חסיד שרוצה 'לחיות' עם הרבי מוכרח להיות מונח ב'דבר מלכות'!

שניאור זלמן נוימן, בית משיח. צילום: דוד קטש

כאשר חסידים יושבים יחד ומדברים–מתוועדים על כ"ח ניסן, ו'–ט"ו אייר, ז"ך אדר ואירועי אותם הימים, אין צורך לומר שלא מדובר על נוסטלגיה גרידא, אלא על טיכוס עצה מעשי כיצד מבצעים את השליחות שהוטלה עלינו להביא בפועל את התגלות הרבי מלך המשיח שליט"א.

"השיחה הידועה" ששינתה את פני הדור

הרב מדר, איפה תופסת אותך 'השיחה הידועה' של כ"ח ניסן?

כ"ח ניסן תופס אותי כבחור בישיבת תומכי תמימים מגדל העמק, עם סיומו של בין הזמנים, עוד קודם החזרה לישיבה. את השיחה שמעתי בבית הוריי בכפר חב"ד. באותו זמן היו מעבירים את השיחות בשידור חי ברדיו הפנימי של הכפר, ובכל בית הייתה אפשרות להתחבר ולשמוע את השיחה.

אני זוכר בבירור את ההרגשה שעלתה בי בעת שמיעת השיחה… תחושה חזקה שמשהו משמעותי קורה כאן… יש פה שיחה יוצאת דופן, הרגשנו זאת בסיום השיחה, בנימה, בקול של הרבי מלך המשיח, בטון של הדברים וכמובן גם במילים ובתוכן עצמם.

הרבי דיבר מילים חריפות בסגנון לא מוכר: 'כל מה שעשיתי לא הועיל, הכל להבל ולריק', 'אני את שלי עשיתי' – ביטויים שהציבו בפני החסידים אתגר רוחני משמעותי.

השיחה עוררה תגובה מיידית, ונוצר רעש גדול בקהילה. כבר במוצאי שבת – יומיים לאחר אמירת השיחה – נערך "כנס חירום" בבית מנחם. במהלך הכנס הועלו הצעות מגוונות, והתוצאה הבולטת ממנו הייתה כפי שידוע: פסק הדין של הרבנים שהרבי צריך להתגלות כמלך המשיח, והחל מהלך של חתימות על קבלת המלכות של הרבי כמשיח. מעל הכל ריחפה אווירה מיוחדת של התרגשות מהכיוון החדש שהרבי מוביל.

בתחילה הייתה גם תחושה של "בהלה", כאשר הרבי דיבר בסגנון שלא היה מוכר עד אז, "אני את שלי עשיתי" – מה שניתן היה להבין כאילו הרבי אומר: זהו, אני סיימתי, עכשיו אני מעביר אליכם את האחריות והעבודה. הבנה זו הולידה ניסיונות שונים של חסידים "לגלגל את הכדור" בחזרה לרבי – הוצעו לרבי הצעות שונות, לעשות כך וכך, לומר, להתפלל, לגזור וכו', כפי שמתועד ביומנים מאותה תקופה.

בשיחה שנשא הרבי בשבת פרשת שמיני, יום וחצי לאחר "השיחה הידועה", הרבי ביאר שהכוונה היא להוסיף בלימוד תורה וקיום מצוות בהידור מתוך ציפייה לגאולה, דבר שיכול היה להיראות כחזרה לשגרה ולעורר תמיהה: על מה היה כל הרעש הגדול בשיחה?!… אך בהדרגה, עם כל שיחה נוספת והתוועדות של הרבי, התחלנו להבין שהרבי מכניס אותנו לתקופה חדשה לחלוטין.

בלבול, תהיות והמפתח הברור – ה'דבר מלכות'

וכשאתה חוזר לישיבה, מה האווירה שנושבת בין כותלי הישיבה, אצל המשפיעים? אצל התמימים?

האמת שהיה בלבול משמעותי. בין המשפיעים כל אחד הציג את נקודת המבט שלו על העניין, כפי שהבין את הדברים. היו שפירשו שהרבי התכוון רק לעורר ולנער אותנו, אך העבודה עצמה נמשכת כרגיל. אחרים הציגו זאת כעניין רוחני עמוק שהרבי ניסה לפעול בנו ואיתנו, אך ראה שאיננו כלים מתאימים לכך, ולכן חזר לדרוש את התביעות הרגילות להוסיף בתורה ומצוות. והיו משפיעים שהסבירו שהרבי דורש מאיתנו שינוי אמיתי – לחיות משיח ולדרוש "עד מתי" באופן שישפיע על חיי היומיום שלנו, כך שבכל פעולה שאנו עושים יהיה קשר ממשי למשיח וגאולה. באופן אישי התחברתי לגישה האחרונה.

ברשותך, אעבור ממסע הזיכרונות למצב הנוכחי:

לפעמים אני פוגש חסידים, שלוחים מכובדים ורציניים שעדיין מתלבטים – מה בדיוק הרבי מצפה מאיתנו? מה בדיוק צריך לעשות כדי להביא את משיח?

תנועת נפש זו של חיפוש היא חיובית מאוד, אך כיום, לאחר השיחות ששמענו מהרבי מכ"ח ניסן עד כ"ז אדר, אין לנו את הפריבילגיה להישאר "מבולבלים"…

תוכל להסביר את כוונתך?

שבוע אחרי כ"ח ניסן, בשיחת ה'דבר מלכות' של השבת, פרשת תזריע מצורע, הרבי הודיע לנו בבירור שהדרך הישרה והקלה להתגלות משיח היא לימוד ענייני משיח וגאולה. הרבי פירט זאת באופן ברור ביותר: קחו מפתח עניינים, חפשו את הערכים משיח, גאולה וכדומה, והתחילו ללמוד.

ומאז, בכל שבוע ובכל שיחה, הרבי ממשיך בקו זה: מסביר לנו מהי הגאולה, כיצד ניתן לראות את ייעודי הגאולה מתממשים בעולם, איך העולם מצד עצמו כבר מוכן לגאולה ותובע מהיהודי שיהיה מוכן אף הוא.

כל חסיד צריך לתבוע מעצמו ללמוד את השיחות האלו – שיחות ה'דבר מלכות' – ולהפנים מהן את המסר העדכני של הרבי כיצד מביאים את משיח בפועל. לא מדובר בעניינים מעורפלים, הרבי נתן ונותן לנו שיחות עם קו ברור, מה נדרש מאיתנו וכיצד עלינו לחיות ולפעול.

במילים פשוטות, וזו ההרגשה האישית שלי (לא תיאוריה שראיתי כתובה בספרים…), כשלומדים את הדבר מלכות, הרבי מרים אותנו למקום שבו הוא רוצה שנהיה מונחים, הרבי מתווה לנו את הדרך – מה יעניין אותנו, מה נחיה, במה נהיה מונחים. רואים בבירור שכאשר לומדים דבר מלכות מגלים עוד ועוד רבדים, זו התחדשות שאינה פוסקת. ברוך השם אני מוסר שיעור דבר מלכות כבר שנים רבות, וכל שנה זו חיות חדשה, וגילוי עניינים חדשים.

דבר מלכות – זה החיים שלנו!

פשוט חובה על כל חסיד ללמוד את שיחות ה'דבר מלכות', להגות בהם שוב ושוב. אני יכול לשתף מניסיוני האישי: מאז שראיתי שהרבי מלך המשיח אומר על הרבי הריי"צ שב'המשך' האחרון הוא "הבהיר את הכל", והבנתי שבשיחות הדבר מלכות הרבי מבהיר לנו את "הכל" – מה העבודה שלנו עכשיו ואיך לחיות סביב זה, תמיד כשביקשו ממני לדבר או לחזור שיחה, חזרתי נקודות מהדבר מלכות, וראיתי בבירור איך זה מחיה את האנשים.

כל שבת אני חוזר שיחה בבית כנסת ספרדי, ומשתדל בכל פעם לקחת את המסר מהדבר מלכות השבועי ולהראות איך הוא אקטואלי לימינו, איך רואים שהעולם צועק שמשיח מגיע.

כשחיים את הנושא, לא צריך להתאמץ כדי למצוא את הקשר, הוא גלוי לעין. אם נתייחס למצב הנוכחי, נשיא המעצמה החזקה בעולם נותן לעם ישראל את כל הגיבוי מול שונאי ישראל, אפילו דברים שהממשלה עצמה לא חשבה לעשות. רואים בעיני בשר איך העולם מוכן לגאולה. זהו דבר מופלא שלא היה מעולם, פעולה שרק משיח יכול לחולל – חלק מהייעוד של "והיו מלכים אומניך". כמובן שזו רק דוגמה אחת מני רבות, ואנשים אכן מתחברים למסר של הרבי בענייני משיח וגאולה.

לפני כעשר שנים ביקשו ממני למסור שיעור בבית הכנסת בלוד, וכמובן שניצלתי את ההזדמנות לפתוח שיעור ב'דבר מלכות'. שיעור כזה שבו יושבים יחד ולומדים באופן קבוע את השיחות מתוך הסברה והבנה, מציב את המשתתפים במקום אחר לגמרי. הרבי הרי מדגיש בהוראה ללמוד גאולה ומשיח – "ובפרט בעשרה". כשאני לומד לבד, אמנם למדתי, אבל עד כמה זה משפיע עליי וכמה התחברתי למה שלמדתי, זה לא דבר מוחלט. אך כשלומדים בעשרה מישראל, זה הופך למעין התוועדות, אחד מחזק את השני, שואלים שאלות, מגיעים לתובנות, והשיעור עוזר ליישם את הוראות הרבי בחיי היום–יום.

במיוחד כשמגיעים אנשים מבחוץ, ניתן לראות איך ה'דבר מלכות' משנה אותם מן הקצה אל הקצה. בשיעור שלנו משתתפים יהודים שיש להם עצמם עוד דרך להתקדם בקיום תורה ומצוות, ובכל זאת הם מתחילים לעורר את הסביבה שלהם להתקדם בקיום תורה ומצוות, להתפלל ולברך כי משיח עומד להגיע בכל רגע… יש משתתף בשיעור שעובד בבית ספר לא דתי, שאמר לי לאחרונה שהוא חושש שיפטרו אותו, כי הוא מדבר עם התלמידים על משיח יותר מדי. רואים בבירור שלימוד תורה מחבר בצורה החזקה ביותר את האנשים לחיות משיח.

יש יהודי שחזר בתשובה מהשיעורי תניא שמסרתי, אדם מוכשר מאוד שלמד משפטים באוניברסיטה. אני לומד איתו כל שבת בחברותא, ומשתדל תמיד להכניס לו את העניינים של הדבר מלכות. יושב היהודי הזה ואומר: "איך אנשים לא לומדים את הדברים הנפלאים האלה, איך אפשר לחיות בלעדיהם?!"

כל חסיד צריך לדעת, אם הוא רוצה לחיות, חייב ללמוד דבר מלכות!

תשנ"ג – שנת "יחי אדוננו"

שבת פרשת תזריע–מצורע, מלבד השיחה אודות ה'דרך ישרה', מתייחדת בכך שהיתה הפעם הראשונה בה הכריזו לפני הרבי מלך המשיח שליט"א את הכרזת הקודש 'יחי אדוננו', ובמוצאי שבת הרבי אף עודד את השירה לראשונה.

בשנת הקבוצה שלך, תשנ"ג, הדבר הפך לסדר קבוע. איך היתה נראית אותה שנה?

תשנ"ג היא: "יחי אדוננו". היציאה של הרבי מלך המשיח לעודד את שירת יחי אדוננו, סביב זה סבבה כל ה'קבוצה' שלנו. כולנו היינו מרוכזים בזה, וכשאני אומר "כולנו", אני מתכוון לכל החסידים ללא יוצא מן הכלל: שרים מול הרבי בכל הכוח, שואגים "יחי אדוננו". הריצות הפתאומיות ברגע שמודיעים שהרבי מלך המשיח יוצא למנחה או למעריב, היו ביטוי לציפייה מוחשית לרגע שהרבי יתגלה, ולכן רצנו בכל הכוח, כדי לא לפספס את הרגע המיוחד הזה.

מהר מאד החלו לפעול מערכת הביפרים שדרכם היינו מתעדכנים. היו כמה סוגי הודעות: "מנחה סון" (=בקרוב), או "מתכוננים למנחה" – כלומר שיש בערך עשר דקות, ואין צורך לרוץ. אבל פעמים רבות ההודעה הייתה: "מנחה נאו!" לקבל הודעת "מנחה נאו", היה כמו לקבל: "משיח נאו"… כל השכונה הייתה רצה ל–770, המכוניות נוסעות נגד כיוון התנועה, חונות במקומות אסורים, פשוט הכל נמחק ונשאר דבר אחד: הרצון לראות את הרבי. זה היה מחזה מדהים, שהמחיש לעין כל כיצד ייראה רגע ההתגלות.

יש רגע שחקוק בזכרוני באופן מיוחד: בי"ט כסלו הרבי יצא למרפסת ושהה עימנו שש שעות; הרבי ביקש ותבע עניין מסוים ואיש לא הצליח להבין מה הרבי רצה. שמענו את הרבי אומר–זועק: "יע", "ניין", זה היה מחזה מבהיל ביותר…

הגיע שלב שהרבי ראה שהמזכירים אינם מצליחים לבצע את רצונו הקדוש, אז הרבי התקרב למעקה של המרפסת, הושיט את ידו לחסידים שעמדו למטה, ואמר: "נו?!"… לעולם לא אשכח את הרגע הזה, שהרבי זועק אלינו: נו! מה קורה איתכם?! עשו את מה שנדרש כדי להביא משיח בפועל ממש. כמובן שנקודה זו מתקשרת ישירות לכ"ח ניסן ולתביעה של הרבי "עשו כל אשר ביכולתכם".

כשמדברים על כך שבתשנ"ג הכל סבב סביב "יחי אדוננו", חשוב להדגיש שמי שיצר את המציאות הזו היה כמובן הרבי עצמו. אפילו בשנה–שנתיים לפני כן, בשנים תנש"א–נ"ב, העניין של "יחי אדוננו" נחשב עדיין לעניין "פנימי" שטרם הגיע מספיק לכלל הציבור; אני זוכר את הרב דוד נחשון מתוועד איתנו הבחורים בישיבה במגדל העמק, על כך שצריך להכריז ולומר וכו', הרב נחשון סיפר לנו על המענות המיוחדים שקיבל בכל הנושא של קבלת המלכות אך עדיין היה חוסר בהירות סביב העניין, והיו חסידים שדיברו מפורשות נגד העניין.

מי שהפשיט את הערפל והביא לבהירות היה הרבי מלך המשיח בעצמו, שעודד באופן מיוחד ויוצא דופן את ה"יחי" בשמחת תורה תשנ"ג, ומאז הפך הדבר לנחלת הכלל, ולשיר שמושר בקביעות לפני הרבי אחרי כל תפילה.

אני זוכר באחת הפעמים שהודיעו "מנחה סון", הגעתי במהירות מ"חובבי תורה" – מקום הלימודים דאז של ה'קבוצה' – ל–770. היה לנו מקום קבוע לחלק מהתמימים בקבוצה נ"ג, בשורה שניה בפירמידה מול המרפסת. מהמקום הגבוה עליו עמדתי, השקפתי על 770 שעדיין היה ריק יחסית והלך והתמלא ככל שחלפו הדקות. בין האנשים שמתרוצצים על הפירמידה שעל גבי בימת ההתוועדויות, ראיתי יהודי שנראה כאילו הגיע ישירות מהרחוב, עם כיפה לבנה, שיער ארוך ותרמיל על הגב, שלא ממש הבין את פשר ההמולה סביבו…

אחרי מנחה, הרבי יצא ועודד את שירת יחי אדוננו. כאשר הרבי חזר לחדרו והקהל החל להתפזר, אמרתי לעצמי 'הבה נראה מה קורה עם היהודי הזה', הסתכלתי לעברו, וראיתי אותו יושב שם על הפירמידה, ובוכה… ניכר עליו שהוא בהתעוררות עמוקה יוצאת דופן. ראיתי בחוש כיצד המבט של הרבי ועידוד שירת ה"יחי" משפיעים על יהודי ומעוררים בו את ניצוץ המשיח שבנפשו.

יחי מוסיף חיים – למלך ולחסידים

כשלומדים בפשטות את השיחה של הרבי מ–ב' ניסן תשמ"ח, ש"יחי המלך" מוסיף חיים במלך, הדבר מעניק חיות מיוחדת. ראשית, חשוב לזכור שכאשר אנחנו שרים ומכריזים יחי, אנחנו זוכים לקיים הוראה של הרבי; מעבר לכך, כשאתה מוסיף חיים במלך, אתה מוסיף חיים לעצמך. כל אחד מבין שאם הראש בריא – הגוף בריא. כשחסיד מכריז יחי אדוננו ומקבל מחדש בכל פעם את המלכות של הרבי, רואים בחוש שזה ממלא אותו בחיות פנימית בכלל, ובפרט בנושא של משיח שהרבי דורש מאיתנו.

זה מחזיר אותנו לנקודה שדיברנו עליה קודם בנוגע לחשיבות לימוד ה"דבר מלכות": הרבי תובע לאורך כל שיחות הדבר מלכות – לחיות משיח, לקבל פני משיח בפועל ממש, לגלות ניצוץ משיח; כשמנסים להפוך את זה למילים פשוטות, מה הרבי תובע מאיתנו? עד אותה תקופה, התביעה הייתה לחכות ולצפות להתגלות בכל רגע, לזעוק "עד מתי" עם כל האכפתיות וכו', אך עדיין לא היה בכך משהו בהווה שמשנה את החיים שלי.

עכשיו הרבי דורש מאיתנו ומגלה לנו מציאות שונה לגמרי: הרבי מלך המשיח כבר התגלה בעולם – "ישנה התגלות משיח", וכעת יש לנו יכולת ואפשרות לקבל את מלכותו עלינו. מה זה מלך? כל המציאות שלך בטלה למלך. קבלת המלכות של הרבי כמלך המשיח משמעה שכל המציאות שלנו חדורה ברבי מלך המשיח, שיאיר בנו משיח בחיי היום יום בכל פרט ופרט.

ג' תמוז והאמונה הפשוטה

כשמדברים על לחיות עם "יחי אדוננו" ועם קבלת המלכות של הרבי מלך המשיח, ישנם הטוענים כי מאז ג' תמוז דברים השתנו (ר"ל). האמנם?!

בג' תמוז עדיין הייתי בחור ב–770. כפי שהזכרתי קודם, עד ג' תמוז ההתלהבות ב"יחי אדוננו" הייתה נחלת הכלל, כל מי שנקרא חסיד הבין שאם הרבי מעודד את זה, אין מקום לשאלות. ואז בג' תמוז כמובן היה הלם גדול… אנשים לא ידעו כיצד להגיב, מה קרה וכו'. באותם רגעים, הייתה קבוצה קטנה, שכבר ליד בית הרפואה "בית ישראל", התחילה לרקוד "יחי אדוננו". בהתחלה רקדו שם מעטים מאוד, וזה היה נראה כמחזה די מוזר: אלפי חסידים עומדים מבולבלים, ופתאום מתחילים "לרקוד" כאן יחי אדוננו…

ליד 770 המעגל הלך והתרחב יותר ויותר. גם מי שלא היה מסוגל להצטרף לריקוד במעגל, קיבל את החיות שזרמה ממנו – שאנחנו הולכים באמונה פשוטה אחרי הדברים של הרבי. כאשר גורמים מסוימים מיהרו להוציא מודעות עם תארים שונים על הרבי, התמימים ב–770 הזדעזעו והסירו מיד את המודעות האלה, פשוט לא היו מסוגלים לראות דבר כזה.

אחר כך, ככל שחלפו הימים, החלו להתפרסם מקורות ושיחות על "נגלה ונכסה", ו"חי וקיים". אך זה כבר היה שלב של הטמעת האורות בכלים. ברגעים הראשונים של ההעלם והסתר, תחושתי האישית היא שמה שנתן את הכוחות להמשיך הלאה היה דווקא ה"יחי אדוננו" שהיה חקוק בנו והידיעה שהרבי עודד אותו בכל כוחו. זה העניק את הכוח לחיות עם המסר של הרבי, עם מהותו של "דור השביעי" שלא היה ולא יהיה בה שום שינוי, וגם להעביר זאת הלאה לעולם.

באותו שבוע של ג' תמוז התקשר אליי הרב מוטי ענתי ע"ה, שהייתה לנו היכרות מוקדמת. הוא אמר לי: "אתה חייב לבוא אלינו, כי אין מי שיחזיק את הקהילה". אמרתי לו: "תשמע, אנחנו בעצמנו מבולבלים, קשה לנו, איך נוכל לבוא ולחזק?" הוא התעקש ואמר, "אם אתה לא בא, הקהילה כאן מתפרקת. חשוב מה הרבי רוצה ממך!"

לא יכולתי לסרב… מיד טסתי לפלורידה. שהיתי שם בשליחות חודש וחצי, ועבדתי עם הקהילה החדשה שהייתה שם. הסברתי להם שמה שקרה עכשיו הוא רק העלם זמני, לפני הגילוי הגדול. ברוך השם ראיתי סייעתא דשמיא שהמסר עבר בצורה חלקה והקהילה קיבלה אותו, והייתה שם התעוררות משמעותית סביב משיח ו"יחי".

מהתקופה הקצרה שהייתי שם, זכיתי לראות דוגמא חיה של 'עקשן' אמיתי בדמותו של הרב מוטי ענתי. הוא לא התפעל מכלום, היה יהודי שחי משיח בפשטות שהקרינה על כל הסובבים אותו. הייתי עורך את העלון לישראלים, והוא כל הזמן, גם באמצע העסקים שלו, היה דואג שהעיתון מתקדם ומודפס. כל מה שעניין אותו היה לעשות עוד פעולה להפצת בשורת הגאולה.

פעם אחת נסענו יחד עם חברי הקהילה ל"שבת שכולה משיח" במקום יוקרתי; היה שם שליח שלא אהב את הלהט בענייני משיח של מוטי. בשבת התוועדנו יחד עם השליח. כשנשארו מעט מאוד אנשים, השליח התחיל להעיר למוטי שיירגע עם כל העניין של פרסום משיח, בטענה שכביכול הרבי התנגד לכך. בעוד שאני התחלתי להסביר ולהוכיח שהרבי אישר ועודד את זה, הרב מוטי אמר לו בפשטות: "אני לא יודע מכלום, אני יודע שהרבי עודד 'יחי', וזהו". הגישה הפשוטה הזו האירה גם את עיניי ולמדתי ממנה רבות.

הרבי מחכה לך!… – מופת אישי מדהים

הרב מדר, כשאתה מדבר על אנשים שראו את הרבי מעודד יחי, וזה נותן להם את הכוחות לחיות משיח למרות כל הניסיונות והקשיים; בכל זאת, לצערנו יש חסידים שלא זכו לראות, ובעצם כולנו כבר תקופה ארוכה איננו רואים את הרבי שליט"א בעיני בשר. איך נוכל להתחזק ולהמשיך בכל הכוח בעבודתנו?

אשתף בסיפור אישי: בשבת פרשת נח תשמ"ט עמדתי בהתוועדות של הרבי מלך המשיח שליט"א, במקום שחיבר את הפירמידה הקבועה לעזרת נשים איסטערן פארקוויי. היה שם קרש שרק אדם אחד יכל לעמוד עליו.

בין השיחות הושטתי לרבי 'לחיים' כנהוג. כאשר הרבי הגיע במבטו אליי, הרבי נעצר והסתכל עליי בלי להניד בראשו הקדוש לאמירת לחיים כפי הסדר הרגיל. אני המתנתי לאישור של הרבי לומר לחיים, והרבי המשיך להסתכל… מסביבי אנשים צעקו אליי: "שתה את הלחיים, הרבי מחכה". שתיתי, וראיתי שהרבי ממשיך להסתכל עליי… הייתי מאוד נבוך והתחלתי לעשות חשבון נפש: מה עשיתי שהרבי מסתכל עליי כך?

שוב הושיטו לי כוסית נוספת ואמרו לי: "הרבי מחכה שתגיד לחיים". הושטתי שוב לחיים לרבי, והרבי המשיך להסתכל עליי בלי להזיז את ראשו. כבר לא ידעתי מה לעשות… איני יודע כמה שניות נמשך כל העניין, אך עבורי זה היה כנצח. הבנתי שזה משהו לא רגיל, שאיני יכול להסבירו. אחרי כמה שניות, הרבי המשיך לענות לחיים כרגיל לשאר החסידים.

שבוע אחר כך, נפלתי מגובה של שלוש קומות בפנימיית הישיבה בלוד. בליל שבת, הגעתי מאוחר לפנימייה והחלטתי לטפס לחדרי. באמצע הדרך עשיתי טעות, ונפלתי מגובה של שלוש קומות… איבדתי הרבה דם, ולפי דרך הטבע לא בהכרח הייתי אמור להישאר בחיים. הנס הראשון היה, שזמן קצר לפני כן נפלה גדר נמוכה עם שיפודי ברזל שהייתה במקום, כך שלא נפלתי עליה – דבר שלא היה מותיר סיכויים רבים.

למעשה, שכבתי שם על הרצפה בלי יכולת לזוז מרוב כאבים. הזמינו לי אמבולנס. אני זוכר את המחשבות שהחלו לצוף: מה יהיה איתי? איך ייראו חיי מעתה? ואז נזכרתי פתאום במבט המיוחד של הרבי מהשבוע שעבר, והבנתי שהרבי ראה את מה שעומד להתרחש, ואין ספק שהכל יהיה בסדר.

המחשבה הזו החזיקה אותי, עד כדי כך שאפילו לא איבדתי את הכרתי. הייתי שבוע וחצי בטיפול נמרץ, אחר כך במחלקה רגילה עוד שבוע וחצי, ולאחר מכן עוד קרוב לחודש בבית. זכיתי לניסים גדולים מעל לדרך הטבע.

מהסיפור האישי הזה, כולנו יכולים ללמוד: עלינו לדעת שהרבי מתבונן בנו תמיד, ואנחנו צריכים להתנהג כפי שהרבי מצפה מאיתנו ולחיות משיח.

לפעמים אנחנו רואים בגלוי שהרבי מסתכל עלינו, ונותן לנו כוחות ועושה לנו ניסים; ולפעמים איננו רואים בגשמיות את מבטו של הרבי, אך עלינו לדעת שהרבי תמיד מתבונן בנו, ובוחן אם אנחנו ממלאים את תפקידנו לחיות ולהחיות משיח. המבט של הרבי מעניק לנו גם את הכוח לבצע את התפקיד הזה.

לפני שנסיים את ההתוועדות בינינו וניגש ליישם את הדברים – האם כל אחד מאיתנו שייך לפתוח שיעור דבר מלכות, להעביר את המסר של יחי אדוננו בעולם?

אנחנו נמצאים בימים הסמוכים לכ"ח ניסן. בימים אלה כל חסיד צריך לעשות חשבון נפש: מה אני יכול לעשות שלא עשיתי עדיין?… אבל יחד עם זאת צריך לדעת, שהפירוש של "עשו כל אשר ביכלתכם" הוא שזה אכן ביכולתנו לעשות ולפעול. הרבי אומר שאנחנו יכולים לגלות כוחות נעלמים בעצמנו ולפעול להביא משיח.

אספר לך סיפור אישי: ביום שישי שלאחר ג' תמוז תשנ"ד, הבחור שהייתי יוצא איתו למבצעים בקביעות אמר לי: "השבוע איננו יוצאים למבצעים!" שאלתי למה, והוא ענה: "איך נראה את הפנים שלנו לאנשים? הבטחנו להם מציאות אחרת לגמרי, מה נגיד להם עכשיו?" אמרתי לו: "אל תמהר להחליט החלטות, הרבי רוצה שנצא למבצעים, צריך לצאת בקבלת עול". באותו זמן ראיתי שהוא לא השתכנע.

הגיע יום שישי. אותו בחור דופק בדלת חדרי וקורא לי: "תזדרז, אנחנו צריכים לצאת למבצעים". לשאלתי "הרי אמרת שאינך יוצא?!" הוא ענה: "קמתי בבוקר והרגשתי שאני חייב לצאת למבצעים". ואכן, בסופו של דבר, הרבה בחורים חוו באותו יום הצלחה עצומה במבצעים. אנשים קיבלו את דברי הרבי באמונה ובפשיטות. ראינו בגלוי מהו כוחו של הרבי.

המסר הברור מהסיפור הוא שלפעמים אנחנו חוששים מעצמנו: שמא אנשים לא יקבלו את הדברים, מה אני יכול לפעול וכו'; אך כשאתה מוציא ומגלה כוחות ועושה דברים בידיעה שיש לך כוחות מהרבי, רואים בבירור שזה פועל את פעולתו.

עלינו לזכור שהרבי מלך המשיח בוודאי ידע מה יהיה, ובדיוק לשם כך הרבי העניק לנו את שיחות הדבר מלכות ואת עידוד ה"יחי", כדי לספק לנו כוחות לעבור את ההעלם והסתר, עד ההתגלות השלימה במהרה בימינו ממש!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!