שלוחי הרבי מלך המשיח בחזית השריפה • מרתק

יוסי סולומון, מגזין בית משיח

להבות האש האימתניות השתקפו בעוצמה בחלון ביתה של מושקא לייטסטון בשכונת לה–בריאה שבלוס–אנג'לס. העשן הסמיך החל להתפשט ברחובות, וקולות הסירנות של רכבי הכיבוי הרעידו את האוויר. באותם רגעים של חרדה, כשצו הפינוי הגיע והיא נדרשה להחליט במהירות מה לקחת מביתה, ידיה של מושקא נשלחו כמו מעצמן אל פמוטות השבת העתיקים.

היו אלו פמוטות נחושת מעוטרים, שסבתה הביאה מהעיירה באוקראינה ועברו במשפחתה מדור לדור. הם נשאו בתוכם סיפור של מאה שנות היסטוריה יהודית. "יש משהו כל כך סמלי בבחירה הזו", שיתף בנה, הרב מרדכי לייטסטון, "בדיוק כמו בשטעטל במזרח אירופה, כשהאש התקרבה והיה צריך לברוח, היהודים תפסו את הטלית, את התפילין ואת פמוטות השבת".

המחזות שנצפו בשבוע שעבר בלוס אנג'לס הדהדו במפתיע את אותן סצנות היסטוריות: יהודים נמלטים מבתיהם כשבידיהם חפצי הקודש היקרים להם מכל. בקהילות רבות נראו חברי הקהילה יוצאים מבית הכנסת כשבידיהם ספרי התורה, מורחקים ממקום הסכנה.

"דברים גשמיים באים והולכים, אבל הרוחניות היא מה שמחזיקה אותנו", אומר הרב לייטסטון, כשהוא מתבונן בסרטוני הגבעות הבוערות שאמו שלחה לו בווטסאפ. הוא הכיר מקרוב את הגבעות הללו, אותן גבעות בהן בילה את ילדותו וצפה בהן בשקיעות הוורודות, עולות עכשיו בלהבות אש ענקיות. אבל בתוך התוהו ובוהו של הפינוי הבהול, פמוטות השבת שהצילה אמו, מסמלים את אותו אור קטן שממשיך לדלוק גם בחשכה הגדולה ביותר.

סיפור זה הוא אחד מיני רבים שהתרחשו בימים הדרמטיים של השריפה הגדולה בלוס אנג'לס, שריפה שטרם הסתיימה בשעת כתיבת השורות, ועד עתה כילתה למעלה מ–10,000 מבנים, הביאה למותם של עשרים וחמישה בני אדם ואילצה כ–180,000 תושבים לעזוב את בתיהם, ועוד 200,000 נמצאים תחת אזהרת פינוי. דווקא ברגעים אלו של משבר, התגלה כוחה המיוחד של הקהילה היהודית, ובמיוחד של שלוחי הרבי מלך המשיח בקליפורניה, שפעלו ללא לאות למען הצלת חיים ורכוש, ובעיקר – למען שימור הניצוץ היהודי שממשיך לבעור גם בתוך הלהבות.

שליחות של אש

שמי לוס אנג'לס הנם כחולים ובהירים בדרך כלל, אך בימים אלה הם מכוסים בשמיכה אפורה–צהבהבה של עשן. יללות הסירנות מזכירות שהעיר במצב חירום. בדרך לפסדינה, לבית חב"ד של הרב זושא ריבקין, נראים קבוצות מתנדבים של בית חב"ד מחלקים בקבוקי מים. עוד יום בלוס אנג'לס הבוערת.

בשעות הבוקר המוקדמות של יום שלישי, שום דבר לא רמז על הדרמה שעומדת להתחולל בלוס אנג'לס. הרב זושא ריבקין, שליח הרבי בפסדינה, התחיל את יומו כרגיל – תפילת שחרית במניין, הכנות לשיעור התניא השבועי. רוחות חזקות נשבו באזור, אך זו תופעה מוכרת בקליפורניה. אפילו כשהופיע העשן הראשון באופק, איש עדיין לא שיער את ממדי האסון ההולך ומתקרב בצעדי ענק.

בשעה שש בערב, הלהבות כבר נראו בבירור בהרים הסמוכים, במרחק חמישה מייל בלבד מביתו של הרב ריבקין. "התחלתי לקבל הודעות מאנשים שגרים צפונית אלינו שהם עוזבים את הבתים", הוא נזכר. "צוותי הכיבוי וההצלה כבר החלו בפינוי".

המראות היו מחרידים. להבות ענק בגובה עשרות מטרים ליחכו את השמיים, והעשן הסמיך כיסה את העיר. טמפרטורת האש הגיעה לאלף מעלות צלזיוס – חום כה עז, עד שפסל מתכת במשקל שני טון התמוסס כליל… בתים ושכונות נעלמו כלא היו, משאירים אחריהם רק אפר ופיח.

הרב ריבקין הבין שאין לו אפילו רגע לאבד. במהירות רבה התארגן מערך חירום של שלוחי הרבי באזור. "התקשרתי לקייטרינג וביקשתי ארבע מאות מנות", הוא מספר. "ידעתי שאנשים יזדקקו לאוכל חם". תוך שעות ספורות, בתי השלוחים הפכו למקלטי חירום מאולתרים, כל אחד מארח ארבעה–חמישה אנשים שנמלטו מבתיהם.

הלילה ההוא היה ארוך ומתוח. כל חצי שעה התעוררו השלוחים לבדוק את התקדמות האש. המספרים המזעזעים המשיכו לטפס: עשרת אלפים בתים נשרפו, מאה ושלושים אלף איש כבר פונו מבתיהם, עשרים וחמישה בני אדם איבדו את חייהם. אבל בתוך התוהו ובוהו, התגלתה עוצמתה של הקהילה החב"דית המאוחדת.

"בשעות כאלה אתה מבין מה זה באמת להיות שליח", אומר הרב ריבקין. "זה לא רק להעביר שיעורי תורה או לארגן אירועים. זה להיות שם בשביל האנשים ברגע הכי קשה בחייהם, להיות הכתובת שאליה הם פונים כשהכל מסביב בוער".

דרמה בגן חב"ד

"אני חייבת לצאת!" הקול הבהול של אחת האמהות נשבר בטלפון. "אבל אני תקועה בפקק ולא מצליחה להגיע לגן!"

דקות ספורות לאחר שהתגלתה האש בסמוך לבית חב"ד של הרב שלום בער דיסקין בפסיפיק פליסיידס, התחיל מרוץ נגד הזמן. בגן הילדים של חב"ד שהו כמעט מאה פעוטות, ורכבי הכיבוי שמילאו את הרחובות יצרו פקקי ענק שמנעו מההורים המבוהלים להגיע ולקחת את ילדיהם.

הסיפור התחיל כמו יום רגיל. בשעה 11 בבוקר, כשהתגלה העשן הראשון, איש עוד לא דמיין את עוצמת האסון המתקרב. "ראינו עשן, אבל זה לא דבר נדיר אצלנו", משחזר הרב דיסקין את הרגעים הראשונים. "כבר היה פעם שראינו עשן משריפה שהתרחשה במרחק 150 מייל מאיתנו". אבל תוך שעות ספורות, המציאות השתנתה באופן דרמטי. הרוחות העזות שנשבו במהירות של כמעט 100 קמ"ש, הפכו את השריפה המקומית למפלצת של אש שהתפשטה במהירות מסחררת.

הרב דיסקין ניצב בכניסה לבית חב"ד, מנצח על פעילות החירום המאולתרת. "עמדתי בכניסה וכיוונתי את תנועת הרכבים", הוא משחזר. "היה חשוב למנוע פקקים נוספים כדי שההורים יוכלו להגיע במהירות האפשרית". בינתיים, בתוך הגן, הגננות השתדלו לשמור על שגרה רגועה ככל האפשר, למרות העשן בחוץ שהלך והפך למוחשי יותר ויותר. הגננות גילו אומץ מיוחד – שכן חלקן ידעו שבתיהן שלהן נמצאים בסכנה, אבל המשיכו לטפל בילדים עד שאחרון ההורים הגיע.

המצב המורכב ביותר היה עם התינוקות הקטנים ביותר, אלו שהושארו במעון–יום עוד לפני שמישהו חשב על שריפה. "זה היה המצב הכי מפחיד", משחזרת הגננת בבית חב"ד. "היו לנו תינוקות שההורים שלהם השאירו אותם במעון בשעות הבוקר, לפני שמישהו בכלל חשב על שריפה. כשהאש התקרבה והכבישים נחסמו, ההורים לא הצליחו להגיע. הטלפונים לא הפסיקו לצלצל, יכולנו לשמוע את החרדה בקולם".

במקרים מסוימים, כשהורים לא הצליחו להגיע בזמן, השלוחים עצמם לקחו על עצמם את משימת החילוץ. הרב אברהם משה קונין, למשל, נחלץ לעזרת אם שנתקעה בפקקים כשהאש התקרבה לרכבה. "היא נאלצה לנטוש את הרכב", הוא מספר. "נסעתי לשם והבאתי אותה למקום מבטחים".

לאחר שסיים לפנות בהצלחה את גן הילדים, מיהר הרב דיסקין במירוץ נגד הזמן, כדי להציל את ספרי התורה ותשמישי הקדושה מבית כנסת חב"ד.

כשהתברר שהאוויר מזוהם מדי מכדי שהילדים יוכלו לשחק בחוץ, הגנים נסגרו לכמה ימים. אבל העבודה לא נפסקה. "קיימנו אסיפת גננות עם פסיכולוג", מספרת השליחה הגב' גיטי ריבקין. "למדנו איך לדבר עם ילדים שעברו טראומה. יש לנו שני ילדים בגן שההורים שלהם איבדו את כל רכושם בשריפה".

כעבור ימים ספורים, כשהמצב התייצב מעט, הגננות ארגנו טיול מיוחד לילדי הגן. "רצינו לתת להם הזדמנות לשחק יחד, להרגיש נורמליות", מסבירה הגב' ריבקין. "הבאנו להם אוכל, בגדים, אבל בעיקר – נתנו להם את התחושה שיש מי שדואג להם".

בית חב"ד שניצל בנס

הדרך לבית חב"ד בפסיפיק פליסיידס עוברת בין שכונות שלמות שהפכו לאפר. שלדי בתים מפויחים ניצבים כמו מצבות שחורות, מספרים את סיפורם האילם של חיים שנקטעו באחת. אבל בתוך ההרס הזה, עומד לו בית חב"ד, כמעט ללא פגע – סיפור של נס שקשה להאמין למראה עיניים.

"האש עשתה מעין עיגול סביב הבית חב"ד", מתאר הרב שלום בער דיסקין את הנס שהתרחש בפסיפיק פליסיידס. "בדרך הטבע אין לזה שום סיבה והיגיון איך הוא לא נשרף. האש שרפה כמה כיתות וגרמה לנזק של מיליוני דולרים, אבל הבניין המרכזי עצמו נשאר על תילו – זה נס גלוי!"

"הבית הפרטי שלי נשרף כליל", הוא מספר בכאב. "לקח יממה מפרוץ להבות האש, אבל בסוף לא נשאר ממנו כלום". ובכל זאת, למרות האובדן האישי הכבד, הרב דיסקין ומשפחתו המשיכו לפעול ללא הפסקה למען הקהילה. "זה מה שהקב"ה והרבי רוצים מאיתנו כעת", הוא אומר בפשטות.

חמיו, הרב זושא קונין, שמשמש כשליח הרבי בעיר כבר למעלה משלושים שנה, מוסיף: "נולדתי וגדלתי בקליפורניה וכבר ראיתי שריפות רבות, אבל זה באמת בלתי נתפס". הוא מצביע על החנוכיות הגדולות של בית חב"ד שנשרפו כליל. "אבל העיקר שכולם בטוחים ובריאים".

בימים שלאחר השריפה, בית חב"ד הפך למרכז סיוע לקהילה כולה. "אנחנו פחות עוסקים בעזרה כספית", מסביר הרב דיסקין, "זה אזור יוקרתי יחסית ואנשים הנם בעלי אמצעים. אבל אנחנו כן נותנים משהו שלפעמים חשוב אפילו יותר – חיוך, חיבוק או תמיכה נפשית; הרגשה שיש מישהו שאכפת לו".

דווקא האובדן של הבית הפרטי הפך את השלוחים למחוברים יותר לקהילה. "כשאתה בעצמך עובר את אותו דבר", אומר הרב דיסקין, "אתה מבין יותר טוב את הכאב של האחרים. זה לא רק אובדן של קירות ורהיטים – זה אובדן של זכרונות, של תחושת ביטחון".

אבל ההצלה המופלאה של בית חב"ד עצמו נתנה תקווה לכולם. "כאילו הקב"ה אמר: 'המקום הזה צריך להמשיך להאיר'", מסכם הרב קונין. "אנחנו יכולים לאבד בתים פרטיים, אבל הבית של כולם – בית חב"ד – נשאר עומד. זה מסר עבורנו להמשיך בשליחות ביתר שאת".

'הרבנים האמיצים' לחמו באש עצמה

בלילות הארוכים של השריפה, לא רק בית חב"ד זכה להשגחה פרטית מיוחדת. ברחובות הבוערים של פסדינה, התרחש נס נוסף הממחיש את השילוב המופלא של תושייה אנושית וחסדי שמים.

"הייתי ברכב עם גיסי, הרב לייבל חנוכה", מספר הרב ריבקין. "במכונית אחרת נסעו חמי, הרב חיים חנוכה, וחבר מהקהילה בשם עופר. למרות שנסענו בנפרד, בהשגחה פרטית מופלאה הגענו בדיוק באותו רגע לרחוב שבו התגוררו שמונה–עשרה משפחות".

המראה שנגלה לעיניהם היה מחריד. כל הרחוב היה שרוף כליל, מלבד שני בתים בודדים – אחד של גוי ואחד של יהודייה אלמנה ממקורבות בית חב"ד. "כשהגענו לביתה, ראינו שהחניה מתחילה להישרף. ניסינו להשתמש בצינור המים, אבל המים היו מנותקים… לפתע, עלה רעיון מבריק – להשתמש בחול מהעציצים הרבים שהיו בחצר. וכך, עציץ אחר עציץ, הצלחנו לכבות את האש. עד היום היא קוראת לנו 'הרבנים האמיצים'.

קהילה של חסד ברגעי משבר

הערב יורד על העיר מוכת–האסון. השמש השוקעת צובעת את שמי העשן בגוונים כתומים–אדומים דרמטיים, כאילו השמיים עצמם משקפים את הטרגדיה שמתחוללת מתחתם. בדרך להנקוק פארק, המראות משתנים. כאן, במרחק בטוח מהאש, התארגנה קהילה שלמה למערך סיוע מרשים. מתנדבים פורקים משאיות עם מים ומזון, ילדים קטנים עוזרים למיין בגדים שנתרמו מכל רחבי ארצות הברית, ונשים מבשלות במטבח מאולתר. זהו סיפורה של קהילה שהתלכדה במהירות ברגעי משבר.

"אתה יודע מה הכי עוזר לי להתמודד?" שאל הפסיכולוג ג'ף שטיין שזה עתה גילה שביתו נשרף כליל. "לעזור לאחרים"…

הרב ריבקין מספר על השיחה הזו כדוגמה לרוח המיוחדת שהתגלתה בקהילה. "אנשים לא רצו לקבל עזרה, הם רצו לתת אותה. דווקא כשאתה נותן למישהו לעזור לאחרים, זה עוזר הכי הרבה".

בתוך ימים ספורים, התארגן מערך סיוע מרשים. בית חב"ד בפסדינה הפך למרכז לוגיסטי, שם חולקו מאות מנות חמות מדי יום. "ביום הראשון זה היה פשוט לתת אוכל חם", מספר הרב ריבקין. "ביום השני כבר היינו צריכים לספק בגדים; וכשאני אומר בגדים, אני מדבר על אנשים שרגילים ללבוש רק בגדים שהם קונים בעצמם – אז דאגנו לגיפט–קארדים שיוכלו לקנות בעצמם"…

כשהתברר שאסור לשתות את מי הברז המזוהמים בפסדינה, השלוחים הסתובבו עם רכביהם וחילקו ארגזי מים במלונות שבהם התאכסנו המפונים. אבל מעבר לצרכים הפיזיים, היה צורך גם בתמיכה טכנית ומנהלתית. "שמנו לב שאנשים שהבתים שלהם נשרפו צריכים כתובת חדשה לדואר", מספר הרב ריבקין. "אז הצענו את בית חב"ד ככתובת לדואר"…

אבל לא תמיד הסיוע היה עניין של נוחות או תמיכה. לעיתים, הוא היה ההבדל בין חיים למוות. באחד מרגעי השיא של הדרמה, התגלתה גבורתם של חברי הקהילה עצמם. "הייתה לנו קשישה בבניין דירות", מספר הרב זושא קונין, "שהייתה היחידה שלא הצליחה להתפנות מהבניין. הרב אבי, ממתפללי בית הכנסת שגר באותו בניין, לקח על עצמו את המשימה. בזמן שהלהבות התקרבו, הוא תיאם בקור רוח עם כוחות ההצלה את החילוץ. הם הגיעו ממש ברגע האחרון. כשראיתי אותה יורדת בשלום מרכב ההצלה, הבנתי שברגע זה ראיתי במו עיניי נס!"

אחד הרעיונות היה ליצור קשר בין משפחות שאיבדו את בתיהן עכשיו לבין אלה שעברו חוויה דומה בשריפה הגדולה ברוזה, קליפורניה, לפני שמונה שנים. "הם יכלו לתת טיפים והכוונה הכי טובה מתוך ניסיונם האישי. זה נתן תקווה לאנשים לראות שאפשר להתאושש ולבנות מחדש".

הסיוע חצה גבולות. כשהטמפל הקונסרבטיבי נשרף כליל, שלוחי הרבי הושיטו יד לעזרה. "הגן שלהם נשרף", מספרת השליחה הגב' ריבקין, "המשפחות התקשרו אלינו בבקשה לקבל את הילדים לגן שלנו. כמובן שפעלנו מיד מול הרשויות כדי לאפשר את זה".

אפילו ברגעי המשבר הקשים ביותר, השלוחים הקפידו לשמור על כבודם של הנזקקים לעזרה. "אלה אנשים שרגילים לתת ולא לקבל", מסביר הרב דיסקין. "היינו צריכים למצוא את הדרך העדינה לעזור בלי לפגוע בכבודם".

הרב קונין מסכם: "בזמנים כאלה אתה רואה את היופי האמיתי של קהילה. לא משנה מאיזה רקע אתה בא, לא משנה כמה כסף יש לך – כולם מתאחדים. זה מה שהרבי לימד אותנו – שכל יהודי הוא יהלום, וברגעי משבר היהלום הזה מאיר בכל עוצמתו".

שגרת–מתח בהנקוק פארק

מפסדינה אנו ממשיכים לשכונת הנקוק פארק. כאן, למרות שהאש לא הגיעה פיזית לאזור, העשן הכבד מורגש היטב באוויר. השכונה היהודית התוססת הזו, שבדרך כלל מלאה בחיים ופעילות, שרויה היום במתח. האש משתוללת במרחק של ארבעה קילומטרים מכאן, והתושבים חיים בחשש מתמיד שהרוח תשנה פתאום את כיוונה, ולהבות האש יופנו לעברם.

בפתח מוסדות 'מעייני ישראל' אני פוגש את הרב ראובן וולף. "במהלך ערבו של יום רביעי, התלקחה האש במרחק ארבעה קילומטרים בלבד מאזורנו", הוא מספר. שירותי הכבאות כבר הודיעו לאזורים הסמוכים להתכונן לפינוי אפשרי. "החלטתי לארוז את הדברים החיוניים ביותר – תפילין, ספר תורה, ואפילו את המיקרופון לשיעור 'דבר המלכות' השבועי שאני מוסר ב'זום' בו צופים מאות אנשים"…

הרב וולף מתאר את המתח ששרר באותם רגעים: "למרות שכאן בשכונה לא קיבלנו הודעת פינוי רשמית, הקבוצות בוואטסאפ געשו ורעשו. כשנסעתי לתחנת דלק, המקום היה מלא באנשים שמיהרו למלא את רכביהם מחשש לבריחה המונית מהעיר. כולנו ראינו את האש בוערת בגבעות הוליווד הילז הסמוכות".

"הייתה לנו השגחה פרטית גדולה", הוא מדגיש. "לילה לפני השריפה היו רוחות מאוד חזקות. אם חלילה הן היו נושבות בליל השריפה, האש הייתה יכולה להגיע גם אלינו. הקב"ה שמר עלינו".

מתוך האפר צומחת תקווה

האש אמנם שככה ברוב האזורים, אבל הלבבות עדיין בוערים. ברחובות חונים רכבי חירום, ומתנדבים נעים ללא הרף בין הבתים, מחלקים סיוע ככל האפשר.

בדרך לבית הכנסת, שם מתאספת הקהילה לתפילת ערבית של שבת מיוחדת במינה, חולפים על פני משפחות שלמות שמתארחות זו אצל זו, מוכיחות שאפילו בתוך החורבן, הקהילה היהודית מתחזקת ומתלכדת.

בתוך הכאוס והאובדן, היו גם רגעים של אור. אחד מהם היה סיפורו המיוחד של נער בר המצווה שסירב לתת לשריפה הגדולה למנוע את כניסתו בעול המצוות.

"התכנית המקורית הייתה לחגוג במאליבו", מספר אביו של הנער. "אבל כשהאזור פונה, חשבנו שנצטרך לדחות. ואז הגיע הרב רבקין עם ספר התורה שהציל מבית הכנסת בפסדינה". האירוע התקיים בבית פרטי, מוקף בעשן ובדיווחים על התקדמות האש, אבל האווירה הייתה מרוממת במיוחד. "זה היה סמלי", אומר הרב. "דווקא ספר התורה שניצל מהאש, משמש להכניס ילד יהודי נוסף בעול המצוות. ראינו בזה סימן – החיים ממשיכים, המסורת נמשכת, ושום אש שבעולם לא יכולה לכבות את הניצוץ היהודי".

"אנחנו לא רוצים שהשבת הזו תהיה שבת של דיכאון", הכריז הרב ריבקין בערב שבת באוזני המתפללים, כשסביב עדיין עלו עמודי עשן מהבתים החרוכים. "אנחנו רוצים שהשבת הזו תהיה מלאת תקווה". ואכן, למרות שרבים מהמתפללים איבדו את כל רכושם – כסף, זיכרונות ילדות ומסמכים חשובים – בית הכנסת התמלא בשירה ובניגונים, באווירה מיוחדת של אמונה ותקווה.

בימים שלאחר השריפה, התגלה מושג חדש בקהילה – 'תיק חירום'. "כל אחד הכין תיק עם הדברים החיוניים ביותר למקרה שיצטרך לעזוב במהירות", מסביר הרב רבקין. "בשיחת השבת, דיברנו על המשמעות העמוקה של זה – להיות מוכנים תמיד לשינוי, להיות מסוגלים לעזוב את החומריות ולהתמקד במה שבאמת חשוב".

הקהילה התגייסה גם לתמיכה נפשית. "ביום ראשון קיימנו סדנה עם פסיכולוגית", מספר הרב ריבקין. "אנשים בכו, שיתפו, התחזקו זה מזה". השלוחים עצמם קיימו שיחות אישיות עם חברי הקהילה, מדברים על אמונה וביטחון. "זה אתגר גדול", הוא מודה. "להסביר לאדם שאין דבר רע יורד מלמעלה, רגע אחרי שכל מה שהשקיע בחייו נשרף".

אבל דווקא מתוך החורבן, צמחו ניצנים של תקווה. קהילות שהיו מרוחקות זו מזו התאחדו. אנשים שמעולם לא חשבו שיזדקקו לעזרה, גילו את החום והאהבה של קהילה תומכת. "כל השבוע הזה הוא נס אחד גדול", אומר הרב ריבקין. "אני אמנם לא יכול להסביר לאנשים למה ביתם נשרף, אבל אין ספק שהקב"ה מוביל אותנו למקום טוב יותר".

הרב קונין מסכם: "השריפה הזאת נכנסה להיסטוריה כאחת ההרסניות ביותר שידעה קליפורניה. אבל מה שיישאר בזיכרון הוא לא ההרס, אלא דווקא הבנייה – בניית הקשרים בין אדם לחברו, חיזוק האמונה, וההבנה שגם כשהכל נשרף, הניצוץ היהודי ממשיך לבעור".

לאחר השבוע האחרון, העיר לוס אנג'לס נראית אחרת לגמרי. לא רק בגלל הנוף החרוך והעשן שעדיין מיתמר פה ושם. משהו עמוק יותר השתנה. בין ההריסות והאפר, בין הבתים השרופים והרחובות החסומים, התגלתה עיר שבה אנשים מצאו מחדש את המשמעות הפנימית של קהילה. אולי לזה כוונו דבריו של הרבי מלך המשיח בדברו על הפיכת החושך לאור – שדווקא ברגעי החשיכה הגדולים ביותר, מתגלה האור שבכל אחד.

כשהרבי מלך המשיח דיבר על הגאולה, הוא תמיד הדגיש שהיא תבוא דווקא מתוך החושך, "יתרון האור מן החושך". זה מה שראינו בלוס–אנג'לס בשבוע האחרון – איך מתוך השריפה הגדולה, דווקא מתוך ההרס והאובדן, מתגלה הכוח האמיתי של עם ישראל: אחדות, אמונה ואור שאף פעם לא כבה. כי בסופו של דבר, כמו שהאש לא יכלה לכבות את האור בבית חב"ד, כך שום כוח בעולם לא יכול לכבות את הניצוץ האלוקי שבוער בכל יהודי – ניצוץ שעתיד להתלקח לשלהבת הגאולה האמיתית והשלימה.