מוהל של חסד • סיפור חיים מרתק

מנחם זיגלבויום, מגזין בית משיח

יש דמויות בחיינו שתמיד ישאירו חותם על האנשים סביבם. זה יכול להיות על ידי מילה טובה שהם יעניקו לסביבתם, חיוך מאיר, מעשה מיוחד ולא–שגרתי, ולפעמים – עצם דמותם ונוכחותם ישאירו רושם נעים. אם יגידו לאנשים ‘אתם זוכרים את האיש שהיה פה אתמול שאמר כך או עשה כך?' הם יגידו מיד, ‘בוודאי, איך אפשר לשכוח?'

כך חשו השבוע אלפי יהודים – לא רק בשיכון חב"ד בלוד – עם פטירתו של הרב בנימין מזרחי ע"ה, אחת הדמויות המיוחדות ומעוררות השראה בקרב חסידי חב"ד. דמות מופת, כמעט פלאית, שחזרה השבוע להשתפך בחיק אביה שבשמים, לאחר שמונים ושלוש שנים גדושות בעשיה בלתי פוסקת, עשיה של חסד ונתינה. שמונים ושלוש שנים של לימוד תורה, של היותו חסיד בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.

המונים הגיעו ללוותו במוצאי השבת האחרונה, בהלוויה רוויית כאב שיצאה מבית הכנסת המרכזי בשיכון חב"ד בלוד.

ערגה לימי הישיבה

הרב בנימין מזרחי נולד בראש חודש ניסן תש"ב לאביו הרב יעקב מזרחי, ולאמו מרת חביבה. בית הוריו היה בית של נתינה בלתי פוסקת ועשיה ציבורית למען הכלל שלא על מנת לקבל פרס. נדמה כי הרב בנימין קיבל מהם מלוא חופניים בתחומים אלה, שכן כך עשה ופעל לאורך יריעת חייו כולה.

בבחרותו למד כתלמיד מן המניין בישיבת ‘תומכי תמימים' לוד ‘בפרדס', שם נמנה על תלמידיו הקרובים של המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן שחיבב אותו מאוד והראה לו אותות קירוב. "הייתה תקופה שישנתי איתו באותו חדר, וכשקמתי בבוקר, היה מציע לי כוס תה ועוגה", סיפר ר' בנימין לימים.

וכך הוסיף וסיפר על עיסוקיו הצדדיים בישיבה: "כשלמדתי בישיבה בלוד, ישנתי בבניין שהיה מכונה ‘הבניין של הדסה' וישנתי בחדר האחרון עם ה'תמים' שמעון לזרוב. לחברי שמעון היה קונטרס עבה עם הרבה מכתבים של הרביים שלא הודפסו, ובכל ‘ליל שישי' ישבתי והעתקתי לעצמי מכתבים. המשפיע ר' שלמה חיים היה יוצא כמה פעמים באמצע הלילה ל'זאל' וגם לצריף שבו היו כמה מחדרי הפנימייה. הוא היה נעמד מאחורי החלונות כדי להאזין ולראות במה הבחורים עסוקים. אם היה רואה מישהו שאינו מנצל את הזמן כראוי, היה קורא לו מאוחר יותר ומעיר לו על כך. כשהיה רואה אותי יושב בחדרי ומעתיק ‘כתבים' לאור הנורה, היה נכנס ושואל אותי בחיבה: ‘נו, בנימין, כמה הספקת הלילה?' הוא היה מאוד מרוצה".

ר' בנימין אהב להיזכר בשבתות בהן היה המשפיע מתוועד עם הבחורים בסגנון האופייני לו. "שבת קייצית אחת ההתוועדות החלה בשעה ארבע אחר הצהריים והסתיימה סמוך לחצות הלילה", נזכר.

מסופר, כי בתקופה מסוימת, נמנע הת' בנימין מזרחי לשוב מהישיבה לבית הוריו חודשים ארוכים, עד שאביו הגיע לישיבה לבקרו. התרעם האב ושאל "הרי הבאתי לך כסף לנסיעות, האם השתמשת בכסף הזה? בגלל זה אינך בא הביתה?" אך הבן השיב: "לא, אני מפחד שמא ר' שלמה חיים יעשה התוועדות ואני אפסיד. לכן לא באתי הביתה עד פסח"…

"אני זוכר", סיפר, "שפעם, בסוף חודש אלול, נכנסנו לחדרו של המשפיע, קבוצה קטנה של בחורים, ובמשך שעה ארוכה ישבנו במחיצתו וניגנו שני ניגונים: ‘אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא', ו'מפני מה ירדה הנשמה למטה'. בחדר היתה תאורה עמומה, והניגונים עם המשפיע בדבקות במשך כל הלילה שבו את ליבי".

עוד שנים ארוכות היה אוהב לנגן את הניגונים הללו, כשהוא מתרפק עליהם, מתעורר בעצמו ומעורר את הסביבה שלו באמצעות הניגונים. פעם סיפר לנכדו, כי היה מקרה בו ניגנו בישיבה "תקעו בחודש" כמעט שעה וחצי ברצף בעת ההתוועדות של ר' שלמה חיים. "לא הייתה שם עין יבשה", ציין. "לא יכולת לעבור את החוויה הזאת בלי לחזור בתשובה"…

שנת תשכ"ב הייתה השנה הראשונה בה הונהגה ה'קבוצה' – כאשר מסיימי הישיבה נוסעים ללמוד שנה במחיצת הרבי. הרב מזרחי זכה להימנות על ה'קבוצה' הראשונה כשנסע ללמוד ב–770.

בהגיעו לפרק "האיש מקדש", בשנת תשכ"ג, נשא לאישה את רעייתו מרת מרים שתחי'. אחרי חתונתם התיישב הזוג הצעיר ברחובות, ומאז החל לשמש כמוהל. לאורך השנים זכה למול אלפי ילדים.

רוח יהודית בקרב החיילים

בשנת תשכ"ז גויס הרב בנימין כדי להילחם מלחמת מצווה, לאחר שמדינות ערב ביקשו לכלותנו. גם שם הרב מזרחי ראה את עצמו כחייל של הרבי, ופעל להפיץ אמונה ויהדות בקרב החיילים שלחמו עמו כתף אל כתף.

לימים סיפר ל'בית משיח' על קורותיו המסעירים באותה תקופה:

"לא אוכל לשכוח את היום בו גויסתי, ערב שבת. באותם ימים התגוררתי ברחובות. בסביבות השעה עשר בבוקר הגיעו אלי חיילים וביקשו שאתייצב למחרת השכם בבוקר עם שאר חבריי מהגדוד, בקרן–רחוב סמוך לביתי. האמת, למרות איומיו של נאצר ואווירת הפחד הקשה ששררה אז בקרב הציבור, דווקא הייתי אופטימי. ההתרברבות של הערבים רק העלתה את המוטיבציה. מחד – הייתה הרגשה של פחד מהלא–נודע, ומאידך – הייתה אווירה של התגייסות כללית. כל אחד נתן את כל מה שהיה יכול להצלחת המלחמה.

"בשעת בוקר של שבת, רצתי לקבל ברכת הדרך מאבי הרב יעקב ע"ה. לקחתי עימי את חפציי ומיהרתי לנקודת האיסוף. בדרכי עצרה אותי אישה מבוגרת מהשכונה ופרצה בבכי, ‘גם את בני אמנון גייסו, שאלוקים ישמור עליכם'. את תפילת שחרית של שבת עשיתי באוטובוס…"

גם בהיותו בצבא, שמר הרב מזרחי על קלה כבחמורה, ובתנאי הצבא של השנים ההן, היה זה אתגר קשה ביותר. התנאים היו לא פשוטים, אך הוא לא וויתר. סיפור אחד המעיד על כך, סיפר הוא עצמו:

"לאחר שהתמקמנו בבסיס, נשלחנו להביא את הנשק שהיה מאוחסן בבסיס אחר. זה היה בשעת צהריים מאוחרת, ועדיין לא עשיתי קידוש. כל ניסיונותיי לאתר יין בבסיס, עלו בתוהו. הרכב הצבאי עליו נסעתי, עבר בהשגחה פרטית בסמוך לתחנת הרכבת בלוד, שם היה ממוקם ביתו של הרב אריה זאב ליפסקר. גמרתי אומר לקפוץ מהרכב כאשר הוא יאט את נסיעתו, וארוץ לבית משפחת ליפסקר בכדי לעשות קידוש. לא רציתי לבקש מהנהג שיעצור, כדי שלא לגרום לו לחלל שבת שלא לצורך, מה עוד שרבים הסיכויים שהוא לא יבין ללבי…

"כך אכן עשיתי. נכנסתי במהירות לביתו של ר' אריה זאב ליפסקר. הוא היה המום מכניסתי הפתאומית. עשיתי במהירות קידוש על היין, טעמתי משהו ומיד יצאתי… שאר חבריי והמפקד נדהמו מהמעשה שעשיתי ומיהרו לחפשני. כשמצאו אותי, העלוני על המשאית והמפקד הורה לשני חיילים לשמור עלי מפני שיגעון נוסף…

"שבועיים ימים שהינו בבסיס, שבועיים של מחשבות ותהפוכות. הידיעות שהגיעו הורידו את מפלס מצב הרוח, לצד האיומים הרהבתניים של ראשי צבאות האויב. הייתי החרדי היחיד בגדוד.

"ביודעם שאני חב"דניק, כולם ביקשו לדעת מהי דעתו של הרבי, עד כדי כך, שכשמפקדי הגדוד היו נפגשים עם מפקדים רמי–דרג שהגיעו לבדוק את מוכנותנו למלחמה, היו קוראים לי ומבקשים ממני להשמיע את דעתו של הרבי בנוגע למלחמה. באותם ימים אמצעי התקשורת היו רחוקים לגמרי מכפי שהם היום, ולמרבה הצער, טרם הגיעו לאוזניי דבריו הנחרצים של הרבי שעם ישראל ינצח ניצחון גדול.

"למרות זאת, הייתי אמון על הקו הברור של הרבי שארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר. הסברתי לכל מי שרצה לשמוע, שאני בטוח בניצחוננו משום שאבא לא עוזב את צאן מרעיתו…

"במהלך אותם שבועיים של המתנה מורטי עצבים, הבנתי כי עצם הימצאותי בגדוד, זה בהשגחה פרטית. חיילים רבים ניגשו אלי, ואני עשיתי כל שביכולתי בכדי לעודד אותם ולסייע להם. כשאתה לומד חסידות ויונק משיחותיו של הרבי, אתה פועל מבלי–מודע כשליחו בכל מקום. לא אשכח יהודי אחד, שען במקצועו, ‘יקה' שנישא בגיל מאוחר, חשש מאוד שהוא לא ישוב הביתה מהמלחמה בחיים, ואיך ישאיר את רעייתו וילדיו לאנחות. ישבתי עימו שעות ארוכות, ועודדתי אותו בדברי אמונה…

"באותם ימי המתנה, הצעתי את התפילין שלי לכל חיילי הגדוד. אמנם השמועה שהרבי יצא במבצע תפילין עוד לא הגיעה לאוזניי, אך כנראה לאחר שהרבי הוריד את זה לעולם התחתון, העניינים נפעלו ממילא… הכרזתי באוזני החיילים שההגנה הכי טובה, היא תפילין. כולם התחילו להניח תפילין ללא יוצא מהכלל; חיילים זוטרים כמו מפקדים, כולם נעמדו בתור ארוך במשך שעות רבות. הלוואי שהיום אתפלל עם התפילין כפי שהתפללו אותם חיילים בימים ההם".

"פעם סיפר לי סבא", נזכר נכדו הרב יעקב מדויל, משלוחי הרבי ברמלה, "כי באחת המלחמות (ששת הימים או יום הכיפורים) הוא היה לא הרחק מגבול מצרים, ממש מול הקו הראשון של המצרים. בשלב מסוים ניגש אל מפקדו ואמר לו: ‘בוא תניח תפילין – הרי נאמר על זה ‘וראו כל עמי הארץ ויראו ממך", אבל המפקד לא הסכים. ‘מה קרה לך בנימין, המצרים פה מולנו. הם יראו שאנחנו מתעסקים פה בתפילין והם יירו עלינו ישירות', אולם ר' בנימין לא נבהל. ‘לא, אל תדאג', אמר למפקד, ‘אני מבטיח לך שהכול יהיה בסדר'.

"המפקד ניאות להפשיל שרוול והניח תפילין. לפתע פתאום הבחינו כי המצרים נעלמו מעמדות ההתקפה. המפקד בנימת כעס אמר מיד, ‘הנה, הם נכנסו כעת לבונקרים, בטח הולכים להביא נשק ועוד רגע יפתחו עלינו בהתקפה'. חלפה דקה, שתיים, עשר דקות, רבע שעה, והם לא יוצאים מהבונקרים. לאחר מכן התברר שהם ראו את המפקד מניח התפילין, ופשוט נבהלו; נכנסו לבונקרים והתחפרו שם ולא העזו לצאת. הם היו בטוחים שהמפקד הישראלי מפעיל נשק חדש לא–מוכר…

"סבא סיפר לי את זה כמה פעמים, באמרו: ‘ממש ראיתי בעיניים את קיום המושג הזה של ‘וראו כל עמי הארץ, ויראו ממך'"…

ר' בנימין ע"ה עצמו נהנה היה להתרפק על הזכרונות ההם: "כשאני מספר על ההתעוררות שהייתה בימים ההם, אינני יכול שלא להיזכר בשבת שלפני המלחמה. החל מצהרי יום שישי, איישתי את עמדת השמירה בעוד אני מעיין בספר התניא שהיה ברשותי. לאחר כניסת השבת הגיע לפתע האוכל, אך ראה זה פלא, החיילים שהיו עימי בשמירה, סירבו לטעום מהאוכל וביקשו לעשות עבורם קידוש כדי שיוכלו לאכול. יש לזכור שאיש מהם לא היה שומר מצוות, להיפך… טענתי שעדיין לא התפללתי קבלת שבת וערבית, וכדאי שמישהו מהם יואיל לערוך את הקידוש, אך הללו התעקשו שאני אקדש ולא אחר.

"אחד החיילים החליף אותי בעמדת שמירה ואני ניגשתי להתפלל תפילת קבלת שבת וערבית. הייתי נרגש מאוד; המתח היה גדול, אך ביחד עם זה האמונה גם היא הלכה והתעצמה, וכל זה הביא אותי להתפלל בהתעוררות הנפש. מפקד הגדוד שהזדמן למקום, פקד לקרוא לכל הלוחמים מכל רחבי הבסיס להתייצב במקום.

"במצבים כאלה אתה יכול לחוש את עצם הנשמה היהודית, כל חייל הגיע מהשקפת עולם אחרת וכולם הפכו מאמינים".

ניסים בתוך דיונות החול

במהלך המלחמה, זכה ר' בנימין לחוות ניסים גלויים רבים, חלקם היו מצילי–חיים, כפי שהוא עצמו הוסיף וסיפר:

"יום שני, שמונה וחצי בבוקר נפתחה המלחמה. התקדמנו אל עבר חולות סיני ופתחנו בהרעשה כבדה לעבר מוצבי האויב. במהלך ההפצצות, כשהרכבים נעו קדימה יותר, הייתי פוצח בשירה של ‘הושיעה את עמך', וכולם שאגו אחרי… זה היה מדהים! חיילים הנלחמים על חייהם מתנהגים בצורה לא שפויה שכזו.

"כמות הניסים שחזינו במהלך הימים הראשונים של המלחמה, הייתה מדהימה. באחת הסיטואציות נתקלנו באדמה חולית רכה ורכב השריון איתו הפצצנו, חדל לנוע. היינו בסכנה רצינית, שכן המצרים יכלו לטווח אותנו בקלות. במצבים מעין אלה צריכים לנוע כל הזמן.

"החשש אכן התממש במהירות. המצרים החלו יורים עלינו פגזים. בתחילה הם פגעו קילומטר מאתנו, עד שצמצמו רווחים. השיא היה כאשר פגז פגע חמשה מטרים ממני. הייתה התפוצצות עזה ולהבת אש כיסתה את כולנו. הצוות שעמד אחרינו, היה בטוח שכולנו הרוגים והזדרז לדווח על כך בקשר. לאחר דקה התפזר העשן, והתברר כי כולנו בחיים ללא שריטה אפילו…

"חוויתי נס גדול נוסף, כאשר פגז נפל בסמיכות אלינו, ואני הסתתרתי תחת ערימת תרמילאי פגזים. הטיל פגע בתרמילים וחורר אותם, אך אני נותרתי ללא פגע. כעדות לאותו נס גדול, לקחתי עימי לבית את התרמיל המחורר כדי לזכור תמיד את הנס שהיה עימי. התרמיל הזה נמצא עמי עד היום הזה…

"בתוך הבלגן הגדול, הגיעו חיילים לסייע לנו לנקות את החולות מעל התותחן שלנו, או אז התברר שכל המנועים עובדים היטב. כך ניצלנו מהתופת שהמצרים הנחיתו עלינו, והמשכנו בתאוצה.

"כולנו התכוננו למלחמה קשה עקובה מדם, אך בפועל היה אפשר לראות שהניצחונות לא מגיעים בכוחנו, וכי האויבים ניגפים מפנינו. כחיל תותחנים דהרנו אל תוך סיני כמעט מבלי להיתקל בהתנגדות משמעותית".

 כשהגיעו הבשורות מירושלים…

פעמים רבות נפלו פגזים בסמיכות לרב מזרחי, ולעובדה כי לא נפגע ואף לא נשרט, אין כל הסבר הגיוני.

מבחינתו הרגע המרגש ביותר היה דווקא ביום השלישי למלחמה "כששמענו שהר הבית והכותל המערבי בידינו. כולם התחבקו בהתרגשות, ופרצי בכי נשמעו מכל פינה. איש לא פילל לכך" נזכר.

"כמי שהיה שם, זה לא ממש הייתה מלחמה, אלא רצף של ניסים שרק פתי לא יבחין בהם. לא אשכח שמרוב הלם הניצחון, לא ידעו איזה שם לתת למלחמה הזאת"…

תורת חסד על לשונם

ר' בנימין ע"ה ולהבלח"א רעייתו מרת מרים, היו אנשי חסד ממדרגה ראשונה. ביתם פתוח לרווחה בפני כל אדם שהיה זקוק לעזרה. מעולם לא אמרו ‘לא' למעשי חסד, גם כשהדברים היו כרוכים בהתמסרות אישית.

לא פעם הגיעו אורחים לשיכון חב"ד ללוד מבלי שהיה להם היכן להתארח. היו מקרים בהם אנשים נסעו לשבות בירושלים, ובגלל תאונות, פקקי תנועה או עיכובים אחרים, מצאו את עצמם נוטים מן הדרך, נכנסים ללוד ומחפשים מקום לשבות בו מהרגע להרגע. תמיד אלה מצאו עצמם מתארחים אצל משפחת מזרחי, שם התקבלו באירוח מלא. לא פעם ר' בנימין עצמו היה נותן את חדרו לאורחים, בעוד הוא עצמו היה ישן בסלון הבית…

גם תלמידי ‘תומכי תמימים' בלוד, היו מתארחים כמעט מדי שבת בביתם והיו מתקבלים בעין יפה ובנפש חפצה. "זכיתי לאכול אצלו הרבה סעודות ליל שבת כאשר למדתי בלוד", סיפר אחד התלמידים מהעבר, "ור' בנימין כיבד אותי תמיד לברך ברכת במזון ב'סידור של הרבי', כפי שקרא לו".

לבו היה רחב כמו אולם. מאז ומעולם, כשהיה רואה אנשים מבקשים טרמפים, בפרט חיילים, היה עוצר להם ולוקח אותם למחוז חפצם. תמיד היה לו ברכב מן המוכן סוכריות. "אביא אותם לחיילים כשאקח אותם טרמפ בדרך" היה מסביר בחיוך.

בתפקידו כמוהל, לא רק שלא היה נוטל כסף מההורים, אלא שכשהיה מבין כי ההורים מעוטי יכולת, היה עורך את הברית אצלו בבית, ועורך על חשבונו סעודת מצווה עבור המשפחה מבלי לקחת כל תשלום.

"בבית הוריי, היו פתחים בכל הצדדים, כמו אוהל אברהם אבינו. זה אכן היה מקום של הכנסת אורחים ללא גבול", מספרת בתו. "כל השנים גדלנו עם כל מיני אנשים שהיו בבית…

"יום אחד חזרתי מבית הספר וראיתי שלושה ילדים קטנים ולא מוכרים… שאלתי את אמא ‘מי אלו?' והיא השיבה תשובה בשפה רפה, שכן לא רצתה להרחיב את הדיבור בעניין… לאחר מכן התברר כי אמם בבית הרפואה, ואין מי שיטפל בהם…

"פעם הגיעה אישה גרושה עם ילד, והיא גרה בביתנו כמה חודשים עד שהסתדרה במקום אחר… גם בחורי ישיבה שבאו ללמוד ב'תומכי תמימים' בעיר, הרגישו בבית שלנו כמו היה ביתם. הוריי טיפלו בהם במסירות ונהגו איתם יותר מכל אחד מילדי המשפחה הביולוגיים…

והייתה גם בחורה אמריקאית יתומה, והיו גם ילדים נוספים שגדלו בבית הוריי והצטרפו כילדים למשפחה"…

בנוסף לשמונת ילדיהם של בני הזוג מזרחי, הם אימצו ארבעה ילדים נוספים, מוגבלים. המקרה הכי קשה מהם הוא של דניאל, שזקוק לעזרה סביב השעון.

דניאל סובל משיתוק מוחין, בעוד מצבו הפיזי הלך והחמיר עם השנים. כלוא בתוך גופו, יושב בכיסא גלגלים, ורק מוחו עובד. הוא יכול להתבטא בצחוק, בדיבור מקוטע שרק בני המשפחה מבינים.

דניאל הגיע לבית משפחת מזרחי בהיותו בן שנה, ילד שהוזנח. "עיקר העבודה היתה לתת לו להרגיש בבית, רצוי ואהוב", סיפר ר' בנימין לימים בראיון עיתונאי שהעניק. "הילדים שלי קיבלו אותו כמו אח לכל דבר; אימצנו אותו חוקית. הוא הולך איתי ועם משפחתי לטיולים, לבית הכנסת. הוא חלק מהבית וכולם עוזרים לי ולאשתי לטפל בו. היו שאמרו לנו לשים אותו במוסד סיעודי. התנגדנו".

מזלו של דניאל כאשר "נפל" לידי הרב בנימין ורעייתו תבלח"א בלוד. דניאל שינה את שם משפחתו למזרחי, ורואה בבני משפחת מזרחי את בני משפחתו.

כשנשאל פעם ר' בנימין איך יש לו כוחות לגדל ילד מוגבל מגיל שנה, כאשר יש לו שמונה ילדים נוספים, בעוד הוא עצמו לא צעיר לימים, עמוס במטלות – השיב: "הכוחות באים מה' ומעשייה. ראיתי את המקרה של דניאל שהיה גר עם אמו לא הרחק מאתנו, אך מצבו היה מוזנח. כרב היו פונים אלי גם שכנים וגם שירותי הרווחה. התייעצתי עם אשתי ובעקבות זאת אימצנו אותו כבן. כמשפחה התמודדנו עם כל הבעיות. אם זה לקלח אותו, להאכיל אותו, להוציא אותו לטייל. אני יכול לומר כי הוא הוסיף לנו לחיים לא פחות מאשר אנחנו לו… יש לי עוד שלושה ילדים נכים מאומצים ואחת מהן אף חיתנתי. אין כמו הסיפוק לקום בבוקר ולדעת ששינית לילד את החיים לטובה, במיוחד ילד לא שלך"…

לימים יצא ר' בנימין למסע כדי להגשים חלום לדניאל – להגיע לרבי מה"מ. "הוא רצה מאוד להיות ב–770 ואני יצאתי למסע כדי להגשים לו חלום עם כמה אנשים טובים שסייעו לי. הלוגיסטיקה היתה גדולה. ‘אל על' מימנה לי ולעוד מלווה את הנסיעה. בארה"ב סייע לנו ר' אברהם לידר [ע"ה], בעל עמותת ‘אהבת חסד'. פניתי אליו והוא הסכים לממן את כל השהות שלנו בני יורק.

"היינו אצל הרבי, התפללנו שם, והרב לידר הגשים לדניאל חלומות מוסיקליים. הנסיעה שלנו בניו יורק מילאה את דניאל באושר. המחמאות והאהבה שקיבל בכל מקום, נתנו לו כוחות רבים"…

 מוהל ללא גבולות

הרה"ח ר' בנימין מזרחי היה מוהל וותיק, שיראת שמים וזריזות התמזגו בהליכותיו. הוא עשה מלאכתו באמונה ובמקצועיות, כשהוא נוסך חדוות המצווה על בני המשפחה, וכשהיה צורך – ידע לנסוך בהם גם ביטחון.

"ברית מילה בשביל אבא, זה היה קודש", מספרת בתו הגב' נחמה צבי. "לא משנה איפה התקיימה הברית, איפה שהזמינו אותו, אבא היה מגיע. מעולם לא סירב לבקשה למול. אבא למד לנהוג באופנוע, ובזכות כך היה יכול להספיק להגיע לארבע או אפילו חמש בריתות ביום…

היום הדברים יותר פשוטים, אולם לפני 40–50 שנה, לא בכל מקום היה מוהל. לא פעם חלה ברית בשבת קודש, ובמקום אין מוהל מקומי. מה עושים? לאן מתקשרים? למוהל מזרחי. יודעים שהוא לא יגיד ‘לא'… והוא אכן היה נוסע.

"לא מעט שבתות זכורות לי בלי אבא", מספרת בתו. "איפה אבא? בברית. היו מקומות בהם יכול היה לשבות ולאכול אצל השליח המקומי, אבל היו מקומות שלא היה אפשר לשבות שם עם אוכל כשר, ואימא הייתה מציידת אותו בצידנית עם אוכל לכל השבת.

"כשהיו בריתות בסביבות לוד, רמלה או במושבים שהוא יכול היה להגיע ברגל – הוא היה לוקח לפני שבת את הכלים כדי שלא לטלטל בשבת, ולמחרת צועד שעה, שעה וחצי, שעתיים, כי יש ברית…

"מעולם הוא לא נטל כסף מההורים. אם היה נוטל כסף – מכל הבריתות שעשה, היינו יכולים לגור בארמון", מוסיפה בתו בחיוך.

"זכורני משנות ילדותי, שיום אחד הגעתי הביתה, והנה אני רואה להפתעתי שולחן ערוך ומכובד בכל טוב. התפלאתי ושאלתי ‘אמא, מה זה? איזו חגיגה היום?' ואמא ענתה בפשטות ‘יש פה ברית'. רק אז הבנתי כי אבא היה המוהל, ואימא הכינה את סעודת המצווה עבור משפחה שלא היה להם כסף לערוך סעודה. זה לא קרה פעם אחת, אלא פעמים רבות…

"אמא הייתה יד ימינו. מאחורי איש גדול עומדת אישה גדולה. היא הייתה משחררת אותו לכל העניינים הרוחניים שלו".

במהלך ימי ה'שבעה', סיפרה אחת השכנות כי ר' בנימין מל בעבר את שני ילדיה (כיום בני יותר מעשרים). היא הוסיפה כי באותה תקופה הם היו עולים חדשים שהגיעו מצרפת, ולא שמרו מצוות. היא הייתה אחרי ניתוח, והוא לא רק שבא למול את הילד, אלא הגיע כל יום כדי לרחוץ את התינוק עד שהיא חזרה לעצמה…

"כשהיה צריך, אבא היה מגיע אחרי הברית כמה פעמים, עד שההורים היו רגועים", מוסיפה הבת נחמה לספר.

"הייתה משפחה נוספת בלוד שהיו להם תאומים. האמא התקשתה לתפקד אחרי הלידה, והוא היה מגיע יום–יום לרחוץ את התינוקות. הוא לא שאל, אלא פשוט הגיע, שכן ראה שהאמא זקוקה לעזרה.

"זכורני מקרה בערב שמחת תורה של אחת השנים, בו משפחה עשתה ברית לבן. ההורים הזמינו מוהל שמל את הילד, אלא ששלושה ימים לאחר הברית, הילד עדיין דימם. ההורים בייאושם הגיעו אליו וביקשו את עצתו. למרות שהוא לא היה המוהל, הזדרז להגיע לביתם, נטל את הילד, רחץ אותו, החליף לו תחבושת, ולא עזב את הבית עד שראה את הילד רגוע…

"זה היה כאמור בערב שמחת תורה. במוצאי שמחת תורה נהג לנסוע לחברון להקפות שניות עם אוטובוס שהשליח הרב כהן העמיד בשיכון חב"ד בלוד. אלא שבאותה שנה הוא הזדרז ללכת לבית המשפחה לוודא את שלום התינוק ולראות שהוא רגוע. כך וויתר באותה שנה על מנהגו האהוב לנסוע לחברון ולשמוח שם עם כולם"…

מעין זה סיפר גם מרדכי ריבני:

"בראש חודש אב היה ברית לבן שלי, והילד דימם זמן רב. התקשרתי למוהל שאמר לי כי הוא נמצא הרחק, ולא יוכל להגיע לראות את התינוק. כמעט הלכנו לבית רפואה, אלא שלפתע הבזיק בי רעיון: התקשרתי לר' בנימין מזרחי, והוא הגיע תוך 3 דקות. חמותי התפלאה ושאלה ‘מי זה בא על האופנוע?… זה רופא?'…

"הוא לקח את הילד תחת המים, חבש אותו שוב, ותוך עשר דקות התינוק נרגע, והכל הסתדר על הצד הטוב ביותר"…

חיים שאל ממך

דמות מופת של אמונה ובטחון בה', היה הרב מזרחי. הוא גם דאג להשרות ביטחון על סביבותיו, והיה מדבר על כך רבות. "גם כשאין לך, צריך לסמוך על הקב"ה", היה מרבה לומר. "יש הקב"ה, אז מה אתה דואג?", היה מוסיף בחיוך האופייני לו.

הוא אכן זכה לראות פעמים רבות את ניסי ה', ואף ניצל פעמים מספר ממוות בניסים גלויים. כך במלחמות בהן לחם, כפי שסופר לעיל, וכך בהזדמנויות נוספות.

"הייתה תקופה שהייתה לו חנות בשר בשכונת סלע ברחובות", מספר נכדו הרב יעקב מדויל. "בחנות היה לו מקפיא גדול, שאם ננעלו בתוכו, לא הייתה אפשרות לפתוח אותו מבפנים. לשם יציאה היה צריך להצטייד מראש עם ידית מיוחדת. יום אחד הוא נכנס פנימה ושכח לקחת איתו את הידית. זו הייתה שעת ערב ואיש לא היה בחנות באותה שעה כדי שישים לבו לכך. פתאום סבא הבין שננעל.

"הוא התחיל לומר תהילים ולעשות תרגילי התעמלות כדי להמריץ את מחזור הדם שלא יקפא. בשלב מסוים כבר אמר ‘שמע ישראל' ווידוי, והתכונן לגרוע מכול. הוא ידע שאין טעם לצעוק, שכן אין איש בחנות, וממילא לא ישמעו אותו מבעד לדלת העבה. אחרי שעה ארוכה של שהייה בפנים, הדלת נפתחה פתאום. מעבר לדלת היה שכן מהבניין ממול…

"מהיכן ידע? הוא אכן לא ידע, אלא שהוא הכיר את הווספה של סבא שחנה מחוץ לחנות. הוא אמר לעצמו ‘אם הווספה פה, כנראה בנימין בחנות, אלך להגיד לו שלום'… הוא לא היה צריך לקנות משהו, אלא רק ביקש לפטפט קצת… כשראה שהוא לא בחנות, חיפש אותו פה ושם, ולא ראה דבר. משהו בלבו אמר לו לבדוק במקפיא. הוא ניגש, משך את ידית הדלת, ומצא אותו שם…

לא פעם סיפר סבא את הסיפור הזה, ובכך ביקש להמחיש איך הקב"ה קובע מה יהיה ואיך היה, ולא שום דבר אחר. המוטו שלו היה לסמוך על הקב"ה ולבטוח בו מבלי לדאוג.

לימים סיפר כי היה יום בו היה זקוק דחוף לסכום כסף, אך זה לא היה ברשותו. "אני הייתי רגוע", סיפר לילדיו. "אמרתי לעצמי: ‘איני דואג! הקב"ה ישלח!' ואכן למחרת הגיע אלי מישהו הביתה, וביקש לעשות טיפול הוצאת צהבת באמצעות יונים שהיו לנו בבית. האיש שילם בעין יפה, ולי היה די כסף לשלם את התשלומים של אותו יום…

"היה מקרה הצלה נוסף בו עבר תאונת אופנוע, שגם בה ניצל ממוות. התאונה התרחשה בצומת בית דגן, שם עמד עם האופנוע שלו והמתין לרמזור. אלא שנהג אחר חצה ברמזור אדום ונכנס בו. הכידון של האופנוע נכנס לו בחזה ופשוט חורר אותו…

"הוא הוחש בבהילות לבית הרפואה, שם עבר ניתוח לב פתוח. לאחר מכן עבר ניתוח מורכב בברכו, וניצל. הרופאים אמרו בהתפעלות כי הפציינט שלהם הוא אדם חזק, ועם העקשנות שלו הצליח לשרוד את התאונה".

עזות של קדושה

ר' בנימין ניחן בעזות ובעקשנות של קדושה. זה מה שליווה אותו בכל פעולותיו. כשביקש לזכות מישהו במצווה, היה קשה לעמוד בפניו. כשהיה יוצא למבצע תפילין, אי אפשר היה לומר לו ‘לא'… הוא היה בא עם כל האמת שלו, אך עם זאת, בחביבות רבה. "הרגשת שהוא אוהב אותך באמת, שהוא באמת רוצה לזכות אותך".

היה לו ‘טריק': הוא היה שואל מישהו ‘מה השעה?' הלה היה מושיט את היד כדי לראות את השעה, ור' בנימין כבר היה מלביש עליו את התפילין…

לעתים היה נוסע בשליחות לאסוף כספים בחו"ל לטובת הכולל שהוקם על שם אביו. בין השאר הגיע גם למקסיקו (ראה מסגרת). יותר ממה שהביא משם כסף, הוא הביא נשמות…

פעם פגש שם יהודי שהייתה לו רשת חנויות בגדים. ר' בנימין נכנס עמו לשיחה, ועד מהרה הבין כי הלה עובד כל השבוע – שבעה ימים בשבוע. ר' בנימין אמר לו בפליאה: "איך אתה עובד בשבת? "הלה השיב: "על מה אתה מדבר? בשבת זה כל הכסף!"

ר' בנימין לא ויתר, ובכל פעם שהוא הגיע למקסיקו, היה מדבר איתו על כך. פעם פרצה שריפה במחסן הרשת שלו ותכולה עצומה עלתה בלהבות. בפעם הבאה כשר' בנימין הגיע למקסיקו, הבחין כי החנויות סגורות. בעל העסק אמר לו: "זהו, אני הבנתי עם שבת לא מתעסקים"…

סיפר מאפיין סיפר אחד המנחמים בימי ה'שבעה': "כשהייתי חייל, שיחקנו בבסיס כדורגל. בשלב מסוים הדפתי לא נכון כדור שנבעט לשער, וקרה לי שבר בשורש כף היד, בעצם הסירה.

"עד שגובסתי ויצאתי מבית הרפואה, חלפו שעות ארוכות, וכך מצאתי את עצמי בשעה 2 בלילה עומד בצומת הקרח ומנסה לעצור טרמפים.

"פתאום עצר לי מישהו חרדי והעלה אותי, באמרו שהוא מגיע עד שיכון חב"ד, אולם אחרי שנכנסתי לרכב, אמר שיקח אותי עד הבית שלי, אם אקבל עלי מצווה או מעשה טוב. קיבלתי, וזה נשאר עמי לאורך השנים.

"היה זה ר' בנימין מזרחי, אשר בימים ההם עדיין לא הכרתי אותו"….

"אני זוכרת כמה פעמים שנסעתי איתו ברכב, והוא העלה טרמפיסטים", מספרת בתו הגב' נחמה. "לאחר שהיו מתיישבים במכונית, אבא היה אומר להם: ‘אתם יודעים שהנסיעה היא בתשלום?' הם היו מסתכלים עליו ככה בפליאה: ‘אבל עלינו על טרמפ, לא על מונית'… ואז אבא היה אומר: ‘לא, לא כסף. חמש דקות כל יום תפילין'. הוא היה משגע אנשים על המבצע הזה".

יוסף מנצור, ממושב חדיד, מספר, כי בעבר חווה תאונה קשה מאוד. קודם לכן היה רגיל לקחת מר' בנימין מזרחי חוברות של ‘דבר מלכות' ומפיצם.

"לאחר התאונה הקשה אושפזתי בבית הרפואה תל השומר, מונשם על ידי מכונה. והנה פתאום אני רואה את ר' בנימין מגיע אלי ושואל אותי בפשטות ‘דבר מלכות כבר יש לך?'…

"אני מונשם, בקושי חי, על איזה ‘דבר מלכות' הוא מדבר… גם לא היה לי מושג איך הוא ‘צנח' פתאום… אבל הוא התיישב לידי ואמר בפשטות ‘בוא נלמד קצת יחד'. הוא ישב לידי כמה דקות, למד מתוך ה'דבר מלכות' והלך"…

איש שהוא אגדה

"ר' בנימין מזרחי". צמד מילים של איש שהיה אגדה אמיתית עוד בחייו. קשה כל כך להגדיר את האיש הצבעוני והמיוחד הזה, שהרי הכיל בתוכו כל כך הרבה דברים: אמת, חסד, אהבת הזולת, ענווה, יראת שמיים, התמדה, עובד ה'.

כל אלו הרכיבו את דמותו של הרב בנימין ע"ה, כבר מהיותו נער צעיר בפרדס בלוד, שעה שיצק מים על ידי ר' שלמה חיים קסלמן ועד לשבועות האחרונים של חייו – בעקשנות ובהתמדה האופיינית שלו לא הפסיק את מסע חייו; מסע עקשני של עבודת ה' תוך זיכוך הגוף וטיהור הנפש, כשאף אחד לא יכול היה לעמוד בדרכו.

מי שראה אותו בחודשי חייו האחרונים איך הגיע לבית כנסת, בכוחות אחרונים, כמעט בזחילה, ראה דמות של חסיד מדור אחר. חסיד שהמילים "אתכפיא" ו"ביטול" לא היו מילים תאורטיות עבורו, אלא חלק מחיי היום–יום שלו.

זכה והקים משפחה חסידית לתפארת. בגיל שאנשים מתכננים את הפנסיה שלהם, הוא בחר לפתוח פרק חדש בחיים שלו ולאמץ ארבעה ילדים בגיל 0! ילדים עם מוגבלויות ומורכבויות. בזכותו ובזכות רעייתו שתבלח"ט, קיבלו הזדמנות אמיתית לחיים, חיים של אהבה ואכפתיות.

למרות שסבל ייסורים רבים, אף פעם לא התלונן ולא נשבר. בקבלת עול ומשמעת עצמית שאין דומה לה, התמיד בשיעורי תורה, בתפילות מתוך יראת שמים, ובמעשי החסד. הרב בנימין היה עובד ה', ‘ציור' של חסיד מדורות קודמים.

ר' בנימין השיב את נשמתו לבוראה ביום שישי ג' בטבת, ערב שבת קודש, כשהוא מותיר אחריו את רעייתו תבלח"א מרת מרים, ודור ישרים מבורך, בנים ובנות, נכדים ונינים הולכים בדרכי ה' ובדרכי החסידות – חלקם זכו להיות שלוחי המלך בארץ ובעולם.