רעיון ה'קירוב' המופלא של רבי לוי יצחק • הרב מנחם טל

הרב מנחם טל, מגזין בית משיח

לחיים חסידים!

בשבת זו חל יום הילולא של אביו של הרבי מלך המשיח, הרה"ח הגאון המקובל ר' לוי יצחק נ"ע.

ישנו ווארט חזק של רבי לוי יצחק, הנותן כוח בכל נושא עבודת השליחות.

על הגדה של פסח, בה אנו מצד אחד מקרבים את הבן הרשע ושמים אותו ליד הבן החכם, ורוצים לגלות את השם אחד, כפי שהרבי מסביר בשיחה – אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול, מדוע המילה "אחד" חוזרת על עצמה ארבעה פעמים?

מכיון שאנחנו צריכים לגלות את השם אחד שנמצא בבן הרשע ומחברים אותו עם ו' גרירה לבן החכם, כדי שיגלה בתוכו וישפיע עליו.

והנה, בנוסח ההגדה על הבן הרשע כתוב "וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. אף אתה הקהה את שיניו". ונשאלת השאלה, כיצד אנחנו באים לקרב יהודי תוך כדי שאנחנו מכים אותו בשיניים? איזה קירוב זה?

אלא מסביר ר' לוי יצחק, שיניו זה מלשון האות ש', ידוע שבתפילין של ראש יש את האות ש' עם שלושה קווים, ויש אות ש' עם ארבעה קווים. ה'שינים' האלה הם כנגד שלושה אבות וארבע אימהות, ומה זה הקהה את שיניו? מלשון קיוהא – שפירושו להשחיר ואזי תבליט לו ותזכיר לו את ה'שינים' שהוא קיבל בבר מצווה, שהם מזכירים על האבות והאימהות, כך שהוא משורש נשמתו יש לו חלק אלוקה ממעל ממש, והוא קשור לאבות ולאימהות, ועל ידי הזכרה זו (הקהה את שיניו) פועל העניין ומחזירים גם את הבן הרשע לחיק היהדות ומביאים את משיח צדקנו בפועל ממש.

העניין הזה מתאים עם המקרה המצמרר, שבאישון לילה הגיעו איש ואישה לביתו של הרב המקובל לוי יצחק ע"ה – וביקשו להתחתן כדת משה וישראל.

הרב דאג לכסות את פניהם של החתן והכלה, והתחיל לארגן מניין לחופה, [יהודים כאלו שיהיה בטוח שלא ילשינו לבולשת הרוסית].

לאחר מאמץ רב השיג עוד שבעה יהודים ואיתו ועם החתן היו תשעה, כעת היה חסר אחד למניין. ללא שהות הלך רבי לוי יצחק לקרוא לשכן היהודי שהיה חבר במפלגה הקומונסיטית ותפקידו היה להלשין על כל פעולה יהודית בבית הרב.

למרבה הפלא, הסכים הלה להצטרף והחופה התקיימה כהלכה. לאחר החופה, בא הצעיר לרב והניח את תעודת החבר של המפלגה הקומינסטית ואמר: "רבי, אין לתעודה כל ערך בעיני,  אני במחיצתך ואיני רוצה להיפרד ממך".
ה'שינים' התקהו וגילו לו את השורש היהודי שלו…

מבחן ב'מרכז שליחות'

ישנה שאלה על הפיוט של 'אשת חיל' ששרים בליל שבת, לכאורה בפיוט ישנה סתירה מרישא לסיפא. הפיוט מתחיל במילים "אשת חיל מי ימצא?" – קשה למצוא אשת חיל. והנה באות ר', הפסוק מתחיל במילים: "רבות בנות עשו חיל".

אחת התשובות לשאלה זו היא, ש"רבות בנות עשו חיל" – שכאשר הבנות נמצאות ביחד בסמינר, ועל דרך זה שהבחורים נמצאים ביחד בישיבה, שכולם נמצאים ביחד זה לא בעיה לעשות חיל, שהרי כתוב "איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק" – אחד מחזק ומעודד את השני, במילא "רבות בנות עשו חיל" וכך גם רבים הבחורים שעושים חיל.
חיל זה ראשי תיבות חסיד, ירא שמיים ולמדן.

אם כן, איפה הקושי? כאשר הבחור יוצא לשליחות או בחורה שיוצאת לשליחות במקום כלשהו, והם לבד אז בא הפיוט ואומר לנו "אשת חיל מי ימצא", קשה למצוא בחורה שנמצאת לבד וממשיכה בכל ענייני החסידות, יראת שמיים ולמדנות. ועל דרך זה הבחור כאשר הוא נמצא לבד ב'מרכז שליחות' אז לא קל למצוא אותו לבד חסיד, ירא שמיים ולמדן.

במה דברים אמורים? ב'בין הזמנים', תקופה זו היא תקופה של שליחות בפני עצמה – 'שליחות של 'בין הזמנים' במרכז שליחות. מי שעושה את השליחות אם זה כאשר הוא נמצא כמה ימים לבד בבית, בלי חבריו והוא צריך לקבוע לעצמו זמנים של לימוד חסידות לפני התפילה ובהמשך היום, לימוד נגלה והשיעורים הקבועים של חת"ת ורמב"ם, לצאת למבצע תפילין, אז בחור 'חיל' – חסיד ירא שמיים ולמדן, להיות "תמים" זה האתגר וקשה למצוא.

אנחנו מייחלים לעצמנו שבזמן של 'בין הזמנים' אנחנו נראה את הבחורים התמימים ועל דרך זה את 'אחות התמימים' ממשיכים בהחלטות הטובות שהם נוהגים בישיבה, והשיעורים הקבועים שהיו שימשיכו אותם גם בביתם.

ישנו סיפור על הרבי המהר"ש שהיה לו חסיד שהיה מאריך בתפילה בשבת, החסיד היה נמצא בחדר 'שני' שכידוע שחדר זה הוא חדר שחסידים "נלחמו" שבכל בית כנסת יהיה חדר סמוך לאולם התפילה, בו יוכלו להאריך בתפילה.

חסיד זה היה נוהג להאריך בתפילה במיוחד. יום אחד, הגיע אורח לעיירה, שגם הוא היה נוהג להאריך בתפילה.
כאשר הסתיימה התפילה, נכנס לחדר השני יחד עם החסיד המקומי גם האורח.

שניהם המשיכו להאריך בתפילה, כל אחד בדרכו ובניגוניו הוא. וראה זה פלא – כאשר החסיד המקומי היה ממשיך להאריך בתפילה לבד היה לו מאוד מאוד קשה בכך, אבל כעת, כשהגיע האורח, נהיה לו לפתע קל להאריך בתפילה.

בלילה, כאשר עשה החסיד חשבון נפש, אמר לעצמו "מה פתאום נהיה לי קל בעבודת התפילה שלי, האם אני כזה 'חיצוני' שבגלל שמישהו רואה אותי מתפלל, קל לי יותר להאריך בתפילה? זו 'חיצוניות'. הוא החליט להיכנס ליחידות אצל הרבי המהר"ש על מנת לבקש תיקון על העניין הזה.

למחרת, כשהחסיד נכנס ליחידות, אמר לו הרבי המהר"ש: "אני מכיר אותך ואת עבודת התפילה שלך והם בסדר, אלא מה? זה שנהיה לך קל זה בגלל שיהודי נוסף נמצא איתך בחדר, אז זה מצב של 'שתי נפשות אלוקיות ונפש בהמית אחת' בחדר אחד, וממילא נהיה לך קל יותר בעבודת התפילה".

כעת, כשאנו נמצאים בתקופת 'בין הזמנים', כל אחד צריך למצוא לעצמו 'חברותא' (אפשר גם בטלפון), כדי שיהיה לו יותר קל, עם 'שתי נפשות אלוקיות מול נפש בהמית אחת'.

שליחות בבין הזמנים

בשנת תשל"ז, שלח הרבי מלך המשיח שלוחים מניו יורק לארץ ישראל.

בראש הקבוצה שהרבי שלח, היה ר' זושא פרטיזן והוא לקח את השלוחים לכמה מקומות בהם הרבי אמר שעליהם להיפגש עם אנשים חשובים, ובין המקומות בהם היו צריכים לבקר היה משכן הכנסת בירושלים, לשם היו צריכים ללכת על מנת להיפגש עם מספר חברי כנסת.

כאשר הגיעו לכנסת, חיכו שעה-שעתיים לחבר כנסת איתו סיכמו להיפגש, אבל הלה איחר להגיע.
בנתיים, נהיו השלוחים רעבים ורמזו לר' זושא שיקנה להם משהו לאכול.

הלך ר' זושא לקיוסק הקרוב וחיפש מאכל בכשרות בד"צ מהדרין, אבל הדבר היחיד שהוא מצא בד"צ היה שוקולד. הוא קנה כמה חפיסות שוקולד על מנת להשביע את רעבונם של השלוחים. כשהגיע ר' זושא לשלוחים, התפלאו הם מאוד ואמרו: "ר' זושא, אותנו חינכו בישיבה לעשות אתכיפא, בפרט על שוקולד ואתה מביא לנו שוקולד?!"

אמר ר' זושא: "הקשיבו טוב, מלאך השוקולד בא להקב"ה בטענות שכל היום אוכלים אותו לשם תאווה, ואף אחד לא אוכל אותו לשם שמיים, לכן ניצוצותיו לא מצליחים להתברר. אמר לו הקב"ה: "אל תדאג, לפני ביאת משיח, ישלח הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שלוחים שהם יאלצו לאכול שוקולד לשם שמיים, וכך יתבררו הניצוצות שלך"…

(בקורונה, מימנה המדינה שהות במלונות למשפחות חרדיות ברוכות ילדים, שמעולם לא העלו על דעתם ללכת להתפנק בבית המלון – אולי גם זה היה על מנת שאנשים יראי שמים יבררו את המלון רגע לפני ביאת משיח).

בתקופת 'בין הזמנים', כאשר נמצאים הילדים בקעמפ אורו של משיח ועולים על מתקני שעשועים ושם מכריזים פסוקים ואת הכרזת הקודש 'יחי', זה מכין את מקומות השעשועים לגאולה השלמה בפועל ממש.

מה זה תקופת 'בין הזמנים'? זה יכול הבחור לחשוב לעצמו, שתקופה זו היא תקופה "ריקה" חלילה, שבה הקב"ה כביכול עוצם את העיניים ולא מבקש ממנו להתאמץ בתפילה, לימוד חסידות ולימוד נגלה, כאילו יש הפוגה מן התורה הקדושה חלילה.

על זה אומר הרבי מלך המשיח, שהלוואי והוא היה יכול לבטל את התקופה הזו לחלוטין, אבל מכיון שהתקופה הזו ממילא קיימת, אז הרבי מבקש שינצלו את התקופה הזו לתקופה של שליחות – שבה יבררו את הניצוצות.

בשנת תשי"ב, דיבר הרבי על כך שכל התלמידים שמתכוונים לצאת ל'מרכז שליחות' בתקופת 'בין הזמנים', גם למקומות הנידחים והשוממים מבחינה רוחנית.
ובמקומות מסוג זה, אפילו כאשר נדמה לבחור שלא פעל במקום זה מאומה, הרי באמת הוא כן פעל והשפיע גם אם הוא אינו מודע לכך, משום שכאשר יהודי יושב בביתו ורואה (מחלון ביתו או בעת התהלכו ברחוב) בחור ישיבה רץ ברחוב, נזכר הוא באביו או בסבו שגם היו נראים ככה, ובחינוך היהודי שקיבל בצעירותו וזה מחזירו למוטב.

לחיים חסידים! יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!