בין ניסים לטרגדיות • ראיון מרתק במלאות 19 שנה לגירוש

יוסי סולומון, בית משיח

תשע–עשרה שנה עברו מאז אותם ימים קשים מנשוא – ימי הגירוש מגוש קטיף, כאשר מממשלת ישראל גירשה כתשעת אלפים יהודים מעשרים ואחד יישובים בעזה ובצפון השומרון.

הגירוש לא רק גרם לצער רב למגורשים עצמם, אלא גרם לקרע עמוק בקרב עם ישראל שלא יכלו להבין, ועדיין, כיצד עשרות אלפי חיילים ושוטרים גירשו יהודים שהתיישבו בגוש קטיף מתוך הסכמה של ממשלות ישראל במשך השנים.

אחת הדמויות המוכרות יותר מגוש קטיף, היא דמותו של פרופסור סודי נמיר – הרופא של גוש קטיף. זה נעתר לבקשתי והוא משתף אותנו בזכרונות מהתקופה המלבלבת בגוש קטיף, נזכר בסיפורי הניסים שחוו התושבים ביום–יום והוא היה עד להם, ועד לתקופת הגירוש.

לא היה קל לתפוס לשיחה את פרופסור סודי נמיר, שכן במשך שבועות שלמים הוא שהה בעזה בלי טלפון. הוא מתאר חודשי לחימה שמזכירים לו את ימי הצבא בצעירותו, בהם אין טלפונים ואין קשר עם המשפחה. אלא שבכל זאת כעת הוא בן 65 עם משפחה ענפה.

נמיר נשוי לרבקה, אב למשפחה ברוכה וסב לעשרות נכדים. חמישה מחתניו ושלושה מבניו היו מגויסים, אך במשפחה הוא נתפס כקרבי ביותר.

הצבא בגוש קטיף
נכנע לטרור

פרופסור סודי נמיר נולד בקנדה, אך כשהיה ילד בן 11, החליטו הוריו לעלות לארץ ישראל ולהתגורר ברמת גן. אלא שבשל עבודת אביו, נאלצה המשפחה לחזור לחו"ל, הפעם ללונדון.

בסיום תקופת לימודיו בתיכון, עלה עצמאית לארץ ישראל והחל ללמוד בישיבה בחברון. לימים נשא לאישה את רעייתו רבקה.

עם עליית יישובי גוש קטיף, ביקשו מקימי ההתיישבות שיהיה גם הוא חלק ממיזם ההתיישבות, בשל היותו רופא. הם חיפשו רופא שיהיה עם התושבים ויתן להם שירות ועזרה בעת הצורך.

כך הגיעו פרופסור סודי נמיר ומשפחתו להתיישב בגוש קטיף, והוא נהיה לרופא הידוע, אליו פנו בכל בעיה רפואית, ולא רק.

"הגעתי לגוש קטיף כשאנו זוג צעיר עם שני ילדים, וגורשתי משם עם משפחה ענפה בת תשעה ילדים ואישה בחודש האחרון להריונה. אפשר לומר כי החלק העיקרי בחיי בו גידלנו את הילדים ומשפחתנו התפתחה – היה בגוש קטיף.

"אשתי עבדה בחינוך בגוש, ואילו אני עבדתי כרופא במרפאה.

"רוב הזמן חיינו התנהלו על מי מנוחות. זה היה מקום עם נופים מרהיבים המביאים לשלווה בנפש האדם. סביבנו הייתה קהילה חמה. היה לנו כל מה שנדרש מיהודי שומר תורה ומצוות – תלמודי תורה, בתי כנסת, ישיבות וחברותות. תלמידי חכמים היו מגיעים בתכיפות להיות איתנו, ביניהם ראש הישיבה שלי בקריית ארבע הרב דוב ליאור, שבכל קיץ היה דואג לבוא ולבקר אותי.

"אם באותה ממשלה לא היו חיים בהזיה על "שלום", הפסטורליות הזאת הייתה ממשיכה כך, אם רק היו מגיבים ביד קשה נגד כל מחבל שמנסה לפגוע בתושבי הגוש. לצערנו, קרה בדיוק ההפך, ולכן גם הגענו למצב בו אנחנו נתונים כעת".

פרופסור סודי נמיר בתקופת הגירוש מגוש קטיף

אני מזכיר לך שלא ממש הייתה שם פסטורליה. חוויתם שם לא מעט אירועי טרור קשים. איך התמודדתם כתושבים עם הפצמ"רים ואירועי הטרור שהמחבלים התמידו בהם?

"לפני הכול חשוב להבהיר, כי כלי הנשק היחיד שהיה לנו היה התפילה. לצערי, לא הצלחנו לשנות את הגישה של הצבא שהחליט להיכנע למעשי הטרור. זה היה בלתי אפשרי".

עד כמה החליט הצבא להיכנע למעשי הטרור?

"רק לפני מספר חודשים נפגשתי עם חברי שהיה יושב במוקד החירום ותפקידו היה להוציא אותנו לטפל באנשים שנפגעו באירועי טרור שונים ברחבי הגוש. במהלך המפגש הזה הוא סיפר לי, שהחיילים היו אומרים למפקדים שלהם שהם מזהים מחבלים שיורים פצצות על גוש קטיף והם מבקשים אישור לירות במחבלים, אבל המפקד היה עונה להם שאין אישור לירות…

"אפשר רק להבין כמה חשנו מתוסכלים וכבולים מול חוקי הרשע שלא אפשרו לעשות דבר וחצי דבר נגד הטרור שהלך והרים ראש. היו אומרים לנו לשים בטונדות כדי להגן על עצמנו וזאת במקום לתקוף את המחבלים ולהשמיד אותם שלא יוכלו להמשיך לפגוע.

"זו הייתה המציאות היומיומית בה חיינו, וכל מה שיכלנו לעשות זה להתפלל לקב"ה, שיפתח את עיניהם של מקבלי ההחלטות ויבינו שאסור להיכנע לטרור".

פרופסור סודי נמיר ברגעי הגירוש מגוש קטיף

איך מחזיקים חסינות נפשית במצב כזה?

"החסינות הנפשית שלנו הייתה בזה שחיזקנו את עצמנו. שיננו לעצמנו שאנחנו שליחים של עם ישראל לגור במקומות המסוכנים, ובכך להגן על שאר העם היושב בארץ הקודש. היינו אומרים לעצמנו כי בשום מצב לא נכנע לטרור, גם לאחר שדמנו הותר.

"האמת היא, שאחוזי הפגיעה לעומת מה שתקפו אותנו, היו מצומצמים. ראינו אינספור ניסים. זה פשוט בלתי נתפס כמה השגחת ה' הייתה עלינו".

ניסים שראינו בכל יום

אתה מספר על כך שראיתם ניסים רבים. כרופא, בוודאי ראית את הניסים האלו מקרוב…

"היו מקרים רבים כאלה, לצערי, או לשמחתי, תלוי מאיפה מסתכלים על זה.

"בוקר אחד קראו לי להגיע במהירות לחממות של היישוב שליו", משתף פרופסור נמיר סיפור ניסי לו היה עֵד. "הגעתי למקום וראיתי אדם שוכב ברכב והוא מאבד דם רב מבית החזה. שאלתי את האחראי שם 'מי זה ששוכב ככה? הוא נראה כמו פועל ערבי!' האחראי ענה בחיוב, וסיפר לי את אשר קרה. 'זה פועל ערבי שהמעסיק שלו ביקש ממנו שיזיז עבורו את הרכב ממקום אחד למקום אחר ליד החממות. הפועל נכנס לרכב, ובדיוק אז פגע בו צלף ערבי מאזור רפיח כדור מעל עצם החזה.

"ניסינו להציל את הפועל המסכן הזה, אבל הוא נפח את רוחו בדרך לבית הרפואה. חייו של המעסיק היהודי ניצלו, שהרי הרכב היה שייך לו והוא זה שהיה אמור להזיז את הרכב, אבל בנס הוא היה עסוק באותו רגע, ומשום כך שלח את הפועל הערבי במקומו".

פרופסור נמיר ממשיך לגולל מסיפורי הניסים שהיו מנת חלקם של תושבי הגוש ביום–יום. בפיו ישנו סיפור נוסף:

"באזור סמוך לרפיח היה מחבל שלבש על עצמו אפוד שהכיל עשרות קילוגרמים של חומר נפץ. הוא הפעיל את המטען כשעמד לא רחוק מיהודי, אלא שאותו יהודי עמד בדיוק מאחורי עמוד בטון, וזה מה שהציל את חייו. אני זוכר כמה סיפורים מעין אלה.

"זכורני שהיו פעם שני ילדים שישבו על ספסל. אחד מהם אמר לחברו, 'בוא נלך לשחק, אני לא רוצה להמשיך לשבת פה בחוסר סתם כך'. מספר רגעים לאחר שקמו מהספסל, נפלה במקום רקטה והספסל התפרק לגורמים.

"קשה לדמיין את כמות הניסים שהיו לנו בגוש קטיף", אומר פרופסור נמיר בנחרצות. "היה מקרה בחנוכה, כאשר מחבל עשה את עצמו כמבקש טרמפ. הוא עמד בצד הכביש, וכאשר רכב התקרב לעברו תוך עצירה איטית, הוא הפעיל את המטען. ברוב 'חוכמתו'", אומר בן שיחי בהלצה, 'המטען היה מאחורי גבו, וכך הוא התפוצץ ועף לתוך הרכב, אבל כל הרסיסים נהדפו שכן הוא עצמו ספג את כולם. כל האנשים שהיו בתוך הרכב ניצלו מבלי שאירע להם דבר, אפילו לא פציעה קלה.

"אני יכול לשבת איתך עוד שעות ארוכות ולספר לך על ניסי שמים להם זכינו ביום–יום".

המראות הקשים של יום הגירוש מגוש קטיף. צילום: ישראל ברדוגו

הגירוש זה
קריעה של איבר ממך

אתה מספר על הניסים שחוויתם ביום–יום; ובכל זאת, לחיות ביום יום מתוך מתח וחרדה שבכל רגע פצמ"ר, מחבל מתאבד או צלף יכולים לפגוע בך – זה חיים לא קלים כלל. מה גרם לכם להמשיך לגור בגוש קטיף למרות אירועי הטרור הקשים?

"רבותינו לימדו אותנו שהיכן שקשה לך, זה אומר שאתה בוחר נכון.

"'תרבות המערב' גורסת שכל קושי שקיים, צריך לטאטא אותו מתחת לשטיח ולנסות להתחמק ממנו. 'החיים צריכים להיות קלים ונעימים'. לפי השיטה הזאת, כשהזוגיות קשה – צריך לפרק אותה, כשמשהו לא תקין בבדיקת הריון, יש לסיים אותו לפני הזמן, וכן הלאה.

"האמת היא, כי כשאדם נמצא במקום בו הוא צריך לעמול ולהתמודד עם קשיים, זה המקום המתאים לו; זה המקום בו הוא גדל וצומח. אנחנו הבנו בנפש, כי המקום הזה עם כל הסכנות הקיימות בו, זה המקום שאנחנו צריכים לגור בו.

"אצלי באופן אישי, המודעות הזאת הייתה חזקה עוד יותר. אני הגעתי לנווה דקלים מקנדה הרחוקה. לא עשיתי את הדרך הזו כדי לנוח על זרי הדפנה, אלא על מנת לשמש כשליח רפואי, לעזור לתושבים בכל בעיה רפואית שקיימת. אף לא לרגע היה לנו ספק שמא נכנע לטרור שהמטירו עלינו".

ואז הודיע ראש הממשלה אריאל שרון על החלטתו לגרש את יישובי גוש קטיף. איך קיבלתם את ההחלטה לגרש אתכם?

"בהתחלה לא האמנו לזה. למען האמת, גם לא רצינו להאמין בזה עד לרגע האחרון. אולי רק בחודש האחרון התחלנו לעכל שזה באמת הולך לקרות. היה לנו קשה להפנים שמישהו יעשה צעד כזה, בוודאי לא מי שהשקיע כל כך הרבה כדי לבנות ולהקים את היישובים האלה", מסביר פרופסור נמיר.

"אולם ברגע שהבנו שאריאל שרון רציני בכוונתו והוא הולך לבצע את המעשה הנורא הזה, עשינו כל שביכולתנו כדי למנוע את הגירוש. בפועל, שום דבר לא עזר למנוע אותו מלבצע את הצעד הנורא הזה".

"אני אישית חשבתי שצריך ללבוש שק ואפר, כמו שעשו בזמן מרדכי ואסתר, אבל הרב שלי הרב דוב ליאור אמר לי, שלא מתאים שרופא בישראל ילך עם שק ואפר. משום כך נמנעתי מהצעד הזה.

"גירוש זה קריעה של איבר ממך. מי שלא חווה את זה, לא יכול להבין. כך בפן הגשמי וכך גם מהצד הרוחני. אני יכול לומר שלצד השתדלנות שלנו, עיקר העבודה שלנו הייתה רוחנית – היו הרבה תפילות ובכיות להקב"ה. אלא שהוא החליט אחרת…

"למרבה הכאב, צה"ל הצליחו לשכנע עשרות אלפי חיילים לפנות את אחיהם מבתיהם, והגירוש הקשה אכן ארע".

פרופסור סודי נמיר ברחבת הכותל המערבי. שריד בית מקדשנו

כאב נורא

פרופסור סודי נמיר ומשפחתו נעקרו מביתם בנווה דקלים תוך התנגדות תקיפה ומרטיטה כאחד, כפי שתועדה במצלמות. נמיר עצמו, לבוש מדי צה"ל, נגרר מביתו בידי כמה חיילים, תוך שהוא זועק ומתריע מפני האסון הביטחוני שהעקירה תביא עימה. נבואותיו מאז התגשמו למרבה הצער לנגד עיניו.

שתף אותנו בתחושות שהרגשתם בשלב בו הבנתם ששום דבר כבר לא ימנע את הגירוש.

"זו הייתה תקופה של אבל גדול ונורא.
אב שאיבד בן וגורש מגוש קטיף, היטיב לתאר את תחושת האבל הנורא במשפט הבא: 'אני לא יודע מה יותר קשה, חבל ארץ שמסרת עליו את הנפש ומגרשים אותך ממנו, או ילד שמסרת עליו את הנפש לגדל אותו, ואז הוא נהרג לך'.
שני הדברים הם דברים נוראים וקשים מנשוא. כדי להתגבר על התחושה האיומה הזאת, צריך להתחזק באמונה ולדעת שבסופו של דבר הכל לטובה.

"השבת הראשונה שלאחר גירושנו, הייתה שבת פרשת 'כי תבוא'. באמצע קריאת התורה, אותה קראנו במלונות המגורשים, כשהגיע הבעל קורא לחלק של הקללות שיפקדו את עם ישראל, הוא פשוט התקפל לשניים וכמעט נפל מהבימה מרוב כאב".

איך מתחזקים אחרי אירוע כל כך כואב?

"כל אחד מבין שיש דברים בחיים שהוא ציפה וקיווה להם והם אכן קרו, ויש דברים שהוא ציפה וביקש – אך לא נענה".

הייתי בכלוב בגירוש ימית

מסתבר שזה לא היה הגירוש הראשון שפרופסור סודי נמיר חווה. הרבה קודם לכן הוא חווה את הגירוש מהעיר ימית שבסיני. הסיפור בגוש קטיף חזר על עצמו בשנית.

"את חוויית הגירוש מימית עברתי בלי המשפחה שלי. ראיתי אז כיצד מנחם בגין שלח את הצבא להרוס ולהחריב את ימית. אותי הכניסו לתוך כלוב, ביזו ורמסו את כל מי שניסה למנוע את הגירוש מימית.

"לידי בכלוב ישב הרב יוסף מנדלביץ, שעבר את כל ההשפלות של אסיר ציון בכלא הרוסי, היה קשה לראות אסיר ציון במצב כזה בארץ ישראל!" נזכר פרופסור סודי נמיר.

"כמו שאמרתי – לא כל דבר שאנחנו רוצים ומבקשים, אנחנו נענים. עם זאת, העולם הרוחני נבנה ומכפיל את עצמו פי כמה וממשיך לצמוח ולהתעצם.

"במשך השנים, כשניסיתי להעניק סיוע רפואי, לא פעם חוויתי כשלונות. אנשים שטיפלתי בהם וניסיתי להציל, אך למרבה הכאב, לא הצלחתי. אבל עם הזמן הבנתי, כי גם כשאני מצליח, זה הכל מהקב"ה; עלי לעשות רק את ההשתדלות שלי, אבל ההחלטה הסופית היא שלו" אומר נמיר ומצביע כלפי שמים.

"האמונה מחזקת ומחשלת. אנחנו מבינים שהקב"ה מנהל את העולם, והוא זה שמביא את ההצלחות שלנו, כמו גם את הניסיונות ואת הקשיים. הוא בוחר בזמן בהם הם יבואו, והוא גם זה שרוצה בטובתנו גם אם אנחנו לא תמיד רואים את זה כטוב הגלוי לעין".

כמגורש מגוש קטיף, מה הזכרונות המיוחדים מהגוש שישארו צרובים אצלך תמיד בזכרון?

"קשה לקחת את הזכרון המיוחד מתקופה כל כך ארוכה ומיוחדת בחיי, אבל אנסה להביא שני זכרונות מיוחדים מהתקופה הזו", אומר פרופסור נמיר, והוא מספר שני זכרונות שלעולם לא ישכח.

"היה פעם מחבל שנכנס לגוש קטיף ורצח את הרב שלי, הרב יצחק עראמה בעת שנסע לשבת חתן בנתניה. המחזה בזירת האירוע אליו הוזעקתי, היה מחזה נורא. זה היה עבורי באופן אישי, רגע מאוד קשה, שכן הרב עראמה לימד אותי הרבה מאוד.

"זכרון נוסף שמלווה אותי. לא רבים יודעים, אבל אני גם משמש כמוהל למעלה משלושים שנה. אחת הבריתות המיוחדות שערכתי היה לתינוק של אישה שעברה פיגוע במהלכו המחבלים ימ"ש פגעו בעמוד השידרה שלה. כתוצאה מכך, היא נשארה משותקת בחצי גוף. עם זאת, זכתה להיכנס להריון, ילדה בן בריא, וברית המילה התקיימה בבית הכנסת החדש של כפר דרום.

"זה היה עבורי אירוע מאוד מרגש, שכן המחבלים ניסו לגדוע חיים, ולא רק שלא הצליחו, אלא היא הוסיפה ללדת והביאה חיים חדשים לעולם".

פרופסור סודי נמיר ברחבת הכותל המערבי

לראות שוב
את הבית בגוש קטיף

מעט יותר משמונה עשרה שנים חלפו מאז הגירוש ועד שפרופסור סודי נמיר נקרא לשרת כרופא צבאי בלב הלחימה בעזה. בעוד המדינה ביקשה לברוח מעזה, מסתבר כי עזה רדפה אחרי המדינה עם כל כלי החבלה והמשחית.

עבור פרופסור נמיר, מדובר היה באירוע אישי שהצטרף לשלל החוויות שלו. שוב הוא נכנס לתוככי עזה, המקום שהיה בעבר ביתו, והוא הכיר את איזור גוש קטיף כאת כף ידו.

המלחמה הזאת הביאה אותו גם לכמה רגעים מרגשים של טעימה מהבית שחרב.

לפני שלושה חודשים נמסר לו כי החטיבה שאליה סופח, יוצאת מעזה. נמיר התמרמר על כך מאוד, וניסה למצוא כל דרך כדי להסתפח חזרה ולהציל חיילים בתוך עזה. בקשותיו נענו. "בתוך 48 שעות נכנסתי בחזרה לעזה עם סיור של גבעתי", אבל הוא זכה להרבה יותר מכך. "מהשמיים זיכו אותי להיות מהחיילים הראשונים שהגיעו לנווה דקלים", הוא מתאר בהתרגשות. "ראינו על הצג של המסך בנמ"ר את בית הכנסת של גדיד.

"לאחר מכן נכנסנו מבצעית למתחם באזור הצפוני של נווה דקלים, באזור ישיבת ימית. בבוקר ראיתי מ־300 מטר קו אווירי את המיקום. שם, בתוך שדה, עמד הבית שלנו על תילו… זה היה רגע מרגש ומלווה בדמעות", הוא משתף. הוא צילם את המקום ללא הרף מהגג, תוך כדי ירי מכל הכיוונים.

"ראיתי מרחוק גם את המרפאה שלי, שעשו ממנה אוניברסיטה לטרור. שכונת המגורים שלנו הפכה לשדה גידול ירק. אבל אני בטוח שכשאגיע לשם אגלה את הקיר של אוצר המים של המקווה שלי", הוא אומר בערגה, "זה בטוח נמצא שם, לא יכול להיות שחרשו כל כך לעומק". הוא רואה בשיבה הזאת, גם אם היא לשעה, תחילת כפרה על העוון של מסירת ארץ ישראל, ובעיקר מקווה שהלקחים הופקו אצל מי שצריך לעשות זאת.

גם היום רואה ניסים בעזה

נמיר המתגורר כיום בישוב 'יד בנימין', מיישם את המשנה הרפואית שלו בזמני חירום עוד מימי הגוש. "בזמן שהיינו בגוש קטיף לא עשינו שום דבר בשטח. בזמנו הייתה תפיסה מוטעית שלפיה מי שפצוע צריך לטפל בו במקום, לייצב את מצבו, לחבוש ולעשות עירוי. בגוש קטיף הייתה לנו מודעוּת אחרת, ובזה הקדמנו את הצבא ב־15 שנה: מה גורם לפצועים לשרוד? דווקא זה שלא עושים כלום בשטח, לא מתעכבים. ככה אתה מקצר זמן, הכול אתה עושה תוך כדי תנועה. כך למשל עשינו עם אריאל ירד, תינוק בן שנה וחצי מעצמונה שחדר לו רסיס לראש. הוא היה בלי נשימה ודופק, וכיום ברוך ה' הוא לומד עוד ועוד מסכתות, תלמיד חכם… היום הצבא עושה את הדבר הנכון ומבין שמרגע הפציעה זו תחרות על הזמן. אנחנו נמצאים בכלים 24/7 כדי להגיב בתוך שניות, והיו לנו לא מעט מקרים כאלה".

בוודאי ראית ניסים לא רק בגוש קטיף של הימים ההם, אלא גם בעזה של ימינו…

"בוודאי! ביום הראשון, כשהייתי לצידם של לוחמי גדוד 101 בצנחנים, קיבלנו הודעה דחופה על פצועים. מה שקרה הוא שחיילים רצו להיכנס לחדר ושלחו כלב שיבדוק את הבית. ברגע שהכלב חצה את פתח החדר – יצא עמוד עשן. נסענו כ־150 מטרים עד שהגענו ליעד וחשבנו כבר אילו אלונקות להעמיס, ולפתע ראיתי את הפצוע קשה. אמרתי: זה הפצוע קשה? איזה יופי, ברוך השם, הוא היה מאחורי קיר וקיבל ריקושטים מעוצמת הפיצוץ הצמוד אליו. הבטון הציל את החיים שלו והפגיעה הייתה בעיקר בירכיים".

בין חילוץ וטיפול בפצועים, נמיר, שהוא גם תלמיד חכם שמחבר מאמרים על הלכה ורפואה, מקבל שאלות מהשטח, לרבות שאלות מחיילים שאינם שומרי מצוות לע"ע. "יהודי לא–דתי שהיה לו נס גדול שאל אותי האם לברך 'הגומל'. הוא סרק בית, הם זיהו מצלמה והורידו אותה, ולאחר מכן עוד מצלמה, וחשבו שבכך זה נגמר. אמרו: קדימה להיכנס. אבל אז החייל עשה צעד קדימה וכל הבניין התמוטט ליד הרגל שלו. 'אני כל כך שמח שאני פה יכול לדבר איתכם', אמר לי. שאלתי את מורי ורבי הרב יצחק זילברשטיין, והוא אמר לי שהואיל ויש מחלוקת לגבי נוסח הברכה, כשהוא קם בבוקר שלמחרת יברך בפני עשרה אנשים 'הגומל חסדים טובים לעמו ישראל'. למה לא הגומל הרגיל? כי מברכים כשיוצאים מהמלחמה באופן סופי".

מסתבר כי רבים מהרופאים בשטח בעזה הם בוגרים טריים מדי של לימודי רפואה, והנוכחות של נמיר, כמו גם של רופאים ותיקים אחרים, קריטית ומצילת חיים. "אין לך שם מישהו שהיה כמוני 16 שנה בגוש קטיף. בכמה חיילים ואזרחים שנפגעו מטרור של החמאס טיפלנו, ומאז עברו עוד 19 שנה. החשיבות שלנו הרופאים, היא כמו מת מצווה שאין מי שיטפל בו, גם פה חשוב שיהיה מישהו עם ניסיון רב ואין לזה תחליף. אם יש מישהו שיכול להחליף אותי – אין בעיה, אבל זה לא אותו דבר ברגע שאתה עובר את החוויות שעברתי. הניסיון הזה מציל חיים".

איך זה להיכנס שוב ולשרת את המדינה במקום ממנו גירשה אותך לפני תשע–עשרה שנה?

"אתה נכנס פנימה ומזהה מקרוב את ההפקרות שהתחוללה במקום במשך השנים. לאורך תקופת הלחימה נכנסנו למאות בתים, ובכל בית ראינו נשקים, זו האומנות שלהם, וליד זה את תמונות המסגדים שלהם. כשאתה רואה את המראה הזה, אתה מבין היטב עם מי ועם מה יש לך עסק.

"ולגבי התחושה האישית שלי – מדובר בתחושה של כאב ובושה מהנסיגה שביצעה הממשלה, וכעת נאלצה לחזור למקום".

חייבים לחזור לגוש קטיף

את העוול שנגרם בעקבות הגירוש מגוש קטיף הוא מסרב לשכוח. "כל אחד יודע מה הכניסו דרך ציר פילדלפי, כולם ידעו ושתקו", הוא תוקף, "עכשיו הם משחררים טילים ובורחים למערות שלהם כמו עכברים. נקווה שהלקחים נלמדו. השקט מסנוור את העיניים במקום לפתור את הבעיה מהשורש", הוא תוקף את מדיניות ההכלה הקיימת, "עזה היא לא הבעיה. הבעיה היא הריקבון של השלטון מקום המדינה ועד עכשיו, שנקט במדיניות שלפיה אי אפשר לנצח את הטרור. מישהו החליט שלהגן על חיי יהודים בארץ ישראל זה לא בראש סדר העדיפויות. החליטו שצריך להיות מסכנים ולהתנצל על קיומנו. זו חולשה, זה פסול מעיקרו וזה חייב להשתנות. לדעתי השינוי יבוא מלמטה, מהמצביעים שנמאס להם".

עם יד על הלב – האם אתה חושב שיש סיכוי שנשוב להתיישב בגוש קטיף?

התשובה של נמיר מורכבת. מחד הוא נחרץ: "בוודאי שחייבים לחזור לגוש קטיף ובכלל ליישב את כל הארץ. מרכז הארץ כבר רווי וגדוש ועולה על גדותיו". אבל כדי שהחזון הזה יתממש בצורה מיטבית, הוא מציב תנאי בסיסי של מהפכה תודעתית־ביטחונית שתעצור את מה שהוא מכנה "הפקרות ואוזלת יד ביחס לחיי יהודים", שמובילים הגורמים האחראים לכך כיום: "אני לא חושב שאפשר לקיים התיישבות יהודית, לא באביתר ולא באף אחת מהגבעות, עד שיוחלט שליהודי יש זכות לקחת נשק ולהגן על עצמו, שיש לו זכות שלא תיזרק עליו אפילו חתיכת חצץ. כל מי שיוזם פגיעה בנו – צריך להיות מסולק מהמדינה או להכניס אותו לבית העלמין.

"אותו הדבר לגבי עזה – לא חוזרים למצב שאנחנו ממוגנים ויורים עלינו ממרגמות. נחזור כאשר הממשלה תעשה הכול לא לסכן לא חייל ולא אזרח. בנוסף לכך, צריך לשנות את הוראות הפתיחה באש. ראש המועצה הראשון של חוף עזה, ראובן רוזנבלט, שקראתי את הביוגרפיה שלו במהלך המילואים, כתב שרצה לעשות שיתופי פעולה עם ראש העיר של דיר אל־בלח ועוד שכונות ערביות השוכנות לחוף עזה. ברגע שהתחילו הפרות סדר, אמרו לו: אם לא תירו בזורקי האבנים – זה יצא משליטה.

"מאידך, ראינו כבר שהיכן שאין התיישבות יהודית, יש התגברות של הטרור המובילה לרצח יהודים. זו משוואה ברורה המדברת בעד עצמה בשטח. לכן חשוב שתהיה התיישבות יהודית בכל ארץ ישראל. משום כך, אני מאמין בכל ליבי שעוד נשוב לשם".

ברמה האישית, נמיר מתגעגע לשוב הביתה וגם לתפקידיו הקודמים שם: "מרכז הארץ זה לא המקום הטבעי שלי, אלא בנחלת אבותינו ביהודה, שומרון ועזה. בעזרת ה', בוודאי שצריך לחזור לגוש קטיף, ואם יצטרכו רופא אהיה שם, למרות שבעוד שנתיים אני צריך לצאת לפנסיה".

עד שיגיעו הימים שבהם יפתח שוב את מרפאתו בגוש קטיף, נמיר עתיד לחזור בקרוב לעבודה שלו במרפאות בקדומים ובאלון מורה, לתורנויות כרופא בכיר בחדר המיון בבית הרפואה בלינסון, וכן כמרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון.

בגיל 65, לא הגיע הזמן לפרוש משירות מילואים?

"השאלה הזאת היא שאלה עתיקה", הוא אומר בחיוך, ופותח בסלון ביתו תשובה שקיבל ממורו הרב זילברשטיין כשהיה בן 49, לפני כ־16 שנה, בדיוק באותו נושא. "הרב הביא הוכחה מכלב בן יפונה, שאמר 'ככוחי אז כן עתה'. אם הוא יכול היה להילחם בגיל 85 אז אין לנו בעיה, אם אנחנו בכושר".

מבחינתו, כל רגע שהוא יכול לסייע ללוחמים הוא זכות שאינו מוותר עליה. "זאת זכות להיות עם החיילים הללו. אתה רואה את הנחישות, המסירות והמשמעת של החיילים. כשהייתי עם גבעתי, הם לא הורידו את הנעליים 55 יום, היו בנמ"ר 16 יום ברצף בלי מקלחת. איך בן אדם שפוי מחזיק מעמד? אלה לא בני אדם אלא מלאכים, שלוחי דרחמנא. אז אם אני יכול להציל אחד מהם, מה לא אעשה בשביל זה? אני מתכוון להמשיך כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך".

ולסיום?

"אני יכול לומר לך, כי כשאין נאמנות לעם ישראל ולארץ הקודש, או אז משלמים מחיר כבד, לצערנו.

"בזמן החורבן, אם רק היו מקשיבים לנביאים שהביאו את דבר ה', הכל היה נראה אחרת. היום יש לנו את גדולי ישראל, ספרי קודש, וצריך להקשיב להם.

"חייבים ליצור אחדות בעם ישראל, ואחדות זה שכל צד אומר: כדי להתחבר אנחנו לא מבליטים את הדברים המפרידים, מוחלים על מה שמפריד. אחדות זה להילחם ביחד נגד האויבים. כשנבחן באמת, נמצא כמה רב המשותף על צדדי המחלוקת. היהודי בבסיסו הוא טוב, ישר ומחובר לשאר העם. לו רק התקשורת הייתה מתוקנת ומשקפת את הבסיס המשותף והמפואר שיש לנו, החיים פה היו יכולים להיות הרבה יותר טובים".