגבי שייכותה של הדודה, והוא השיב בפשטות "אחות של אמא". הסברתי לו כמובן שגם הוא יהודי, והנחתי לו תפילין בפעם הראשונה בחייו…

"כמו היהודים הללו", אומר הרב מזרחי, "ישנם יהודים רבים בארגנטינה בכלל, ובבואנוס איירס בפרט, שאינם יודעים כלל אודות זהותם היהודית. התפקיד שלנו זה למצוא אותם, להצית בהם את הנשמה היהודית ולקרבם לתורה ומצוות, ולהכין אותם לקבל פני משיח".