"באמצע יום כיפור, פתאום התחילה אש תופת" • סיפור אישי

שניאור זלמן נוימן, מגזין בית משיח

כמה דקות לפני השעה שתיים ביום הכיפורים תשל"ד, תקף הצבא הסורי במלוא עוצמתו ברמת הגולן. בשעות הראשונות, הקריטיות ביותר, עמדה חטיבת שריון 188 בין הסורים ובין הכנרת. חטיבה זו יחד עם חטיבה 7 בלמו את מסת האויב. אותם טנקים בודדים שנלחמו באומץ לב ובנחישות, עצרו את דיוויזיות השריון הסוריות שאיימו להגיע לנהר הירדן.

וכאן בדיוק מתחיל את סיפורו ר' דוב זולדן, במונולוג ארוך ומרתק, עוצר נשימה, במסע אישי מרתק ומסעיר כאחד.

המלחמה פרצה

שמי דוב זולדן. נולדתי וגדלתי בזכרון יעקב. כשהגעתי לגיל גיוס, התגייסתי לחיל השריון. לאחר טירונות של כחודשיים ברפיח, עברנו לקורס תותחנות בג'וליס ליד אשקלון, לאחר מכן ירדנו לרפידים בסיני, לעבור קורס של צמ"פ. בסיום כל ההכשרה הוצבנו ברמת הגולן, בחטיבה 188 גדוד 53.

כחיילים ומפקדים ולמעלה בכוח, ידענו קודם לכן שאכן צפויה לפרוץ מלחמה, אבל לא חשבנו שהיא תהיה בעוצמה כזאת.

כשהמלחמה פרצה, כבר הייתי מעל שנתיים בצבא. וכך מצאתי את עצמי בתחילת המלחמה בגזרת קוניטרה. היינו 11 טנקים בפלוגה, מתוך 177 שהיו בכל הגזרה – מהחרמון ועד דרום רמת הגולן, כאשר מולנו התייצבו כ–2000 טנקים של הסורים.

אני זוכר את היום ההוא היטב גם עכשיו. 

"ונתנה תוקף קדושת היום"… כמה דקות לפני השעה 14:00, בצהרי היום הקדוש יום הכיפורים, השקט הופר במכת אש חזקה. אש ארטילריה נורתה אלינו מכל כיוון, רעש מחריש אוזניים, מטוסים סורים ירדו על כוחותינו ברמת הגולן. אנחנו היינו בתוך הטנקים, והבנו שיש איזושהי תקרית, או אולי אפילו מלחמה, אבל לא שיערנו את עוצמתה והיקפה.

קיבלנו פקודה לצאת לקראת הקו בדרום קוניטרה במוצב 109. תוך מספר דקות הגענו לעמדות שלנו מול הגבול. כבר בדרך, חבר טוב שלי, שהיה בטנק אחר, נהרג. התחלקנו לשלוש מחלקות. 

כשעמדתי בעמדה, הסתכלתי מבעד לפריטלסקופ של התותחן לכיוון סוריה, ועיניי חשכו. אני פשוט רואה את כל הצבא הסורי מגיע אלינו… טנקים, תותחים, תול"רים, ג'יפים וחיילים שועטים לעברנו… 

ידענו שיש לנו רק עוד מספר דקות להתחיל בלחימה, כי המרחק בינינו לבין הכוחות הסורים היה כ–4–5 ק"מ.

בינתיים מה שנותר למפקדים שלנו, זה להזעיק את חיל האוויר שיעשו את העבודה. אבל זה לא עבד; כל מטוס ש'ירד' לכיוון הכוחות הסורים, כבר לא עלה שוב. הוא נפגע מאש נ"מ צפופה.

הסורים הוסיפו להתקרב לעברנו. הטנקים שלהם כבר היו במרחק של 2 ק"מ. אנחנו מקבלים הוראה להתחיל לפגוע בטנקי גישור של הסורים. מה שמפריד בינינו לבין הסורים זו תעלת נ"ט.

אני זוכר את הפגז הראשון שיריתי בטנק גישור סורי ממרחק של 1800 מטר. הפגז השמיד את הטנק הסורי. בהתחלה עוד חשבו שזה יום קרב ולא מלחמה. אחרי שבפלוגה כולם זיהו את הפגיעה שלי, שמחה וצהלה. כולם צועקים "זולדן, שמפניה". היה נהוג אז בחטיבה, כי מי שפוגע בטנק סורי, מקבל תעודה ובקבוק שמפניה מהמח"ט. כך היה גם כמה חודשים קודם, היו כמה ימי קרב מקומיים מול הסורים. באחד הימים פגעתי בטנק שעלה באש כמו לפיד.

בשלב זה הבנתי שהפעם זה משהו אחר. אמרתי בקשר שהפעם יהיו המון שמפניות, וקיוויתי שנצליח.

מסתבר שעדיין לא קלטנו את גודל האירוע והחומרה שלו.

אחרי שפגעתי בטנק, שמעתי דיווח בקשר "פלוגת טנקים סורים במרחק 500 מטר ממך". יריתי שלושה פגזים וחיסלתי עוד שלושה טנקים. שאר הלוחמים השמידו את שאר הטנקים.

אמנם הורדנו עוד ועוד טנקים סוריים, אבל גם הטנקים שלנו נפגעו בינתיים. פתאום נשמע 'בום' אדיר. חטפנו פגז היישר בטנק שלנו, אך ב"ה הוא לא הצליח לחדור פנימה. חיי ניצלו בפעם הראשונה.

גיליתי פתאום עוד פלוגה סורית במרחק 300 מטר. השמדנו גם אותם.

פגיעה קטלנית

במהלך הקרב, פגע בנו עוד פגז, וזה כבר חדר פנימה. הפגז השלישי כבר היה קטלני. למרות שהרגשתי רק זעזוע ולא יותר, שמתי לב שחלפו כמה שניות וקולו של מפקד הטנק, נמרוד כוכבי, לא נשמע בקשר.

הסתכלתי אחורה וראיתי את נמרוד מתקפל ועובר ממצב עמידה למצב ישיבה באיטיות, עיניו פקוחות והוא מסתכל עלי כשדם מטפטף מראשו.

צעקתי "נמרוד! נמרוד!", אך הוא לא הגיב, המשיך להסתכל עלי והתיישב על כסא המפקד.

המשכתי לקרוא לו; הבנתי שהוא נפצע בצורה רצינית. ה'טען–קשר' שגם נמצא לידי, קלט את חומרת המצב. לאחר כמה שניות תפסתי שאני בעצם חשוף בצריח. נתתי מיד הוראה לנהג "נהג, סע מיד אחורנית!"

לקחתי את התחבושת האישית שלי, ובסיוע הטען–קשר חבשתי את ראשו של נמרוד. גם חגרנו אותו כדי שלא יקבל מכות או זעזוע במהלך הנסיעה.

דיווחתי לצביקה מפקד הפלוגה, "קודקוד נפגע" ושאלתי מה לעשות, האם לפנות אותו. 

"תמשיך בלחימה, ותיקח פיקוד על הטנק" באה התשובה. 

עליתי לפיקוד, החלפתי את נמרוד כמפקד הטנק. מה שראיתי, זו הייתה תמונה אחרת ממה שראיתי מעמדת התותחן. ראיתי כי ממש מעבר לתעלת נ"ט שלנו, במרחק של כ–50 עד 100 מטר, שני דחפורים סורים ממלאים את התעלה בחול, כדי שהטנקים שלהם יוכלו לעבור. בנוסף, חיילים סורים רצו לכיוון שלנו עם תת–מקלעים שלהם. פחד אימים.

צעקתי לטען–קשר: "יש לך את התת–מקלע שלך, לי יש את התת–מקלע שלי, להתחיל לירות".

קודם כל ירינו לכיוון הדחפורים כדי לסלק אותם מהתעלה, וכך היה. הם הסתובבו ושבו לאחור.

המשכנו לירות לכיוון החיילים שכבר היו ממש קרובים אלינו, והרגנו אותם.

אפשר לסכם את היום הראשון של קרבות הבלימה, כאשר אני אישית פגעתי ב–10–12 טנקים. שאר המחלקה יירטה עוד עשרות טנקים, כך שבגזרה שלנו עד לאותו רגע של השקיעה ביום כיפור, הסורים לא הצליחו להיכנס ולחדור לשטח ישראל. זה היה קרב בלימה ניסי באופן מוחלט. כוח קטן של טנקים לא ערוכים, מופתעים, מול נחילי טנקים של הסורים שהגיעו מצוידים היטב.

רק לעת ערב קיבלתי הוראה ממפקד הפלוגה שאפשר לפנות את נמרוד. במקביל טעמתי משהו כדי לשבור את הצום. לא הייתי דתי, אך צמתי ביום כיפור.

פגזים ונסים ברמת הגולן

עזבתי את שאר הטנקים במקום, ונסענו לתאג"ד (תחנת איסוף גדודית האחראית על הטיפול הרפואי בגדוד) בקוניטרה, שם צוות רפואי טיפל בו, ומשם הוא פונה לבית הרפואה רמב"ם. הוא שהה שם אחד–עשר ימים ללא הכרה, עד שמחת תורה, אך לצערנו לא הצליח לשרוד, ונפטר מפצעיו… הי"ד.

בלילה של מוצאי יום הכיפורים אני נמצא בבונקר, האוזניים מצפצפות מהרעש הנורא שספגתי כל היום, הראש כואב, תשוש, רעב ומתוסכל. איכשהו אני נרדם.

למחרת, היום השני למלחמה, היה יום אחר לגמרי. אני רואה אלונקות רבות, וכשאני מתקרב, אני מזהה חברים שלי שוכבים, הרוגים או פצועים במצבים קשים. אני צועק מקירות ליבי "אבא אבא! מה אני עושה פה?"…

הטנק שלי שנפגע, היה בטיפול של הצוות הטכני. בינתיים פגשתי את אחד מלוחמי הפלוגה, חברי מזכרון–יעקב, עציון אשכנזי, שהיה נהג טנק. כל אחד שיתף מה שעבר עליו ביום האחרון. אצלו גם הטנק נפגע, ואחד מאנשי הצוות נהרג.

"בינתיים, עד שיסיימו לתקן לנו את הטנקים, בוא נעזור במה שאפשר" אמר לי. "יש פה נגמ"ש, ומביאים לפה פצועים, ואנחנו נלווה את הנגמ"ש מקוניטרה לכיוון נפח. שם יש מנחת מסוקים אליו וממנו מעבירים את הפצועים לבתי רפואה".

בשלב זה הגיע קצין פצוע, ועזרנו לצוות לטפל בו. לאחר הטיפול הראשוני, עציון ואני לקחנו את האלונקה והכנסנו לנגמ"ש. היו שם מפקד הנגמ"ש והסגן שלו, לצד הנהג.

כשנכנסנו וסגרנו את הדלתות, אני שואל את מפקד הנגמ"ש "איך הדרך מכאן לנפח? הנתיב פנוי?" הוא אומר לי "כבר עברתי פה פעמיים, והכל היה בסדר". ליתר בטחון אני חוזר ושואל "יש לך מודיעין שאין בעיה? הסורים לא חדרו?" הוא עונה שלא.

מתחילים לנסוע על הכביש הראשי, חולפים על פני קיבוץ עין זיוון, ואחריו יש סיבוב חד. כשהנגמ"ש מגיע לסיבוב, הוא נעצר בפתאומיות.

אנחנו לא רואים מה קורה. פתאום אנחנו רואים את ראשו של המפקד נכנס לתוך הנגמ"ש, והוא בהלם. התברר כי נקלענו למארב של טנקים סורים!

נבהלנו ולא ידענו מה קורה. הסגן לא איבד את עשתונותיו, ויצא במקומו החוצה. הוא הבחין בחמישה טנקים סביבנו. טנק אחד ממש על הכביש, ושני טנקים נוספים מכל כיוון. הוא נתן הוראה לנהג להגיע עד לטנק, ואז לעקוף אותו…

הטנק הקדמי שעמד מולנו, החל לירות לכיווננו. סגן המפקד שהיה עם ראש בחוץ, הכניס את הראש פנימה והשאיר בחוץ רק את הידיים. הפגז פגע בחלק העליון ופצע אותו בכמה מאצבעותיו.

בינתיים הטנק מימין עקף אותנו וירה, ופגע במרכז הנגמ"ש. הפגז חלף לכל אורך הנגמ"ש והשאיר עשן אחריו. אני ישבתי ליד הדלת ועציון לידי. חטפתי את רוב הרסיסים מאותו פגז, כאשר את השאר חטף עציון.

התחלתי לצעוק מכאבים, כאבי תופת. הרגשתי את הרגליים נשרפות.

בינתיים הנגמ"ש שלנו עקף את הטנק הסורי, והמשיך בנסיעה על הכביש. הטנקים הסתובבו לעברנו וכך החל מרדף במרכז רמת הגולן…

כאן כבר היו כמה ניסים במכה אחת: ראשית, הטנק הראשון לא פגע במנוע שלנו, הטנק השני לא פגע בשרשראות, ושאר הטנקים פשוט מאוד החטיאו את המטרה לגמרי, וכך ניצלנו.

פצוע, על אם הדרך

המשכנו בנסיעה לעבר הירידה מרמת הגולן לכיוון נפח. לצערנו אחרי כמה דקות הנגמ"ש עצר. הנהג הודיע שהנגמ"ש לא נוסע וכולנו הבנו שיש פגיעה בשל תקלה טכנית.

מי שיכול היה לברוח, קפץ וברח. מי שנשאר בנגמ"ש, זה אנחנו, שלושת הפצועים מאחור. עציון שאל אותי בחשש: "אתה יכול לקום ולצאת?" השבתי לו שאני לא יכול לזוז. המשמעות של זה הייתה פשוטה: להיות מטרה נייחת ונוחה לפגזי הטנקים של הסורים.

הוא אמר שאמנם הוא פצוע בירך, אבל הוא יכול לדדות. אמרתי לו "אם כן, קפוץ וברח". 

הוא אמר לי "לא, אני לוקח אותך".

אמרתי לו "אין סיכוי, אני לא יכול, אני רק אקשה עליך", אבל הוא התעקש לעזור לי. באותו רגע שהוא בא להעמיס אותי על גבו, הקצין הפצוע ששכב באלונקה אמר שתי מילים "ומה איתי?" עציון אומר לו "תשמע, אני יכול לנסות להציל את דוב, אבל אני לא יכול לקחת גם אותך. מצטער מאוד"…

עציון לקח אותי על הגב ורץ איתי, הוא לא הצליח להתקדם הרבה; זה היה מעבר לכוחותיו. קשה לו וקשה לי. הוא הניח אותי על גבי בתעלה בצד הכביש. לתדהמתנו ראינו פתאום את הנגמ"ש שעזבנו לפני שתי דקות, מתחיל לנסוע…

התברר כי הפצוע אזר כוחות לא–לו, נכנס לתא הנהג, והצליח להניע את הנגמ"ש. עציון סימן לו לעצור ולאסוף אותנו, אך הוא חלף על פנינו, לא עצר, אלא המשיך בנסיעה… 

רק כעבור למעלה מארבעים וחמש שנה נוצר בינינו קשר. מסתבר שהוא כלל לא הצליח לראות אותנו, במצבו המעורפל, ומבעד לשמשה המנופצת. גם הסגן שחשבתי שברח, הלך להביא רכב לחלץ אותנו וירו עליו בדרך, עד שנאלץ לסגת.

נשארנו אפוא ככה על אם הדרך. הפצרתי בעציון לברוח ולהציל לפחות את עצמו. עציון ראה שני טנקים שלנו במרחק 100 מטר, והלך לבדוק מה איתם. לצערנו הוא גילה שכל החיילים שם כבר במצב של היפך החיים…

הוא חזר אלי עם המידע. שנינו הסתכלנו האחד על רעהו, ואני חזרתי ואמרתי לו "תציל את עצמך, תברח מיד לפני שהטנקים הסורים יגיעו". כשראיתי שזה לא הולך, הוספתי בנחישות "זו פקודה! אתה חייב ללכת. ותנסה גם להזעיק עזרה להציל אותי".

נפרדנו. הוא מתרחק בעודו מדדה על רגליו. עוד הספיק לצעוק לעברי "תזכור שלא עזבתי אותך!"…

שמחתי מאוד שעציון הציל את עצמו. כעת ניסיתי לטפל קצת בעצמי. לא היתה לי תחבושת לעצור את הדם ברגליי, לאחר שחבשתי בה את נמרוד.

דבר ראשון אני חושב שעלי להסוות את עצמי. ידעתי שהסורים ממשיכים בירידה לכיווננו. תלשתי עשבים וקוצים שהיו באותה תעלה, לקחתי דם מרגליי הפגועות, ומרחתי על הפנים להסוואה.

תוך דקות הגיעו הטנקים הסורים. ואיפה הם החליטו לעצור? בדיוק מולי…

מה שהפריד בינינו זה הכביש. הם התחילו לירות לכל הכיוונים. גם לכיוון הטנקים הפגועים, וגם לכיוון נפח, מרחק קילומטר מאיתנו.

הם שמחו וצהלו לראות שאין כוחות שלנו נמצאים שם ומשום כך הרשו לעצמם לעשות חניה, לנוח ולאכול. כך, במשך שעה וחצי, אולי שעתיים, ראיתי את האויבים ממש לידי, אוכלים ונהנים.

לפתע אחד הלוחמים הסורים חצה את הכביש לכיווני, כנראה לעשות צרכיו. ראיתי אותו מתקרב לעברי, ומבין שמגיע הסוף…

ניסיתי לעצור את נשימתי ולהראות עצמי כמת. ממש שני מטר לפני שהוא הגיע אלי, המפקד שלו צעק בערבית "צריכים לזוז!". החייל החל להתווכח איתו, אך המפקד הורה לו בפקודה לחזור, והחייל שב אחורנית. נס גלוי.

הטנקים מתניעים ומסתלקים מהמקום, ואני סוף סוף נושם לרווחה…

מכתב פרידה להורים

כעת מתחיל מסע הישרדות. 

קרעתי חלקים מהסרבל, וניסיתי לעצור את הדם השותת מהרגליים. במשך הזמן קרעתי עוד חלק ועוד חלק מהסרבל. הרגשתי גם צמא עז, אבל לא היה לי מה לשתות. לקחתי כמה עשבים, וניסיתי ללעוס אותם ולשרוד.

כך עברו להן כמה שעות, ואף כוח שלנו לא עולה לאזור. לקראת השקיעה, כשראיתי שאני ממשיך לאבד דם ואין לי הרבה סיכוי, הוצאתי מכיס הסרבל את פנקס החוגר ועט, וכתבתי להוריי מכתב פרידה…

אני יודע שכשהורים יודעים לפחות מה קרה עם בנם לפני שנהרג, זה קצת נחמה.

"להוריי היקרים! נפצעתי כך וכך במקום הזה. ניסו להציל אותי, אבל לא הצליחו. אני מצטער שאני לא חוזר הביתה. תקברו אותי בזכרון יעקב. תמסרו דרישת שלום לכולם, אוהב אתכם…"

החזרתי את הפנקס לכיס.

הגיע הלילה, ואני קופא מקור. הקור הציק לי עוד יותר מהכאבים ברגליי. חלפו עברו להן שמונה, תשע ועשר שעות, כשאני שוכב שם בתעלה, כאשר מסביב שריקות פגזים ומטוסים חולפים מעל ללא הרף.

לנגד עיניי חלפו כל חיי במעין סרט; שחזרתי את הילדות שלי, את החברים, את הנעורים, את הבית והמשפחה. ראיתי גם את העתיד, מה קורה כשמבשרים לכל אחד מבני המשפחה; איך ההורים מקבלים את הבשורה הקשה, ואיך אחי ושלוש אחיותיי מגיבים…

בסביבות השעה 11 בלילה, הבטתי למעלה לשמיים, ונזכרתי באותו רגע שיש שם מישהו שרואה. ואז יצאה מגרוני מעין תפילה חמה: "אתה שם בשמיים, אתה בטח רואה אותי. יש לי בקשה קטנה אליך. תוציא אותי מהתופת הזאת, וכולי שלך! כל מה שתאמר לי אעשה, רק בבקשה תוציא אותי מפה!"

פתאום ניסכה בי הרגשה מאד טובה. מעין שמחה פנימית לא מובנת מלאה את לבי. הרגשתי שאני כבר לא לבד. ה' שמע לתפילתי.

לא חלפו אלא שתי דקות, כששמעתי רעש של זחל"ם. זיהיתי שזה כוח שלנו. הזחל"ם חלף לידי ואני צועק וצועק, אבל איש לא שמע אותי.

כעבור 2 דקות נוספות שוב שמעתי רעש. עוד זחל"ם מגיע. אני מחליט שהפעם לא אצעק, אלא אזרוק עליו אבנים. הזחל"ם אכן עצר, וחיילים מכוונים נשק לכיווני. הרמתי את היד וצעקתי להם "אל תירו! אני חייל ישראלי". 

שתי בקשות היו לי: שיתנו לי מים לשתות, ומשהו להתכסות כי קפאתי מקור. הם הביאו לי שמיכות, וג'ריקן מים שגמעתי במהירות.

הפינוי לא היה פשוט; הוא לקח הרבה זמן, כשהוא מלווה בכאבים רבים. היה שם חובש שלאחר מכן אמר לי כי היה בטוח שהרגל כבר לא תשרוד.

הם פינו אותי בזהירות, הגענו לתאג"ד, ומשם באמבולנס שהוזעק מצפת.

אבא הופתע לגלות שאני חי

הגעתי למיון בבית הרפואה זיו בצפת. היו שם אנשים רבים. צריך לזכור שלא היו אז טלפונים סלולריים ותקשורת זמינה כמו היום. רוב ההורים לא ידעו מה עם בנם בחזית. רבים הגיעו לבדוק אם מישהו מבני המשפחה נפצע או הגיע לאשפוז.

כשטיפלו בפציעה, האחות גזרה לי את הסרבל והניחה אותו בצד. מישהו מהצוות שראה מאוחר יותר את הפנקס חוגר שלי, יחד עם המכתב פרידה, התקשר למשטרת זכרון יעקב להודיע שנהרגתי…

אבי שעבד במשטרה, היה בתחנה באותה שעה וקיבל את הבשורה המרה…

לאחר קבלת מנות דם, הוטסתי במסוק להמשך טיפול בבית הרפואה רמב"ם. לפנות בוקר הוכנסתי לחדר ניתוח. התעוררתי רק בבוקר בחדר 101 במחלקה האורטופדית, וסביבי 50 פצועים. ראיתי ששתי רגליי מגובסות. שמחתי שנשארו לי שתי רגליים; כבר חששתי לגורלה של אחת מהן…

גיליתי ששתי מיטות לידי שוכב עציון אשכנזי.

כשהוא זיהה אותי, ביקש מהאחות שתביא אותו עם המיטה לכיוון המיטה שלי. הוא התנפל עלי בחיבוקים ובבכיות. הוא סיפר כי ראה אותי מרחוק, ואף ראה את הטנקים הסורים עוצרים ויורים לכל הכיוונים, וכאן הבין כי הוא איבד חבר…

הוא התחיל לייסר את עצמו למה הוא שמע לי, והכל בגללו. והנה הוא רואה אותי. חי ונושם.

הוא מספר לי שבשלב מסוים הגיע לתאג"ד וביקש שיגיעו אלי כדי לאסוף אותי; הוא הראה להם את הנקודה בה נשארתי. הם אכן ניסו להגיע, אבל כשראו את הטנקים הסורים שם, לא יכלו להתקדם.

בהמשך היום הגיעו הוריו לבקרו. הוא אמר להם כבדרך אגב, "הנה דוב זולדן, שוכב פה לידי".

אבא שלו פקח זוג עיניים גדולות: "דוב זולדן?! הוא נהרג. זה מה שכולם יודעים בזכרון"… אבל עציון אמר לו "לא, הוא כאן, הנה תראה בעצמך"…

מיד כשהבחין בי, יצא מהחדר והלך. חשבתי שהוא הולך להתקשר למשטרת זכרון להגיד לאבי את הבשורה הטובה, אך התברר לי לאחר–מכן שהוא פשוט נסע לזכרון להביא את אבא אלי…

כשאבא הגיע וראה אותי חי – פרץ בבכי. הנה המת קם לתחיה…

הוא מיד התקשר למשטרת זכרון כדי שיודיעו למשפחה, ויארגנו רכב משטרתי להביא את כולם אלי לרמב"ם…

בהמשך עברתי עוד טיפולים וניתוחים רבים. שהיתי בבית הרפואה כחמשה וחצי חודשים. לאחר–מכן עברתי ל'בית קיי' – בית הבראה לחיילים בנהריה, שם שהיתי עוד כשנתיים.

כאן מסתיים סיפור הפציעה וההצלה שלי.

תפנית חיים

אך מה עם הנדר באישון ליל בתעלה? שכחתי ממנו לגמרי…

אבל ה' לא שכח.

מדי פעם קיבלתי כל מיני מסרים ורמזים. שאלתי בעצת ידידים, והגענו לזה שיש נדר שהגיע הזמן לקיים.

היה זה כבר לאחר החתונה שלי. החלטנו להכניס את הבן לגן דתי. ההשפעה היתה כמובן על כל הבית. התחלנו לשמוע שיעורים והרצאות שונות ביהדות, ואט אט התחלנו להתקרב לחיי תורה ומצוות. התחלתי להתפלל, להניח תפילין ולשמור שבת.

עם הזמן נוצר קשר קרוב עם שליח הרבי מלך המשיח בפרדס חנה, שם התגוררנו אז, הרב יהודה אריה קורנט ע"ה. אפילו גרנו באותו הרחוב. הרב קורנט היה יהודי יקר מאוד. התחלתי ללמוד אתו בביתו ובבית כנסת שיעורים בתניא ובגמרא. היינו נפגשים במקווה בחמש בבוקר, ונוסעים לבית כנסת ללמוד.

אני ואשתי היינו יחד בתהליך של תשובה לאורך כל הדרך. צעד צעד. היינו מוזמנים גם לרב ולאשתו הרבנית אסתר לסעודות שבת. גם רעייתי למדה עם הרבנית יהדות וחסידות.

יום אחד, בחודש אלול תשמ"ח שנת הקהל, הרב קורנט אמר לי בסיום הלימוד הקבוע, שבעוד זמן קצר נעשה הפסקה ולא נלמד. 

הפסקה בלימוד תורה?! בתור בעלי תשובה זה לא נתפס אצלי.

שאלתי אותו בתמיהה: "איך אפשר להפסיק ללמוד?" ואז הוא גילה לי את האוצר המשמעותי בחיי. "בעוד זמן קצר אני נוסע לרבי!"

צחקתי ואמרתי: "אתה בעצמך 'רבי', אתה נוסע לרבי?!…"

האמת שגם קודם לכן שמעתי על הרבי. למדנו גם שיחות של הרבי לפרשת השבוע, אבל לא הייתי כל כך מונח בזה שזה הרבי; לא ממש הבנתי מה זה 'רבי', מה המשמעות של 'רבי', או לנסוע לרבי ולקבל ברכות.

הוא הגיב בצחוק ואמר "אני טס לרבי מליובאוויטש. 'רבי' זה ראשי תיבות ראש בני ישראל", וכאן הסביר לי יותר בהרחבה על הרבי.

הוא סיים ואמר, "אני נוסע לחודש תשרי. ואם אתה מעוניין אתה גם יכול להצטרף אלי"…

"בוודאי!" אמרתי. "מה הבעיה?"

"יש לך דרכון?"

"כן". 

"ויזה?"

"לא". 

"אז תעשה ויזה ותחזור אלי"… 

נסעתי למחרת לשגרירות, וב"ה קיבלתי ויזה בתוך ימים ספורים.

חזרתי לרב קורנט ואמרתי "מה עכשיו?"

"קונים כרטיס טיסה", הוא הסביר.

בנוסף הורה לי לעשות הכנות רוחניות. "אתה נוסע לרבי, זה לא עוד איזו הרצאה של רב; אתה נוסע לראש בני ישראל. כל מפגש חשוב. גם אם אתה לא מבין וזה באידיש, חשוב שתהיה נוכח".

וכך, בין ראש השנה ליום כיפור, מצאתי את עצמי במטוס, לצד הרב קורנט, נוסע לראשונה בחיי לרבי.

הייתי בכל התפילות וההתוועדויות, עד אחרי שבת בראשית. עשיתי השתדלות מקסימלית שלא להחמיץ דבר. בשיחות בימי החול היה תרגום סימולטני, אבל בשבתות וחגים לא הבנתי כמעט דבר, עם זאת, הסתכלתי על כל תנועה של הרבי – החל משביל הכניסה שכולם עומדים והרבי עובר בתווך ומעודד את השירה, או מניף בידו הקדושה לשלום. הסתכלתי על הרבי גם בעת התפילה. 

עד היום, לאורך התפילות של הימים הנוראים אצל הרב קופצ'יק והרב בליניצקי בחדרה, אני נזכר בתפילות שחוויתי אז ב–770. אני שומע את הניגונים ורואה בעיני רוחי את הרבי מניף את היד על הסטנדר… זו תמונה שלא אשכח.

בשמחת תורה, כשהרבי החזיק בידו את ספר התורה שלו, הרבי חלף על פני, הניף את ידו הקדושה לעברי, ואני מביט על הרבי. עמדתי אז על כסא שעמד על שולחן; כולם הסתכלו עלי, מבינים שהרבי מסתכל עלי…

זו היתה חוויה מרטיטה.

בהזדמנות אחרת, בהתוועדות בשבת, בין השיחות הרבי סימן להגיד 'לחיים'. הרבי הסתכל עלי וחיכה. לתומי לא חשבתי שהרבי מתכוון דווקא אלי או שהוא מחכה לי, אך כולם פתאום דחקו בי ואמרו "תגיד לרבי 'לחיים'". הרמתי את הכוסית ואמרתי לרבי 'לחיים!' הרבי הנהן לי בראשו ומיד המשיך הלאה.

לא יודע איך להסביר זאת, אבל הרגשתי שהרבי מכיר אותי.

במהלך אותו חודש קניתי סירטוק, מגבעת וגארטל… החלטתי להיות חסיד עד הסוף… כשחזרתי לארץ ישראל, אשתי לא הבינה מה קרה לי… 

התחלתי להסביר לה מה זה הרבי וניסיתי להדביק אותה בהתלהבותי. זה השפיע עליה לאט לאט.

פתאום התגלה הקשר לחב"ד

התחלתי להשתלב במרץ ב'מבצעים' השונים של הרבי. באותה תקופה כבר גרנו בזכרון יעקב, ועזרתי לשליח (דאז) הרב יוסי כץ. הוא עשה פעילות גדולה באופן של 'ופרצת'. פתח גני ילדים, ערך התוועדויות, מסר שיעורי תורה לרוב. יש לו פה מפיק מרגליות.

כעבור כמה שנים הפתעתי את רעייתי, וסידרתי לה לטוס בקבוצה עם הרב צייטלין, לחנוכה תשנ"ב. היא היתה אז כבר גננת בגני חב"ד המקומיים. באותו ביקור זכתה לקבל הרבה ברכות מיוחדות מהרבי. היא חזרה משם חסידה יותר ממני…

לימים התברר לנו שאשתי באה ממשפחה חב"דית. היא נולדה בקיבוץ שדות ים. בהיותה בגיל 4, אביה נפטר, ואמהּ התחתנה בשנית ועברה לצרפת, שם גדלה.

התברר שכל האחים והאחיות של אביה, הם חב"דניקים, למשפחת קובלקין. 

כך בתקופה לפני שחזרנו בתשובה, הגיעו אלינו מדי פעם לבקר הדודים בתיה ויוסי רייניץ. בחג הסוכות הם היו מגיעים עם ארבעת המינים. לשם הברכה היינו הולכים לסוכה של שכנים.

כשכולם שמעו שארזה, רעייתי, חזרה בתשובה, הזמינו אותנו פעמים רבות וליוו אותנו לאורך התהליך. היינו הרבה גם אצל משפחת רוזנברג בעפולה, וכן אצל משפחת קובלקין בנחל'ה.

בתשרי תשמ"ט, התארחתי אצל הדוד יוסי רייניץ שלקח אותי לכל התפילות וההתוועדויות. זכיתי להתארח בסעודות גם אצל חסידים נוספים תושבי השכונה. אני זוכר את ר' משה סלונים עומד מחוץ ל–770, שם הוא תפס אותי ואמר "אתה אצלי, תעמוד כאן", ומיד טרח להזמין עוד אורחים רבים לסוכתו. 

לספר את סיפור הנס

לאורך השנים הוזמן ר' דוב זולדן להרצות ולספר על הנסים והדרמות שחווה במלחמה. גם אחרי עשרות פעמים בהן סיפר את סיפורו, הוא חי את הסיפור מחדש. לפעמים תוך כדי דיבור, הזכרונות צפים ועולים, והוא פשוט לא מסוגל להמשיך לספר.

"כל שנה הייתי מגיע למושב נהלל הסמוך למגדל העמק, שם יש תיכון של הקיבוצים והמושבים באיזור. הגעתי יחד עם המח"ט יאיר נפשי שמספר על המלחמה בכללות, ואני מספר את הסיפור האישי של נס ההצלה. אני עומד מול 300–400 נערים ורואה כיצד הם מתעוררים. כולם מרותקים ושומעים על הנסים. למרות האובדן העצום שעם ישראל ספג במלחמה, יש המון סיפורי ניסים של חיילים רבים. כל השומעים מזדהים ומתחברים, ויש בכך קידוש ה' גדול כאשר הם פוגשים חרדי, חב"דניק ושומעים את הזווית שלו.

לאחרונה קיבלתי פניות רבות בעקבות פרסום הסיפור שלי, ומכאן ונוצר קשר וחיבור בין דתיים לשאינם.

זכורני שלפני כמה שנים נסעתי לרבי לתשרי, ופגשתי שם את ידידי ר' גידי שרון, לוחם בעצמו במלחמת יום כיפור שאף נפל בשבי המצרי. הוא אמר לי "מעתה אתה צמוד אלי". בסוכות התארחנו אצל משפחות שונות, ובכל פעם סיפרתי את הסיפור מחדש בפני עשרות אורחים בסוכות ענקיות. 

אני ממשיך לחזק באמצעות הסיפור שלי, גם דתיים, חרדים, וגם לא דתיים. כולם יודעים שאני חב"דניק בזכות החלק שאני מוסיף על הרבי ועל הנסיעות אליו. אני מתאר כיצד נראית התוועדות, איך נראה מעמד חלוקת דולרים, ומתאר כיצד מעמדים אלה הם ממש בגדר על–אנושיים. 

אז ב"ה, זכיתי לקיים "נדריי לה' אשלם". נכנסנו לתוך עולם היהדות, ואנחנו ממשיכים להשתדל לעשות מה שהרבי רוצה – להפיץ את האור. זו התכלית של החיים. 

לא פעם שואלים אותי: "הרי נפצעת, אין בך רגש של כעס על כל מה שעברת במלחמת יום הכיפורים?" ואני משיב 'הכל היה שווה כדי לדעת למה אני חי בכלל, ומהי התכלית'.

לפני כשנתיים יצאתי לגמלאות, ונכנסתי ללמוד בכולל חב"ד בחדרה. אני משלים שם את כל מה שלא למדתי בצעירותי… אני אומר לעצמי שעכשיו, שנה שלישית בכולל, אני כמו בשיעור ג' ישיבה קטנה… 

אני לומד כל יום, מבוקר ועד אחר הצהריים, חסידות בצורה הרבה יותר רצינית, לצד לימודי גמרא והלכה. יש לי חברותא בגילי, חוזר בתשובה גם הוא. קודם לכן למדתי בחברותא עם אברך צעיר שלמד עם בני בישיבה… 

זו הזדמנות נוספת לומר תודה לקב"ה ולרבי על כל מה שזכיתי לקבל – והעיקר שנזכה להתגלות של הרבי מלך המשיח שליט"א, וכפי שהוא אמר והורה לפרסם את הנסים, שזה קשור לביאת משיח צדקנו בגאולה השלימה.