לאכול ולהתגעגע לגאולה • הרב מנחם טל

הרב מנחם טל, מגזין בית משיח

לחיים חסידים!

בעומדנו בכ' חשון, יום הולדת כ"ק אדמו"ר הרש"ב, אנו מוצאים שכאשר הקים את מפעל חייו 'תומכי תמימים', בחר לנהוג בצורה שונה מן הרגיל.

בדרך כלל, כשראש ישיבה או אדמו"ר מבקש להקים ישיבה, הוא מחפש דבר ראשון מקום מתאים. לאחר מכן הוא מחפש מורים ותלמידים, ולבסוף הוא מחפש תקציב עימו יוכל להחזיק את הישיבה.

אצל הרבי הרש"ב, מסופר כי לפני הכל הוא השתטח על הציונים הקדושים של הרביים, התפלל להצליח להקים את ישיבת 'תומכי תמימים' ואף חיפש את הנשמות שיזכו ללמוד בישיבה לדורותיה.

מסופר על בחור ירושלמי שלמד בישיבה ליטאית לפני כשישים שנה. לימים התקרב לחב"ד והגיע לישיבת 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד והתפעל מהאווירה החסידית ששררה במקום.

הוא התלבט האם לעבור לישיבה או לא. מצד אחד – נפשו חשקה בחסידות, מצד שני – משפחתו לא עודדה אותו לכך, וזה בלשון המעטה.

תוך כדי התלבטות, הוא הגיע למשפיע הרה "ח שלמה חיים קסלמן ושאל: "הרבי הרש" ב בחר בנשמות שילמדו ב'תומכי תמימים', האם הרב חושב שהוא בחר גם בנשמה שלי?" הרב קסלמן הסתכל בעיניו ואמר בפשטות "ימים יגידו! אם תכנס ל'תומכי תמימים', אזי כנראה שבחר בנשמתך, ואם לא – אז לא"… הבחור אכן נכנס לחב"ד, ולימים היה לשליח מצליח.

אשרינו ומה טוב חלקנו שזכינו שהרבי בחר בנשמות שלנו. הבה נעשה את השליחות כדבעי ונתמסר לרבי במחשבה ודיבור ובמעשה (" איבערגעבן זיך צום רעבע"), מתוך שמחה וטוב לבב.

תעמולת 'השליחות היחידה'

"צריך לצאת בהכרזה והודעה לכל השלוחים, שעבודת השליחות עכשיו ושל כל יהודי מתבטאת בזה שיקבלו את פני משיח צדקנו… כל הפרטים בעבודת השליחות צריכים להיות חדורים בנקודה זו – כיצד זה מוליך לקבלת פני משיח צדקנו".

משיחה נפלאה זו של הרבי בפרשת חיי שרה תשנ"ב – אנו רואים שהרבי מלך המשיח משנה את התפיסה – שכל המבצעים הופכים להיות מבצע מכוון מטרה – 'מבצע משיח'!

מבצע תפילין יהיה על מנת 'להביא לימות המשיח', וכן מבצע מזוזה בשביל 'להביא לימות המשיח', וכן מבצע כשרות וכו', וכך נהיה חדורים כל הזמן במטרה העיקרית…

לא פעם, אנו השלוחים מגלים שהמושפעים שלנו לא "מנגנים" באותה מנגינה בה אנו או חזים – שהרבי הוא מלך המשיח חי וקיים כפשוטו. או קשה להם להבין שלעתיד לבוא נקבל את הארצות קיני וקניזי וקדמוני (שהן לבנון, סוריה וירדן וכו '), מרצונם הטוב של הגויים…

בשבת פרשת בלק תשט"ז, לימד הרבי את הניגון "אסדר לסעודתא", ובאותם ימים אף התבטא: "אינני יודע אם מנגנים את ה'אסדר' בדיוק כפי המנגינה, אבל לפחות פעלתי שיאמרו 'אסדר'…

אף אנו נאמר באותו סגנון: על אף שהעולם לא מנגן איתנו בדיוק את מנגינת האמונה הטהורה שהרבי מלך המשיח חי וקיים – אבל לפחות פעלנו שהעולם ידע ש"הפיתרון היחיד הוא משיח בן דוד"… ובוודאי יד החסידים תהיה על העליונה, ורצונו של הרבי יתקיים, שהרי לימדונו שחזקה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם.

כשם שהניגון 'אסדר לסעודתא', נקלט בסופו של דבר והפך לחלק בלתי נפרד מסעודות שבת שלנו, כך גם ענייני משיח וגאולה יקלטו בעולם בדיוק כמו שהרבי רוצה…

הדרך הטובה ביותר להשפיע על הזולת, זה על ידי דוגמה אישית, אבל לפעמים אנחנו עצמנו לא נמצאים במצב רוח להסביר למושפעים את כל הפרטים. לעתים, אנחנו עצמנו לא הצלחנו להבין את כל המושגים הגאולתיים, וממילא קשה לנו להעביר זאת הלאה.

על כך דיבר הרבי בשיחה בשבת פרשת ראה תנש"א, כי "יש להוסיף ולהדגיש שההכרזה והפרסום של כל הנ"ל צריכים להיות גם על ידי אלה שטוענים שעדיין לא נקלט ענין זה (בשלימות) בהבנה והשגה והכרה שלהם, כיון שגם אצלם ישנו ענין האמונה בשלימות, יכולים (ובמילא צריכים) הם לפרסם הדברים לאחרים, החל מבני ביתו
(שבודאי אינם צריכים 'לסבול' מזה שעדין לא הונח הדבר בשכלו), וכל אלה שנמצאים בסביבתו, כל אחד ואחת מישראל, ובודאי שעל ידי ההשתדלות המתאימה יתקבלו הדברים ויפעלו פעולתם, כולל גם אצל המכריז והמפרסם, שיוקלט אצלו בפנימיות וכו'".

רואים אפוא את הצורך להסביר לבני הבית ולסביבה שלנו על גאולה ומשיח, גם אם אצלנו עדיין הדברים אינם מובנים כדבעי.

אחת השלוחות באחד המושבים אצלנו בחוף הכרמל, היא גם המזכירה של היישוב. לידה יושבת מזכירה שאינה שומרת מצוות לעת עתה, ועם זאת, בשלב מסוים החלה לומר לאנשים המתקשרים למשרד "ברוך ה'", "אם ירצה ה'", "בעזרת ה'". משפטים אלו נהיו שגורים על לשונה.

אחד האנשים שהכיר אותה, הופתע ושאל אותה, "חזרת בתשובה? מה קרה פתאום שהתחלת לומר בכל שיחה 'בעזרת ה'?" היא השיבה: "יושבת כאן לידי חב"דנקית צדיקה, שכל הזמן אומרת 'בעז" ה', 'אם ירצה ה". פשוט נדבקתי ממנה"… רואים מכך את כוחה של דוגמה אישית הפועלת ומשפיעה על הזולת.

עלינו לדאוג שכל הפרוספקטים, הפרסומים, הדפים או המכוניות, יהיו חדורים בעניין של משיח וגאולה. אם מכינים פרוספקט על אחד מחגי ישראל, חייב שיהיה בו גם עניין של גאולה ומשיח, או שיהיה כתוב עליו 'יחי אדוננו' [ויישר כוח לארגון ממ "ש שדואג לעניין זה ב' הידור' רב].

גם במקומות בהם לאנשים יש קושי להזכיר עניין של 'יחי אדוננו'
אפשר לכתוב "בציפייה לגאולה השלמה" וכדומה. העיקר שלא יהיה מצב בו ישנו חומר מודפס כלשהו שאינו חדור בעניין של גאולה ומשיח. שהרי זה התפקיד שהטיל עלינו הרבי – שכל דבר יהיה חדור בציפייה לגאולה.

סעודת שור הבור והלוויתן
בשיחה לפרשת 'וירא תשנ"ב , הרבי מדבר על כך שיהודי צריך להיות במצב, שגם האכילה והשתיה יהיו חדורים בעניין 'גאולה ומשיח', בעודו משתוקק לסעודת שור הבר, הלוויתן ויין המשומר.

הוא לא מצליח לשבוע מהאוכל, עד שהקב"ה יושיב אותו לסעודה של ימות המשיח… מה באמת הפשט בעניין הזה שהסעודה תהיה חדורה במשיח? מה הרעיון שאדם יושב לסעודה ועם זאת עדיין נשאר רעב לסעודה של משיח?

אחד ההסברים לכך הוא כזה: אדם שיש לו טיסה בעוד מספר שעות, כבר כמה שעות קודם לכן הוא נמצא בדרי כות רבה שהכל יעבור בשלום, והוא יצליח להגיע בזמן ולעלות על המטוס כמו שצריך.

גם כשהוא מכין אוכל לפני הטיסה, מחשבתו נמצאת בטיסה. גם אם הוא אוכל, הוא עושה זאת כדי שיהיה לו כוח לעבור את השעות הראשונות של הטיסה, וכן הלאה.
כך הוא הדבר עם אדם החדור בעניין גאולה ומשיח ונמצא בדריכות שכבר יבוא משיח, והעולם יגאל מהמצב הגלותי.

אדם שבאמת חדור בזה ביום ובלילה, כל מה שהוא עושה – אומר תהילים, לומד, אוכל, או אפילו נמצא בעבודה – הכל חדור ברעיון של 'הנה משיח בא, ואני כבר מוכן לקראתו'…

שליח צריך משלח חי

מסופר שאחד מחסידי פולין טס במטוס מארץ ישראל לחו "ל. והנה במטוס פגש רב חשוב המקורב לחסידות חב"ד ולרבי.

שאל אותו חסיד את הרב: "מה דעתך על כך שהחב"דניקים אומרים שהרבי שלהם הוא חי?" אותו רב הידוע בשנינותו, לא התבלבל, והשיב כמו יהודי בשאלה: "תגיד, אם הרבי שלך הנמצא בבני ברק יאמר לך לנסוע לשליחות בברזיל, כי הם צריכים שם רב שינהל להם את כל ענייני הדת, האם תסכים לעזוב את ביתך
וקהילתך ולנסוע לשם?"

חשב אותו חסיד וענה: "תשמע, יש סיכוי שאסכים לשמוע על זה. אבל כמה משכורת אקבל?" החזיר לו הרב, "לא הבנת! אתה הולך לבד לאסוף תרומות לפעילות, ומהם תפריש למשכורתך לפי מה שתצטרך".

אמר החסיד, " ומה לגבי מזון כשר? יש שם מזון כשר למהדרין?" השיב הרב, "לא! חלק מהתפקידים שלך זה לסדר שיהיה שם מזון כשר. אם לא תדאג, לא יהיה".

שואל החסיד, "ומה לגבי תלמוד תורה לילדים?" "אין שם שום תלמוד תורה", באה התשובה, "בהתחלה תלמד בעצמך את ילדיך בבית, ובמשך הזמן מתפקידך
יהיה להקים שם תלמוד תורה".

שאל החסיד, " ומה לגבי מקווה?" אמר הרב, "אותו הדבר. תצטרך אתה לדאוג למקווה".

השיב החסיד: "אם כך, אגיד לרבי שלי – 'ייסע כבודו בעצמו, אני לא נוסע'". אמר לו הרב: "תקשיב טוב למה שאתה או מר. אתה שהינך רואה את האדמו"ר שלך, ושומע אותו חי וקיים, והוא אומר לך לנסוע לשליחות, ובסופו של דבר אתה אומר לו 'סע אתה בעצמך'… "ואילו החב"דניקים לא רואים בעיני בשר את רבם, ולמרות זאת הם נוסעים בהמוניהם לכל יעד בעולם, ומספר השלוחים רק שילש את עצמו מאז ג' תמוז; הם דואגים לבדם למשכורת שלהם, מקימים בעצמם מערכת כשרות, דואגים למקווה ולתלמודי תורה – אז תגיד לי אתה: מי יותר חי? האדמו"ר שלך בבני ברק או הרבי שלהם?"

שליח צריך משלח חי, ואם יש שליח, סימן שהמשלח הוא חי!

לחיים חסידים!