בחנוכה מתגלה יחס של בן–אוהב ואבא–אוהב

הרב מנחם טל, שבועון בית משיח

לחיים חסידים! א פריילעכן חנוכה!

הנס לו זכו החשמונאים, בא למעשה בזכות נחישותם של אנשים שאכפת להם. על פי תורה, הם לא היו מחויבים למסור את הנפש על כבוד בית המקדש. רק על שלושה דברים יש חיוב של "יהרג ואל יעבור" – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. 

המכבים שהיו ממשפחת חשמונאי, יכלו להתבודד במערות ולהציל את עצמם ואת נשמתם בעוד שבית המקדש היה נשאר בידי שמים, ומה שיהיה – יהיה. אולם הם גילו אכפתיות והחליטו שלא לאפשר לבית המקדש להתחלל, גם אם זה יעלה במחיר חייהם. הם ביקשו להילחם על היכולת של העם היהודי לשמור על מצוות ה' בכל מצב.

כך נלחמו מעטים נגד רבים, חלשים נגד חזקים, אף על פי שבדרך הטבע לא היה להם סיכוי לנצח. כשראה הקב"ה את מסירות נפשם למעלה מדרך הטבע, גם הוא עשה להם ניסים ונפלאות שלמעלה מדרך הטבע. 

כשביקשו למצוא פך שמן טהור ולחנוך אתו את מנורת המקדש, זה היה אתגר כמעט בלתי אפשרי. היוונים מצידם הקפידו לטמא כל פך שמן שהיה במקדש, אולם ה' עשה נס ומצאו פך שמן טהור. למרות שניתן היה להדליק בשמן טמא, החשמונאים ביקשו 'הארת פנים' מהקב"ה, שיהיה להם שמן טהור לכל הפחות ליום אחד. אך הקב"ה עשה נס והשמן הטהור שמצאו, הספיק לשמונה ימים, בניגוד לטבע. 

לזעוק כמו בן נאמן

מסכת ניסים זו מלמדת על קשר של בן מסור ונאמן לאביו שרוצה לעשות הכול שלאביו יהיה נחת ממנו. וכפי המילים מלאות הכיסופין שמופיעות בתניא קדישא פרק י': "איזהו חסיד? .. כבן המשתדל אחר אביו ואמו שאוהב אותם יותר מעצמו ונפשו ורוחו ונשמתו וכו', ומוסר עצמו למיתה עליהם לפדות אותם וכו"' (בתרגום מארמית).

המכבים מסרו עצמם, רוחם ונשמתם לאביהם שבשמים, מתוך אותה אהבה גדולה. וזהו שאנו אומרים בתפילת 'ועל הניסים': "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך .. וטהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך". מה הטעם שחז"ל מכנים אותם כאן בתואר "בניך" ולא "כוהניך" וכדומה? שכן באותן שנים הם גילו בעצמם את דרגת הבן הנאמן שמסור לאביו, ובן כזה אינו מסוגל לראות את המקדש מתחלל מול עיניו, עד שהוא מוכן למות על קידוש שמו יתברך גם אם הוא אינו מצווה על כך.

מספרים על מלך שהייתה לו שפחה. התמזל המזל ובאותו יום שהמלכה ילדה את בנה הנסיך יורש העצר, גם השפחה ילדה את בנה בחדר סמוך.

לאחר הלידה המלכה הלכה לנוח ומסרה את התינוק בידי המשרתות שהשכיבו אותו לישון בעריסה. השפחה שהייתה זריזה ומנוסה, בדקה שאין איש רואה, והלבישה את בנה באותו לבוש והשכיבה אותו בסמוך לבן המלכה.

כשהתעוררה המלכה, לא ידעה להחליט מי מבין שניהם הוא בנה הביולוגי. מחמת הספק, גידל המלך את שניהם כנסיכים לכל דבר. 

עם זאת, לאורך השנים הדבר חרה למלך מכך שהוא אינו יודע מי בנו האמיתי. הוא דיבר על כך עם יועציו ואוהביו, אך לא נמצא פתרון הולם.

כשהגיעו הילדים לגיל 15, הגיע יועץ חדש לממלכה. הלה יעץ למלך לקחת את שני הנערים לאי בודד, ושם להשקות אותם בשתיה חריפה; והרי הכלל הוא ש"נכנס יין יצא סוד", וממילא יתגלה הסוד מי בנו האמיתי בקשר דם, ומי רק החיקוי… 

קיבל המלך את העצה, ושלח את הנערים לאי בודד, שם ערכו להם המשרתים סעודה והשקו אותם במשקאות חריפים, עד שהיו שיכורים לחלוטין.

כשהיו שיכורים לחלוטין, התחילו לצעוק, להתהולל והתגלגל על האדמה. במצב כזה לא היה קשה להבחין בהבדלים שביניהם – בן השפחה שעליו נאמר "עבדא בהפקירא ניחא ליה" טיפס על העצים יחד עם הקופים והשתגע לחלוטין, לעומת זאת בן המלך נשאר בעדינותו. גם בהיותו שיכור שעושה שטויות, הרי שהוא עשה זאת באצילות נפש כיאה למי שדם המלך זורם בעורקיו. 

אנו אומרים בתפילת ראש השנה "הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם, הַיּוֹם יַעֲמִיד בְּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים: אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים; אִם כְּבָנִים – רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, אִם כַּעֲבָדִים – עֵינֵינוּ לְךָ תְלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ וְתוֹצִיא לָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ". כלומר, ישנה אפשרות שיהודי חסיד ירגיש כבן מסור שמרגיש את רצון אביו, ויש מציאות שיהודי יעשה את רצון ה' רק כדי לצאת ידי חובה, כעבד העושה רצון אדונו… 

עניין זה קשור כמובן לנושא שהכי נוגע לרבי מלך המשיח – הבאת הגאולה, וצעקת "עד מתי?!" 

הרבי מבקש מאתנו שנעשה הכול כדי להביא את משיח צדקנו בפועל ממש, כמו שהרבי זעק בכ"ח ניסן "עשו כל אשר ביכולתכם להביא את משיח צדקנו בפועל ממש".

הרבי רוצה שנזעק מקרב לב עמוק ומתוך אכפתיות "עד מתי?!" ושהזעקה לא תבוא מפני ציווי, אלא שכל אחד מאתנו ירגיש בן נאמן שכואב את כאב אביו – שרוצים לראות בעיני בשר את הרבי גואל אותנו, ואת בית המקדש השלישי נבנה במקומו. 

הורטיגו של הדור השביעי

בחיל האוויר יש מושג של 'ורטיגו'. זהו מצב שבו הטייס בעת הטיסה עלול לקבל סחרחורת ואיבוד חוש כיוון שגורם לו לחשוב שהים זה השמים, והשמים זה הים, מה שיכול בקלות להוביל אותו לכיוון המים במקום לנסוק אל על. במקרה של ורטיגו, על הטייס להישמע להוראות המחשב במטוס או להוראת מגדל הפיקוח, תוך התעלמות ממה שהעיניים רואות…

גם אנחנו לא תמיד מכירים במציאות האמיתית, ובשביל זה יש לנו את הרבי שמורה לנו את הדרך ואת הכיוון. 

הרבי אומר לנו שאנחנו נמצאים על סף הגאולה האמיתית והשלמה, וכל הבירורים כבר נעשו. אלא מה? המציאות מראה לנו לפעמים דברים שונים. אנחנו עמוק יותר בגלות, בחושך הפנימי שלנו – ומתקשים לראות את הגאולה עליה הרבי מדבר; היא נראית כל כך רחוקה.

כיוון שכך, בל ניכנס לורטיגו. עלינו להישמע להוראות שאנחנו מקבלים ממגדל הפיקוח – אלו ההוראות והשיחות של הרבי, ובפרט מאלו שנאמרו בשנים תנש"א–נ"ב ש"אנו דור האחרון לגלות והראשון לגאולה", ו"הנה זה משיח בא", וכל פרט בחיינו צריך להביא לימות המשיח.

יחד עם זאת, הרבי ציטט לפעמים את הגמרא בסוף מסכת סוטה שמספרת על הסימנים של 'עקבתא דמשיחא' ועל קושי התקופה "בעקבות משיחא חוצפא יסגא, והיוקר יאמיר .. והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים… ועל מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמים".

בהקשר לכך, שמעתי סיפור שממחיש זאת היטב:

היו פעם שני אחים שהתגוררו בירושלים. הם למדו בתלמודי תורה ובישיבות ולימים נישאו שניהם. אחד מהם עבר לעשות עסקים בלוס אנג'לס, והצליח מאוד בעסקיו, בעוד אחיו הלך לעסוק בנושא החינוך. הוא ראה הצלחה במעשיו ולימים פתח תלמוד תורה בירושלים. 

כעבור כמה שנים, כשהתלמוד תורה התפתח כראוי, החליט לפתוח גם ישיבה קטנה. לצד הישיבה הוקמו חדר אוכל ופנימייה – וכך נוצרו אתגרים חדשים שלא הכיר עד כה. הוא נתקל בקשיים לא פשוטים ונקלע לחובות גדולים. 

בצר לו, פנה לאחיו וביקש שיסייע בידו ויכין לו רשימה של חברים לעבודה, ידידים לבית הכנסת ועוד אנשים שקרובים אליו; בצד הרשימה יציין כמה הוא מעריך שכל אחד מהם מסוגל לתרום, ועל מה הם אוהבים לדבר, על מנת שתהיה לו איתם שפה משותפת כשיגיע לביקור בית אצלם.

אחיו נעתר לבקשתו והכין לו רשימה של חמישים אנשים אמידים, יותר או פחות, והזמינו אליו ללוס אנג'לס.

השניים נפגשו והתיישבו לסעודה חגיגית לאחר שנים ארוכות שלא נפגשו. למחרת ביקש האח מארץ ישראל שיארגן לו דרייבר (נהג) שמכיר את האזור, ויקח אותו לכתובות של התורמים הכתובים בדף.

הדרייבר הצטרף לאח בביקוריו השונים, והתיישב אף הוא בפגישות השונות. כבר בפגישה הראשונה הם התקבלו בחמימות רבה, והתורם העניק לאח כמה מאות דולרים. כך היה גם בכתובת השניה והשלישית. 

לאחר מספר שעות בהן עברו בין הכתובות השונות, הגיעו לכתובת כלשהי, שם התקבלו בצעקות, "פרזיטים, לכו לעבוד" ועוד מילים מבישות. הדרייבר נפגע ואמר לרב הירושלמי "בוא נלך מפה, שלא נתבזה", אך הרב הירושלמי סימן לו 'אתה יכול ללכת, אני נשאר'.

המתין איפא הדרייבר ברכב, וכעבור עשר דקות חזר האח הירושלמי לרכב כשהוא מחויך מאוזן לאוזן.

"האם הוא תרם לך?!" הסתקרן הדרייבר.

"כן, הוא תרם לי בעין יפה", השיב השד"ר.

"וכי נביא אתה? איך ידעת שהוא יתרום? למה נשארת לאחר כל הביזיונות?" לא הבין הדרייבר.

חייך הרב הירושלמי: "אחי הכין לי רשימה בה הוא פירט כמה כל אחד מסוגל לתרום, ועל מה הוא אוהב לדבר. על האיש הזה הוא כתב – "אוהב לצעוק עשר דקות, ולבסוף תורם 1,800 דולר"…

כך גם אנו קיבלנו ידע מראש, חז"ל הזהירו אותנו שלעתיד יהיו קשיים, שהיוקר יאמיר, החוצפא תתרבה כפי שאנו רואים בכל מקום. אבל הבטיחו לנו שאלו הם סימני הדרך של דור "עקבתא דמשיחא", מה שיביא בעקבותיו את גילוי משיח צדקנו בפועל.

וכמשל המכונית שנוסעת במקום חשוך, הנהג 'נאחז' בקווים הצהובים שבשולי הדרך כדי לדעת שהוא נוהג על הכביש ולא חלילה סוטה מן הנתיב. גם אנחנו עם הדגלים הצהובים [צהוב ראשי תיבות – צא והילחם בעמלק = קרירות], ועל ידי הקשבה להוראות בקשר ממגדל הפיקוד, נדע שאנחנו לא נכנסים לורטיגו וסחרור אלא אנחנו בכיוון הנכון – בדרך לגאולה השלמה, ברגע זה ממש!