הרעיון הפנימי של ליובאוויטש • הרב מנחם טל

הרב מנחם טל, מגזין בית משיח

לחיים חסידים! גוט יום טוב!

לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו!

ידועה האימרה שיהודי צריך להיות 'מלך' על כל אבריו. מלך ר"ת – מוח, לב, כבד.

המוח שליט על הלב והלב שליט על הפעולות שהאדם עושה, וכך האדם הוא מלך על אבריו. אם חס ושלום זה פועל הפוך, שהלב שולט על המוח, אז במקום 'מלך' הוא נהיה 'למך' – למך הוא האדם שהולך אחר נטיות לבו, והתאוות שולטות בו – 'תנועה' פנימית שהיא היפך מכל החסידות.

הרה"ח צבי גרינוולד אמר שכל העניין הזה רמוז בשם 'ליובאוויטש':

ליוב – בגימטריה 48 = מח.

אוויט – גימטריה 32 = לב.

ש' – גימטריה – יצר.

ידוע שבזמן עזרא ונחמיה התפללו לבטל את יצר הרע של עבודה זרה וגילוי עריות. מה שקרה, שהחל ממחרת התרנגולת לא הטילה ביצים והאנשים לא ילדו ילדים, ובעקבות כך החזירו חכמים את יצר התאווה.

כאשר היצר הזה – אומר הרה"ח צבי גרינוולד ע"ה – נכנס לתוך החיים שלנו בצורה לא מבוקרת, זה מהווה את "מצרים". מצרים מתחיל באות מ' פתוחה. היצר פותח לנו פתח ואומר שלא יקרה לנו דבר אם קצת נאכל בתאוות לב, קצת נסתכל במקום שלא צריך, או נרכל מעט על הזולת…

אבל באמת, עבירה גוררת עבירה, עד שהיצר סוגר עלינו ב–ם' סתומה – האות האחרונה במילה 'מצרים'. בין המ"ם הראשונה למ"ם האחרונה נשארו האותיות צרי שהן אותיות יצר. ככה אנחנו כלואים בתוכו.

זה מה שקורה כאשר הלב שולט על המוח, או אז בן אדם משועבד לתאוות ליבו; "מכור", בלשון עמך…

באה תורת החסידות ואומרת, אם צריך בכל זאת את היצר, זה צריך להיות באופן שהמוח שליט על הלב ומנווט אותו בדרך הנכונה לעבודת ה'.

מספרים ששמעון וראובן נפגשו בשוק בירושלים. שמעון ניגש לראובן, מחבקו ומנשקו.

"סליחה, מי אתה?" נדהם ראובן.

"מה? אתה לא זוכר? אני שמעון שלמדנו יחד בספסל הלימודים בתלמוד תורה".

"מחילה, אבל אני לא זוכר", אמר ראובן.

"אינך זוכר? הרי ישבנו יחד באותה שורה, בהפסקות שיחקנו באותם משחקים, איך אתה לא זוכר?!" התפלא שמעון.

אמר ראובן: "מחילה ממך, אני לא זוכר, אבל אם אתה אומר שלמדנו ביחד, אז 'שלום עליכם ולהתראות'…"

שמעון לא הסכים. "לא מספיק לי אמירת 'שלום עליכם'. אני רוצה שנעשה יחד סעודה. אני מזמין אותך למסעדה על חשבוני".

לראובן שממילא היה רעב, לא הייתה ברירה, והשניים התיישבו במסעדה. שמעון הגיש לראובן את התפריט באומרו: "תזמין מה שאתה רוצה – אני משלם".

ראובן מזמין, וכך במשך שעה ארוכה ישבו, דיברו ואכלו יחד.

לאחר ברכת המזון, שמעון אומר לראובן: "עשה לי טובה, חכה לי כאן שתי דקות, אני מיד חוזר".

הסכים ראובן, ומחכה חמש דקות, עשר דקות, חמש–עשרה דקות, אבל שמעון לא חוזר.

בנתיים מגיע המלצר ושואל: "נו, מה עם התשלום?", ראובן משיב לו "אל דאגה, עוד כמה דקות יחזור שמעון וישלם".

בחלוף דקות נוספות חוזר המלצר ושואל בחוסר סבלנות: "מה עם התשלום?", עונה ראובן: "שמעון אמר שהוא ישלם, והוא הזמין את כל הסעודה הזו על חשבונו, אז הוא ישלם".

אומר המלצר: "לא מעניין אותי אם שמעון יבוא או לא יבוא. אכלת? תשלם! במידה ולא תשלם, אזמין משטרה".

כמובן שלראובן לא הייתה שום ברירה, והוא נאלץ לשלם מכיסו את כל הסעודה…

כך היא הדרך בה היצר הרע מכניס אותנו לכל מיני התרחשויות בחיים, מפתה אותנו, אך מי שמוחו בקודקודו, יודע שסוף מעשה במחשבה תחילה, ובסוף יגיע המחיר שצריך האדם עצמו לשלם…

זה ליובאוויטש: מוח שליט על הלב, והמוח עם הלב שולטים על היצר. כך הופך העולם להיות עולם גאולתי עד למצב בו עתיד הקב"ה לשחוט את היצר בגאולה האמיתית והשלמה.

מידת החסידות היא הביטול האישי

אחד המקורבים לבית חב"ד אצלנו, שלימים נהיה חב"דניק, היה שגור על לשונו שצריך להיות ב'ביטול', והראיה שלו לכך היא מה"יום–יום".

בספר "היום יום" כתוב שאדמו"ר המהר"ש שאל את אדמו"ר ה'צמח צדק', מה רצה אדמו"ר הזקן בדרכי החסידות? ויענהו ה'צמח צדק': דרכי החסידות הם: שהחסידים כולם יהיו כמשפחה אחת על פי התורה באהבה. באידיש אומרים 'משפחה אחת' "אין משפחה". ביאר אותו חסיד – אם אתה "אין" (ביטול), אתה במשפחה של חב"ד, ואם לא…

שמעתי שהמשפיע ר' ראובן דונין היה מדבר עם מושפעיו ומקורביו, שבהיותם במקווה, ישתמשו בשני מתלים בלבד ולא יותר. מדוע? כדי שלא יהיו ב"התפשטות היישות"…

מסופר על אורח 'מתנגד' שבא לבקר את דרכי הבעל שם טוב ותורתו. הוא התחבא בין התלמידים ועקב אחרי הליכותיו של הבעל שם טוב.

הבעל שם טוב שהשגיח בו על אף שהתחבא, אמר בתוך דברי התורה שלו את הפסוק "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה'". פשט הכתוב הוא, שגם אדם שניסתר במסתרים – ה' רואה אותו. אך הבעל שם טוב ביאר בצורה נוספת: "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים – וַאֲנִי (כלומר, עם ה'אני' והאגו שלו) – לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה'" – ה' לא מבחין בו; כלומר, מתעלם ממנו.

אותו 'מתנגד' הבין את הרמז, ועבד על עצמו להפנים את תורת הבעל שם טוב להתנהג בהתאם.

כעבור תקופה חזר שוב הבעל שם טוב על הפסוק, והפעם בביאור חדש: "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים – וַאֲנִי לֹא (כלומר, שביטל את ה'אני' והפכו אותו ל'לא') – אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה'" – כלומר, אם הוא בביטול, ה' ישפיע עליו שפע רב…

באחת העיירות החסידיות ישבו יום אחד שני חסידים להתוועד, יענקל הסנדלר וזלמן האופה. אמר יענקל לזלמן: "דע לך שכל הצרות הרוחניות מגיעות מ'האני' – ולכן אני מציע לך שלא להשתמש במילה 'אני'". זלמן קיבל זאת על עצמו באהבה, והשניים אמרו 'לחיים'.

למחרת במאפייה, שאלו הקונים את זלמן: "מי הכין היום את המאפים?", כיוון שקיבל על עצמו לא להגיד 'אני' – רץ ליענקל לשאול מה לענות. השיב לו יענקל: "אמור 'זלמן'"…

שוב חלפו כמה ימים, ונוצר צורך להביא משלוח מאפים לאחד התושבים. זלמן דפק בדלת כשהמשלוח בידיו. מעבר לדלת נשאל: "מי שם?"

"זלמן".

כעבור שבוע הגיע דייר חדש לעיירה, זלמן שמו. לדאבון הלב – הוא היה מעורער בנפשו והתושבים פחדו ממנו.

כשזלמן האופה הגיע שוב לבית אחד הלקוחות ואמר את שמו – לא רצו לפתוח, מפני שחששו שזה זלמן המשוגע.

חזר זלמן ליענקל ושאל, "מה להגיד?" ובכן, צרה צרורה. יענקל לא ידע מה לענות, ושלח אותו אל רב העיירה. ענה הרב "באמת מותר לך להגיד 'אני', אבל לא להרגיש 'אני'…"

מסופר שכאשר המשפיע ר' מענדל פוטרפס הגיע לכפר חב"ד, רעייתו עוד נותרה באנגליה. הוא ביקש אפוא משני בחורים שיבואו לישון אצלו בבית, על מנת שלא ישן לבד, וכן עשו.

באחד הלילות שמע אחד הבחורים את ר' מענדל קורא קריאת שמע, ובוכה באמירת "הריני מוחל". שוב ושוב החל במילים "הריני מוחל" ובוכה, וכל כל פעם מחדש…

מיד רץ הבחור להעיר את חברו על מנת שישמע גם הוא כיצד ר' מענדל קורא את קריאת שמע.

לאחר כמה שבועות, באחת ההתוועדויות שהתקיימו, אזר אותו בחור אומץ ושאל את ר' מענדל, האם הוא יכול לשאול שאלה?

ר' מענדל השיב בחיוב, והבחור שאל: "מה יש לבכות במילים 'הריני מוחל' שאומרים בתחילת קריאת שמע?" השיב לו ר' מענדל שאין צורך לבכות ב'הריני מוחל', אבל אותו בחור לא התאפק ואמר כי הוא עצמו שמע את ר' מענדל בוכה ב'הריני מוחל'.

גער בו ר' מענדל על כך שהקשיב לקריאת שמע האישית שלו, אך לעצם לשאלתו הסביר – במילים "הריני מוחל", יש הרבה גאווה, משום שאנחנו אומרים שהשפילו ופגעו באגו שלנו, ואנחנו מוכנים למחול, אבל למעשה – אנו עושים מעצמנו מציאות גדולה, ועל זה צריך לבכות ולהתמרמר…

ידוע הסיפור שהרבי מלך המשיח מספר על החסיד שחזר מהתוועדות ברוסיה, ותפסו שוטר ששאלו: "מי הולך כאן?" השיב החסיד – "ביטול הולך"… וזו תמצית כל החסידות…

זו הנקודה שכתב אדמו"ר הזקן אחר חזרתו מפטרבורג – אגרת "קטונתי" בתניא המדברת על "ביטול" וכו'.

ואפשר לדייק עניין זה על פי השיחה שאמר הרבי מלך המשיח בפרשת וישלח תשנ"ב – שכל ענינו של י"ט כסלו הוא בכך שנמצא בחצי השני של החודש – בזמן "מיעוט" הלבנה המעיד על "ביטול"…

נאחל ונתברך איש את רעהו

ידועה אמירתו של אדמו"ר הזקן, שמה שהתוועדות חסידית פועלת אפילו מלאך מיכאל לא יכול לפעול. הוסיף אדמו"ר הזקן והבטיח כי כל מי שישמח בשמחתו בי"ט בכסלו, חג גאולתו, יוציאנו מן המיצר אל המרחב.

אם כן, בהתוועדות חסידית זו בה אנו מתוועדים מעל דפי העיתון, אנו מאחלים לכל החטופים שיחזרו במהרה ממש לביתם, והחיילים כולם ישובו בריאים ושלמים בגופם ובנפשם, ולכל הפצועים רפואה שלמה בגוף ונפש; ושלמשפחות השכולות תהיינה נחמה בביאת משיח צדקנו בתחיית המתים מיד ממש.

לחיים חסידים! גוט יום טוב!