האמונה ניצחה את המדע • 100 ימים של ניסים גלויים

אברהם רייניץ, מגזין בית משיח

י"א ניסן תשפ"ה. המוניטורים ביחידת הטיפול הנמרץ של בית הרפואה ג'קובי שבברונקס זמזמו במקצב המונוטוני שהיה כל כך מוכר לצוות הרפואי. ד"ר מייק ווינטר בדק בשגרה את הפרמטרים על המסכים – לחץ דם יציב, חמצן, דופק. הכל יציב.

חיים שמואל עמאר שכב על מיטתו, כשסביבו עומדים הוריו וצוות הרופאים, מרכזים את מבטם בפניו. כמה שעות קודם לכן הפסיקו הרופאים את הזרמת הקוקטייל הכימי שהחזיק אותו בתרדמת רפואית חודשיים שלמים. כעת ציפו כולם לרגע בו יתעורר.

מצד אחד עמדו הוריו, הרב זוהר ומרת מירב עמאר, חדורי אמונה ומלאי ביטחון בה' יתברך ובברכותיו של הרבי מלך המשיח שליוו אותם לאורך כל החודשיים האחרונים. לא היה ספק בליבם שבנם היקר יחזור לחיים בריא ושלם.

מצד שני עמדו צוות הרופאים, ובעיניהם המקצועיות הרפואית הייתה חרדה עמוקה. הם הכירו את הסטטיסטיקות וידעו מה אומר המדע. התמונה הרפואית הייתה קשה: 60% שטח גוף שרוף, חודשיים של תרדמת רפואית, אפשרות לפגיעה מוחית חמורה מחוסר בחמצן שנמשך 24 דקות שלמות בזמן השריפה. לפי המחקרים הרפואיים, כבר אחרי 4–6 דקות של חוסר חמצן למוח מתחילות להיווצר פגיעות בלתי הפיכות.

פתאום, שינוי דק. העפעפיים רעדו.

האחות המנוסה, הרימה מבט מהתרשים. "דוקטור ווינטר", היא קראה בחצי לחישה. "תסתכל על זה". מד הפעילות החשמלית במוח החל להראות דפוסים מורכבים שמאפיינים מוח ער.

העיניים נפתחו לאט. תחילה רק חריץ קטן, ואז יותר. לא הפתיחה החלקית והמבולבלת שמצופה אצל חולי פגיעה מוחית. פתיחה מלאה, מודעת, ממוקדת.

ואז חיים שמואל החל לדבר. המילים הראשונות יצאו כמעט כלחישה. הקול צרוד, מוזר אחרי חודשיים של אילמות.

ד"ר ווינטר הרגיש את הדופק שלו מזנק. כרופא הוא ראה הפתעות רפואיות. אבל מה שקרה עכשיו היה מעבר לכל מה שלמד בפקולטה לרפואה.  הוא בדק במהירות את התגובות הנירולוגיות הבסיסיות: פניותיו – תקינות. תנועות עיניים – סינכרוניות. זיכרון קצר טווח, זיכרון ארוך טווח – הכל תקין.

זה לא התאים לשום מודל רפואי מוכר. שני חודשים של תרדמת, נזק נרחב מחוסר חמצן, נפיחות מוחית קשה – והוא לא רק התעורר, אלא התעורר עם מוח פעיל בכל הפרמטרים.

מאוחר יותר, כאשר ד"ר שלדון הרווי טפרמן – המנהל הרפואי של מחלקת הטראומה במרכז הרפואי ג'קובי – הגיע לראות את הנס, הוא עמד שם דקות ארוכות מול התרשימים. "בארבעים שנה שאני במחלקת הטראומה", הוא אמר לבסוף, "מעולם לא ראיתי שחזור כזה. זה מעבר לרפואה. זה נס!".

ממיטתו שבמרכז החדר שאל חיים שמואל את הוריו: "מה התאריך היום?" כשאמרו לו שזה י"א ניסן, הוא חייך חיוך חלש: "יום הולדת של הרבי".

הוא לא ידע עדיין שזה גם יום ההולדת החדש שלו.

24 דקות בלהבות

יום שישי ט"ז שבט. בבית מגורים ברחוב איסטרן פארקווי, הת' שמואל עמאר, מתלמידי הקבוצה, נזכר שטרם שוחח עם הוריו לפני שבת כמנהגו מידי שבוע. בארץ ישראל נכנסה כבר השבת, והוא מסתפק במשלוח הודעה קולית עם ברכת שבת שלום. השעה הייתה 10:10. הוא לא ידע שזו תהיה ההודעה האחרונה שישלח למשך חודשיים ארוכים.

11 דקות אחר כך, בשעה 10:21, העולם שלו משתנה לחלוטין. שריפה פורצת בקומה השנייה של הבניין, בדיוק בסלון שבין שני חדרי השינה. עובדת ניקיון שמריחה את העשן, דופקת על הדלתות, מנסה להעיר את הבחורים. אבל האש מתפשטת במהירות מסחררת.

אחד הבחורים מתעורר ורואה את הגיהינום. הוא צועק צרחה מקפיאת דם. "צרחה שממש מעירה את כל הבחורים", תיארו הבחורים אחר–כך. חלק מהבחורים שישנו בחדר האחורי, קפצו מהקומה השניה אל החצר. אחד נופל ללא פגע, שניים אחרים נפצעו, אבל חייהם ניצלו.

רק שמואל נשאר בפנים. "כנראה שברגע שהוא ראה את האש, הסלון כולו כבר בער באש", מנתח האב. "הוא לא ראה שום אפשרות לעבור דרך הסלון לצדו האחורי של הבית. הוא נתקע בצד של איסטרן פארקווי, עם סורגים בחלונות, בלי יכולת לברוח".

בהשגחה פרטית, אחד השכנים, ר' יוסי מלמד, ממתנדבי 'הצלה', שבדרך כלל יוצא מהבית בשעה 9:00 בבוקר, התעכב בדיוק באותו יום בביתו, וכאשר הריח את השריפה ניסה ככל יכולתו להעיר את הבחורים שיברחו מהבניין. גם השכן הגוי מצד ימין, שמבין שהאש עלולה לחדור לדירה שלו, מתחיל לשפוך מים מבעד לחלון, מה שהפחית את עוצמת הלהבות ותרם להצלתו של שמואל.

שבע דקות נוראיות עמד שמואל ליד החלון, זועק נואשות לעזרה. ואז הוא קרס. 24 דקות ארוכות הוא נשאר בתוך הגהינום. מכבי האש שהגיעו לא ראו אותו מיד, ורק לאחר שאחד הבחורים אמר להם שיש בפנים בחור, הם נכנסו שוב והוציאו אותו אל כוחות ההצלה שהגיעו בהמוניהם לזירת השריפה.

אנשי ההצלה שקיבלו את הגוף השרוף, יספרו מאוחר יותר להוריו, שזה היה אחד המקרים הקשים ביותר שראו, וכי הם לא האמינו שיהיה אפשר להחזירו לחיים.

שבת קשה, ופסק דין מעודד

בשכון חב"ד בלוד, במרחק של אלפי קילומטרים משם, סיים האבא, הרב זוהר עמאר שיעור בלקוטי–שיחות, כאשר אחד מאנשי ה'הצלה' המקומיים ביקש לדבר איתו. בזהירות מירבית הוא העביר לו את הבשורה הקשה, והדריך אותו לתקשר עם הצוות הרפואי בניו–יורק, באמצעות גוי מקומי.

"לא ידעתי מה לחשוב. באותם רגעים אמרתי לקב"ה: סידרת את האירועים בצורה כזאת שאקבל את הידיעה בשבת, כאשר אין טלפונים ואין לי דרך לקדם שום דבר. זאת אומרת שהכל בידיים שלך! אנחנו שלחנו את הילד שלנו לרבי, ואנחנו לא מתכוונים לוותר עליו. אנו מבקשים אותו חזרה בריא ושלם!". זו הייתה שבת הקשה ביותר של משפחת עמאר.

במהלך השבת הגיעו כמה חברים קרובים לעודד ולתמוך, ומתוך התוועדות חסידים הושיבו 'בית דין' ופסקו שלמרות הדיווחים על המצב הקשה – שמואל יבריא במהירות, עד יום ההולדת שלו. "היינו אופטימיים וחשבנו שעד יום ההולדת שלו, שלושה שבועות אחר–כך, הוא כבר יוכל לחזור לארץ ישראל. לפועל זה לא התקדם כפי שרצינו, אבל כפי שאספר בהמשך – בהחלט היה שינוי משמעותי מאוד ביום ההולדת שלו", משתף ר' זוהר.

בינתיים, בעוד ההורים בארץ ישראל, החליטו אנשי ה'הצלה' להעביר אותו מבית הרפואה קינגס–קאונטי למרכז הרפואי ג'קובי שבברונקס, שמצטיין בטיפול בנפגעי שריפות וכוויות, בזכות שילוב של טכנולוגיה מתקדמת, צוות רפואי מיומן, ויכולת להתמודד עם מקרי חירום מורכבים. במבט לאחור זה היה אחד החוליות הראשונות בשרשרת של ניסים והשגחות פרטיות.

מלאך רפואי בהשגחה פרטית

הרב שניאור זלמן טייטלבוים, משלוחי הרבי בברונקס, המנהל את בית חב"ד בסמוך למרכז הרפואי ג'קובי, עודכן במצב וקיבל בבית חב"ד את חבריו של שמואל שביקשו להיות לידו בבית הרפואה. הוא הסביר להם כיצד להגיע לבית הרפואה, אך כאשר צעד חזרה לביתו לאחר התפילה, הופתע לראות אותם עומדים מחוץ לבית הרפואה. התברר שאנשי האבטחה סירבו להכניס אותם לאחר שעות הביקור.

הרב טיילבוים ביקש מאורחיו להמשיך לביתו, בעוד הוא מנצל את קשריו כדי להכניס את הבחורים עד למחלקת הטיפול נמרץ שם שכב שמואל מוקף כולו מכשירים. בהשגחה פרטית פגש באותם רגעים את ד"ר מייק וינטר שעובד במרכז הרפואי, אך לא במחלקה בה טופל כעת שמואל. הרב טייטלבוים ביקש ממנו לוודא ששמואל מקבל את הטיפול הטוב ביותר.

הסתבר, שהצוות הרפואי לא האמין שאפשר בכלל להציל את הצעיר שקיבלו במצב כל כך קשה, והם העניקו לו טיפול משמר–מצב בלבד. המצב היה קריטי מעבר לכל דמיון. מאוחר יותר יאמרו הרופאים לאביו, שזה אחד המקרים הכי קשים שהם קיבלו אי פעם.

"ד"ר ווינטר ניחן באיזון הנכון של חוצפה יהודית ודיפלומטיה אמריקאית", מתאר הרב טייטלבוים, "וכאשר הוא ראה את המצב הקשה, הוא עצמו נכנס לחדר – למרות שזה בכלל לא המחלקה שלו – ועבד קשה לייצב את כל המדדים, כשבמקביל הוא מפעיל את כל קשריו המקצועיים כדי ששמואל יקבל את הטיפול הטוב ביותר, מהצוות הבכיר ביותר".

מסירותו של ד"ר ווינטר הייתה מעל ומעבר. הוא נשאר שם כל הלילה, וגם למחרת היה במעקב צמוד אחר הטיפול. מכאן ואילך הוא החליט לקחת את שמואל כפרוייקט אישי שלו, ודאג לכל פרט. "זו הייתה השגחה פרטית מדהימה שעיכבו את הבחורים בחוץ והייתי צריך לעלות איתם למחלקה, שם פגשתי את ד"ר ווינטר, שהיה הרופא הנכון בזמן הנכון", סיפר הרב טייטלבוים בהתפעלות.

אתה יודע שזה הבן שלך, ולא מזהה אותו…

בינתיים בארץ ישראל, עסקנים מקומיים דאגו להשיג עבור ההורים כרטיסים לטיסה הראשונה שיוצאת במוצאי שבת. "בשעה 11:30 בלילה היינו כבר על המטוס בדרך לניו–יורק. לא יכולנו להתעדכן לפני הטיסה כי בניו–יורק היה עדיין שבת, ובמהלך הטיסה למזלנו לא היה קליטת אינטרנט, כך שנחסכו מאיתנו הבשורות הקשות".

את ההלם האמיתי קיבלו ההורים כאשר הגיעו לבית הרפואה. "זה היה מזעזע", מתאר האבא את הרגע הראשון שבו ראה את בנו. "הראש שלו היה ממש ענק, ברמה כזאת שלא זיהינו אותו. זאת אומרת, אתה יודע שזה הבן שלך, אבל אתה לא מזהה אותו".

רוב חלקי הגוף היו שרופים, כאשר כ–60% מהעור נשרף כליל. מרבית הכוויות היו בדרגה שלישית – דרגה שבה כל שכבות העור נהרסות לחלוטין. במצב כזה, חיוני לשמור על סטריליות מרבית כדי למנוע זיהומים מסכני חיים, שכן המחסום הטבעי של העור נפגע באופן מוחלט.

הטיפול היה אינטנסיבי באופן שקשה לתאר: שתי אחיות צמודות סביב השעון, במשך 24 שעות ביממה. חבישות התבצעו לאורך שש שעות מדי יום – שלוש שעות בלילה, ושלוש שעות בצהריים. כמויות אדירות של אנטיביוטיקה ותרופות הוזרמו לגוף ללא הפסקה, כדי להילחם בזיהומים ולתמוך במערכות החיוניות.

קרני אור בתוך האפילה

ובתוך כל התופת הזאת, שולח הקב"ה קרני אור, וכפי שמספר הרב זוהר:

"מלבד הבחורים, חבריו של שמואל, שתמיד היו לצידנו בבית הרפואה, הגיעו כל הזמן לבקר אותנו ידידים ומכרים, לעודד ולחזק. יום אחד ישב איתנו ר' ניסים בוארון, ובדיוק נכנס לחדר אחד הרופאים הבכירים שגילה התעניינות מיוחדת במצב של שמואל. לא ידעתי מה מעמדו בצוות הרפואי, אך לאחר שר' ניסים דיבר איתו כמה רגעים, הוא פנה אליי בהתרגשות ואמר: אין לך מושג איזה ניסים הקב"ה עושה איתכם: מדובר בד"ר טפרמן, רופא יהודי מהבכירים ביותר בבית הרפואה, האחראי על ניהול מחלקת הטראומה והטיפול הנמרץ, והוא בעצמו מנהל את הטיפול בשמואל!"

ואכן, ד"ר טפרמן לקח את זה כמקרה אישי באופן שהפתיע את כולם, ברמה יום–יומית. בכל יום הוא ישב לפחות חצי שעה עם ההורים, מעדכן על ההתפתחויות ומשיב לכל שאלותיהם מתוך דאגה עמוקה וכנה. עבור ההורים, זה היה בלתי–נתפס, וכפי שתיאר זאת ר' זוהר:

"בארץ ישראל, אם חלילה מגיעים לבית הרפואה, כאשר הרופא מסכים לזרוק לך מילה במסדרון, תגיד תודה רבה. כאן היינו יושבים איתו כל יום, והוא בסבלנות אין קץ מסביר ולא קם עד שסיימנו את כל השאלות. פשוט נתן לנו את ההרגשה הכי טובה.

"במהלך כל התקופה הקשה, הרופא הזה לא הפסיק להתוועד איתנו. הוא ישב איתנו שבע שעות, שמונה שעות בהתוועדויות. היה איתי בליל הסדר, ובמספר התוועדויות נוספות. זה לא היה ביקור רפואי – זו הייתה נשמה שהתוועדה", כך מספר ר' זוהר בהתרגשות.

הוספת השם, והתגלית בשמו היהודי של הרופא

כשבוע לאחר השריפה, קרה מה שכולם פחדו ממנו. ד"ר טפרמן היה בחדר ברגע בו הריאות קרסו. ההורים היו באותם רגעים בחדר ההמתנה, וד"ר טפרמן יצא אליהם בריצה וביקש שיחתמו מיידית על הסכמתם לחבר את שמואל למכונת ה'אקמו' שמחדירה חמצן לתוך הדם ומחליפה את תפקיד הריאות. בסיטואציה הזאת, כל דקה גורלית. ד"ר טפרמן הזעיק מיידית את כל הרופאים שצריכים להיות מעורבים בתהליך, החתים את ההורים על כל הטפסים הדרושים, והציל את חייו.

לנוכח המצב הקשה, החליטו הוריו להוסיף לו שם. בפרקו האישי בתהלים נאמר "חיים שאל ממך נתתה לו אורך ימים עולם ועד", ולכן החליטו להוסיף לו את השם 'חיים'. רק כאשר יצאו מבית הרפואה בניסים גלויים, אביו ישים לב שהגימטריה של 'ממך' היא בדיוק מאה, כמניין הימים בהם היה בבית הרפואה…

"למחרת", מספר ר' זוהר, "הבאתי עימי לבית הרפואה ספר תהילים שהרבי עצמו קרא בו, והצעתי לד"ר טפרמן לקרוא מתוכו את פרק התהילים של הרבי, וגם את הפרק שלו לפי גילו. תוך כדי, שאלתי אותו: "מהו השם היהודי שלך?" והוא ענה – בלי היסוס: "שמואל חיים"… בדיוק כמו השם החדש שהוספנו לבני. מרגע זה הקשר מיוחד שנוצר בינינו, הלך והתהדק".

בדרך כלל, כאשר מחברים את החולה למכונת אקמו, מדובר בתהליך של לפחות שבועיים. במקרה הזה היה נס גלוי, כאשר לאחר חמשה ימים בלבד הריאות חזרו לעצמן, והיה אפשר לנתק את מכונת ה'אקמו'.

למעשה, המצב של הריאות בתחילת הדרך היה קטסטרופלי. "הריאות, הקנה, הכל היה שרוף. כמויות הסקשן שהוציאו לו מהריאות, זה היה משהו שלא נתפס", מתאר אביו. "כמויות של נוזלים שחורים, גם בדם, פחמן בתוך הדם, הכל שחור".

כל יום יומיים הם מכניסים מצלמה לראות לבדוק את המצב, מצלמים ברנטגן. המצב נראה חסר תקווה. אבל הקדוש ברוך הוא חולל נס שמעבר לטבע. "הצליחו להציל את הריאות, זה היה נס בפני עצמו. היום הריאות שלו מתפקדות לגמרי, ברמה של אדם נורמלי, והוא יכול לנשום רגיל, בלי מכשירים ובלי שום עזרה".

התהליכים שעבר חיים שמואל היו מורכבים מעבר לכל דמיון. כוויות בדרגה שלוש דורשות השתלות עור, ושמואל חיים נזקק להשתלות כמעט בכל אזור שנפגע.

לפני שמבצעים השתלות עור קבועות, יש שלב מקדי של כיסוי זמני באמצעות עור מתורמים שנפטרו או עור מן החי, כדי להגן על הרקמות ולייצר שכבת מגן ראשונית. רק לאחר שהעור מקבל מעטפת ראשונית אפשר להתחיל את ההשתלות האמיתיות.

העור הטוב ביותר להשתלה הוא מהגוף של המטופל עצמו. לאחר ש–60% נשרפו, נותרו אזורים ברגליים מהם הצליחו לקחת עור להשתלות. אך זה לא הספיק. לכן, נלקחו דגימות עור נוספות ונשלחו למעבדה בבוסטון לגידול רקמות. התהליך הזה נמשך שישה שבועות ועלה כחצי מיליון דולר – הוצאה כבדה שלא כוסתה על ידי שום ביטוח.

הרבי עוטף בניסים

בכל התקופה הקשה, המשפחה לא הפסיקה להתחזק מהרבי. "כל יום כתבנו לרבי", מספר ר' זוהר. "בחודש הראשון בעיקר תיארנו את המצב הקשה וביקשנו ברכות. בחודש השני, ברוך ה', כבר יכולנו להתחיל לבשר בשורות טובות".

התשובות מהרבי, באגרות הקודש, היו מדהימות ומדויקות. "אחת התשובות הייתה בנוגע לשריפה של העור", מספר האב. "הרבי כותב שמה לחזק את כל מי שסביבו, את ההורים, שהעניין של העור זה עניין של הלבושים, והלבושים זה עניין של מחשבה, דיבור ומעשה, שצריך לחזק ולהתחזק בעניין הזה, וזה יזרז את ההחלמה".

"כל החברים שהיו מגיעים לבקרו, קיבלו על עצמם החלטות טובות במחשבה, דיבור ומעשה. זאת בנוסף כמובן לפרקי תהילים למכביר".

האמא, גב' מירב עמאר זכתה אף היא להארת פנים מיוחדת. לאחר שהתפללה בבכיות ב–770 וביקשה את ברכת הרבי, ניגשה אליה אישה מקומית ואמרה לה: בואי איתי, ואביא לך דולר של הרבי. בביקור אחר ב–770 מישהו נתנה לה מטבע מהרבי. "פשוט הרבי עטף אותנו בכל כך הרבה דברים", הם אומרים.

כשאני שואל את ר' זוהר מה החזיק אותם בכל אותם ימים קשים, הוא אומר: "הדבר היחידי שהחזיק אותנו מעל פני המים, היו האמונה והביטחון שהכול מגיע מהקב"ה, שהוא מקור הטוב. למדנו שוב ושוב את אגרת הקודש 'להשכילך בינה', שם מסביר אדמו"ר הזקן באריכות שגם כאשר נראה שהכל רע – צריכים להאמין שאצל הקב"ה הכל טוב, ורק שיש טוב הגלוי ויש טוב הנעלם, וכאשר מתחזקים באמונה זו, הקב"ה הופך את הטוב הנעלם לטוב גלוי.

"וכמובן התפילות והברכות שביקשנו מהרבי. ראינו את התממשות ברכותיו של הרבי, אם זה בדמות שני המלאכים הרפואיים שליוו אותנו באופן מדהים, ואם זה בעשרות ומאות ניסים קטנים לאורך הדרך.

"ראינו במוחש, שגם כאשר המצב שחור משחור – יש ליהודי כוח להפוך את המציאות באמצעות המחשבה החיובית, האמונה והביטחון.

"חשבתי הרבה על ההקבלה בין המצב הפרטי שלנו, לבין המצב הכללי של עם ישראל, שמצד אחד נמצא בגלות קשה, ומצד שני הרבי הרי דורש מאיתנו לפקוח את העיניים ולראות ולחיות גאולה. שמתי לב, שכאשר אנחנו חיינו 'גאולה' פרטית, המצב הרפואי של שמואל חיים השתנה לטובה. ככה בדיוק עלינו לנהוג בנוגע לגאולה הכללית – כאשר נלמד את תורת הגאולה ונביט על המציאות בעיניים של גאולה, זה בלי ספק ישנה את המציאות. אני ראיתי את זה בחוש".

הנס של י' אדר, יום ההולדת של שמואל

יום ההולדת של שמואל, י' אדר, הלך והתקרב, והמצב עדיין היה קשה מאוד. שמואל שרוי בהרדמה רפואית, לא מגיב לכלום, והרופאים פסימיים לגבי סיכויי ההחלמה.

ואז נזכר ר' זוהר בבית דין שהתאסף בביתו בשבת הראשונה, ופסק הדין שפסקו. הוא החליט לפנות לחיים שמואל ולבקשו להגיב.

"מה שקרה באותו יום, היה מעל ומעבר להבנת הרופאים", מספר ר' זוהר על הנס הגדול. "פניתי אליו וביקשתי שירים את היד, או את הרגל, ורגע אחר–כך הוא אכן הרים את היד או את הרגל".

כאשר ההורים סיפרו על כך לרופאים, הם קיבלו את הדברים בספקנות גלויה, ואמרו שזה פשוט בלתי אפשרי מבחינה רפואית, וכנראה ההורים רואים מהרהורי ליבם, ולא מציאות ממשית.

ד"ר טפרמן אמר להורים שהוא לא יכול להאמין לכזה דבר עד שרופא יבצע את הבחינות לפי כל כללי הרפואה. להפתעתו, הרופא התורן ביצע סידרת בחינות רפואיות, שבסופן היה ברור כי אכן המוח מתחיל לשתף פעולה עם הגוף.

זה קרה ביום ההולדת שלו, י' אדר. חודש ויום אחר–כך, בי"א ניסן, קרה הנס השני וחיים שמואל התעורר לחלוטין.

הניסים המשיכו, ובי"ט ניסן כבר הוציאו את מכונת ההנשמה מחדרו.

חיים שמואל חזר לחיים.

קריאה לבבית: להכיל ולכבד את השני

ביום שישי, ערב שבת קודש פרשת בהר–בחוקותיי, יצא חיים שמואל ממחלקת השיקום של בית הרפואה. בדיוק מאה ימים חלפו מאז השריפה – מאה ימים של ניסים גלויים.

במוצאי שבת הגיעו חיים שמואל והוריו ל'בית חיינו' לסעודת הודיה ששולבה עם מלוה מלכה וסיום הרמב"ם. מאות מאנ"ש והתמימים קיבלו בהתרגשות את שמואל חיים שנכנס ל–770. הרב מנחם גרליצקי כיבד אותו לערוך את סיום הרמב"ם, וכאשר קולו הברור הדהד מהרמקולים של 770, לא היה קץ להשתאות הקהל לנוכח הנס הגלוי.

בהמשך הערב הודה אביו ר' זוהר לכל החסידים שסייעו לאורך כל התקופה, חבריו שהגיעו בכל יום לבקרו, וכמובן – לשני המלאכים הרפואיים. אחד מהם, ד"ר ווינטר, נכח בעצמו בהתוועדות והתפעל מאוד מהאהבה העצומה שהקרין הקהל כולו לחיים שמואל.

בנאומו המרגש הודה ר' זוהר לה' על הניסים והנפלאות, והפיק לקח מעניין מהתהליך שעברו: "בתהליך הריפוי של שמואל חיים, ראינו עד כמה חשוב כל איבר בריא, וגם כאשר איברים מסויימים לא מרגישים טוב – הרי האיברים הבריאים 'נותנים את הטון', ובסופו של דבר הם מרפאים את כל הגוף. זה מדגיש את האחריות שלנו, האברים הבריאים בעם ישראל, לדאוג לאחינו ואחיותנו שאינם שומרי תורה ומצוות לעת–עתה. גם לרפא אותם, וגם לדאוג לשלימות הבריאות שלנו".

בהמשך לזה קרא ר' זוהר מעמקי לבו לחיזוק האחדות בין החסידים: "עלינו לדעת להכיל אחד את השני, גם אם הדעה שלו שונה משלך. גם אם אתה לא מסכים עם השיטה – תאהב אותו בגלל שהוא אח שלך. אתה יכול להתנגד לשיטה, אבל לא נגדו.

"למעלה מ–30 שנה שכל אחד רץ לכיוון אחר, וזה עדיין לא הביא את ההתגלות של הרבי. אולי סוף סוף נשנה כיוון, ובלי לוותר על האמונה – נדע לכבד ולאהוב את החסיד השני, מתוך הבנה שגם הוא פועל מתוך רצון להתקשר לרבי, ומתוך הבנה שבדרכו שלו הוא ממלא את הרצון של הרבי. ככל שנתמקד יותר בפנימיות ופחות בחיצוניות – כך יהיה יותר קל לאהוב את כלל החסידים".

ר' זוהר סיים בהתרגשות באמירת 'מזמור לתודה', כשהוא מדגיש שלמרות שהוא אינו איש–דברים, הוא החליט לשאת דברים כדי לקיים את הוראת הרבי מלך המשיח לפרסם את הניסים והנפלאות, כהכנה לקראת הגאולה השלימה.

מאה ימים של ניסים חלפו, אבל הניסים ממשיכים. כל יום שחיים שמואל קם בבוקר זה נס. כל נשימה שהוא נושם זה נס. וכל הסיפור הזה הוא הכנה ודוגמה למה שעתיד לקרות כשהרבי מלך המשיח יתגלה. עתה אנו מחכים לנס הגדול מכולם – לגילוי הרבי מלך המשיח בגאולה השלמה תיכף ומיד ממש!