מלך המשיח בארמון (הנציב) • ראיון מרתק עם הרב ניסילעוויטש

שניאור זלמן נוימן

מאה שערים, ירושלים. קבוצת אברכי-משי, חסידי 'תולדות אהרן' עומדים בפינת השטיבל, כשלפתע ניגש אליהם אחד מבני החבורה, מביא איתו אברך חב"די, ואומר להם בהתלהבות: "רואים אתם אברך זה? האברך הזה ממש 'חי' ומאמין שהרבי מליובאוויטש הוא מלך המשיח! ממש כפשוטו!"

אחרי הקדמה כזאת, האברך החב"די, הלוא הוא הרב חיים ניסילעוויטש, לא היה צריך לענות עוד לשאלה האם הרבי הוא מלך המשיח, אלא רק להסביר למה הרבי הוא מלך המשיח…

"אותו אחד, שהוא קרוב משפחתי", אומר הרב ניסילעוויטש, "עשה עבודת הפצה טובה יותר ממה שיכולתי לעשות. הפשטות הזאת, בה נאמרו דבריו, הוכיחה לי בפעם המי-יודע-כמה, שהעולם כבר מוכן. אם לפני שלושים שנה הייתי זקוק לשעות של הסברה כדי להגיע לנקודה הראשונית שהרבי הוא מלך המשיח – הרי שהיום הדברים מתקבלים בפשטות ובטבעיות, ורק צריכים להסביר את העומק של הדברים".

הכירו את הרב ניסילעוויטש, שליח הרבי מלך המשיח שליט"א בשכונת ארמון הנציב בירושלים וממשפיעי אנ"ש בארה"ק, שבכל מקום בואו משתדל הוא להפיץ את בשורת הגאולה, עם דגש על זהותו של הרבי כמלך המשיח. 

לאחרונה זכיתי להשתתף בהתוועדות איתו ב-770 בית משיח, כשלאחר-מכן, המשכנו להתוועד בשיחות טלפון, לטובת קוראי 'בית משיח'. לשבת איתו ולראות דמות של חסיד מיוחד, מרומם מעניני העולם, ולהרגיש 'אמת' מדברת. אמת של התקשרות איתנה, אמת של עבודה פנימית ואמת של חיים של ימות המשיח. אין אצלו דקלומים. גם כשהוא חוזר על אותה נקודה בפעם המי יודע כמה, אתה מרגיש שזה 'חי' בו, שזה בוער בו ושהוא מדבר את מה שהוא.

מאות תלמידים זכו לקבל אצלו את אותה לחלוחית חסידית-פנימית בעת כניסתם לעולמה של תומכי תמימים, בתקופה הארוכה בה שימש כמשפיע בישיבת תורת אמת. כך גם יהודים רבים שזכו לקבל אצלו את דרכם הראשונה ביהדות, תוך שהם עטופים בחום ואכפתיות אין סופית, עדי הגיעם להקמת בית בישראל על יסודי התורה והמצוה.

כשמדברים על עניני משיח, הדברים מקבלים משמעות שבעתיים. כל מי שבא במגע עם הרב ניסילעוויטש וודאי יקבל ממנו בכל מפגש, דבר חיזוק באמונה או סתם יחווה את החיות התמידית, לחיות עם משיח ו'יחי אדוננו', והמרץ הגובר והולך שלו 'להביא לימות המשיח'. ואפילו בדרך אגב, רק לשמוע איך כשמדבר על הרבי שליט"א, הוא אומר בפשטות 'מלך המשיח' – 'מלך המשיח אומר', 'הייתי אצל מלך המשיח' – וכדומה. והכל כאמור, דברים היוצאים מן הלב, נעדרי גינונים חיצוניים. הוא לא מכיר את המושג "מהשפה ולחוץ".

'בין הזמנים' – כל השנה

הרב ניסילעוויטש נולד בשנת תשי"ט בסמרקנד, שבברית המועצות הקומוניסטית, וזכה במשך 12 שנה לחיות חיים של מסירות נפש על לימוד התורה וקיום המצוות. אמנם זו לא הייתה סכנת-חיים איומה כפי שהיה בתקופת פעילותה של היבסקציה, המחלקה היהודית בבולשת הסובייטית הידועה לשמצה, אבל עדיין קיום החיים היהודיים היה תחת פחד מתמיד.

כידוע, מיד כאשר החלו לנשב רוחות הכפירה הקומוניסטיות באמצעות חינוך מחדש בבתי הספר, הורה הרבי הריי"צ שלא לשלוח ילדים יהודיים ל'שקאלע' [בית הספר הגויי] גם במחיר החיים. הרבי התבטא אז שאם תהיה ברירה או לשלוח את הילד לשקאלע, או להשליך אותו לאש – עדיף להשליכו לאש! 

"אצל אבי", נזכר הרב ניסילעוויטש, "זה היה מונח בפשטות, למרות הסכנה שבדבר. הוא היה מוסיף ומצטט את דברי רבינו הזקן בתניא, שחכמת האומות מטמטמת את המוח והלב, וגם מסיבה זו היה מושלל אצלו בתכלית שילדיו ילמדו לימודי חול כלשהם.

"למעשה, כל שנות ילדותנו כמעט ולא יצאנו מהבית. היום, כאשר מגיעה תקופת בין הזמנים לשלושה שבועות – יש הורים שלא יודעים איך להסתדר עם הילדים, והילדים לא יודעים איך להסתדר עם ההורים… אנחנו היינו בבית כל יום, כל היום, כל השנה, למעלה מעשר שנים!

היו תקופות קצרות שלמדנו בהחבא אצל הרה"ח ר' דוד מישולבין, ועוד כמה מאנ"ש. גם דודי, הרה"ח ר' בנימין מלאכובסקי, לימד אותי באופן אישי חומש ורש"י. היינו לומדים בקבוצות קטנות של שלושה-ארבעה ילדים, ותמיד ריחפה באוויר תחושת הפחד. אם מישהו דפק בדלת מיהרנו להתחבא מתחת למיטה או בארון הבגדים… כזאת הייתה האווירה. 

המענה המצמרר של אבי

בנוסף לסכנה שריחפה עלינו מעצם העובדה שלא נשלחנו לבית הספר – אבי עוד לימד בביתנו קבוצה של נערים יהודים בוכרים מהכפרים הסמוכים. ואם לא די בכך, הוא היה מהפעילים הבולטים של 'חמ"ה' שביצעו פעולות להפצת יהדות, נגד החוק כמובן… 

לפני כמה שנים סיפר לי דודי, שאחד מבני המשפחה טען כלפי אבי שגם למסירות נפש יש גבול, ואולי צריך 'לחשב מסלול מחדש', ואפילו לשלוח את הילדים לבית הספר כדי להמעיט את הסכנה… באמת, היו כאלה שטענו שהזמנים השתנו, ואם בתקופת הרבי הריי"צ ניהלו הקומוניסטים תעמולה ומלחמה נגד הדת, הרי בשנות הכ"פים כבר לא נשארו כמעט אנשים דתיים, ולא היה נגד מי לדבר… 

לאחר שאבא שמע את הטענות והסברות, הוא הצביע לעבר גופו והגיב במשפט מצמרר: "שיירו בי! אבל את הילדים לא אשלח לבית הספר!". 

צילום ספרי חסידות

אחרי הכל, היינו ילדים עם מרץ נעורים, והיה צריך להוציא את המרץ על משהו… אמי קנתה לנו מצלמה, וכאשר אחד מאנ"ש הצליח להשיג בדרך-לא-דרך איזשהו ספר חסידות, היינו משקיעים את זמננו בצילום הספר, עמוד אחרי עמוד. אני זוכר שפעם הצלחנו לצלם את 'ספר המאמרים אידיש' ובהזדמנות אחרת כרך אחד של לקוטי שיחות שעבר בשקט מיד ליד. בהמשך, אמא קנתה לנו מכשיר מיוחד לפיתוח התמונות, וכך גם הייתה לנו תעסוקה מושלמת, וגם יכולנו ללמוד מעט חסידות.

מהיכן היה לאמא כסף לקניית מצלמה, כאשר בקושי היה לנו כסף לאוכל? זה היה בזכות פעילותם של 'לשכת עזרת אחים' בראשות ר' משה לברטוב, ועמו ר' שלום לברטוב, ר' לייבל מוצקין ועוד, שסייעו ליהודי רוסיה רבות. הם היו שולחים לנו חבילות מזון, שבתוכם היו גם בדים ומוצרים שונים (לדוגמא, אני זוכר שפעם הגיעו עטי פרקר, שלא ראינו ברוסיה), והיינו מוכרים אותם.

בית של מסירות נפש

זכיתי לגדול בבית של מסירות נפש. מלבד לימוד נערי הסביבה בביתנו, כאמור, לאורך כל ימות השנה היו מגיעים אלינו יהודים להתייעץ עם אבי. בשלב מסויים נודע לק.ג.ב. על פעילותו האסורה, והם קראו לו לחקירה. בזמן אמת, הוא הסתיר זאת מאיתנו, הילדים. רק שנים אחר-כך, כאשר היינו כבר בארץ ישראל, שמעתי על כך.

באמת, עוד בילדותי שמתי לב שהיו זמנים שקטים יותר, שפתאום אנשים לא הגיעו להתייעץ. אחר-כך נודע לי שזה היה בתקופת החקירות של הק.ג.ב., שאבא נאלץ להוריד את רמת הפעילות כדי שלא יעצרו אותו. 

רגע של אימה חקוק בזכרוני מהתקופה ההיא: באחד הלילות, בשעה 2-3 לפנות בוקר, קפץ מישהו מרחוב אחורי אל תוך הסלון שלנו, שם אנחנו ישנו. התעוררנו בבהלה גדולה. אחר-כך התברר שהיה זה אחד העסקנים שהיה חייב להתייעץ עם אבא באופן דחוף, ומכיוון שהיה זה בתקופת החקירות של הק.ג.ב. ואבי ביקש מכולם שלא יגיעו לביתו – נאלץ הלה להגיע בדרך חשאית, שדי הפחידה אותנו…

בשנים ההן, הריכוז הגדול ביותר של חסידי חב"ד היה בסמרקנד. למרות הרדיפות, הם הצליחו לארגן מניין מחתרתי, אבל רק בשבתות וחגים. אבא היה מתפלל שם כמובן, ובשבתות היה מאריך מאוד בתפילתו. למעשה, גם ברוסיה וגם אחר-כך בארץ ישראל, את סעודת יום השבת היינו אוכלים בלעדיו, כי הוא התפלל עוד שעות ארוכות אחרי שהמניין הסתיים. בליל שבת, לעומת זאת, הוא היה סועד איתנו, ומספר בחן מיוחד סיפורי חסידים. 

ביקורים נדירים בבית הכנסת

בשנות ילדותנו לא יצא לנו כמעט לראות בית כנסת יהודי. מתוך עשרות ומאות בתי כנסת שהיו בקהילות היהודיות הגדולות, הקומוניסטים הרסו את כולם, ובדרך כלל השאירו רק בית כנסת אחד, כדי שיוכלו להראות לעולם ש"הם לא נגד היהדות"… 

אני זוכר שתי פעמים בודדות שזכיתי להכנס לבית כנסת, ושתיהם היו מלוות בפחד גדול. פעם אחת אמי לקחה אותי איתה לקנות דגים בעיר העתיקה, ובאותה הזדמנות נכנסנו לכמה שניות לבית הכנסת. אני זוכר עד היום את הביקור ההוא, את ההתפעלות שלי מהחלונות הצבעוניים של בית הכנסת, ואת הפחד הגדול של אבי כאשר נודע לו על הביקור שלנו בבית הכנסת. הוא רעד מהמחשבה שאולי מישהו היה שואל אותי למעשיי בבית הכנסת…

פעם אחרת, בסביבות שנת תשכ"ח, נסענו לעיירה ליד וילנא, וניצלנו את ההזדמנות ללכת לבקר בבית הכנסת העתיק של וילנא. פגשנו שם יהודי בשם פנחס שסייד את בית הכנסת, וכאשר התחלנו להתפלל שחרית, הוצאנו את הציציות מתחת החולצה, מה שלא העזנו לעשות ברחוב מפאת הסכנה. כאשר פנחס ראה את המחזה הזה, הוא נפעם והתרגש עד דמעות. "אחרי כל כך הרבה שנים של קומוניזם, יש עדיין ילדים ששומרים על יהדות, ויש להם ציצית?…" בשוך ההתרגשות, הוא נזכר להזהיר אותנו מהגבאי, שהיה בקשר עם אנשי הקג"ב. כמובן שמיהרנו להחביא את הציציות.

בהמשך, כאשר נכנסנו לקנות שתיה באחת החנויות, ובתמימות של ילד שאלתי את אמי 'זה כשר?' היו שם נשים יהודיות שממש לא האמינו שיש עוד ילדים ששואלים על כשרות…

המאמרים הטריים מחצר הרבי

במשך תקופה התגורר אצלנו הרה"ח ר' נפתלי אסטולין (שיהיה בריא), שהיה אז בחור צעיר. אמו הביאה אותו מטשקנט לסמרקנד, כיוון שאצלנו פעלה ישיבת תומכי תמימים במחתרת. 

הוא הצליח לצאת מרוסיה כחמש שנים לפנינו, ומידי פעם היה שולח לנו מכתבים מ-770. מכיוון שידע שהרוסים קוראים את המכתבים, היה מקפיד לדבר בשבח 'אמא רוסיה' וכותב כאילו הוא מתגעגע למולדת.

אחרי הקטע הראשון, היה מתחיל הקטע השני במילה "והנה"… שם כתב קטע מתוך המאמר הטרי של הרבי מלך המשיח. כך, במשך כמה מכתבים, סיים מאמר שלם. זו הייתה הדרך להעביר לנו מאמר של הרבי…

יוציאם מחושך וצלמות

מתי ואיך יצאתם מרוסיה?

האמת שאבא בכלל לא רצה לצאת מרוסיה… הוא כל כולו דאג לעוד קבוצת ילדים ועוד קבוצת ילדים. לא היה לו רגע אחד פנוי. בקושי ראינו אותו. 

אבא לא רצה לעזוב את השליחות. אבל אמא התעקשה, ובמשך כמה שנים הגישה שוב ושוב בקשה להיתר יציאה. פעם בשנה היה אפשר לבקש, ואני זוכר את אמא יושבת לילות למלאות עשרות עמודים לפי דרישות הממשלה, פן ואולי ייעתרו סוף סוף לבקשה.

בשנת תשכ"ח קיבלנו מנפתלי אסטולין מכתב, בו רמז כדרכו מדברי הרבי מלך המשיח בעת האחרונה. בין השאר כתב "הסבא אמר שהפרה אדומה היא מתחת לסכין". אבי הבין שהדברים אמורים כלפי רוסיה האדומה, ויהיו שינויים לטובה בקרוב. אחר-כך שמענו ששנה אחר-כך התקשר הרב חדקוב אל הרב אפרים וולף, והורה לו בשם הרבי להיערך לעלייה גדולה בקרוב. אז החלו לבנות את שכונת חב"ד בנחלת הר חב"ד, וכעבור זמן קצר יהודים רבים החלו לצאת מכל רחבי ברית המועצות.

גם אנו קיבלנו סוף סוף את אישור היציאה. היה זה לפני פסח תשל"א, כשבל"ג בעומר כבר היינו בארץ ישראל. היינו המשפחה הראשונה שיצאה באותה תקופה, ורוב אנ"ש יצאו במהלך הקיץ של אותה שנה.

מסירות נפש ללא בליטות

כאשר אבי שמע שהרבי רוצה שהעולים יתיישבו בנחלת-הר-חב"ד, הוא לא חשב פעמיים, ועבר לגור בשכונה החדשה. בכלל, אצל אבי ראיתי מהו מסירות נפש מתוך ביטול. הוא היה מסור לגמרי לעניינים של הרבי, אך מעולם לא עשה מזה 'עניין'. בימי ה'שבעה' לאחר פטירתו, הגיעו אנ"ש וסיפרו לנו על תשובות של הרבי שעברו דרכו, וסיפורים שונים של מסירות נפש. ואנחנו בכלל לא שמענו ולא ידענו…

כך היה ברוסיה, כך היה בארץ ישראל, וכך גם מאוחר יותר בענייני משיח – אבא חי בפשטות עם משיח ויחי אדוננו. אצלנו בבית, עוד בילדותי, דיברו על הרבי כמלך המשיח בפשטות הכי גדולה, ולאחר שיצאנו מרוסיה, והיה אפשר לכתוב ישירות לרבי – אבי כתב תמיד "כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א".

מרוב שזה היה מונח אצלו בפשטות, הוא לא דיבר על כך בהתוועדויות, כפי שלא מדברים על כך שצריכים לנשום. זה הרי פשוט! רק לאחר ג' תמוז, כאשר הוא ראה שיש המערערים על האמונה הטהורה, הוא החל להתוועד על כך. כך כאשר היו שניסו למנוע רחמנא-ליצלן את הכרזת 'יחי אדוננו' בבית הכנסת, הוא נעמד להכריז, וכמובן שמול החסיד המבוגר בעל המסירות נפש אף אחד לא העז לערער. הוא ביטל את ההתנגדות, ואחר-כך זה נהיה רגיל לכולם.

שבתי בבית ה'

לתשרי תשל"ב, שזכה לכינוי 'התשרי הרוסי', אביו נסע לרבי שליט"א. אולם הרב חיים שהיה אז נער צעיר לפני בר-מצווה, נאלץ להמתין עוד כמה שנים. זה לא היה קל, שהרי במשך השנים שהיו ברוסיה, בער בהם החשק להגיע סוף סוף לרבי, והנה הוא כבר יצא מרוסיה, ועדיין לא הגיע לרבי…

בשנים ההן רוב הבחורים היו נוסעים לרבי לראשונה לשנת הקבוצה. ר' חיים לא יכל להתאפק, ובהיותו בגיל 17 החליט לנסוע לרבי, ולהשאר בבית חיינו. כך זכה להיות אצל הרבי משנת תשל"ו במשך שמונה שנים תמימות (כשבתחילה למד מספר שנים בישיבת 'אהלי תורה' ו'חובבי תורה').

הוא הגיע לרבי בה' אדר תשל"ו, ועד היום חוגג את היום הזה כיום הולדת, כולל גם אמירת פרק תהלים מתאים. מתוך תחושה שביתו האמיתי הוא 770 בית משיח – בכל יום שהוא לא נמצא שם, הוא אף אומר 'תפילת הדרך' ללא שם ומלכות, כנהוג כאשר נמצאים מחוץ לבית. 

על תחושותיו בפעם הראשונה שראה את הרבי, הוא מספר: 

"אבא חינך אותנו שהרבי זה עצמות ומהות מלובש בגוף, כמו שהרבי עצמו מדבר על כך מספר פעמים. ולדוגמא אודות הרבי הריי"צ בזמן מאסרו, שכאשר הסוהרים נכנסו לחדרו הם ראו "עצמות ומהות מלובש בטלית ותפילין". לכן, כאשר ראיתי את הרבי מלך המשיח בפעם הראשונה כשהוא נכנס לזאל לקבלת שבת, עם הסידור בידו הקדושה – הייתי כולי בהתפעלות וממש רעדתי. חשבתי לעצמי: זה נראה גוף גשמי, אבל זה עצמות ומהות כפי שהעמיד עצמו בגוף, צועד כאן לידי… זו הרגשה שלעולם לא אשכח".

היחידות הראשונה

עד שנת תשל"ה, כל בחור היה נכנס ליחידות לרבי מלך המשיח שליט"א לרגל יום הולדתו. כשהגעתי, סדר זה כבר הפסיק. הזמן עבר ומאוד רציתי להיכנס ליחידות. בי"ט כסלו תשל"ז אבי הגיע. הוא היה חייב להיכנס דחוף ליחידות מכיוון שהיו אז קשיים גדולים בשליחותו. שאלנו את הרב גרונר אם אוכל להיכנס יחד איתו, והוא הסכים. כתבתי על פתק קטן מה שרציתי, וציינתי פרט אחד שיש לי קצת ירידה בשמירת הסדרים.

הרבי מלך המשיח הסתכל מהר על מה שכתבתי וסימן לעצמו משהו על הפתק. אחר-כך ענה: "חסר בזריזות בגלל שחסר בענין של חברותא, כי כשיש חברותא אז 'ניט פרייאטנע'" – את המילה האחרונה אמר הרבי ברוסית ולא באידיש – המשמעות היא, שאז – לא נעים לא להגיע.

והוסיף הרבי ואמר: "אז או חברותא לנגלה בנפרד וחסידות בנפרד, או חברותא לנגלה וחסידות יחד".

שמונה שנים אחר-כך, כשהייתי חתן, כתבתי למלך המשיח שהתכנית שלנו לגור בירושלים, ושאלמד בכולל צמח צדק.

מלך המשיח הסכים, ובברכתו כתב בכתי"ק "באם יש שם חברותא מתאימה לו"… זה היה כאילו המשך ישיר ליחידות לפני שמונה שנים… כמובן שסיכמתי עם חברותא ולמדנו וכו'.

מאורעות שנת תשל"ח צרובות עמוק בזכרונו של הרב ניסילעוויטש. מאז ההקפות בליל שמיני עצרת, עד לשמחה הגדולה בר"ח כסלו. "בדרך כלל נוהג הרבי לחלק כוס של ברכה ארבע פעמים בשנה, במוצאי החגים. אולם בשנת תשל"ח היה נראה שהרבי רוצה 'לפצות' אותנו על שלא קיבלנו כוס של ברכה במוצאי שמחת תורה (אז הוציא הרבי את היין דרך המזכירות והתבטא שלא יישאר בעל חוב…), ובמשך השנה חילק הרבי כוס של ברכה בכמה וכמה הזדמנויות – בזאת חנוכה, במוצאי שבת מקץ, שבת אחרי י' שבט, שלוש מוצאי שבתות אחרי פורים. 

כעבור שנים עלה בדעתי, שכל העניין הזה של חלוקת כוס של ברכה (בכל השנים), שהוא חידוש של הרבי מלך המשיח – קשור לגאולה, שהרי בסעודת שור הבר והלויתן – דוד מלכא משיחא הוא זה שיברך על הכוס, 'אני אברך ולי נאה לברך'. אז זה פשוט 'פרוייקט' שלו"… 

בשנת תשמ"ג, במהלך שנות לימודיו ב-770, זכה הרב ניסילעוויטש למלא את רצונו הקדוש של הרבי מלך המשיח שצורת קני מנורת החנוכה יהיו ישרים (מה שלא היה עד אז גם ב-770). החל מהיוזמה לענין, כולל התרמת העלות שהגיעה לאלפי דולרים ודאגה לכל הפרטים, ועד הצבת מנורת חנוכה גדולה ומפוארת, זו הניצבת מידי שנה עד היום (כפי שפורט בעבר ב'בית משיח').

יוצאים לשליחות המלך 

הרב ניסילעוויטש וזוגתו מרת יהודית ומשפחתם, זוכים לפעול בשליחות הרבי מלך המשיח מזה 35 שנה, ופועלים במרץ להכין את תושבי ארמון הנציב לקבלת פני משיח.

איך הכל התחיל?

"בשנת תשמ"ז קיבלתי הצעה מידידי הרב מרדכי קנלסקי, שליח בניו-ג'רסי, לבוא לעזור לו בפעילות עם דוברי רוסית. באותה שנה התחלתי לעבוד כמשפיע בישיבת תורת אמת, וניצלתי את 'בין הזמנים' כדי לנסוע אליו ולראות מקרוב את מקום השליחות. 

בהיותי שם, חשבתי לעצמי שכדאי להיות בשליחות במקום כזה, שהוא גם קרוב ל-770, וכך הילדים שלי יוכלו לגדול ב-770 אצל הרבי – מה יותר טוב מזה?… אבל לאורך כל החודש במקום, ליוותה אותי תחושה מעיקה, לא מובנת. במקביל, לקראת סוף הביקור, קיבלתי הצעה לשליחות בקרב דוברי רוסית באזור הקריות. 

דיברתי על כך עם המשפיע הרב פנחס קארף, והוא הורה לי לכתוב לרבי ולפרט את כל התחושות שלי. העליתי את הכל על הכתב, וזכיתי למענה מהרבי: הרבי הקיף בעיגול את המילים שכתבתי "לפעול בקרב יוצאי רוסיה". על תחושותיי שהשליחות שלי איננה בניו-ג'רסי כתב הרבי 'נכון', אבל מאידך גם לא קיבל את ההצעה של הקריות, וכתב: "למה להם טרדות ההעתקה והספק איך יתאקלמו במקום חדש ולכן קדימה להמשיך בירושלים".

כמובן שלאחר מענה ברור כזה, ידעתי ששליחותי היא בירושלים, בקרב יוצאי רוסיה. רק שמכיוון שהתגוררנו אז בשכונת רמות, בה כבר היו שלוחים, התייעצתי עם הרב גרונר, האם נוכל לעבור לשכונה אחרת בירושלים. הוא הביע דעתו לחיוב, ולאחר בדיקה קצרה התברר שבשכונת ארמון הנציב יש ריכוז עולים גדול, ואין עדיין שליח. כך עברנו לגור כאן, מאז ועד היום.

למעשה, עוד בטרם עברנו לשכונה החדשה (בסוף תשמ"ח), התחלנו בה מיד את הפעילות. באותה תקופה כבר קיבלנו בדואר מהמזכירות מעטפה חומה עם 'קונטרס השליחות', ומכתב מצורף מהרבי מלך המשיח שליט"א (בו נכתב: "..כל או"א מבנ"י שלוחו של הקב"ה בעוה"ז, ובלשון הידוע – לעשות לו ית' דירה בתחתונים. ויה"ר שכאו"א מאתנו יצליח בזה ומתוך שמחה וט"ל). אז ממש 'נמשחנו בשמן המשחה' עם קונטרס השליחות…

מעבר לפעילות השגרתית עם כלל התושבים, אנחנו התמקדנו בפעילות עם דוברי רוסית. בהמשך הצטרף לשליחות הרב חיים גוטליב, שלקח פיקוד על דוברי העברית. במשך השנים נוספו לבית הכנסת שלנו גם ישראלים, וגם הרב גוטליב פתח בית כנסת נוסף. ברוך ה' יש הרבה עבודה… 

כשפועלים עם יוצאי ברית המועצות, פעמים רבות נדרש לערוך חופות כדת משה וישראל, מה שלא זכו לכך במדינת הולדתם. זו חגיגה שלימה, ובדרך כלל עושים כמה ביחד. היו פעמים שעשינו 20 חופות בערב אחד!

מכיוון שבמענה של הרבי מלך המשיח, היה הביטוי "להמשיך בירושלים", אני מקיים פעם בחודש התוועדות, שחדורה כמובן בעניני גאולה ומשיח, אצל בעלי תשובה דוברי רוסית, שמתגוררים בשכונות השונות בעיר.

הרבי ביקש לברר מה שלום היולדת

תוכל לשתף אותנו בסיפור מיוחד מחיי השליחות?

יום אחד התקשרו אליי זוג צעיר, וסיפרו כי האשה בהריון, והרופאים אמרו שיש לעובר מום רציני בלב, ולכן צריך לבצע הפלה ר"ל. חב"דניק שפגש בהם ושמע את סיפורם המליץ להם לעמוד בקשר איתי, כשליח המלך בשכונתם. אשתי הסבירה לאשה על טהרת המשפחה, ואני טיפלתי בבדיקת המזוזות ובקשת ברכה מהרבי, וברוך ה' המצב הלך והשתפר, עד שנולד בן בריא ושלם. השתתפנו כמובן בברית, וההורים סיפרו לכולם את הנס הגדול.

במקרה אחר, פנו אלינו זוג שחזרו בתשובה והיו עמנו בקשר. הם סיפרו שהאשה עברה מזמן את החודש התשיעי, וטרם ילדה. כתבנו מיד לרבי, ושלחתי בפקס. תוך זמן קצר הגיעה ברכתו של הרבי, ולא חלפו כמה שעות מקבלת הברכה, והתינוק נולד בריא ושלם. ההפתעה הייתה כמה שעות לאחר הלידה, כאשר קיבלנו טלפון מהרב גרונר, שביקש לברר מה שלום היולדת. כמובן הבנו שהבקשה מגיעה 'מלמעלה', ומיהרנו לברר ולעדכן שהכל בסדר. ראינו אז בחוש, כיצד מלך המשיח דואג ומרגיש כל אחד מאנשי הדור.

מסירות נפש בדור השביעי

עומדים אנו כעת לקראת סיום שנת הקהל, ערב חודש החגים. במה צריך להתעורר בימים אלה?

בשנים עברו, הייתי חוזר על דבריו של הרבי הריי"צ, "חטפו מסירות נפש, חטפו, יבוא זמן ויחפשו ולא יהיה כבר. כשהגאולה תבוא יראו כמה יקר זה המסירות נפש ויימרטו שערות הראש למה לא עשינו". 

פעם חשבתי שבימינו כבר אין ממש 'מסירות נפש'. מקסימום יש 'מאמץ'. למשל, מתאמצים לרכוש תפילין מהודרות, כי הרבי מלך המשיח מדבר רבות על 'קיום מצוות בהידור' בפרט לקראת הגאולה, שאז תהיה שלימות התורה והמצוות.

השנה קלטתי שגם היום יכול להיות מצב שחסידים עושים דברים בשביל הרבי במסירות נפש. כלפי מה הדברים אמורים? אני מתכוון לנסיעה של משפחות שלימות לרבי מלך המשיח בשנת הקהל.

עצם הנסיעה לרבי, היא חוק יסוד בחיי החסידים. רבים אף מקפידים שלא תעבור שנה בלי נסיעה לרבי, כמאמר הפתגם 'רבי לא שנה – חייא מניין' אם חולפת שנה ולא היינו אצל הרבי – מניין תהיה לנו חיות?".

אבל בשנה האחרונה הלכה וגברה התופעה – שאמנם הייתה קיימת גם בשנות 'הקהל' קודמות, אבל לא במימדים כאלה… כשראיתי אברכים צעירים לוקחים הלוואה של 40,000 ש"ח כדי להביא את כל המשפחה לרבי, הבנתי שמדובר בהרבה יותר מ'מאמץ' להתקשר לרבי. זה כבר גובל במסירות נפש…

במהלך שנת הקהל האחרונה, דיברנו על כך רבות בקהילה שלנו. סיפרתי את ששמעתי באופן אישי מבניו של הרה"ח ר' בערל טייכמן מטבריה, שבשנת הקהל תשל"ד היו הוריהם ביחידות, והרבי שאלם "היכן הילדים?". הם לא ענו, אבל הבינו שעשו טעות כשלא הביאו עמם את הילדים. הרבי מלך המשיח פתח את מגירת שולחנו והוציא לירות ישראליות ונתן להם באומרו: "הם לא צריכים לסבול. כשתחזרו לארץ, תקנו עם הכסף הזה ספרי קודש". הם הבינו את הרמז, ובהקהל הבא הגיעו עם כל הילדים, וביחידות הילדים זכו ליחס מיוחד מהרבי, שאף העניק דולר לכל אחד מהילדים. סיפורים נוספים היו עם עוד משפחות.

בעקבות ההתוועדויות הרבות בנושא, התעוררו רבים אצלנו בקהילה, ובעוד בכל שנה אני נוסע עם קבוצה, בקיץ האחרון הגענו לבית חיינו כמה עשרות מהקהילה – אנשים נשים וטף.

אני מכיר את מצבם הכלכלי של רבים ממשתתפי המסע. הם חיים על ניסים בכל חודש, ולפעמים צריכים לעזור להם כדי לגמור את החודש. בשביל אנשים כאלה, לקחת הלוואה ולנסוע לרבי, זה בגדר של מסירות נפש!

כמובן, ישנה חשיבות מיוחדת לנסוע לרבי מלך המשיח לתשרי. התבטאות מיוחדת זכורה לי מהתוועדות ערב ראש חודש אלול תשל"ו, אז אמר הרבי שליט"א, שעצם הדבר שבחור מרגיש ורוצה להיות כאן בחודש השביעי, זה מראה על החינוך החסידי שהוא קיבל.

יחי אדוננו – זה הכל!

בתשנ"ג הרבי מלך המשיח שליט"א עודד את שירת יחי אדוננו, כמעט מידי יום. שלושים שנה מאז – מה זה אומר לנו?

בדבר מלכות לפרשת תולדות תשנ"ב, התבטא הרבי שהעניין של 'יחי' הוא: "התגלות מציאותו דמלך המשיח", וכל מה שמגיע אחר-כך הוא כתוצאה מהתגלות מציאותו. וכלשון הרבי בשיחה: "ועל ידי זה, ולאחרי זה, באה התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו". לפעמים לא שמים לב לעומק הטמון במילים. כל עניני ופרטי הגאולה, הם "תוצאה והסתעפות" מהכרזת יחי!!

הכרזת 'יחי אדוננו' איננה רק 'עניין חשוב'. היא היסוד והנקודה, שממנה מתפתחים כל שאר העניינים. לכן, כל מי שרוצה לחיות עם הרבי, צריך 'לחיות' עם היחי.

כולנו ראינו את העידודים החזקים מתשנ"ג, אם בעיניים או אחר-כך בוידאו, כשלפעמים הרבי מלך המשיח מעודד ממש חזק ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה. היחי צריך להיות הכל!

אחד האירועים שהחדירו בנו בעוצמה את חשיבות הכרזת ה'יחי', היה מעמד הסאטעלייט בי' שבט תשנ"ג. השתתפתי בשידור חי בישיבת תורת-אמת, ואחרי שראיתי כיצד הרבי מעודד את שירת 'יחי אדוננו', יצאתי החוצה ניגשתי לטנק המבצעים וקניתי מהם שלט של ברוך הבא מלך המשיח. החלפתי את השלט 'היכונו לביאת המשיח' שהיה לי על הרכב. בזמנו היו שחששו שאולי זה עשוי לרחק יהודים מחב"ד, אבל לאחר שראיתי שהרבי עצמו מעודד את זה, אמרתי לעצמי 'אם הוא לא מפחד, שאני אפחד?'… וגם אם מישהו יתרחק כביכול זה לא עסק שלנו. הרבי בעצמו מעודד ומפרסם!

מאז ועד היום יש לי שלט 'ברוך הבא' על המכונית, ואם זה נשבר וכדומה אני מטפל בזה מיד, אני פשוט לא מסוגל לנסוע בלי. פשוט מופרך. מה אני עושה כאן בלי לפרסם את הרבי מלך המשיח?…

נקודה חשובה שברצוני להדגיש בקשר לכך, כשאנחנו עצמנו נחיה ונאמין בפשטות את הדברים שהרבי הוא מלך המשיח והוא חי וקיים, זה יפעל ברואים ובשומעים. אני רואה את זה במוחש. 

בכלל, גם מי שחזק, יכול חלילה ליפול, מצד חשכת הגלות. צריך פשוט לעבור על השיחות שוב ושוב ולהתחזק בדברי הנביא. כמו גם לראות שוב את הוידאו מעידודי היחי.

בדבר מלכות וירא, הרבי מלך המשיח אומר שמשיח כבר בהתגלות. מה זה אומר שהוא בהתגלות? ראו עליו משהו שונה? לכאורה אותו דבר, דולרים, שיחות. במשך שנים לא הבנתי. אבל לאחרונה האיר אצלי הסבר. כמו שהיה אצל הבעש"ט 'התגלות הבעש"ט' בח"י אלול תצ"ד, משמים הכריחו אותו להתגלות לעולם. אז אותו דבר זה הפירוש משיח בהתגלות. מהשמים הכריחו אותו שצריך ללכת 'רשמית' כמלך המשיח.

לפני זה לא העזתי לכתוב לרבי במכתבים אדמו"ר מלך המשיח. חשבתי לעצמי מי אני בכלל שאכתוב כך. אולם מאז שמשיח בהתגלות, הרי זו המציאות. ומכיוון שכן – איך אפשר שלא לכתוב כך? אתה כן מרגיש-לא מרגיש, הוא מלך המשיח! הוא כבר התגלה. הגיע הזמן לקרוא לו ככה!

העבודה עכשיו היא קבלת פני משיח. זו הוראה לכל אחד, כמבואר בדבר מלכות חיי שרה, ובלי זה פשוט לא עשית כלום. הסתיימה עבודת השליחות, עכשיו צריכים לקבל פני משיח. אנחנו צריכים לפרסם שהרבי הוא מלך המשיח!

אסיים רק עם משהו ששמעתי מהרבי בראש השנה תשל"ז, ראש השנה הראשון שלי אצל הרבי. הרבי אמר אז, שגם מי שלא מבין מה המשמעות של המילים שאומר – "המלך הקדוש" ו"המלך המשפט" – הרי הוא מכתיר את הקב"ה למלך, ובנוגע להכתרה לא נוגע המחשבה, העיקר הוא ענין הביטול המתבטא בענין הדיבור דווקא, שאומרים "יחי המלך" וכיוצא בזה.

כך גם בענייננו. צריכים – אנו בעצמנו, ועם מי שאנו נפגשים – לומר ולהכריז יחי! פשוט להכריז. יחד עם זאת, עלינו להשתדל שאנו ומשפחתנו לצד המקורבים שלנו נבין היטב את עניין ההכתרה של מלך המשיח. השילוב הזה, של עצם ההכרזה בפשטות, ויחד עם זאת ההתמסרות מכל עומק נפשנו, יביא בסופו של דבר את ההתגלות השלימה של הרבי מלך המשיח שליט"א תיכף ומיד ממש! יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!