ביום כיפור, הגיעה השאלה ששינתה חיים • סיפור חיים מרתק

יוסי סולומון, מגזין בית משיח

השמש של ברזיל קפחה על גגות העיר ניטרוי (niteroi), והמסדרונות הלבנים של בית הרפואה היו שקטים מהרגיל. סטודנט רפואה צעיר יצא להפסקת צהריים עם חברו, כשפתאום נפל עליו משפט ששינה את מהלך חייו: "תגיד, אתה יודע שהיום זה היום הכי קדוש עבורכם?!"

הצעיר הביט בחברו בתמיהה. "על איזה יום קדוש אתה מדבר?" כן, הוא יהודי, אבל מה זה אומר בעצם?!

"נו, קוראים לזה 'יום כיפור'", מסביר הראשון.

הסטודנט היהודי מוסיף להתפלא מה זה 'יום כיפור'? ובכלל, איך זה שחבר גוי יודע על היהדות שלו יותר ממנו עצמו?

היה זה הרגע הגורלי בחייו של ד"ר ר' ראובן רוזנברג – הרגע שבו ניצוץ יהודי קטן התחיל להבהב באמצע המציאות הברזילאית שהייתה רחוקה כל כך מכל מושג או סממן של יהדות.

ילדות בלי זהות

בראיון מיוחד ל'בית משיח' משתף ד"ר ראובן רוזנברג את סיפור חייו יוצא הדופן – מהילדות בבית נטול יהדות, דרך המפגש המכריע עם שלוחי הרבי מה"מ בברזיל ועד לתפנית חייו. 

לצד עיסוקו הרפואי האינטנסיבי כיום, הוא רואה את שליחותו בקירוב יהודים במצבים הבלתי צפויים ביותר – במרפאות, במסדרונות בתי הרפואה, בדרך לעבודה, ואפילו בדרך למכולת… 

הוא מספר בגילוי לב על ההתמודדות שלו כרופא יהודי בברזיל, ועל הרגעים בהם הוא חש את יד את הרבי מלווה אותו.

הסיפור של רוזנברג מתחיל לפני כמה שנים טובות, בבית צנוע בגונסלו, עיירה קטנה במחוז ריו דה ז'נרו, שם נולד למשפחה יהודיה שנאלצה לעזוב את ניטרוי בגלל קשיים כלכליים. גונסלו הייתה ענייה יותר ועלות המחיה והמגורים בה, היו זולים באופן משמעותי. זו הסיבה שהמשפחה עברה לגור שם.

דא עקא, שבגונסלו לא הייתה קהילה יהודית. כך מצא עצמו הילד הקטן הולך מדי יום לבית ספר ציבורי גויי, בלי שיהיה לו שום מושג מה משמעות של היותו יהודי.

"למדתי בבית ספר ציבורי, שכולם בו היו גוים", נזכר ד"ר רוזנברג. "אמנם היו שם שיעורי דת, אבל כמובן של הנצרות. מדי שבוע הגיע כומר לתת שיעורים. לא אף זאת, אלא הכומר היה דורש מכל תלמיד להשתחוות בפניו ולנשק את ידו"…

אבל משהו במעמקי נשמתו של הילד התקומם. הוא סירב לנשק את יד הכומר גם מבלי שידע להסביר למה. "זה היה נראה מאוס בעיני", הוא מסביר כיום. "כשהגעתי הביתה, סיפרתי על כך לאמי, והיא בתגובה הלכה לבית הספר יחד איתי, קבעה פגישה עם מנהלת המוסד והסבירה לה שהיות ואנחנו יהודים, אסור לנו להשתחוות. המנהלת סברה וקיבלה, ולא הקשתה יותר מידי".

זו הייתה ההיכרות הראשונה של ראובן עם זהותו היהודית. "זו הייתה הפעם הראשונה בחיי, שנודעה לי זהותי היהודית", הוא נזכר. "שמחתי שלא הייתי צריך לנשק את ידיו, אך מלבד זאת, לא הבנתי באמת מה זה אומר שאני יהודי; ההורים שלי כלל לא דיברו איתי על יהדות".

הניסיונות הבודדים של המשפחה להתחבר למסורת היו מגושמים ורחוקים מחיי דת או הלכה. "הייתה לי דודה שהייתה מעט יותר קרובה למסורת. זכורני שפעם אחת היא הזמינה אותנו לעשות את ליל הסדר ביחד, אבל זה לא היה סדר כהלכתו, אלא ארוחת ערב משפחתית ללא אף קשר או סממן דתי. בעלה עשה ברכה על יין נסך, שכן לא ידענו בכלל שיין צריך להיות כשר".

כשהגיע לגיל 12, אמו זכרה שבגיל 13 בחור יהודי צריך לחגוג בר מצווה. היא עצמה לא ידעה בדיוק מה זה, ומה צריך לעשות. היא שלחה אותו אפוא ללמוד אצל הרב משה שר זצ"ל, שלימד את בנה לומר את ברכות התורה ועוד מספר דברים בסיסיים ביהדות, אך לא מעבר לכך. "היות ולא ידעתי לקרוא בעברית, קיבלתי סידור באותיות לטיניות עם ביטוי המילים בעברית", הוא מספר. 

בר המצווה עברה, אבל החיים המשיכו כרגיל – "המשכתי ללמוד בבית ספר גוי בלי קשר עם עולם היהדות".

רגע מכריע

לקראת גיל אוניברסיטה, החיים הכלכליים של משפחתו השתפרו, והם חזרו לגור בניטרוי, שם הייתה קהילה יהודית קטנה, כאמור, אך בני המשפחה לא יצרו קשר עם הקהילה המקומית. ראובן המשיך במסלול חייו הרחק מיהדות. 

כשהגיע ראובן לגיל אוניברסיטה, התקבל ללימודי רפואה בניטרוי.

ואז הגיע אותו יום כיפור גורלי בבית הרפואה. ראובן וחברו יצאו להפסקת צהריים אקראית, כשהחבר מעמת אותו עם העובדה שהיום הזה הוא היום הקדוש ביותר בשנה עבור היהודים. "הוא שלף את העיתון הכי גדול בברזיל בו נכתב על כך שיום כיפור זהו יום סליחה וצום ליהודים".

הסטודנט הצעיר לרפואה חזר הביתה אחרי המפגש עם חברו, ותיאר לאימו את מה ששמע על יום הצום והסליחה של היהודים. היא כנראה ידעה במה מדובר, אך בחרה להמעיט את העניין. "תגובתה הייתה רפה, ואמרה שזהו סך הכל מנהג ולא מעבר לכך", הוא נזכר.

אבל משהו בבית ניצת, ובינו לבין ההורים פרצו וויכוחים. הוא התפלא למה הוריו מתנגדים לכך שייצא לבלות עם חבריו הגויים, בטענה שהוא יהודי ושונה מהם. "תמיד אמרתי: למה אסור לי לצאת עם גוים, אם אין לי כל מחויבות או חיבור לחיים יהודים? בעקבות זאת החלטתי להתחיל לחפש מה משמעות העובדה שאני יהודי".

מפגש ראשון עם השליח

החיפושים הובילו אותו לפגישה שתשנה את חייו – עם שליח הרבי בריו, הרב יעקב בלומנפלד ע"ה, שהתחיל לתת לו שיעורי יהדות. גם היום זוכר ר' ראובן היטב את הימים ההם. "פעם אחת נסענו לפאולו לשבת, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי מהי שבת כהלכתה. זה היה בביתו של שליח הרבי הרב מרדכי זאייאנץ ע"ה. שבת זו עשתה עלי רושם רב, והיא גרמה לו להמשיך לחפש אחר זהותו היהודית.

"בהזדמנות אחרת נסעתי לשבת בישיבת פטרופוליס מייסודו של השליח הרב חיים בנימיני ע"ה, כאשר במקביל המשכתי לשמור על קשר עם הרב בלומנפלד והרב בנימיני שסייעו לי רבות בהתחזקותי הרוחנית ובחזרה למקורותיי היהודים".

רק בגיל עשרים פלוס התחיל ד"ר ראובן ללמוד לראשונה בחייו את אותיות האלף–בית. בחופשת הקיץ בברזיל נסע לישיבה בארץ הקודש, שם השתתף בתוכנית בפורטוגזית לבעלי תשובה. כשחזר לברזיל התחיל לשמור על יותר מצוות – אי אכילת טרף, הנחת תפילין ואפילו שמירת שבת. הישיבה גם הקנתה לו הרבה מושגים חדשים ביהדות, מה שחידד אצלו את הזהות היהודית הפנימית.

עם סיום האוניברסיטה, קיבל צו גיוס לצבא הברזילאי, שם פעל במסגרת רפואית–צבאית. אחד מחבריו עזר לו להשתבץ בבית רפואה הצבאי המרכזי בריו, כדי להיות קרוב לקהילה יהודית בריו, ולא להיזרק בעיירה רחוקה. 

הקרב על הבית

עם זאת, הדרך לא הייתה קלה. לא מעט מהמורות עמדו בדרכו. הוריו קיבלו את החזרה בתשובה שלו בצורה קשה. "תמיד התגלעו ויכוחים בבית. הטענה שלי הייתה: שהשוני ביני לגוים זה בנפש, ואם הורי טוענים שהנפש אינה חשובה, אני רואה זאת כגזענות. כרופא חשבתי שאין הבדל גופני בין יהודי לגוי – ולכן חייב להיות שינוי בין יהודי לבין גוי בעניין הנפש והנשמה".

המשבר הגיע לשיא כשנאלץ לצאת מבית הוריו ולגור מחוץ לבית יחד עם סטודנטים נוספים. "הייתה לי שם פינת אוכל משלי, בעוד הסטודנטים הגויים כיבדו מכל לב את אורח הדתי שלי, ולא נגעו בכלים הכשרים שלי".

הדוגמה האישית והנחישות עשו את שלהם. ההורים התחילו להבין שהיהדות אינה איום אלא עושר רוחני פנימי. "זה הביא את הוריי להסכים להפוך סוף סוף את הבית לכשר", הוא מספר. "הם ביקשו מחבריי היהודים הרב דוד ושלמה מזרחי, ולעזור לי להכשיר את מטבח ביתם".

לבסוף, הוריו החליטו להפוך את כל הבית לכשר גם עבור עצמם… "בגלל שהם לא היו רגילים שלא לערב בין בשר לחלב, הם הפסיקו להשתמש בכלל במוצרי חלב", הוא מחייך.

בשלב זה נשא לאישה את רעייתו פני, שהייתה דתיה שומרת מצוות מתנועת 'בני עקיבא'. ועם הזמן השניים המשיכו להתחזק ולהתקרב לחסידות חב"ד.

שליחות במסדרונות בית הרפואה

לבוא היום לבית הרפואה בברזיל ולראות את דמותו החסידית ההדורה והגאה של ד"ר ראובן רוזנברג, זה מרחיב את הלב. גם במסדרונות בתי הרפואה בברזיל, ד"ר רוזנברג רואה את עצמו כשליח הרבי. הסיפורים שלו על השגחה פרטית ופגישות "מקריות" עם יהודים מנותקים, הם מרתקים ומעוררי השראה. אלו סיפורי מפגשים עם יהודים שלא היו יכולים להתרחש אילולא הוא היה חסיד המסתובב בקביעות במסדרונות בית הרפואה.

"פעם הייתי תורן במרפאה של מרינה סנטוס – מקום שבו עוגנים כל האוניות של כל עשירי פאולו – זו הייתה תורנות של תחילת השנה לפי הלוח הלועזי. הכול היה מקושט ונוצץ כדרכם", הוא מספר. "שאלתי את הקב"ה: 'מה אני עושה פה בכלל כיהודי בתוך החגיגות של הגוים? למה הבאת אותי לפה? תראה לי את הסיבה שהבאתי אותי לפה'.

"בשלב מסוים נכנסתי לחדר צדדי ואמרתי לאחות שאני הולך להתפלל, ושתקרא לי אם יש אירוע דחוף, אחרת אפשר להציע למטופל להמתין עד לסיום התפילה.

"נכנסתי לחדר צדדי להתפלל, וכשיצאתי, האחות אמרה שיש אישה עם ילד בן שש שמחכים לי. בדקתי את הילד וגיליתי שהוא סובל מזיהום בשקדים, והענקתי את הטיפול המתאים.

"כשהאישה ראתה אותי עם כיפה, היא נפתחה וסיפרה שגם היא יהודיה. היא הייתה נרגשת ושיתפה אותי בעובדה שהיא נשואה לגוי. הסברתי לה שהיות והיא יהודיה, גם בנה יהודי. 

"שלפתי ספרי יהדות וחוברות ששמרתי אצלי, אותם קיבלתי מבית חב"ד ריו, ונתתי לה אותם. מאז נשארנו בקשר טלפוני. לאחר זמן סיפרה לי שהיא התחילה ללכת בקביעות לבית חב"ד בפאולו ואף החלה להתקרב יותר ליהדות".

להבדיל אלפי הבדלות, סיפור דומה היה לד"ר רוזנברג גם בחג יהודי – פורים. 

"מאז שחזרתי בתשובה, אף פעם לא עבדתי בפורים", הוא מספר. "תמיד עבדתי בתענית אסתר כדי שלא להיות בתורנות בפורים עצמו. אבל באחת השנים, הנהלת בית הרפואה ביקשה מאוד שאעבוד בפורים. הסכמתי וביקשתי מהקב"ה שיתן לי סימן מה אני עושה במקום כזה בפורים"…

התשובה לא איחרה לבוא. "כשהגעתי לעבודה, פגשה אותי יהודיה שאמרה לי שבעלה נמצא באשפוז במחלקה פנימית, וביקשה שאגיע לבקר אותו. קפצתי על ההזדמנות; קניתי כמה מצרכים אותם הבאתי לו כמשלוח מנות, וכן דאגתי שיתן מתנות לאביונים – וכך קיימנו את שניים ממצוות היום"…

התאווה לקוקה קולה הפכה לשליחות

סיפור נוסף של שליחות, שמעיד על כך שגם את התאוות הקטנות אפשר להפוך לשליחות. 

"באחד הערבים בהם הייתי בתורנות, הותקפתי לפתע 'בתאווה' לשתות קולה – מה שלא קורה לי כמעט", מחייך ד"ר רוזנברג. "חיכיתי דקות ארוכות כדי להתגבר על 'התאווה' ולא לרוץ אחר הנפש הבהמית שלי.

"לבסוף יצאתי לקנות את הקולה. כשחציתי את הכביש, פגשה אותי אישה שזיהתה אותי כיהודי. 'אתה יהודי?' שאלה. התחלנו לדבר, והיא שיתפה שגם היא יהודיה, וחלק ממשפחתה ששרדה את השואה הגיעו לברזיל במטרה להתרחק ולשכוח משורשיהם היהודים. הסברתי לה כמובן שגם ילדיה יהודים.

"שמרנו על קשר, ומאז, לפני כל חג אני מביא לה חוברות הסברה ופריטים השייכים לחג, במטרה לקרב אותה ואת שני בניה היהודים בחזרה ליהדות.

"תראה איזה השגחה פרטית", הוא מתרגש. "בגלל שהתעכבתי קצת מללכת לקנות קוקה קולה, פגשתי אותה בדיוק בשבריר הרגע הנכון, וקיבלתי שליחות מהקב"ה לקרב יהודים רחוקים כל כך ליהדות"…

הסיפורים שבפי ד"ר רוזנברג, קולחים. נראה לי שגם אם אשב איתו עוד כמה שעות, עדיין הם לא ייגמרו.

"פעם, כשנסעתי באוטובוס בדרכי לעבודה, היו בו תיירים ישראלים שדיברו ביניהם בעברית. התוודעתי אליהם והזמנתי אותם לבוא אלינו לשבת. כמובן שנתתי להם את מספר הטלפון שלי.

"שני המטיילים שהגיעו מתל אביב, התארחו בביתי בליל שבת. התברר שאף פעם לא טעמו טעמה של שבת כהלכתה, והם נשארו איתנו כל השבת. במהלך השבת למדנו חסידות יחד, וגם לאחר חזרתם לארץ ישראל, המשכנו להיות בקשר. הם שיתפו אותי כי בעקבות הביקור אצלנו, התחילו להתקרב יותר למסורת – להניח תפילין וכו'".

עבור ד"ר רוזנברג, הרבי מלך המשיח אינו דמות היסטורית, אלא נוכחת בחייו היומיומיים. "לאורך עבודתי אני רואה השגחות פרטיות רבות וגלויות. אני זוכה 'לפגוש' את הרבי בכל דבר, ומרגיש שהרבי מלווה אותי", הוא אומר כשדמעות מלחלחות את עיניו. "הרבי הוא זה שהציל אותי מטביעה בעולם הגדול, והחזיר אותי לחיי יהדות ואמונה אמיתיים כדי למלא את שליחותי בעולם הזה".

מה האתגרים שלך כרופא יהודי בברזיל?

"החיים כרופא דתי בברזיל מלאים אתגרים", הוא אומר. "צריך תמיד לסדר את לוח הזמנים כדי להצליח לא לעבוד בשבתות וחגים. לפני חגי ישראל אני עושה הרבה משמרות רצופות כדי שבראש השנה וביום כיפור לא אצטרך לעבוד.

"גם שמירת הכשרות מהווה אתגר יומיומי. ברור שאינני יכול לאכול מהמנות המבושלות שבית הרפואה מספק לצוות הרפואי, ואני נאלץ להביא את האוכל הכשר מהבית ולאכול אותו קר, אבל כבר התרגלתי לכך", הוא מחייך בביטול.

למרות האתגרים, המטופלים הגויים כמו גם הקולגות שלו, מקבלים אותו בהבנה. "בדרך כלל, גם הגוים מקבלים אותי בהבנה עם המראה היהודי–חסידי שלי", הוא מסביר. "אני משתף אותם במשל הידוע, שהרופא בשונה מטייס, מודאג פחות מהאירוע, כי רק החולה בסכנת חיים ואילו הרופא לא; אבל הטייס נמצא במצב זהה לשאר הנוסעים, ולכן חשוב לו יותר שהטיסה תעבור בשלום. אני מסביר להם שאני מרגיש מולם לא כמו רופא, אלא כמו טייס, וחשוב לי מאוד שהם ירגישו הכי טוב"…

בפתח הגאולה

כרופא חסיד, הוא רואה את עבודתו כחלק מהכנת העולם לגאולה. "הרבי אומר שאנחנו נמצאים כעת בפתח זמן הגאולה, ואני משתדל לסייע לגאולה להתרחש בכך שאני מעודד אחרים, משפיע על יהודים אחרים שמגיעים לקבל טיפול רפואי, שגם הם יתחזקו ביהדות. גם מול גויים, כשזה אפשרי, אני משפיע עליהם בעניין שבע מצוות בני נח".

הוא משתמש במשל הלידה כדי להסביר את התקופה הנוכחית. "השלב האחרון של לידה, זה השלב הכי קשה. אנחנו נמצאים עכשיו בשלב דומה, רגע לפני לידת הגאולה, ואנחנו צריכים לעשות דברים טובים כדי להתגבר על החושך של התקופה האחרונה לגלות, ולעשות את התורה ומצוות בלי להתבייש מאיש, גם לא מגויים.

"אני יכול להעיד, כי גם הגויים מכבדים יהודי שגאה ביהדותו. כשהם רואים אותי, הם אפילו עוזרים לי. כך לדוגמה, שכאשר אני צריך לצאת להפסקה עבור תפילה במחלקה, הם מכבדים ומחליפים אותי בעבודה בזמן הזה, והם עושים את זה בסבר פנים יפות".

כרופא וכיהודי, ד"ר רוזנברג רואה קשר הדוק בין בריאות הגוף ובריאות הנשמה, ואת המסר הזה הוא מבקש להעביר הלאה. "הגוף אינו רכוש שלנו, אלא קיבלנו אותו בהשאלה מהקב"ה, וצריכים לשמור עליו היטב. לכן חשוב מאד לשמור על הבריאות בדרכי הטבע: לאכול בריא, לא לעשן ולשמור על פעילות גופנית. אנחנו מבקשים בימים הנוראים "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים", אבל לנו יש חלק ותרומה בחיים שלנו ובאיכות שלהם.

"יחד עם זה חשוב לציין שאדם הוא לא רק גוף, אלא גם נפש, וכמו שצריכים לשמור על הגוף, צריכים לשמור גם על הנפש – שמירת תרי"ג מצוות".

בסיום הראיון, משאיר ד"ר רוזנברג מסר: "לכל אדם יש פוטנציאל לשנות את העולם, וזה תלוי בבחירתנו. הלוואי וכל אחד ישכיל לבחור להשתמש בפוטנציאל העצום שיש לו כדי להביא את הגאולה השלמה".

•   •    •

מגונסלו, העיירה הענייה הקטנה, ועד למסדרונות בתי הרפואה בברזיל, הסיפור של ד"ר ראובן רוזנברג מאיר את הדרך – גם כשהניצוץ היהודי נראה כבוי, מספיק רגע אחד של התעוררות כדי להצית להבה שתאיר לא רק את חייו של האדם עצמו, אלא את חייהם של כל אלה שפוגשים אותו בדרכו. 

ד"ר רוזנברג מגלם באישיותו ובפעילותו את דברי הרבי – כל יהודי הוא שליח, וכל מקום הוא במה לקידוש השם ולהפצת אור התורה והגאולה בעולם.