לקראת י'-י"א שבט: התקשרות כדרך חיים • מרתק

מנחם זיגלבוים, מגזין בית משיח

בליובאוויטש של הדור השביעי, י' שבט הפך במרוצת השנים ליום גדול ומיוחד, יום שדורש הכנה בטרם כניסתו.

"מי שטרח בערב שבת – לימדונו חז"ל – יאכל בשבת". ההכנה מביאה לידי תוצאה, והיא חלק בלתי נפרד מהעניין.

שבעים וחמש שנים חלפו מאז הסתלקותו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע, והתחלת נשיאותו של הרבי מלך המשיח, נשיא הדור השביעי. שבעים וחמש הוא מספר חשוב ונכבד שביכולתו לעורר את החסידים, נשיהם וטפם, להיות ערוכים ומוכנים ליום הזה, לקבל מחדש את מלכותו ונשיאותו של הרבי. עמדו הכן כולכם!

כיוון שכך, פנינו אל המשפיע הרב נחמיה סגל, איש חינוך והשפעה מזה שנים רבות, וביקשנו להתכונן עמו בצוותא חדא ליום הגדול, יום ההכתרה.

להתוועדויותיו של הרב סגל יצא שם טוב בקהילות אנ"ש בארץ הקודש. משפיע שדבריו נאים ופירותיו מתוקים עוד יותר. זו האווירה בה גדל הרב נחמיה, בית של השפעה – הלא אביו הוא הרב יוסף יצחק סגל, המשפיע הוותיק בישיבת 'תומכי תמימים' במגדל העמק. גם תלמידיו ומושפעיו של הבן, הרב נחמיה, בישיבת 'תומכי תמימים' באור יהודה, מקבלים ממנו מלא חופניים שפע של חיות והדרכה חסידית.

הכנה נכונה

הרב סגל, עם מתיקות דבריו וקולו הרך, אינו 'מעגל פינות' ולא 'עושה הנחות'. הוא תובע ממושפעיו לגעת בנקודת האמת הפנימית ולהביא אותה לידי ביטוי בחיי היום יום, בלימוד ובעשיה השוטפת.

אכן כן, זו השעה הכשרה לקבל הדרכה והכוונה – כיצד ראוי לנצל את הימים שנותרו עד לי' שבט תשפ"ה, ולהבין את גודל היום ומעלתו.
אנחנו עומדים פחות משלושים יום קודם 'ראש השנה להתקשרות' – י' שבט. השנה זו גם שנה מיוחדת, שכן בה ימלאו 75 שנים מאז הסתלקות אדמו"ר הריי"צ נ"ע והתחלת נשיאותו של הרבי מה"מ. איך חסיד צריך להכין את עצמו לקראת יום הזה?

המילה "הכנה", כפי שהיא נתפסת אצל אנשים, משמעותה אני מתכונן ליום הזה. כמה? שבוע, שבועיים או שלושה לפני התאריך – כל אחד אליבא דנפשיה. וכשהיום הזה יגיע, נוודא שהוא עבר כמו שצריך. יש הכנה לשבת באמצעות נקיון ובישולים, יש הכנה לפסח בקניות וניקיונות כדי שנגיע ליום המיועד כשאנו מוכנים.

אך י' שבט זה סיפור אחר: י' שבט זה לא עוד יום. נכון, אפשר להתכונן לי' שבט על ידי שנלמד קצת 'באתי לגני', נשמע קצת על הרבי, נעבור על הפארברענגען של י' שבט תשי"א וזה יכניס אותך לי' שבט.

מספרים כי פעם הגיע יהודי למחרת שביעי של פסח לבית הכנסת המרכזי בכפר חב"ד, וראה כיצד מוציאים משם פחים מלאים, לאחר 'סעודת משיח' שהתקיימה ביום האתמול. הלה התפלא ושאל "מה היה פה אתמול?" והגבאי הרב מרגולין ענה לו בחריפות: "אתמול עשו כאן יארצייט למשיח"… מהו יארצייט? פעם בשנה, כשמגיע התאריך, מזכירים פלוני ואלמוני.

גם אצלנו תתכן מציאות בה אנו נחשוב: אני אעשה משהו כדי שי' שבט לא יהיה יום חלול. אני אבוא באותו יום להתוועדות, אני אפילו אלבש סירטוק בבוקר ואשמע את ה"באתי לגני" במעריב, בשחרית ובמנחה. אבל עדיין זה יישאר בגדר 'מקיף'.

המילה "הכנה" – פירושה להתכונן נכון לעניין לשמו מתכוננים. זאת אומרת, אני מתכונן לי' שבט באופן כזה שי' שבט יהיה עבורי יום בעל משמעות עמוקה: זה היום בו הרבי קיבל עליו את הנשיאות, ולגביי – זה היום שבו הנשיאות של הרבי מתחדשת אצלי עוד הפעם מחדש. ההתקשרות שלי תהיה אחרת מכפי שהייתה עד כה. תשפ"ה לא תהיה קשורה לתשפ"ד או לתשפ"ג, כי כל ההתקשרות שלי תעלה מדרגה.

כולנו מכירים את השיחות של הרבי בהן הוא מחדד ומדגיש מעלתן של שנים מסוימות: שנת המאתיים לבעש"ט, שנת המאה החמישים לאדה"ז, שנת השלושים להילולא, וכן הלאה. מה זה 'שנת'? הנה מתחילה שנה חדשה. שנה מלשון שינוי. כלומר, מתחילה כעת שנה חדשה שהולכת להיות אחרת, שונה מקודמתה, וזה אומר שהחיים הולכים להיות אחרת…

כך בכל מועד שצריך להתכונן אליו, ובפרט בנוגע לי' שבט: בי' שבט הרבי מלך המשיח הראה את חשיבות ההכנה עוד יותר מאשר בימים טובים אחרים. בכל שנה הרבי לוקח 'אות' מהמאמר "באתי לגני", ואומר כביכול: עם זה אנחנו הולכים לחיות השנה, וזה הולך להיות אות אחרת, מהות שונה, מבשנה שעבר. כלומר, משהו פה משתנה.

ישנו סיפור שאדמו"ר הריי"צ ביקש פעם מהחסיד ר' ישראל נעוולער להישאר ער כל ליל שישי וללמוד. פעם הרבי הריי"צ שאל אותו איך הוא מתכונן לזה, והוא השיב כי הוא נח לפני כן. הרבי הריי"צ שאל אותו בפליאה: איך אפשר להתכונן ללמוד על ידי שינה?

הרעיון הוא – אני אכן צריך לנוח או לישון, אבל זו לא ההכנה המתאימה.

כאן חסיד צריך לשאול את עצמו מהו י' שבט שלי? זה יכול להיות יום שבו אני נזכר בכך שהרבי קיבל את הנשיאות, אז בוא נמצא איזשהו סקופ הקשור לרבי, איזה רעיון חדש, איזו תפילה הקשורה ל'התקשרות'; בוא נשמע איזו הקלטה של תפילה מיוחדת שהרבי התפלל, או הקלטה של מילים שהרבי אמר בהזדמנות מיוחדת – משהו חדש שלא שמעו אף פעם, וזה יתן לי חיות חדשה. זה יפה, זה זה נחמד, אבל אין בכך שום מהות פנימית, ובאופן הזה גם יישאר אצלך היום הזה…

אבל אם י' שבט זה יום שבו אני מחדש את ההתקשרות שלי אל הרבי כנשיא, יום שבו אנחנו חיים את הרבי עוד יותר – אז כל ההכנה צריכה להיות שונה. ההכנה שלך היא זו שיוצרת את מהות העניין בהתאם.

שהרבי יהיה חלק בלתי נפרד מחיינו

למה באמת י' שבט שונה מאשר י"ט כסלו, למשל, או תאריכים חב"דיים אחרים, שההכנה אליהם צריכה להיות שונה ו'חזקה' יותר?
אפשר לומר על זה הסברים שונים, אבל אתמקד בפירוש מילה 'התקשרות', כי המילה התקשרות היא המילה הכי משמעותית.

למעשה, יש עוד חוגים נוספים שיש אצלם את המושג 'רבי': הם נוסעים לרבי והם חוזרים מהרבי, וכו' – אבל המילה התקשרות לא נמצאת בלקסיקון שלהם. יש שם 'דבקות', 'נסיעה' וכו', אבל 'התקשרות' זה לא מושג שקיים.

מה ההבדל בין 'דבקות' ל'התקשרות'?

אפשר להבין את מהות העניין על פי עצם המילה. גם בחסידות רואים לפעמים את המושג 'דבקות' ולפעמים רואים 'התקשרות'. יש מאמרים בל"ג בעומר המדברים על שתי הדרגות הללו – אבל בתרגום הפשוט של המילה, 'דבקות' פירושה – אני דבר אחד ואתה דבר שני, ואנחנו לוקחים דבק שהוא מציאות שלישית, ועל ידו אנחנו מדביקים את שני המרכיבים הראשונים.

לעומת זאת 'התקשרות' זה לא שיש פה גוף שלישי המחבר בין השניים – אלא שהשניים עצמם מתקשרים זה לזה. בדוגמה של שני חוטים שנקשרים זה לזה והופכים לדבר אחד. זה לא שיש פה מציאות שלישית נוספת.

הרבה פעמים כשמדברים על הרבי, אז אנשים לומדים איזושהי תורה של הרבי. את זה עושים גם בחוגים אחרים. אפשר גם לשמוע סיפור מהרבי, מה שמוסיף ביראת שמיים. אתה יכול לקרוא על נס שהרבי חולל, מה שבכלל גורם לך להרגיש כיצד הרבי הוא 'בעל הבית' על העולם.

אך החסרון שבכל זה, שאתה עצמך לא בתוך העניין הזה עצמו. קראת על הרבי, למדת תורה של הרבי, אבל זה לא המציאות שלך. יש לך את החיים שלך, ויש את זה שאתה לומד תורה ועל ידי זה התחברת עם הדמות הזאת שנקראת 'רבי'. עם זאת, אתה ממשיך לחיות את החיים שלך; יש לך קשיים ויש לך מעלות וחסרונות, ואתה נשאר מה שאתה וכו'.

וכשכותבים לרבי, זה לא נחשב להתקשרות?
גם בכתיבה לרבי יש כמה אופנים: יש כאלה שכותבים לרבי כשיש להם בעיה בחיים, או לקראת אירוע גדול בחייהם, או אז הם כותבים לרבי ומבקשים ברכה. הם מחתנים את הבן, הם צריכים לעבור ניתוח, הם רוצים לעבור דירה – אז הם כותבים לרבי.

אבל יש מושג אחר של כתיבה: היו חסידים שהיו כותבים לרבי את חייהם. הם היו מתכוננים ומתיישבים לכתוב על החיים שלהם עצמם. הם מציירים לעצמם את צורת הרבי, שומעים את קולו, ואז כותבים לרבי את חייהם.

מה ההבדל בין שני האופנים?

יש לי קרובת משפחה בחו"ל שהייתה כותבת לרבי מגילות – דפים על דפים על דפים – כל דבר בחיים שלה. היא לא עשתה את זה כדי להרגיש מקושרת או לעשות איזושהי פעולת התקשרות. היא עשתה את זה מתוך מטרה לקשור את חייה עם הרבי. הרבי והחיים שלה זה עניין אחד!

הרבי לא מגיע לחיי דרך ניסים, דרך שיחה יפה על פרשת השבוע, או דרך איזה שטיקל' ב'באתי לגני'. אלא הרבי אצלי הוא חלק מחיי! הוא יודע מה קורה איתי בכל רבדי הנשמה והנפש.

נקודת ההבנה הזאת מאפשרת ליצור הכנה להתקשרות באופן כזה שזה לא ישפיע עלי רק ליום אחד, אלא יילך איתי לאורך כל הזמן. זה לא שיש לי בחיי 'נגיעות רבי' דרך סיפור, דרך שיחה מוכנה או דרך מופת; אלא פשוט לדעת שהרבי מתעניין בחיי, והרבי ואני זה דבר אחד! זה הרי מהות העניין של נשמה כללית. מה זו נשמה כללית? שהנשמה שלו זה הנשמה שלך, ומה שקורה איתך – הוא יודע ומרגיש. זה מביא אותך לכך שהרבי נוכח בכל מהות חייך.

את הדבר הזה, ב"ה, רואים היום בפועל. איפה עוד תמצא בעולם מקום בו אנשים, נשים וטף לוקחים עטים ודפים וכותבים לרבי, משתפים אותו בחיים שלהם כמו בנים אצל אביהם. כשחסיד כותב, הוא בעצם נכנס אל הרבי. על מה הוא כותב? מה יש לו לכתוב כל היום? על הצרות שלו? הוא פשוט כותב את חייו, את מה שקורה איתו. הוא יודע שלרבי אכפת ממה שקורה לו – זה מהות הקשר עם הרבי.

וכיצד כל זה מתחבר להכנה לקראת י' שבט?

זה מה שהופך את הרבי ממשהו ששייך רק לי' שבט, או לכל יום רוחני אחר, למהות הנוכחת ומתהווה ביום–יום שלך. בוא ניקח כדוגמה להבנת העניין, את נושא קיום המצוות.

מה הרעיון של מצוות? יש כמה הסברים, ואחד ההסברים בדברי חז"ל, שהמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהן את הבריות. לזכך אותך – שלא תאכל מה שאתה רוצה, שלא תדבר כל מה שאתה רוצה, אל תעשה מה שלבך דוחף אותך; זו הדרך לעשות אותך יהודי טוב.

נו, עברו ימים, חלפו שנים, ולפעמים רואים שזה לא ממש עוזר: גדלים לנו יהודים שומרי מצוות האוכלים רק מה שמותר, אבל התנהגותם כמעשי בהמה. דוחפים לפה את מה שמותר כמו במזללה. אתה אומר לו מה מותר לו לדבר ומה אסור לדבר על פי תורה, והוא לומד הלכות אבק לשון הרע, אבל בפועל הוא מוצא כל הזדמנות לדבר שטויות ולבזבז את זמנו בדיבורים ריקים. לשון הרע הוא לא מדבר, אבל כולו מלא ברע.

יש אנשים שעושים כל מה שה' אומר, אבל ברגע שהם סיימו לעשות מה שה' אומר, הם חזרו לעשות מה שהם רוצים.

ואנחנו מה נאמר? איך אנחנו נראים אחרי הלימוד? כיצד אנחנו נראים אחרי הפארבריינגען? האם באמת השתנינו אחרי שאמרנו ברכה?

יש סיבה נוספת לקיום המצוות – להיזכר בקב"ה. לכן אנחנו אוכלים מצות בפסח כדי להזכר בניסים שהקב"ה עשה לנו ביציאה ממצרים; אנו שומרים שבת – כדי לזכור שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים ושבת ביום השביעי, וכן הלאה.

יש שלב נוסף, עמוק יותר, שמביאה תורת החסידות: הכול נכון, אבל יש יותר עומק בקיום המצוות. הקב"ה רוצה להחדיר את השכינה פה למטה בעולם הזה. איך הקב"ה יעשה את זה? אמר הקב"ה: אני אעשה תרי"ג מצוות שיגעו בכל פרט ופרט בעולם הזה ויקיפו את חייו של היהודי מכל עבר; שלא יהיה פרט אחד בעולם הזה שלא יהיה שייך לאלוקות! הנקודה היא לא שלא תהיה גנב, אלא שתדע שחוץ מאלוקים אין שום דבר!

זה עומק המילה 'התקשרות': הרי צדיקים דומים לבוראם, וכך הרבי נוהג עמנו. הרבי מבקש שיכתבו לו דברים טובים, ולא רק כאשר יש לנו בעיות או כשאנחנו רוצים ברכת שמים. הרבי רוצה שאנחנו נחבר את החיים שלנו אליו, ולא שניזכר בו מדי פעם… ההתקשרות שלנו אל הרבי צריכה להיות חלק מחיינו באופן שתרומם אותנו.
אתה רואה אנשים כותבים לרבי את חייהם, אתה רואה אנשים שנכנסים לרכב שלהם ומדליקים ניגונים של הרבי או שומעים את קולו של הרבי מתפלל וכו'. זאת ה'מוזיקה' שלהם. כך הרבי נהפך לחלק מהחיים הרגילים שלהם. הם לא נמצאים עכשיו בהכנה ל…, אלא הם בתוך המהות עצמה.

להביא את משיח – לתוך העכשיו!

הרעיון הזה משתקף גם בגישת החסידות למשיח. הרבי לימד אותנו שאין זה מספיק רק לחכות למשיח. יש כאלה שאומרים: "בטח, אנחנו מחכים 2000 שנה למשיח, מה חידשת?" הם שואלים: "האם חב"ד הם האחראים על משיח? הרי כל היהודים מבקשים ומתפללים בכל יום!"
אבל הרבי מלך המשיח מלמד אותנו דבר עמוק יותר. אם יש לך צרות ואתה רוצה את משיח בגלל זה – אתה יכול פשוט לשבת עם כוס קפה ולחכות. אבל זו לא הכוונה של ציפייה למשיח.

הרבי שינה את כל המושג של ציפייה למשיח. במקום לחכות, אנחנו צריכים "לעשות משיח". זה לא משהו שפתאום יקרה כמו זכייה בלוטו. אנחנו עושים משיח בכל יום, מגלים את משיח בכל עניין ועניין בעולם.

זה אלפיים שנה של עבודה שמגלה שכל נקודה בעולם שנראית כגלות, יש בה אור. כל דבר שנראה כחושך, אנחנו מגלים את האור שבו, עד שמגלים שהחושך עצמו הוא אור.

הנקודה של משיח אינה המתנה למשהו חיצוני שישנה את חיינו. החיים שלנו עצמם צריכים להיות גאולה. זהו העניין של "לחיות עם משיח" – לא לחכות שמשיח יבוא, אלא לעשות משיח בכל פרט בחיים שלנו. כל דבר שנראה גלותי, בעצם איננו גלותי אלא גאולתי, כי אנחנו מגלים את הנקודה האלוקית שבו.

וכך, ככל שאנחנו ממשיכים בעבודה הזו, רואים יותר ויותר את משיח בעולם. כשנמשיך בדרך זו, נזכה להתגלות האמיתית והשלמה. למה אמיתית ושלמה? כי כרגע זה עדיין לא שלם ולא לגמרי אמיתי – כי זה עדיין לא בכל הדברים. אבל אנחנו עובדים על זה כל הזמן.

אם זה היה משהו שפתאום קורה, אז מה היה עד עכשיו? האם הכל היה שקר וחושך? לא! יש לנו חסידות, יש לנו רבי, ואנחנו מכניסים קדושה לכל פרט בחיים. כבר עכשיו יש לנו טעימה מהגאולה, אבל היא עדיין לא אמיתית ושלמה. וכאשר יבוא משיח – אז זה יהיה באופן אמיתי ושלם.

הרבי מגיע כיום לכל מקום

אני מבקש לחזור איתך לנקודת ההתחלה עליה דיברנו קודם: מגיעה 'שנת התקשרות' חדשה; התחדשות. מה זה אמור לתת לנו בהרגשה, בידיעה ובעשייה שלנו? הנה באה שנה חדשה, וכעת מה?

אני זוכר שדיברתי פעם עם אבי שי', והוא סיפר לי בהתלהבות רבה – 'אתה לא מבין איך בבני ברק ובירושלים אנשים מקבלים היום את השיחות של הרבי… אני מסתובב ושומע אנשים מדברים על השיחות!'

אמרתי לו: 'אבא, אתה בן 70 וכבר ראית הרבה דברים בחייך, מה אתה כל כך מתרגש?' והוא ענה: 'אינך מבין. אני זוכר את השנים בהן הרבי דיבר, אנחנו היינו שם ושמענו את הרבי מדבר דברי אלוקים חיים; את הדברים הכי עמוקים והכי מתוקים, ולא היו מוכנים לשמוע, לא נתנו לנו לפרסם אותם. היו זורקים אותך מהישיבה על מעשים מעין אלה. והיום מה שקורה בפועל, שדברי הרבי מגיעים לכל מקום ומקום.

ואכן, משנה לשנה רואים בעיניים מוחשיות, עד כמה החסידות ועד כמה הרבי – והקשר לרבי – הולך ומתרחב באופן שאין לו אח ורע בהיסטוריה היהודית.
במוצאי שבת אנשים יושבים מכל המגזרים, ובכל מקום רואים וידאו מהרבי. ככה פותחים את השבוע. אצל איזה עוד גדול בישראל היה כזה דבר? אתה רואה אנשים קשורים לרבי, למראה של הרבי, לקדושה הבוקעת מהרבי, וזה עוד לפני המתיקות מדברי התורה שלו.

אתה רואה בכל מקום כיצד מוקמים שיעורים בליקוטי שיחות או במאמרים, והכל בביאורים פשוטים כדי שלא יהיה אחד שלא יבין. רואים כיצד זה חודר בעוד מקום ובעוד אדם. ההפצה של ענייני הרבי בימינו היא באופן שלא יכולה להשאיר אותנו אדישים. וכפי שאמרתי קודם – כל הפרטים יהיו קשורים למקור.

אז באמת מגיעה שנת התקשרות חדשה, וכהכנה מתאימה צריך כל חסיד לראות איפה יש עוד מקום שבו הוא יכניס את הרבי לחייו.

איך עושים את זה בתכל'ס?

זה יכול להיות ברכב, כשאתה שומע את הרבי מנגן או מתפלל.

יש לך אפשרות להוסיף בכתיבה לרבי – להתחיל מפעם בחודש, ולא לחכות לסיבה מיוחדת. שמעתי שיש הנוסעים ל–770 בכפר חב"ד, ושם הם כותבים לרבי כדי להרגיש את הדבר האמיתי.

יש כאלה שלקחו על עצמם כל לילה, לפני השינה, לקרוא איגרות קודש של הרבי. ואם לקחו, זו ההזדמנות להוסיף יותר (מלבד התועלת שדרך קריאת האגרות קודש אפשר ללמוד אודות היחס של הרבי לכל עניין בעולם. יש שם אוצרות).

וכמובן לקבל החלטה טובה ועוד החלטה טובה כדי שאוכל להיזכר ברבי, לחיות עם הרבי ולדעת שזה החיים של חסיד.

כשנבין את הכיוון, אז כבר לא תהיה בעיה אלו החלטות לקבל. כל אחד יכול ללכת למשפיע שלו, ולפי ההיכרות שלו עמו, יקבל על עצמו החלטה שתשפיע עליו, על חייו ועל חיי בני ביתו.

פשוט ומובן שלא מספיקה החלטה טובה כעשיית 'טובה' לרבי, אלא צריך גם לממש אותה באופן כזה שתשנה את חיי, תשנה את המהות הפנימית שלך באופן כזה שהרבי יהיה נוכח בחייך ויהיה בן בית אצלך.