דע מה שתשיב – חב"ד והשואה

שניאור זלמן ברגר

בימים אלו יש המציינים את זכר הנספים בשואה ובקרוב יהיו שיחגגו 80 שנה לניצחון על הנאצים. אמנם בחב"ד אין נוהגים לציין ימים אלו, אבל כדאי לכל חסיד להתמצא בנושא השואה, בבחינת דע מה שתשיב. לפנינו שאלות ותשובות מהן נלמד על יחס הרבי לנושאים חשובים הקשורים לשואה, לצד מידע אודות חב"ד בתקופת השואה.

כמה חסידי חב"ד נהרגו בתקופת השואה האיומה?
אין מספרים מדוייקים, אבל ברור כי אלפי חסידי חב"ד נספו בשואה; רוב מניין חסידי חב"ד בפולין, בליטא ובלטביה – נרצחו על ידי הנאצים. כמו כן נהרגו עוד רבים מחסידי חב"ד בברית המועצות. חלקם נרצחו על ידי הנאצים בערים שנכבשו, חלקם לחמו בשדה הקרב ונפלו שם, רבים מאד נפטרו ממחלות מרעב ומקור.

כיצד אדמו"ר הריי"צ והרבי ניצלו מהשואה?
כ"ק אדמו"ר הריי"צ ששהה בוורשה תחת כיבוש נאצי במשך מספר חודשים ונמלט עם משפחתו וכמה ממזכיריו לריגה, ומשם לארצות הברית. מלבד המוני חסידים שאיבד, ברמה המשפחתית הוא איבד גם חתן ובת.

הרבי שהה בצרפת תחת ממשלת וישי שהייתה נאמנה לנאצים, ואף הוא הצליח להימלט ברגע האחרון עם רעייתו הרבנית לארצות הברית.

כיצד אדמו"רי חב"ד פעלו למען הצלת עם ישראל בגשמיות וברוחניות?
בימי המלחמה פעלו אדמו"ר הריי"צ והרבי להצלת יהודים מגיא התופת, ויזמו שורה של פעולות רוחניות וגשמיות שונות להטבת המצב.

היו ניצולים חב"דיים במדינות השונות, ומהם עשרות תמימים שהצליחו בחסות אדמו"ר הריי"צ להגיע לשנחאי שבסין, אבל ההצלה הגדולה ללא ספק היתה בבריחת מאות משפחות חב"דיות מאיזורי החזית בברית המועצות אל הערים טשקנט וסמרקנד שבאוזבקיסטן. רובן יצאו לאחר מכן מברית המועצות ביציאה מרוסיה דרך לבוב והקימו מחדש קהילות חב"דיות מפוארות בארץ ישראל, צרפת, ארצות הברית ואוסטרליה.

מדוע חסידים רבים נמלטו לטשקנט וסמרקנד?
הסיבה לכך נעוצה בשלוחי רבותינו נשיאינו שפעלו בעיר בשנים שלפני השואה. הראשון שבהם היה הרב שלמה יהודה לייב אליעזרוב, שהגיע לסמרקנד בשליחות אדמו"ר הרש"ב.

אחריו המשיך בפעילות אחיינו הרב חיים נאה, שאף לבש בגדים בוכריים בהיותו במקום. בתקופה מאוחרת יותר, שלח אדמו"ר הריי"צ את הרב שמחה גורודצקי שחולל מהפכה של ממש בחיי הקהילה הבוכרית בעיר. השלוחים לימדו את הילדים והנוער, כמו גם חיזקו את בני הקהילה הבוגרים בקיום מצוות. מספר בחורים מקומיים, אף נסעו ללמוד בישיבות 'תומכי תמימים' בנעוול ובערים אחרות.

בתחילת המלחמה, היהודים הבוכרים המקומיים, פעלו לסייע בקליטת החסידים-הפליטים, ובמשך הזמן החסידים התארגנו לסידור הפליטים והקמת ישיבות תומכי תמימים מחתרתיות בטשקנט וסמרקנד.

האם חסידי חב"ד ניסו בשואה ולאחריה, לעלות לארץ הקודש?
לפני השואה – היו חסידי חב"ד מברית המועצות, פולין ומדינות אחרות, שהצליחו לקבל אישורים מתאימים מהמדינות בהם גרו, וגם סרטיפיקט – אישורי עליה לארץ הקודש שהוענקו בצמצום רב על פי הכללים שהנהיגו האנגלים אשר שלטו בארץ הקודש. אבל אפשרויות העליה היו מצומצמות ביותר, כי השלטון הקומוניסטי בברית המועצות שלל בדרך כלל את אפשרות העליה לארץ הקודש, ורק מעטים קיבלו אישורי יציאה ובצד השני האנגלים סגרו את השערים ורק כמות קטנה של סרטיפיקטים חולקה בין כל היהודים בעולם שביקשו לעלות לארץ הקודש.

בתקופת השואה – מצב המלחמה והכיבוש הנאצי בפולין ובחלקים מברית המועצות, גרם לצמצום כמעט מוחלט של אופציות העליה.

בתום השואה – במסגרת הבריחה הידועה המכונה 'היציאה מרוסיה', מאות משפחות חב"דיות יצאו מברית המועצות דרך העיר לבוב, ולאחר מסע נדודים הגיעו למחנה העקורים פוקינג ומחנות נוספים בגרמניה, אוסטריה וצרפת. בתקופה זו ארץ הקודש היתה נתונה בידי השלטון האנגלי, שכאמור צמצם עד מאוד את העליה, ולמרות זאת עלתה תוכנית לעלות את החסידים הפליטים לארץ הקודש, והרעיון התממש בהסכמת אדמו"ר הריי"צ במהלך שנת תש"ט, אז חלק חשוב מהחסידים עלו לארץ הקודש, ועבורם הוקמה התיישבות חב"דית בלוד, כפר חב"ד ומוסדות חב"דיים מתאימים.

מה היחס של הרבי לנאצים?
פעמים רבות דיבר הרבי על כך, כי אי אפשר לסמוך על כך שבני אנוש יחליטו לנהוג בצדק וביושר מבלי אמונה בבורא עולם, שכן גם הגרמנים שהיו אנשי תרבות ובעלי נימוסין, מכיוון שרובם לא היו מאמינים, יכלו להגיע למצב שנהפכו לרוצחים אכזריים.

לגבי התנהגותם, כתב הרבי, כי הם הפכו לרוצחים מבהילים אפילו בהשוואה לחיות טרף ובהזדמנות אחרת התבטא הרבי כי הם נחותים אף מבעלי חיים.

בגלל התנהגותם האכזרית של הנאצים, היו שדאגו בשנים שלאחר המלחמה, להעמידם לדין. הללו שכונו "ציידי נאצים", קיבלו תמיכה מחלקים נרחבים מעם ישראל. אף ממשלת ישראל הצטרפה באופן רשמי למאבק ציידי הנאצים, ובעצמה פעלה רבות בכדי לצוד נאצים שהתפזרו ברחבי העולם. הרבי ראה בציד הנאצים "זכות" ו"שליחות גדולה".

מה דעת הרבי על ה'שילומים' מגרמניה?
הפגנות סוערות פרצו ברחבי הארץ כאשר הועלתה האפשרות לקבל 'שילומים' – סכומי עתק שגרמניה הסכימה להעביר לממשלת ישראל ולניצולים באופן אישי, כפיצוי על הסבל שסבלו בשואה.

מר מנחם בגין, אז יו"ר האופוזיציה, ניצח על המלחמה נגד ה'שילומים'. לאחר התלבטויות רבות, החליטה לבסוף הממשלה לקבל את הכספים בכדי לסייע לניצולים להשתקם ולחיות מחדש.

לאחר שהתקבלה ההחלטה, השלימו רוב הניצולים עם ההחלטה, והחלו לקבל את ה'שילומים'. ב'הסכם השילומים', היתה מעורבת "ועדת התביעות" מארצות הברית, שפועלת מאז ועד היום לקבלת 'שילומים' ליהודים פרטיים ולארגונים ברחבי העולם.

בדיעבד, לאחר שכבר החלו לקבל את ה'שילומים', הרבי צידד בעד קבלת השילומים – הן לצרכי הכלל והן באופן פרטי. לדוגמא, באגרת לרב זושא הפרטיזן (וילימובסקי), מעודדו הרבי לקחת 'שילומים'. בהזדמנות אחת אף נקט הרבי בביטוי – שלא יהיה (אצל הגרמנים) "הרצחת וגם ירשת".

באגרת אחרת מסביר הרבי בפרוטרוט מדוע אפשר לקחת 'שילומים' למרות שהדבר עלול לכאורה לגרום לקירוב דעת עם הרשעים הללו, וכן להרים את קרנם. הרבי כותב, כי במצב הנוכחי העובדה שיחיד לא יקח את השילומים לא תשנה מאומה. עוד מסביר הרבי שלפי תורה, צריך להוציא את הגזילה מהגזלן. ולטענה, כי זוהי קבלת צדקה מגויים, הרבי השיב כי זו אינה צדקה, כיון שעניים ועשירים מקבלים בשווה. באותה אגרת מזכיר הרבי שיש להפריש חומש לצדקה מהסכום שמקבלים במסגרת ה'שילומים'.

יתירה מכך: הרבי עצמו, באמצעות מר שזר ואחרים, דאג להדפסת ספרי קה"ת מכספי ועדת התביעות, וכאשר נכנסו אל הרבי נציגי ועידה זו, ביקשם לסייע להדפסת אנציקלופדיה תלמודית.

את הרב דוד העניך זקליקובסקי, עודד הרבי כמה פעמים להשיג מהגרמנים כסף רב ככל האפשר. ר' דוד שעסק בכך באינטנסיביות, הפך למומחה בהליכי קבלת הכספים מהגרמנים, עד שהרבי החל להפנות אליו ניצולים שביקשו לקבל סיוע מהשלטונות הגרמניים בנושא ה'שילומים'.

הרב הלל מדליה מאנטוורפן, הוציא ספר מזכרת בנושא השואה, ובכדי לכסות את ההוצאות חשב לבקש חסות של ועידת השילומים. הוא שאל את דעתו של הרבי על כך, שהשיבו בחיוב: "נכונה סברתו לפנות לועידת השילומים והפיצויים, בקשר להדפסת ספר המזכרת, אף שאינני יודע המצב בשנה זו אם יש להם קרן מיוחדת לתכנית זו או יש לצרפה לתכנית אחרת".

מה דעת הרבי אודות קניית תוצרת גרמנית?
ישנם יהודים שהחליטו שלא לרכוש מוצרים מתוצרת גרמניה, שכן הם ראו את העם הגרמני כולו כשותף לרציחת מיליוני יהודים. יהודי מוירג'יניה שאל את הרבי האם הנוהג להימנע מקניית תוצרת גרמניה הוא "הפגנת חולשה או הנהגה שלא כשורה?", והרבי קבע כי זהו עניין רגשי שיש להבינו:

"ברור הוא שהשאלה הנ"ל היא יותר עניין של רגש מאשר הלכה או מנהג. לכן, כמו בכל עניין של רגש, קשה להביע דעה שתתקבל על-ידי כולם. מכל-מקום, בטח אי-אפשר לקרוא להנהגה כזו 'חולשה', אדרבא, החלטה כזו דורשת רצון חזק, בפרט שהיא כרוכה בקושי כלשהו. גם אי-אפשר לקרוא להנהגה כזו 'הנהגה לא כשורה', כי מבוססת היא על ההנחה שהנהגה זו היא בכלל 'זכור את אשר עשה לך עמלק'.

כי, כידוע, האכזריות הבלתי-אנושית כו', שממנה סבלו אחינו חסרי ההגנה והחפים מפשע, לא בוצעו על-ידי קבוצה קטנה, אלא מתוך ידיעה, הסכמה ואף שיתוף-פעולה של הרוב המכריע של העם הגרמני. יתר על כן, אינני סבור שיש אחד שמאמין ברצינות שהעם הגרמני של היום הוא שונה לגמרי מהעם הגרמני של לפני שני עשורים".

כיצד הרבי ביקש להנציח את הקדושים?
הרבי העריך את המתעסקים בהנצחת הקדושים כמו גם את לוחמי הגטאות, וכפי שכתב באגרת לחברת הכנסת חייקה גרוסמן: "רואה אני ומעריך את כל אלה המתעסקים בהנצחת הקדושים ולוחמי הגיטאות, הי"ד, שאין זה (רק) בשביל שלא ישכחו הנכדים וכו' אלא כתוצאה מאמונתם בתחיית המתים…".

עוד במהלך השואה, הזדרז הרבי לבקש משני בחורים ששהו עם הרבי הריי"צ תחת הכיבוש הנאצי, שיעבירו אליו זכרונות מהתקופה ההיא. את הבקשה המיוחדת שיגר הרבי בד' חשון תש"ג, אל התמימים הרב מנחם זאב גרינגלאס והרב יוסף ויינברג, שהיו באותם ימים מתלמידי 'תומכי תמימים' במונטריאול: "ראיתי אצל ידידנו הררמ"פ שי' [משה פנחס כץ] מכתבים אחדים מהם, שבהם מזכירים ע"ד יומן ורשימות מכל העבר על כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א מסוף שנת צ"ט עד נסיעתו לכאן. אודה להם מאד אם יוכלו לשלוח לי העתקה מהנ"ל, ואפשר שיהיה בזה גם זכות הרבים, אם יש בהנ"ל ענינים שאוכל להכניס במשך הזמן בדברים הנדפסים".

הרבי מדגיש כי הוא מבקש את הרשימות, שכן אדמו"ר הריי"צ עורר להעלות רשימות מ"ימי קדם" ובמיוחד "ממאורעות וימי הרת עולם".

בניגוד לניצולים שהסתגרו בתוך עצמם, היו שמתוך הכאב הגדול החלו להעלות זכרונות אישיים; אחרים הוציאו ספרי זיכרון לקהילות יהודיות שנחרבו. ספרים אלו יצאו לאור בדרך כלל על ידי ארגונים שהקימו יוצאי העיירות; בכל ספר מצויים עשרות מאמרים שכתבו בני העיירה בתקופת טרום השואה, או גם בתקופות מוקדמות יותר.

אלא שהיהדות הדתית הפסידה במערכה על התיעוד וההנצחה. בעוד הרבנים והעסקנים הדתיים היו טרודים בהקמה מחדש של מוסדות תורה וחינוך עבור ניצולי השואה שזרמו לארץ ולארצות המערב, הרי שארגונים שאינם דתיים, ובהם יוצאי קיבוצים ודומיהם, ערכו את מרבית ספרי הזיכרון, כאשר בדרך כלל הם משתדלים להצניע את החלק הדתי של העיירה. בניגוד לרוב הספרים, ישנם כמה מספרי הזיכרון בהם מצויים מאמרים מפורטים אודות הקהילות הדתיות, ובהן גם החב"דיות.

הרב יעקב לנדא רבה של בני ברק, העלה זכרונות בספר 'קורניץ' על העיירה בה גדל בצעירותו, ואילו הרב יצחק דובער אושפאל כתב בארוכה על העיירות בהם התגוררה משפחתו – קורניץ ושווינציאן. יש עוד מאמרים אחרים, אבל הרבי לא אמר בכך די, ובמשך השנים ביקש פעם אחר פעם, להוציא ספרים שיתעדו את הקהילות הדתיות והחרדיות שחרבו בשואה.

*
המאמר מבוסס על פי סדרת חב"ד בשואה שפורסמה על ידי כותב השורות בבית משיח. אודות אדמו"רי חב"ד, ההצלה החב"דית וקהילות חב"ד בשואה ולאחריה, נכתב בפרוטרוט בסדרת חב"ד בשואה, ובספרים תולדות חב"ד ברוסיה הסובייטית, סמרקנד, היציאה מרוסיה, פעילות חוצה גבולות, חסדי ישראל ועוד.