גילויים היסטוריים על רגעי ההסתלקות

ראיין: אברהם רייניץ, בית משיח

כאשר ניגשתי אל מזכירו של הרבי, הרב יהודה לייב גרונר, וביקשתיו לספר על תקופת ההסתלקות של הרבי הריי"צ, והשנה שבעקבותיה עד לקבלת הנשיאות של הרבי מלך המשיח בי"א שבט תשי"א – לא תיארתי לעצמי כמה פרטים עדיין לא סופרו מאותם 'ימי בראשית'. מסתבר, שגם אחרי עבודת המחקר המדהימה של עורכי הספר "ימי בראשית", ששילבו את יומני התקופה עם עדויות מחסידים שהיו בשעת מעשה – עדיין רב הנסתר על הגלוי.

כיום, שישים ושש שנים לאחר יו"ד שבט תש"י, רק אחדים מזקני החסידים זוכרים ומסוגלים לספר על קורות הימים ההם. אבל אחד המיוחדים שבהם הוא הרב יהודה לייב גרונר, שזכה להיות קרוב מאוד למאורעות מתוקף תפקידו – כבר אז – כעובד עבור הרמ"ש, חתנו של הרבי הריי"צ, ומי שעתיד לקבל את נזר הנשיאות של חב"ד בדור השביעי.

משפחת גרונר הייתה מקורבת מאוד לבית הרב. מסופר, שכאשר התקיימה חגיגית הבר–מצווה של הרב גרונר בחודש אייר תש"ד, הרבי (שכונה בימים ההם 'הרמ"ש') השתתף בחגיגה, ואף נשא דרשה ארוכה במשך שעה ועשרים דקות. בסיום פנה הרבי אל הרב גרונר ושאלו: "לייבל, האם הבנת את מה שדובר?" הרב גרונר שתק והרבי הגיב: "אל לך להתבייש, גם רבים מן העומדים בצד לא הבינו"…

שעה ארוכה ישבנו עם הרב גרונר, שסיפר לנו תחילה על זיכרונותיו מההתוועדויות והיחידויות אצל הרבי הריי"צ, עד לשבת יו"ד שבט תש"י, בה קיבלו את הבשורה המרה על ההסתלקות. בהמשך (שיפורסם אי"ה בשבוע הבא), שמענו על הנהגותיו של הרבי בשנה שלאחר ההסתלקות, עד לי"א שבט תשי"א, יום קבלת הנשיאות באופן רשמי על ידי הרבי, באמירת מאמר החסידות, יסוד דור השביעי, "באתי לגני". רצינו להמשיך ולשמוע מהרב גרונר על עבודתו לצד הרבי, אך הזמן הקצר לא הספיק, ועוד חזון למועד…

[לנוחיות הכתיבה, בכל פעם שדובר אודות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, נכתב 'הרבי הריי"צ', וכאשר מדובר אודות כ"ק אדמו"ר מה"מ – נכתב 'הרבי'].

מכאן ואילך, רשות הדיבור לרב גרונר:

ביחידויות אצל הרבי הריי"צ:

"הייתה לי קצת נחת רוח מכם, אבל צריכים יותר"

הפעם הראשונה שזכיתי להכנס ליחידות אצל הרבי הריי"צ, הייתה בחודש תשרי תש"ו. הרבי הריי"צ ביקש לייסד ישיבת 'תומכי תמימים ליובאוויטש' בשיקאגו, ולצורך כך בחר חמשה בחורים צעירים בגילאי 15, ואני זכיתי להיות אחד מהם. למעשה היינו 'התלמידים השלוחים' הראשונים בארצות הברית.

הרבי הריי"צ הורה שנסע לשיקגו למחרת יום הכיפורים, ומינה את הרב יוסף ווינברג למשפיע הישיבה, ואת הרב אברהם מרדכי הרשברג לראש הישיבה. כאשר שאלנו את הרב וויינברג מתי יתחילו הלימודים בישיבה, השיב שלאחר שמחת תורה. לאור תשובתו, ביקשנו מהרב יאכיל סימפסון, הגבאי של הרבי הריי"צ, לשאול אם נוכל להשאר בחגים בבית חיינו. תשובתו של הרבי הריי"צ הייתה חד משמעית, עם מסר נצחי: "אז מ'הייטס – דארף מען פאלגען" [= כאשר מצווים – צריכים לציית].

למחרת יום הכיפורים, בשעה שבע בערב, נכנסנו ליחידות אצל הרבי הריי"צ. מכיוון שבליל יום כיפור הרבי הריי"צ לא ישן בחדרו, היו מכניסים לחדר היחידות את מיטתו, והיא עדיין הייתה שם כאשר נכנסנו ליחידות. הרבי הריי"צ בירך אותנו לקראת השליחות.

לפני פסח הרשה לנו הרבי הריי"צ לחזור לעשות את החג עם המשפחה. לאחר החג, שאלתי את הרב סימפסון באם נוכל להכנס שוב ליחידות לפני נסיעתנו חזרה לשליחות. הרב סימפסון לא הסכים, מכיוון שרק לפני כמה חודשים היינו ביחידות. ביקשתי שלפחות ישאל על כך את הרבי הריי"צ, ואחר ששאל – קיבל הוראה להכניס אותנו ליחידות, למחרת בשעה 2 בצהריים.

כאשר נכנסנו, שאל הרבי הריי"צ: מתי אתם נוסעים? השבנו שהיום, ואמר הרבי הריי"צ (תרגום תוכני מאידיש): נסיעתכם לשיקאגו יש בה עניין כפול: אתם נוסעים עבור עצמכם, ולהראות 'דוגמא' מהו תלמיד בתומכי תמימים. תלמיד בתומכי תמימים צריך להתנהג על פי חסידות, לא רק על פי תורה, אלא תלמיד של תומכי תמימים צריך להתנהג גם על פי חסידות. הייתה לי קצת נחת רוח מכם, אבל צריכים יותר. שמעתי שאתם חוזרים מאמרים, הייתה לי נחת רוח מכך. צריכים באמת לחזור, אבל בכך לא די. צריכים לפעול. אם חוזרים מאמר העוסק בענייני 'עבודה', צריכים לפעול ב'עבודה'. צריכים ללמוד ולהיות מסורים ללימוד, ולפעול בלימוד. לא מדברים על זמנים אחרים, בזמן המנוחה צריכים לנוח, אלא שצריכים לעשות בלימוד בפועל ממש. צריכים לרצות ללמוד, ולהיות יכולים ללמוד.

והוסיף הרבי הריי"צ: אינכם נוסעים עם הכוחות שלכם. מעניקים לכם כוחות.

לסיום אמר הרבי הריי"צ: ברצוני להעיר את תשומת לבכם ולברך אתכם, התלמידים של הישיבה שלכם, והצעירים של שיקאגו. הצליחו בשליחותכם. סעו לשלום והיו בריאים בגשמיות וברוחניות.

מלבד שתי יחידויות אלו, זכיתי להיות בעוד שתי יחידויות.

לקראת תשרי תש"י, הרב שמואל לוויטין, שהיה משפיע ראשי בישיבת תומכי תמימים המרכזית ב–770, קרא לי עם עוד שני בחורים, וסיפר שלאחרונה אמר הרבי הריי"צ שברצונו להפסיק לקבל ליחידות, מכיוון שהיחידות נוסדה על ידי אדמו"ר הזקן בעיקר עבור עניינים רוחניים, ורק שלפעמים מנצלים את זה גם לעניינים גשמיים. אולם לאחרונה רוב הבאים ליחידות שואלים רק בעניינים גשמיים… לאור הדברים, הורה לנו הרב לוויטין על 'סדר עבודה' לחודשים הבאים, ואמר שאחר–כך יסדר לנו יחידות, וידריך אותנו על מה לשאול ולבקש בענייני עבודת ה'.

יום כיפור תש"י

הרבי הרש"ב מבקר בחדר הרבי הריי"צ

בכל שבת ויום טוב, וגם בימים הנוראים, היו מתפללים בחדרה של הרבנית שטערנא שרה, הצמוד לחדרו של הרבי הריי"צ, והרבי הריי"צ היה יוצא מחדרו למניין רק לקריאת התורה ותקיעות בראש השנה, ולמפטיר יונה ביום הכיפורים.

[במאמר המוסגר: כאשר הרבי הריי"צ קבע את דירתו ב–770, סידר שאמו תהיה בצמוד לחדר היחידות, באומרו שעליו להיות לידה. כאשר הסתלקה בי"ג שבט תש"ב, שהה הרבי הריי"צ בשיקאגו, וכאשר חזר אמר לרב שמואל לוויטין: לא הייתי צריך לנסוע, לא הייתי צריך להשאיר את אמא לבד. אילו הייתי כאן, הכל היה ממשיך…].

ביום כיפור תש"י, השתתפתי במניין המיוחד הזה, יחד עם זקני החסידים כמו הרב שמואל לוויטין, הרב ישראל ג'ייקובסון, הרב יוחנן גורדון, הרב משה דובער ריבקין, הרב בערל חסקינד ועוד. תמיד הרבי הריי"צ הקפיד שיתפללו מנחה לפני השקיעה, ובאותה שנה הגיע זמן השקיעה, והרבי הריי"צ טרם יצא מחדרו. ר' ישראל ג'ייקובסון אמר בלחץ: 'די זון גייט באלט אונטער' [= השמש עומדת לשקוע]… הרגיע אותו ר' יוחנן גורדון: ישראל, לקב"ה יש שני 'זון' ['זון' באידיש מתפרש גם כשמש, וגם כבן] – יש לו 'זון' אחד כאן, ו'זון' אחד שם, וה'זון' שכאן מנהיג את ה'זון' שם…

לפועל, בשעה מאוחרת מאוד יצא נכדו של הרבי הריי"צ, ואמר: הסבא הודיע שהפעם לא ייצא מחדרו, אלא קריאת התורה והמפטיר יתקיימו בחדרו, ורק עשרה אנשים יהיו בחדר. והסבא אמר מיהם העשרה: הסבא, אבי (הרש"ג), דודי (הרמ"ש), אני, בעל קורא, כהן, לוי, בעל מוסף,  בעל נעילה, ועוד אחד. וחוץ מהם – שאף אחד לא ייכנס.

הרבי הריי"צ הרשה להשאיר את דלת חדרו פתוחה, כדי שהחסידים שנותרו בחדר הרבנית יוכלו לשמוע ולהשתתף במניין. אני עמדתי הכי קרוב לחדר היחידות, במבואה הקטנה שבין שני החדרים, וכך למעשה יכולתי לראות את הרבי הריי"צ בכל זמני התפילות.

החזן במנחה היה הרה"ח ר' אברהם זיסקינד, שהיה 'עובד' והתפלל בדרך כלל מאוד במתינות. מכיוון שהשעה הייתה מאוחרת, אמר לו הרבי: ר' אברהם, תזרז את התפילה. הוא החל למהר בתפילתו, ואז ביקש הרבי הריי"צ להעביר כי הוא אינו מרוצה: מדוע ממהרים?! שיתפללו בנחת. אחר–כך בנעילה ניגש לעמוד הרה"ח ר' שמואל זלמנוב, ומכיוון שהיה מאוחר מאוד, והרבי לא רצה להאריך את הצום של הרבי הריי"צ, אמר לר' שמואל: חותני אמר בנוגע למנחה, לא על תפילת נעילה. תזדרז. לא חלפו כמה רגעים, ושוב הוציא הרבי הריי"צ מסר: הרי דובר שלא יזדרזו… לפני שניגנו מארש נפוליון, ביקש הרבי הריי"צ שכל אחד ישיר הכי גבוה שהוא יכול, וכמה שיותר לאט. לפועל הכל היה לאט, והתפללו תפילת ערבית של מוצאי הצום כשעה תמימה לאחר צאת הצום!

במוצאי יום הכיפורים, בעת ההתוועדות שנערכה בשעת הסעודה, סיפר הרבי הריי"צ שאביו – הרבי הרש"ב – דיבר פעם במוצאי יום הכיפורים אודות חוש הציור, ובאותו מעמד אמר "ביום כיפורים זה הרגשתי את העניין במוחש". כאשר שאלוהו מה כוונתו במוחש, ענה: ראיית פני הרב. והוסיף הרבי הריי"צ: משמע, שבאותו יום הכיפורים ראה אבי משהו שאחרים לא רואים אותו, וכאשר עומדים בכאלו "ד' אמות" צריכים להיות "גאר אן אנדערער" [= אחרת לגמרי].

לאחר שהתוועדות הסתיימה, ירדנו עם הרבי במדרגות העץ הפנימיות. לפתע פנה הרבי לר' שמואל לוויטין, ואמר: עכשיו, הכל מובן מדוע איחר הרבי הריי"צ את זמן מנחה. הרבי הרש"ב היה היום אצל הרבי, ולכן לא יכל להתחיל מנחה כל זמן שאביו נמצא בחדרו. ומכיוון שהרבי הרש"ב התגלה כאן, לא רצה לצאת מחדר זה, וגם לא רצה שכל אחד ייכנס לחדר, רק מניין מצומצם. כעת הכל מובן…

בהתוועדויות הרבי הריי"צ:

"קשה לעזוב התוועדות חסידית"

מכיוון שהתגוררנו בקרבת מקום ל–770, בשכונת ברונזוויל המרוחקת רק חצי שעה הליכה מבית חיינו, היינו מגיעים לרבי הריי"צ בכל פעם שהתקיימה התוועדות. עם השנים, הקהל הלך וגדל, ומכיוון שהרבי הריי"צ קיים את ההתוועדויות בביתו שבקומה השניה של 770, המקום היה מוגבל, ולא כולם יכלו להיכנס. אבל אני זכיתי פעמים רבות להיות 'בקודש פנימה', בזכות עבודתי לצד הרבי, שנקרא בימים ההם 'הרמ"ש'.

בשמחת תורה תש"י, כאשר הגעתי בבוקר ל–770, אמר לי הרבי להמתין ליד חדרו, והוא כבר יכניס אותי לדירתו של הרבי הריי"צ. כאשר עלינו למעלה ב"מדרגות של עץ" (כך קראו למדרגות הפנימיות, שנועדו לשימוש אנשי הבית, בשונה מהמדרגות הציבוריות שנקראו "מדרגות של ברזל"), הרבה חסידים המתינו בתקווה להכנס. הרבי נעמד ליד הדלת, וכשהוא חוסם בידו את הכניסה אמר: אף אחד לא יכול להכנס, מלבד אחד. ואיפשר לי להכנס. לאחר התפילה אמר לי הרבי: יהיה קשה להכניס אותך שוב, ולכן אל תרד למטה, אלא הישאר כאן ואני אוציא אותך ידי חובת קידוש, ואתן לך משהו לסעודת יום טוב.

ההתוועדות שהתקיימה לקראת מוצאי היום, הייתה מיוחדת במינה. באותה שנה, במהלך חול המועד, הרבי הריי"צ לא הרגיש טוב, והבהילו עבורו את ד"ר ווילדער, הרופא שטיפל ברבי הריי"צ מאז בואו לניו יורק, שסבו היה הרופא של הרבי המהר"ש. לאחר שהרופא בדק את הרבי הריי"צ, הוא אמר כי הוא יודע שקשה לבקש זאת, אבל בכל זאת הוא מבקש שהרבי הריי"צ לא יתוועד בשמחת תורה. לאחר שהבין שזה בלתי–אפשרי, אמר: בסדר, אבל לא יותר מארבע שעות. זו הייתה בקשה חריגה, שכן התוועדויות שמחת תורה היו נמשכות לפחות 5–6 שעות, ופעם אחת אף זכור לי שסיימו את ההתוועדות בשעה 5:00 בבוקר!

לפועל, ההתוועדות החלה בשעה 5 בערב, וכאשר הגיעה השעה 9, והרבי הריי"צ המשיך להתוועד, נכנסה בתו הבכורה וביקשה להעביר לאביה שעון, כדי לרמוז שעליו לסיים את ההתוועדות. כאשר השעון הגיע לרבי הריי"צ, הוא הכניס את השעון לכיסו והתעלם מהרמז… היא נעמדה איפוא ליד הרבי הריי"צ, ובתחילה הוא לא הרגיש בה. רק כעבור זמן מה פנה אליה ואמר: חנה'לה, וואס קאן איך טאן פאר דיר [= מה אני יכול לעשות עבורך]? היא נענתה ואמרה: אבא אמר שאחרי 4 שעות יסיים… אמר הרבי הריי"צ: קשה לעזוב התוועדות חסידית, אבל אף על פי כן, אשתדל לקצר.

לאחר שיצאה אמר הרבי הריי"צ שיחה נוספת, ואחר–כך הורה לנגן את ניגון הכנה ואחריו ניגון ד' בבות של רבינו הזקן. לפני שהחלו לנגן הורה: שכל אחד ינגן כמה שיותר גבוה, ובנחת.

בדרך כלל, במהלך ההתוועדות, נשען הרבי הריי"צ על גב הכסא, אולם כאשר החלו לנגן הטה את גופו הק' קדימה, ודמעות רבות החלו ניגרות מעיניו. ממש כמו מעיין של דמעות זרם מעיניו במשך כל זמן הניגון.

החזרה על ההתוועדויות

האות יו"ד חסרה ב'שליט"א'

החוזרים הקבועים בהתוועדויות הרבי הריי"צ, היו הרב שמואל זלמנוב (שכתב את ההנחות), והרב מרדכי מנטליק. גם הרב מענדל טננבוים סייע בחזרה.

החזרה נערכה בזאל הקטן, מיד לאחר ההתוועדות. בכל פעם, לאחר סיום ההתוועדות, ירד הרבי לזאל הקטן ואמר לנוכחים: חותני ביקש להכין רשימה מהשיחות ששמעו זה עתה. לאחר שסיימו לכתוב את ה'הנחה' העברנו עותק לרבי הריי"צ, שהגיה אותו.

במסגרת עבודתי לצד הרבי, זכיתי להכין לדפוס את רשימת השיחות של הרבי הריי"צ בשנים ההן. הרבי נתן לי את הגהותיו של הרבי הריי"צ על ה'הנחות', ומעניין לציין שהיו פעמים שהרבי הריי"צ העביר איקס על דף שלם, וכתב מעבר לדף עניין חדש שלא נאמר כלל בהתוועדות. וכך יצא שהיו דברים שנאמרו בהתוועדות, אך מעולם לא נדפסו, ולאידך – בשיחה הנדפסת היו חלקים שלא נאמרו בשעת ההתוועדות.

קונטרס המאמרים 'באתי לגני' ליו"ד–י"ג שבט, נדפס בערב שבת שלפני ההסתלקות, והרבי הספיק להכניסו לרבי הריי"צ לפני כניסת השבת. היו ששמו לב לטעות דפוס בהקדמה למאמר: בתואר 'שליט"א' לאחר שמו של הרבי הריי"צ, הייתה חסרה האות י'…

היחידות היומית של הרבי

"אני יוצא כעת מהרבי, והרבי אמר…"

בכל יום היה הרבי נכנס לחותנו הרבי הריי"צ. הרבי לא וויתר על כך בשום פנים ואופן, וגם כאשר הרבנית חיה מושקא נסעה בימי הקיץ החמים לפאראקוויי, והרבי נסע לבקרה – הקפיד הרבי לחזור בכל ערב ל–770, כדי לא להחמיץ את ההזדמנות להכנס לרבי הריי"צ. באותן שנים הלך הרבי עם חליפה קצרה, אולם ביומי דפגרא היה מביא עמו סירטוק, מניח אותו בקומה השניה, ולפני שהיה נכנס ליחידות היומית אצל הרבי הריי"צ – לבש את הסירטוק.

לפעמים, לאחר היחידות אצל הרבי הריי"צ, ירד הרבי לזאל הקטן ואמר דברים ששמע מחותנו. כך למשל זכור לי שפעם נכנס ולאחר שדפק על השולחן כדי שיהיה שקט, אמר: אני יוצא כעת מהרבי הריי"צ, ואמר שכעת היה אצלו האבא, הרבי הרש"ב נ"ע, ואביו שאל אותו: כיצד ייתכן שבבית המדרש שלך מדברים בשעת קריאת התורה?!

ההתוועדויות לפני הנשיאות

רבי ומשיח, משיח ורבי. זה דבר אחד!

עוד לפני הנשיאות התוועד הרבי עם החסידים בכל שבת מברכים, וכן בשמחת בית השואבה וביומי–דפגרא. בשבת אויפרופעניש, היה הרבי מבאר את תוכן שמו של החתן, אחר–כך את תוכן שמה של הכלה, ומקשר ביניהם. אחר–כך הסביר את הקשר התוכני בין שמות אבי החתן לאבי הכלה. הכל בגאונות עצומה תוך ציטוט מובאות מכל חלקי התורה בקשר לשמות אלו. מעניין, שאחרי תש"י הפסיק הרבי מנוהג זה.

בי"ב תמוז האחרון, שחל בשבת קודש – ההתוועדות של הרבי הריי"צ התקיימה ביום ראשון י"ג תמוז, ובשבת אחרי התפילה התיישב הרבי והחל להתוועד. בתחילת ההתוועדות אמר הרבי: באמת, אסור לדבר עכשיו, כי הרבי נמצא כאן ואיך אפשר לדבר בנוכחות הרבי. אלא בגלל שהרבי רוצה שנתוועד, לכן מתוועדים. והוסיף הרבי, שיש בזה מעלה: מכיוון שהרבי הריי"צ מתפלל עכשיו, הרי הדיבורים שלנו יתעלו על ידי הרבי הריי"צ. מה שהוא חושב שזה טוב, הוא יעלה למעלה, ומה שהוא חושב שלא טוב – יזרוק…

באותה התוועדות דיבר הרבי בקאך מיוחד על כך שהרבי הריי"צ הוא המלך המשיח. בין השאר אמר: יש לי על כך ראייה מר' אברהם פריז. וסיפר הרבי, שלאחרונה קרא הרבי הריי"צ לר' אברהם והורה לו לחזור לארץ ישראל. ר' אברהם התקשר לרבי וביקש לקבל ברכת פרידה. הרבי אמר לו שהוא יכול להכנס למשרד, אבל הוא התעקש על פגישה רשמית בבית הרבי. בסיום הפגישה איחל ר' אברהם פריז לרבי: שנפגש עם הרבי בארץ הקודש. 'שאלתי אותו', סיפר הרבי, 'מדוע אינך מאחל שנפגש עם משיח בארץ הקודש?'. כאן פנה הרבי לנוכחים ושאל: אתם רוצים לדעת מה ר' אברהם אמר? והמשיך הרבי וציטט את תשובתו של ר' אברהם פריז: 'רבי ומשיח, משיח ורבי, זה דבר אחד! כאשר אומרים רבי – מתכוונים למשיח, וכאשר אומרים משיח – מתכוונים לרבי, ואין צורך לכפול ולחזור'. סיים הרבי את הדברים: 'יש לי ראייה שאפשר לומר שהשווער הוא המשיח!'.

[כדי להבין את מעלתו של ר' אברהם פריז, ראוי לציין לסיפור הידוע, שבערב חג השבועות תש"ד מסר לו הרבי הריי"צ לתקתק מאמר לחג השבועות. כרגיל אצל הרבי הריי"צ, לפעמים הורה להעתיק קטע מתוך מאמר קודם, כאשר הוא מציין מהיכן עד היכן להעתיק. ר' אברהם מיהר מאוד בהקלדת המאמר, ובמקום להעתיק את הקטע המדובר – תקתק את הוראת הרבי הריי"צ כלשונה, וכך נדפס המאמר… בהתוועדות החג אמר הרבי הריי"צ, שמכיוון שנכנסה טעות במאמר – לכן, למרות שמאז תש"א לא אמר מאמרים, הרי כעת יאמר מאמר. וסיים הרבי הריי"צ: וטעות של ר' אברהם פריז – גם צריכים ללמוד…].

רגעי ההסתלקות

הרבי זעק "ראַטעוועט מיר" [=הצילו אותי]

בשבת קודש יו"ד שבט תש"י, בשעת ההסתלקות היו בבית חיינו רק חסידים בודדים. את מה שאירע באותן שעות קשות שמעתי אחר–כך מהאחות הרפואית שהייתה בדירת הרבי הריי"צ, וכן מהרה"ח ר' שמואל לוויטין שהיה נוכח במקום.

האחות סיפרה, שכאשר נכנסה בבוקר לחדר היחידות, ראתה את ראשו הקדוש שמוט על השולחן. היא ניסתה להעיר את הרבי הריי"צ, ולאחר שלא הצליחה מיהרה לקומה השלישית לקרוא לבתו הבכורה, שכאשר ראתה את המצב מיהרה לשלוח את הבחור שלום בער אייכהורן (ששהה בבית הרבי), לקרוא בדחיפות לד"ר זליגסון שהתגורר בקרבת מקום.

כאשר ד"ר זליגסון הגיע, בשעה רבע לשמונה, הוא הורה להעביר את הרבי הריי"צ למיטתו בחדר השינה, וניסה לייצב את מצבו.

רגעים אחדים לפני ההסתלקות, התרומם הרבי הריי"צ מעט מהמיטה, וזעק: "ראַטעוועט מיר! ראַטעוועט מיר!" [= הצילו אותי! הצילו אותי!]… אחר–כך נשכב חזרה, וכעבור רגעים בודדים ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלוקים.

הרבי הדגיש אחר–כך, שבשעת יציאת הנשמה היו במקום כהן (שלום בער אייכהורן), לוי (הרב שמואל לוויטין) וישראל (ד"ר זליגסון).

הרב שמואל לויטין שלח מישהו לקרוא לרבי מביתו, וכאשר הרבי הגיע, הורה להודיע לכל אנ"ש הגרים בסביבה. אנחנו, כאמור, היינו גרים במרחק חצי שעת הליכה, וכאשר הגיעה אלינו הבשורה המרה, סירב הרב מענטליק להאמין, ואמר: זה לא ייתכן. בוודאי יש כאן טעות… הוא ביקש שלא להודיע על כך לאבי, שהיה קשור מאוד לרבי הריי"צ, והיה חשש לבריאותו.

המומים ומזועזעים צעדנו במהירות ל–770, מסרבים לקלוט ולהאמין לידיעה המרה. כאשר הגענו לבית חיינו וראינו את פניהם החפויות של החסידים, התחלנו לקלוט את המצב. מכיוון שכבר עבדתי עם הרבי, הורה לי הרבי לעמוד לצידו, כדי שאם יהיה צורך בשליחות מסויימת, אוכל לבצעה מיידית.

בשעה 2 לערך, הורה לי הרבי לקרוא לד"ר זליגסון. ירדתי למטה, והוא לא היה. קראתי איפוא לד"ר נס שהיה במקום, ואמרתי לו: הרמ"ש רוצה לראות אותך. כאשר הוא נכנס לחדר השינה של הרבי הריי"צ, הורה לי הרבי לצאת מהחדר, ובמשך רגעים אחדים שהו שם שניהם לבדם.

לאחר שיצא מהחדר, סיפר לי, שהרבי ראה תזוזה כלשהי בגופו של הרבי הריי"צ, ואמר לרופא שנראה שיש בו עדיין נשמה. ואולי כל הקביעה על ההסתלקות היא טעות… 'בדקתי שוב את הלב', אמר לי ד"ר נס, 'ואמרתי שאין ספק שהייתה הסתלקות, והתזוזה שנראתה היא תוצאה של רוח שעדיין נשאר בגוף כמה שעות לאחר הפטירה'. וסיים ד"ר נס: 'הרמ"ש מסרב להאמין שחותנו הסתלק'…

כעבור שעתיים בערך, קרא הרבי לגיסו הרש"ג, החזיק אותו תחת זרועו והחל לצעוד עמו בפרוזדור בקומה השניה. למרות שאף אחד לא היה לידם, הם לא דיברו, אלא שתקו וצעדו כך הלוך ושוב, במשך כחצי שעה. ובכל הזמן הזה, הרבי אוחז בזרועו של גיסו.

במהלך התפילות הרבי נשאר למעלה, וביקש ממני שכאשר המניין למטה יגיעו בתפילה לקדיש יתום, שאקרא לו כדי שיאמר את הקדיש.

במהלך השבת לא ראינו את הרבי בוכה. במוצאי שבת, אחרי הקדיש האחרון, יצא מהזאל הקטן לכיוון המעלית, ואז נעמד ליד המעלית והחל להתייפח בקולי קולות. ממש בכי קורע לב.

אחר–כך ביקש לקרוא למזכיר ר' משה לייב רוטשטיין, והורה לו להודיע לאנ"ש בכל רחבי תבל על הבשורה המרה. במקביל, ביקש שהחברה קדישא יקבעו את שעת ההלווייה, ושיעדכנו בזה את אנ"ש מערי השדה שרוצים להגיע להלווייה.

הרבי הורה שרק אנ"ש יתעסקו בכריית הקבר, ולא הפועלים הגויים. כמו כן ביקש הרבי שיכינו את הארון מהסטנדר של הרבי הריי"צ.

בלילה, הרבנית נחמה דינה ביקשה להעביר את הרבי הריי"צ מחדר השינה לחדר היחידות, שם ערכו זקני החסידים את הטהרה. לאחר הטהרה הרבי אמר שיתנו רשות לכל אחד שנמצא לעבור ליד הארון ולבקש מחילה. ארונו של הרבי מונח על שני ספסלים, ומסביב עמדו בני המשפחה וזקני החסידים. נכנסים בדלת שמהפרוזדור, ויוצאים מהדלת השניה. את התחושות והרגשות באותם רגעים קשים ומרים – אי אפשר לתאר.

בשעה 12:30 החל מסע ההלווייה. כאשר הוציאו את הארון מ–770, עמד הרבי בקומה השניה, ליד החלון בחדרה של הרבנית שטערנא שרה. כשהארון הגיע קרוב לרחוב ברוקלין, ירד הרבי, וכמובן שפינו עבורו מקום עד שהגיע ליד הארון. בתחילה ביקש הרש"ג שיצעדו ברגל עם הארון עד לבניין הישיבה ברחוב בדפורד, אבל לאור הלחץ והדחיפות, השוטרים אמרו שזה בלתי אפשרי. שאלו את הרבי, ואמר שיסעו במכונית עד לישיבה.

על הארון היה מונח הסירטוק השבתי של הרבי הריי"צ, העשוי משי. כאשר הכניסו את הארון לקבר, נעלם בגד המשי… הרבי שאל בקול: היכן הבגד של השווער? ואמר: לא אניח לכסות את הארון ולסיים את הקבורה, עד שיחזירו את הבגד. פתאום, מאי–שם, נשלף הבגד והונח על הארון.

לאחר הקבורה אמרו הרבי והרש"ג קדיש. הרבי קרע קריעה, וכאשר חזרנו ל–770 אמר שכולם יעשו קריעה, וישבו רק שעה. למחרת אמר הרבי, שכל אלו שעשו קריעה – יאחו את הקריעה, כי לא צריכים ללכת עם זה. אבל הרבי עצמו הלך כך עד לסיום השבעה.

למחרת הלוויה, קרא לי הרבי ואמר: "מעתה, תהיה לך עבודה אחרת לגמרי". ואני הבנתי זאת היטב היטב.

(המשך הזיכרונות – בשבוע הבא בע"ה)

* * *

כאשר הרמ"ש הורה להכריז "כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א"

מספר הרב גרונר:

בראש השנה תש"ב, לאחר שחזרנו מהתהלוכה לאמירת 'תשליך' בגן הבוטני, נעמדנו מול 770, והרבי ביקש מהרה"ח ר' יעקב–יהודה העכט, שהיה אז בחור צעיר עם קול גבוה, שיעמוד על אחד הספסלים בשדרה, ויכריז מספר הכרזות כפי שהרבי יאמר לו, וכל הציבור יענה אחריו. הרבי הורה לו לומר 'אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה', 'אבינו מלכנו אבינו אתה', ועוד כמה נוסחי 'אבינו מלכנו' מיוחדים, ואז הורה לו לומר כך:

אבינו מלכנו, שלח רפואה שלימה לכבוד קדושת אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח שליט"א!

ברגע הראשון, הרב העכט חשש לחזור על הנוסח הזה, ואמר לרבי שאינו יכול להכריז כך. אמר לו הרבי: אם כך, תרד מהספסל, ואני אעלה עליו ואכריז…

כיוון שראה שמנוי וגמור עם הרבי להכריז את ההכרזה – אמר הרב העכט שהוא יכריז. הוא נעמד על הספסל, והכריז בקול גדול כאשר הציבור כולו חוזר אחריו מילה במילה.

[בראלי שהתקיים בכ"א אלול תשד"מ, סיפר הרב העכט בפני הרבי את עיקרי הדברים (בלי לחזור על הנוסח המלא של ה'אבינו מלכנו'), וביקש מהילדים כולם לעמוד ולהכריז "אבינו מלכנו, שלח לנו גואלנו משיח צדקנו במהרה בימינו". באותה הזדמנות הוסיף הרב העכט וסיפר, שבאותו זמן שהכריז את הכרזותיו, הרבי הריי"צ הביט מחלון חדרו על קהל החסידים שהתאסף מול 770. א.ר.].