ניסים בלהבות • ראיון מרתק

יוסי סולומון, מגזין בית משיח

שבת קיץ שגרתית, הפכה באחת לאירוע מזעזע. בקבוק תבערה הושלך לעבר ביתו של שליח הרבי מה"מ הרב יחיא ורעייתו מרת בת שבע לחיאני בעיר גְרֶנוֹבְּל שבצרפת. הלהבות פשטו חיש מהר, וליחכו את קירות הבית עד היסוד. העובדה שבני המשפחה היו כולם מחוץ לבית לרגל סעודת הודיה, היא זו שהצילה את חייהם.

במשך זמן מה עמדו השליח ורעייתו המומים מול עשן השנאה ולהבות האש, אך מהר מאוד הרימו ראשם מתוך ידיעה שהם ממשיכים בשליחות כאילו לא אירע דבר.

בשיחה עם 'בית משיח', משתף הרב יחיא לחיאני את אשר קרה בשבת; הידיעה שמדובר באירוע אנטישמי מתוכנן נוכח התחזקות הקהילה המקומית – והמסר הבהיר שהוא שולח לכל שליח בעולם: "לא נכנעים לטרור. ממשיכים בשליחות, גם כשהכל נשרף".

מתי בכלל גיליתם שהבית שלכם נשרף? איפה הייתם באותו הרגע?

"זה קרה ביום שבת פרשת חוקת", מספר הרב לחיאני. "המשפחה כולה יצאה מהבית לכבוד סעודת הודאה שארגן הבן שלי. כעשר דקות לפני ההצתה, עזבנו כולנו את הבית – וזה לא פחות מנס".

סעודת הודאה לכבוד מה?

"בני ארגן את הסעודה לאחר שבל"ג בעומר לפני כחודשיים ימים, חווה נס לא רגיל. הוא היה אצל הרבי כשלפתע פתאום התנגש רכב ברכבו. המכונית בה נסע, נמעכה לחלוטין בעוד הוא וכל משפחתו יצאו בלי פגע. 

"גם את הנסיעה הזו לרבי הוא עשה בעקבות סעודת הודאה קודמת… – בתו חלתה והבריאה. בסעודה הוא ערך הגרלה לנסיעה לרבי, ובנו זכה בכרטיס לרבי. וככה התפתח כל הסיפור".

נס אחר נס… הבה נשוב אליכם. שבת אחר הצהריים, ואתם יוצאים לבית הבן כדי לחגוג ביחד תודה לבורא עולם…

"אכן כן, אם כי בתי דבורה לאה רצתה להישאר בבית, שכן הייתה מותשת מההכנות לקייטנה שעמדה להפתח יומיים לאחר מכן. למרות עייפותה, שכנענו אותה שתצטרף אלינו לסעודה והיא תוכל לנוח מאוחר יותר. היא הסכימה – ובכך ניצלו חייה…

"ואז, כשאנחנו בשיא הסעודה – שכני היהודי נכנס בבהלה וקרא: 'הבית שלכם עולה באש'…

"כמובן קמתי במהירות והלכתי הביתה. כבר מרחוק ראיתי את להבות האש, את העשן ואת כוחות הכיבוי מתרוצצים סביב–סביב".

איך הרגשת כשראית את הבית נשרף? 

"זו הייתה בהחלט תחושה קשה, קשה מאוד! אבל אנחנו חסידים, ויש לנו דרך איך להתמודד עם דברים כאלה.

"בדברים שנשאתי לאחר מכן בפני בני הקהילה, שיתפתי אותם בסיפור הידוע על אודות הוריו של המגיד ממעזריטש, שביתם נשרף והאֵם בכתה בעיקר על ספרי היוחסין עד דוד המלך, שהיה להם בבית. נענה בנה דובער ואמר לה 'אמא, אל תבכי, ספר יוחסין יתחיל ממני'…

"הזכרתי להם גם את סיפור עם אשתו של לוט, כאשר המלאך אמר לה לא להסתכל אחורה, אל מקום האסון – והיא כן הסתכלה והפכה לנציב מלח. 'האסון מאחורינו, ואנחנו לא מסתכלים אחורה – רק קדימה, ואנחנו ממשיכים בשליחות', אמרתי לבני הקהילה.

"כרגע אני מתגורר בבית בתי. העירייה הבטיחה למצוא לנו מקום חלופי, אבל נכון לעכשיו – טרם נמצא הפתרון".

מה היו התגובות מהקהילה המקומית בשכונה שלך – יהודים ולהבדיל גוים? 

"קיבלנו למעלה מאלפיים הודעות תמיכה!", אומר הרב לחיאני בהתרגשות בלתי מוסתרת. "התגובות הגיעו מאנשים מכל הסוגים: כאלה שאירחנו בעבר, כאלה שלמדו איתנו, כאלה שרק עברו פעם, וגם מסתם תושבי השכונה. אישה אחת התקשרה והזכירה לי: 'הפעם הראשונה שהדלקתי חנוכייה הייתה אצלכם – אני מרגישה כאילו פגעו בי'…

"הקהילה היהודית כולה – לא רק חב"ד – התייצבה יחד. הם דרשו מהרשויות לקבל דו"ח על מה ולמה זה קרה. ראש העיר, מן הסתם, ינסה להנמיך את האש (תרתי משמע) – כדי ש'לא יאמרו שהאנטישמיות משתוללת בעיר'. 

"זה קרה בשבת, בשעה שהיינו אמורים להיות בבית במנוחת הנפש והדעת. אני לא מעז לחשוב מה היה קורה אם היינו נשארים בבית באותו זמן. לא היה לנו סיכוי…"

האם יש מחשבות על 'הורדת פרופיל' בפעילות, או להעביר אותה למקום אחר?

"לגור בבית אחר – כן. אבל לעצור את הפעילות? חס ושלום!", נזעק הרב לחיאני.

"יום ההצתה היה יומיים לפני פתיחת קייטנת הקיץ. לא ביטלנו, ואפילו לא דחינו – אלא המשכנו אותה כפי התכנון. גם ההורים מצידם לא פחדו, ושלחו את הילדים כמתוכנן בעוד הפעילות הרחבה נמשכה אף היא כסדרה. 

"שליחות לא עוצרים, וכמובן לא נכנעים לטרור! בתי התראיינה לרדיו צרפת, ואת המסר הזה היא העבירה. ידוע לי שדבריה גרמו לקידוש ה' בקנה מידה רחב".

מכיוון שהתברר שמדובר באירוע אנטישמי מכוון – האם היו איומים או סימנים מוקדמים?

"בחקירה שערכה המשטרה המקומית, נקבע חד משמעית: מדובר בהצתה מכוונת על רקע אנטישמי. מישהו זרק בקבוק תבערה לתוך הבית, לא לפני שהתיז בנזין על כל קירות הבית כדי לזרז את התפשטות האש…

"לצערי, האווירה בצרפת קשה. המוסלמים משתוללים במקומות רבים ומרשים לעצמם כל דבר. יהודי שעובר ברחוב – יורקים עליו. רכב שהיה לנו – קרעו לו את צמיגיו. אכן ראינו את הסימנים המוקדמים, אבל אנחנו ממשיכים.

"בית חב"ד נמצא לא רחוק מביתנו הפרטי, והוא ממשיך לפעול כל השנה – ומפיץ אור לכל העיר גרנובל".

מה המסר שלך לשלוחים אחרים בעולם?

"אנחנו צריכים לבטוח בה' יתברך, ולזכור כל אחד, איפה שהוא רק נמצא – אם יהודי המקום רואים שהשליח חזק באמונתו, גם הם מתחזקים באמונה וממשיכים קדימה".

46 שנים של שליחות

את שליחותה בעיר גְרֶנוֹבְּל שבצרפת, החלה משפחת לחיאני בדיוק לפני 46 שנה, בחודש תמוז תשל"ט, אז הגיעו לעיר. טרם הספיקו לפרק את המזוודות, והרב לחיאני החל לפעול להקמת קייטנת קיץ לילדי העיר היהודים. 

הפעילות החלה צעד אחרי צעד, בלי תשתיות, בלי תקציבים, ובלי מקום של קבע. "בית חב"ד לא היה – ופעלנו מהבית", הוא נזכר בימים ההם. רק בהמשך, לאחר מאמצים רבים, הצליחו לרכוש מקום שהפך לבית חב"ד קבוע.

עם הזמן זיהו צורך גדול בחינוך יהודי, שכן בגרנובל לא היה בית ספר יהודי. "החלטנו שזו תהיה משימת השליחות הבאה שלנו: להקים מוסד חינוכי שישמש 'בית יהודי' לילדי הקהילה. ואכן, ברוך ה', הצלחנו להקים בית ספר שהפך לעוגן משמעותי לכלל יהודי גרנובל – גם כאלה שלא שמרו מצוות קודם לכן", מספר הרב לחיאני על ימי תחילת השליחות.

העיר גְרֶנוֹבְּל ממוקמת בדרום–מזרח צרפת, לרגלי הרי האלפים. היא בירת מחוז איזר (Isère) שבחבל אוברן–רון–אלפ. העיר עצמה בנויה במישור, באזור שפך הנהרות היורדים מהאלפים, בגובה של כ–200 מטר מעל פני הים. עם זאת, היא מוקפת הרים, ומיקומה במרחק נסיעה קצר מהרי האלפים, הופך אותה לאטרקציה תיירותית: בקיץ ובאביב למטרת טיולים וטיפוס הרים, ובחורף לתיירות סקי ענפה.

בתקופת מלחמת העולם השניה, הייתה העיר תחת ממשלת ווישי הידועה לשמצה. למרות זאת, החסיד הרב זלמן שניאורסאהן מצא בגרנובל מקום מפלט עבורו ועבור קבוצת ילדים עליהם פרש חסותו. הוא איתר בסמוך לעיר ארמון גדול ממדים שעמד ריק. הגוי בעל הארמון שמח לקבל את כספי השכירות. "הסתדרנו שם בצורה שלווה שלא הכרנו כבר זמן רב", סיפר לימים הרב אהרן מרדכי זילברשטרום ע"ה, שהיה בין חברי הקבוצה.

עם בוא משפחת לחיאני לגרנובל בשנת תשל"ט, החלו להחזיר עטרה ליושנה.

זמן מה לאחר יציאתו לשליחות, זכה לקבל תשובה מהרבי שעדיין זכורה לו היטב, ולא רק לו… "היה כאן יהודי מקומי יקר בשם דוד קריאף, שביקש ממני לכתוב לרבי על גיסו שחלה – יהודי שלא שומר מצוות שמצבו הרפואי הדאיג את כולם. כתבתי לרבי, וקיבלתי מענה בצמד מילים: 'רופא ידיד'.

"כשסיפרתי על כך לדוד – נדהם. הוא סיפר לי שבדיוק באותו יום יצא מהרופא – והרופא אמר לו כך: 'תשמע לי, אני ידיד שלך'. מאז, מצבו של גיסו השתפר פלאים – והוא אף החל להתקרב ליהדות ולקיים אורח חיים של מצוות".

אחד משיאי השליחות באותן שנים, היה גיבוש של קבוצת יהודים שנסעה לרבי. "הצלחנו לארגן נסיעה קבוצתית של יהודים מגרנובל לרבי. הם כל כך התרגשו לקראת הנסיעה – וזה חיזק אותי מאד בעבודת השליחות". 

החינוך היהודי לפני הכל

משימת החינוך היהודי, היא אחת מיסודות השליחות של הרב לחיאני, והוא רואה בה לא רק בסיס, אלא הרבה יותר מכך. "כשאני רואה את בית הספר שלנו ממשיך לגדול – כאשר בכל שנה מצטרפים עוד ועוד ילדים, זה נותן סיפוק עצום. גם משפחות שלא באות מרקע דתי, שולחות את ילדיהן דווקא אלינו, וזה אומר הרבה.

"הייתה כאן קהילה חרדית נוספת שבתחילה שקלה להקים מוסד חינוכי משלה, אבל בסופו של דבר – כשראו שהצלחנו להקים מסגרת חינוכית רצינית – החליטו לרשום את ילדיהם לבית הספר שלנו.

"לאורך כל השנים זכיתי לקבל מהרבי עידוד – לא לפחד, לא לעצור, רק להתקדם. זה מה שאני משתדל לעשות גם כשהדרך פה לא פשוטה. אנחנו ממשיכים כל הזמן לפעול כדי שכל ילד יהודי בגרנובל יזכה ללמוד במסגרת יהודית אמיתית; שלא יהיה אפילו ילד אחד שילמד בבית ספר גוי"…

בית הספר כשלעצמו עבר קשיים לא מעטים, וידע תקופות לא קלות. 

בשנת תשנ"ב, עבר בית הספר תקופה קשה, ועל כך הרב לחיאני מספר בהרחבה: "במשך תקופה קיבלתי תמיכה מראש העיר עבור בית הספר, אלא שכעבור תקופה התעוררו בעיות כספיות. בשלב מסוים החליטה העירייה להפסיק את התמיכה, והמצב הפך לקשה הרבה יותר. כל פניותיי לראש העיר ולסגניו – עלו בתוהו.

"בשלב זה שאלתי את הרבי האם לחזור עוד פעם לראש העיר כדי לבקש את תמיכתו? זה היה אחרי האירוע הבריאותי, והרבי נענע בראשו לחיוב.

"השאלה שלי הייתה לא פשוטה; בעירייה אמרו לי בפירוש כמה פעמים 'אל תבוא', אבל אחרי שקיבלתי תשובה חיובית מהרבי, הלכתי שוב. הכנתי מראש מכתב לראש העיר, וסיכמתי ביני לביני, שאם ראש העיר לא יסכים לפגוש אותי, אמסור זאת במזכירות הלשכה שלו. למה? כי הרבי אמר לי לעשות כך.

"כשעליתי במדרגות של העירייה, פגשתי בדרכי את סגן ראש העיר מסיֶיה בטו. אמרתי לו 'אתה צריך לעזור לי עם בית הספר'… הוא הסתכל עלי ואמר 'דע לך שלא רוצים לעזור לך כאן'…

"המילים הללו היו אמורות להוריד לי את הרוח מהמפרשים, אבל התשובה של הרבי עודדה אותי להמשיך הלאה. דפקתי על דלת לשכת מזכירות ראש העיר, ולהפתעתי הרבה, ראש העיר בכבודו בעצמו פתח לי את הדלת… אמרתי לו, 'הרבי שלח אותי'… הוא הקשיב וניהלנו שיחה בה שטחתי את כל בקשותיי. בהשגחה פרטית הוא הסכים להחזיר את התמיכה לבית הספר. זה היה נס גלוי!…

"בעקבות כך למדתי על בשרי – שכאשר משה שבדורנו אומר 'דבר אל בני ישראל ויסעו' – אז יש להתקדם הלאה בתמימות–לב, כשאת השכל שמים בצד – או אז הקדוש ברוך הוא עוזר".

בעבודת השליחות שלך היו עוד מקרים בהם ראית שצריך לשים את השכל בצד, וללכת מתוך אמונה תמימה?

הרב לחיאני מחייך. "אספר לך מקרה מעניין נוסף: 

"הייתה תקופה בה הייתי במצב כספי קשה. היה צריך לבנות את בית הספר, והיה צריך גם לבנות מקווה, ופשוט לא היה כסף. 

"יום אחד בא אלי חבר משטרסבורג וסיפרתי לו על המצב. הוא אמר לי בתמימות 'תשמע, יש לי רעיון. בוא נשלח מכתבים לכל נשיאי הקהילות היהודיות בצרפת, אולי 120 מכתבים, ונספר להם על המצב שבו בית הספר נמצא בסכנה, והם צריכים לעזור בטרם ייסגר'…

"לא האמנתי בדרך הזאת; לכל קהילה יש בית ספר משלה, אבל לא היו לי ברירות נוספות. עד היום אינני יודע כיצד, אבל הכסף זרם וזרם… כל כסף שקיבלתי, הייתי מביא לעורך דין שיעביר לבעלי החוב. הוא היה משפשף עיניים בתדהמה ולא מאמין שהכסף נכנס ככה…

"אחר כך היינו צריכים לבנות את המקווה. כבר הייתי בעל ניסיון ואמרתי 'הו, יש לי עשיר שעזר בשביל להציל את הבית ספר – אפנה אליו'. כתבתי לו מכתב וביקשתי את עזרתו. כעבור תקופה קצרה השיב בלאקוניות 'אני עוזר לבית ספר, אינני עוזר למקוואות'…

"או אז הבנתי שהכל מאת הקדוש ברוך הוא, ולא בזכות השכל שלי… אמנם בסוף הקמנו גם המקווה, שכן לקב"ה יש דרכים אחרות לעזור. אבל מהמקרה הזה למדתי שוב, שצריך להתחזק ולהיות באמונה ובשמחה, כפי שהבעל שם טוב אומר, 'כי בשמחה תצאו', שמהשמחה יוצאים מכל הבעיות". 

לצד בית הספר היהודי שהקמתם בהצלחה מרשימה – במה מתרכזת עיקר הפעילות שלכם?

"עיקר הפעילות מתרכזת סביב חיי הקהילה – חיזוק הזהות היהודית וחיבור עמוק יותר למסורת ולחסידות. אנחנו מקיימים שיעורי תורה חסידות קבועים לגברים ולנשים, תפילות בכל שבת וחג, וסעודות שבת בבית חב"ד שמושכות אליהן יהודים מכל הסוגים: דתיים, מסורתיים וגם כאלה שרק מתחילים את דרכם ביהדות.

"במהלך החגים אנחנו מקפידים להביא את אור החג לכל בית יהודי בגרנובל ובסביבתה – אם זה על ידי חלוקת ערכות חג, הדלקות נרות פומביות, או פעילויות מיוחדות לילדים ולמשפחות.

"בנוסף, בגלל שמדובר בעיר שנמצאת למרגלות הרי האלפים שהפכו לאחד מיעדי התיירות הפופולריים ביותר בצרפת – אנחנו פועלים מול קהל גדול של ישראלים ויהודים שמגיעים לטייל באזור. מבחינת רבים מהמטיילים, בית חב"ד שלנו הוא מקום חם וביתי בתוך כל הרפתקת הטיול. הם יודעים שתמיד ימצאו אצלנו תפילין, סעודת שבת, חיוך ואוזן קשבת.

"לאורך השנים זכינו לראות פירות רבים מהשליחות", אומר הרב לחיאני בסיפוק. "משפחות שהתחזקו, יחידים שהתחברו מחדש ליהדותם, ואנשים שפשוט גילו את עצמם דרך הקשר עם התורה והחסידות.

"אחד הסיפורים שנחרטו בלבי, הוא אודות משפחה יהודית מקומית שלא הייתה שומרת מצוות. בשלב מסוים החליטו לרשום את בנם לבית הספר שלנו. עם הזמן החלו יותר לבוא לאירועים, לשאול שאלות, להתעניין, ובהדרגה – גם להתחבר.

"והיום? לא רק שהם עצמם שומרים תורה ומצוות – אלא שהם הפכו להיות שלוחים בעצמם! הם מקרבים יהודים אחרים".

כאן, למרגלות האלפים, כשאנשים באים לבלות בטיפוס הרים או בסקי – איך אתם מביאים את המסר של גאולה ומשיח? 

"אנחנו מפיצים את בשורת הגאולה בכל דרך אפשרית, בכל זמן ובכל מקום. כמעט כל הזדמנות – הופכת גם להזדמנות לשיח על משיח. מכיוון שהרבי אומר שהלימוד הוא הדרך הישרה לזרז את הגאולה, יש לנו שיעורים קבועים במהלך השבוע שמוקדשים לנושאי גאולה ומשיח, ואנחנו רואים שאנשים באמת מתעניינים, שואלים, מתחברים לרעיונות.

"לאחר כל תפילה אנחנו מכריזים 'יחי' עם ניגון שמושך את הלב, ומתקבל גם בלב השומע.

אנחנו מסבירים לשומעים – חלקם קבועים וחלקם תיירים – שהעולם משתנה לנגד עינינו, וכי אנחנו באמת חיים בתקופה של סיום הגלות. כל אחד רואה את זה – במיוחד מה שקורה בארץ ישראל. אנו מביאים את ארץ ישראל כדוגמה: תראו ארץ קטנה, מוקפת אויבים מכל עבריה, מאוימת שוב ושוב על ידי מדינות ענק כמו איראן – ובכל זאת היא שורדת ואפילו פורחת. הניסים פשוט זועקים – ואלו הם סימנים מובהקים של גאולה".

לא! אין בי פחד 

השיחה הולכת ומתארכת, והרב לחיאני צריך ללכת לשיעור תורה שזמנו הגיע.

בחזרה לעניין פיגוע ההצתה בביתך, מה אתם מתכננים לעשות כעת? 

"מתוך הפגיעה וההרס אנחנו מחפשים איך לצמוח עוד יותר, להרחיב את הפעילות ולגעת ביותר נשמות. בימים אלה אנחנו בעיצומו של חיפוש אחר דירה חדשה למגורים עבורנו, אבל מה שחשוב באמת – הפעילות עצמה – לא נעצרת לרגע. לא! אין בי פחד. אנחנו חיים במציאות שבה אנטישמיות היא דבר יומיומי לצערי, מזה מספר שנים. הפיגוע הזה רק חיזק את התחושה שהנוכחות שלנו פה חשובה וקריטית.

"למרות האנטישמיות, אני ממשיך ללכת ברחובות גרנובל עם הסירטוק והכובע בגלוי. כולם יודעים שאני שליח של הרבי. אינני מתחבא, לא מתנצל, ולא נכנע לטרור".

איך מחזקים את האמונה והשליחות – גם כשזה נראה ומורגש מסוכן כל כך?

"אספר לך משהו: בשנת תשמ"ח – כעשר שנים אחרי יציאתי לשליחות – הייתי נתון במשבר כלכלי קשה. עורך הדין התקשר רגע לפני שבת ואמר לי: 'אתה בצרות רציניות'… עשיתי קידוש עם דמעות. לכתוב לרבי כבר לא הספקתי לפני שבת, ואז פניתי לרבי במחשבה – 'בית הספר הזה לא שלי, זה שלך רבי! אתה שלחת אותי, אם כן, אתה תטפל בזה". אמרתי 'לחיים' וכך הכנסתי שבת. 

"בדיוק אז, תלמיד שלי – יצחק פרץ – היה אצל הרבי. ביום ראשון, בחלוקת הדולרים. הרבי נתן לו דולר, ואז קרא לו שוב ונתן לו דולר נוסף באמרו: 'זה בשביל הרב שלך בגרנובל'. חשתי מיד שהרבי מרגיש אותי גם כשאני רחוק…  ובאמת, כעבור תקופה יצאתי מכל הקשיים. היום – גם כשהבית עולה באש, אני יודע שהרבי איתנו. אני יכול לספר לך שכל הבית שלנו נשרף – אבל התמונה הקדושה של הרבי נשארה שלמה, והרגשתי בזה מעין אמירה של הרבי: אמנם הבית נשרף, אבל גם ברגעים כאלה, אני איתך'"…