-
מאחורי חזותו של 'מוכר הכובעים' מרחוב קינגסטון, מסתתרת אישיות חסידית חיה ותוססת. הרב בצלאל ראטער חולק את זכרונות ילדותו משכונת בראונזוויל, חוזר לרגעים המרגשים ביחידות אצל הרבי הריי"צ, ומתוועד על הקשר המיוחד לרבי מה"מ • מאת שניאור זלמן נוימן • לקריאה
אבריימקה אייזנשטיין|כ״ט בסיון ה׳תשפ״דשניאור זלמן נוימן, מגזין בית משיח
ההיכרות הראשונה שלי עם הרה"ח ר' בצלאל ראטער וסגנונו הייחודי, הייתה בקיץ תשפ"ב. בשעות אחר הצהריים של השבת המברכת את יום זכאי כ"ח סיון, הוא נכנס ל־770 בית משיח והתיישב בטבעיות בקצה הספסל, ליד שולחן ההתוועדות. בין המתוועדים היה רבה של השכונה, הגה"ח הרב יוסף ישעי' ברוין, שכאשר הבחין בר' בצלאל קרא לעברו: בצלאל, א חשוב'ער טאג [= יום חשוב]!
כמתבונן מהצד לא הבנתי את פשר הקריאה, אבל ר' בצלאל הבין גם הבין. החיוך ששוכן דרך קבע על שפתיו, התרחב מעט, ולאחר אמירת 'לחיים' החל לספר לקהל המתוועדים את פשרה של הקריאה. המשכנו את ההתוועדות בראיון מרתק, בו שילב סיפורים וחוויות אישיות מהימים ההם.
היחידות אצל הרבי הריי"צ
נולדתי ביום הבהיר כ"ח סיון תרצ"ה, להורים חסידי גור שורשיים. אבי, הרב חיים זאב ראטער, היה בצעירותו חברותא של האדמו"ר רבי ישראל אלתר ה'בית ישראל' מגור. בשלב מסויים היגרו הוריי לארצות הברית, ושנות ילדותי עברו עליי בשכונת בראונזוויל הסמוכה לקראון הייטס. בימים ההם, חסידי חב"ד רבים התגוררו בבראונזוויל, ואני זוכר אותם צועדים בשבתות משכונתנו לעבר 770, לבית מדרשו של הרבי הריי"צ, שהתגורר בקראון הייטס מאז חודש אלול ת"ש.
למרות השתייכותנו לחסידות גור, היה לנו קשר מסויים עם ליובאוויטש, ואבי היה הולך לעיתים להשתתף בהתוועדויות של הרבי הריי"צ. אף אני זכיתי לכך פעמיים, כנראה בי"ט כסלו. זכור לי שהרבי דיבר במיקרופון מחדרו בקומה למעלה, ואנחנו עמדנו בקומה הראשונה, מהפתח של 770 עד הכיור בסוף המסדרון.
בשבתות התפללנו בשטיבל של חסידי גור, שם כיהן אבי כ'פרזידנט' של בית הכנסת במשך שנים רבות. בשטיבל הזה התפללו כמה מחסידי חב"ד וכך נוצר קשר הדדי בין משפחתנו לחסידי חב"ד. אחד המתפללים היה הרב אברהם יצחק גרפינקל, מחסידי חב"ד שהיה ר"מ ב'ליובאוויטשער ישיבה' בבדפורד. הוא המליץ לאבי לקחת אותי לקבל ברכה מהרבי הריי"צ, לפני הבר־מצווה שלי.
כאשר נכנסנו אל הקודש פנימה, אבי הגיש לרבי פתק עם בקשות הברכה. הרבי הניח את ידו הקדושה על הפתק והחל לברך שאהיה "חסיד, ירא שמים ולמדן". באותן שנים, עקב מצב הבריאות היה קשה להבין את דבריו של הרבי, והמזכיר של הרבי הרב אליהו יאכיל סימפסון היה עומד בחדר הרבי במהלך היחידות, וחוזר על דברי הרבי.
כנראה שאבי ציפה שאהיה יותר מסתם 'חסיד ירא שמים ולמדן', וכאשר שמע אבי את נוסח הברכה, הוא פנה אל הרבי ואמר שהוא מבקש ברכה שאהיה "ראש ישיבה ותלמיד חכם"… הרבי חייך, ואמר שוב את ברכתו, והרב סימפסון הבהיר לנו שהרבי חזר שוב על אותו נוסח, ללא שינוי…
בהמשך השפיע הרב גרפינקל על אבי, שיעביר אותי מישיבת 'ר' חיים ברלין' המקומית בה למדתי – אל ליובאוויטשער ישיבה בבדפורד. למרות שהיינו חסידי גור – באותן שנים לא הייתה בניו יורק ישיבה של חסידי גור, ואבי רצה שאלמד לפחות בישיבה חסידית. רק שנים מאוחר יותר, בשנת תשי"ח, פתח אבי את הישיבה הראשונה של חסידות גור בניו-יורק.
הידיעה המרה באמצע קריאת התורה
את שבת פרשת בא, י' שבט תש"י, אני זוכר היטב, שכן הייתי אז כבר כבן 15 שנים. כאמור, הרב גרפינקל היה מתפלל אצלנו בשבתות, ואף היה משמש כבעל קורא. באותה שבת, באמצע קריאת התורה, הגיעו שני בחורים לבית הכנסת, ובישרו בפנים קודרות על הסתלקותו הפתאומית של הרבי הריי"צ.
החסידים היו בהלם מוחלט. הם פשוט קמו ועזבו את בית הכנסת, לכיוון 770, בלי לומר מילה. גם הרב גרפינקל, עזב את משמרתו והצטרף לשאר החסידים. היינו צריכים למצוא בעל קורא שיסיים את הקריאה… יחד עם הרב גרפינקל הלכו גם הרבנים כץ, מנטליק, טננבוים, גרונר, ועוד.
גם לאחר שהם הלכו, לא ממש הבנו מה קרה. כי הבחורים העבירו את המסר לחסידי חב"ד בלחישה, כדי לא לעורר מהומה, וכאמור הם יצאו בלי לומר מילה. אף אחד לא חשב בכיוון של הסתלקות. חשבנו רק שהרבי לא מרגיש טוב. רק במוצאי שבת התבררה האמת המרה.
למחרת, ביום ראשון י"א שבט, כאשר הגענו לישיבה, חיכו לנו הרבה אוטובוסים צהובים של בתי הספר בניו-יורק, ואמרו לנו שהיום לא יתקיימו לימודים כי נוסעים להלווייתו של הרבי הריי"צ.
כאשר התקרבנו ל-770, שדרת איסטערן פארקוויי הייתה שחורה מאלפי האנשים שהגיעו להשתתף בהלווייה, ופשוט כיסו את כל האזור. אחר כך סיפרו שהתוכנית הייתה לקחת את ארונו של הרבי בצעידה רגלית עד לבניין הישיבה ברחוב בדפורד, אבל מפאת הדוחק והצפיפות וויתרו על הרעיון ונשאו את הארון רק עד הפינה של איסטערן פארקוויי וברוקלין, ומשם המשיכו ברכב דרך הישיבה אל בית החיים.
היו דחיפות נוראיות, ובקושי היה אפשר ללכת. כאשר הוציאו את ארונו של הרבי מ-770 כולם רצו להיות קרוב לארון והיה דוחק עצום. אני עמדתי ליד היציאה מתחנת הרכבת (הסאבוויי) שבצומת קינגסטון ואיסטערן פארקוויי, ונעמדתי על גדר התחנה כדי לראות את הארון.
כנערים צעירים, ובפרט כאלה שאינם נחשבים עדיין חסידי חב"ד, לא הבנו את המשמעות של הסתלקות הרבי, ולא הרגשנו מספיק את הצער והכאב שהיו מנת חלקם של חברינו הליובאוויטשער'ס. בערב, פגשנו את הת' משה גרונר, שהיה גדול ממני בשנתיים, והוא נזף בנו על שהלכנו לעיסוקינו לאחר ההלוויה, ואפילו לא המשכנו עם קהל המלווים לבית החיים.
למעשה, למרות שלמדתי ב'ליובאוויטשער ישיבה' לא הייתי עדיין חסיד חב"ד. באותן שנים חלק גדול מתלמידי 'ליובאוויטשער ישיבה' הגיעו מבתים לא חב"דיים, והלימודים בכיתות הנמוכות לא כללו לימוד חסידות. למדנו לימודי קודש, לצד אנגלית ומעט לימודי חול. בכל יום נסענו חזרה לבית, וכנערים אמריקאיים טיפוסיים מילאנו את הזמן הפנוי במשחק כדורסל.
רק בשנים מאוחרות יותר התחילו למסור שיעור חסידות בערב, שהיה שיעור-רשות. המגידי שיעור היו הרה"ח ר' יואל כהן, הרה"ח ר' זעליג כצמן והרה"ח ר' דוד רסקין. עם הזמן החלו שיעורי החסידות לחלחל ולהשפיע.
הרבי על אבי: הוא יותר ליובאוויטשער ממה שאתה חושב..
ובא השמש, וזרח השמש… בי'-י"א שבט, התחיל דרך השביעי – דור הגאולה, וכעת המשיך הקשר של משפחתנו עם תנועת חב"ד ליובאוויטש, ועם הנשיא החדש, הרבי מלך המשיח שליט"א.
אבי היה מוהל, וזכה לערוך בריתות כמעט לכל הילדים החב"דיים בסביבה שנולדו בשנים ההן. זכות מיוחדת הייתה לו בשלוש בריתות, כאשר הוא היה המוהל, והרבי מלך המשיח היה הסנדק. היה זה ברית של ר' יצחק טננבוים בז' אדר שני תשי"א; בברית של ר' יוסף רוזנפלד בכ"ד אייר תשי"א ובברית של ר' יוסף יצחק חיטריק בל' חשון תשי"ב.
שמעתי מאבי, שאחר מספר בריתות ניגש אליו מזכירו של הרבי, הרב יהודה לייב גרונר, ואמר בשם הרבי, ש"אסור לעשות קונצים". בתחילה לא הבין אבי למה מכוונים דברי הרבי, וכאשר הרב גרונר אמר שכנראה הכוונה לכך שבתהליך ה'פריעה', אבי הניח את הסכין בין האצבעות – הגיב אבי ואמר, שחלילה לו לעשות 'קונצים', אלא שכך הוא למד לעשות. הרב גרונר העביר את הדברים לרבי, והרבי אמר שאם כן – שימשיך לעשות כך.
על התבטאות מיוחדת של הרבי בקשר לאבי, שמעתי פעם מהרה"ח הרב שמואל פסח בוגומילסקי, כיום שליח בניו ג'רזי. בצעירותו הוא נסע להרבה שליחויות מטעם הרבי, ובשנת תשי"ט ביקר באי ברבדוס, שם נודע לו שרבים מילדי הקהילה היהודים טרם נימולו. כשנסע לשליחות בשנה שאחר-כך, בקיץ תש"כ, עלה ברעיונו להביא מוהל שיערוך את הבריתות, יחד עם רב שיפקח הלכתית.
בהיותו ביחידות אצל הרבי, שטח לפני הרבי את תוכניתו לקחת את הרב זלמן שמעון דבורקין בתור רב, ובנוגע למוהל – הוא הגיש לרבי רשימה של מוהלים, כדי שהרבי יאשר אחד מהם. הרבי עבר על הרשימה, ושאל: למה חיים זאב ראטער אינו ברשימה? הרב בוגומילסקי הגיב ואמר 'הוא הרי חסיד גור, ואינו חסיד ליובאוויטש'… אמר לו הרבי: הוא יותר ליובאוויטשער ממה שאתה חושב…
ואכן, אבי נסע יחד עם הרב דבורקין, ושם ערכו ברית מילה לשמונה עשר ילדים!
כמה שבועות אחר-כך, בשמחת תורה, הרבי הורה לרב בוגומילסקי לומר פסוק מ'אתה הראת' ולהכריז שהפסוק הזה מוקדש לזכות שמונה-עשר הילדים שנימולו במקום מרוחק.
מחזה בלתי-נשכח בחדר היחידות
למרות שכאמור לא ראיתי את עצמי כחסיד חב"ד – בדבר אחד נהגתי כחסידי חב"ד ולא כחסידי גור, בכך שלא היה לי גארטל אחרי בר-מצווה… אצל חסידי גור נוהגים לחגור גארטל החל מהבר מצווה, אולם הרב גרפינקל פסק ואמר: בחב"ד לא שמים גארטל לפני החתונה…
השינוי הגדול בחיי החל כאשר סיימתי את הלימודים בליובאוויטשער ישיבה בבדפורד, ועברתי ללמוד בישיבת תומכי תמימים המרכזית ב-770. כאן למעשה החלטתי להיות חסיד ליובאוויטש, להתקשר ולהתמסר לרבי שליט"א.
דבר ראשון התחלתי להתפלל במנין של הרבי כל יום וכל תפילה. שחרית, מנחה, מעריב (בשחרית הרבי נכנס רק לקריאת התורה בימי חול). כבחור ישיבה ב-770 היה ברור לי, שעליי להתפלל עם הרבי!
עד אז כמעט ולא הייתי אצל הרבי. למרות שלמדתי בישיבה בבדפורד. אבי היה הולך להתוועדויות הגדולות של הרבי, בי"ט כסלו, יו"ד שבט וכדומה. אבל אני הלכתי איתו רק בשמחת תורה. אז צעדנו מבראונזוויל לקראון הייטס, כדי לחגוג בשמחה רבה את ההקפות עם הרבי.
בשבועיים הראשונים ללימודיי ב־770 שמתי לב לשינוי מסויים בהנהגתו הקדושה של הרבי, ממנו למדתי עד כמה כל דבר אצל הרבי מדוייק בתכלית הדיוק. כרגיל, לאחר שהחזן היה מסיים 'הא-ל הקדוש', התיישב הרבי על מקומו הקבוע בספסל הסמוך לדלת. יום אחד שמנו לב שהרבי נשאר לעמוד לאורך חזרת הש"ץ.
לאחר התפילה דיברו הבחורים בינם לבין עצמם, ודנו מה הסיבה לשינוי בהנהגתו הקדושה של הרבי. לבסוף התברר, שבאותה תפילה היה בעל תשובה שעמד להתפלל שמונה-עשרה מעבר לשולחן, מול מקומו של הרבי, ומכיוון שהאריך בתפילתו לא התיישב הרבי כל עוד הוא התפלל שמונה-עשרה.
זמן קצר לאחר מכן, היתה 'תענית בה"ב' (המתקיימות לאחר החגים). מכיוון שהרבי נוהג לצום, ארגנו עבור הרבי מניין מוקדם לתפילת ערבית, שלא להפריע לסדר הרגיל של הישיבה. ראש הישיבה הרב מרדכי מנטליק בחר מניין מצומצם מבין תלמידי התמימים, ויום אחד זכיתי להמנות על אותה קבוצה נבחרת.
בשעה היעודה נכנסנו לגן עדן התחתון, המסדרון שלפני חדרו הקדוש של הרבי, והדלת נסגרה אחרינו. נעמדתי על המדרגות, מול חדרו הקדוש של הרבי מלך המשיח שליט"א. המזכיר ר' לייבל גרונר הגיע, דפק על דלת חדרו הק' של הרבי שליט"א, ואמר לרבי שהמניין מוכן, ואפשר להתפלל מעריב.
ממקומי שעל המדרגות, הצצתי לחדר פנימה, וראיתי מחזה מיוחד: הרבי יושב על מקומו הקדוש, בחולצה לבנה קצרת שרוולים, שני טלפונים צמודים לאוזניו, ועיניו נעוצות בגמרא הגדולה שפתוחה לפניו…
ידוע שפעמים רבות היה הרבי על קו הטלפון בשעה שמזכיריו מסרו את הוראותיו. באותה שעה כנראה היו שני אנשים על הקו, והרבי האזין בשתי אזניו הקדושות תוך כדי שהוא ממשיך בלימוד הגמרא… לאחר זמן קצר סיים הרבי את הטלפון ויצא לתפילת ערבית.
כשיצאתי מגן-עדן התחתון, הייתי נתון תחת רושם המראה המדהים שראיתי. כבחור צעיר חלפה בי המחשבה, שאם אנשים מכל רחבי העולם מבקשים את עצתו וברכתו של הרבי, עד שהוא צריך להיות על שני טלפונים במקביל, ולצד זה הוא עונה למאות מכתבים ומקבל אנשים ליחידויות, ולמרות כל הדברים על הראש, זוכר הוא גם את כל ההלכות ומונח גם בכל הפרטים הקטנים – זה הרבי שלי!
המחזה הזה השפיע עליי עמוקות, ואפשר לומר שזה הרגע בו נהייתי חסיד של הרבי באופן סופי.
הרבי על כ"ח סיון: יום חשוב!
הפעם הראשונה שנכנסתי ליחידות לרבי מלך המשיח שליט"א, הייתה לקראת יום הולדתי ה-17. באותם ימים למדתי בחברותא עם (להבחל"ח) הרה"ח ר' פנחס (פיניע) קארף, מי שלימים היה למשפיע מפורסם. הוא היה גדול ממני בחודש, ויום הולדתו היה בכ' אייר. כאשר התקרב יום הולדתו, הוא החל להתכונן לקראת היחידות אצל הרבי, ואמר לי שגם אני צריך להתחיל להתכונן ליחידות.
אמרתי לו שמעולם לא הייתי ביחידות. ואינני יודע מה לעשות. ר' פיניע הדריך אותי איך לכתוב את ה'צעטל' [פתק] שמגישים לרבי, והמשיך להדריך אותי בכל שאר ההכנות הנדרשות.
למרות כל ההכנות, כאשר כתבתי את הפתק עם בקשת הברכה, שכחתי לכתוב את תאריך יום הולדתי…
הגיע הרגע המיוחל, וסוף סוף נכנסתי נרגש כולי לחדרו של הרבי מלך המשיח. אֲנָא וּמַלְכָּא בִּלְחוֹדוֹהִי… הרבי עיין בפתק שהגשתי לו, וכאשר הבחין שחסר תאריך יום ההולדת, שאל אותי: "באיזה יום [תאריך] יום ההולדת שלך?"
עניתי לרבי: כ"ח סיון, והרבי הגיב: "אה! א חשוב'ער טאג [= יום חשוב]!"…
בזמנו, לא הבנתי מה חשוב כל כך ביום הזה, שנחשב ליום אפור ושגרתי. רק עשרות שנים אחר כך, כשהתפרסם שזהו יום ההצלה של הרבי והרבנית, 'איש וביתו', הבנתי את משמעות הדברים של הרבי…
מדוע צחק ר' פיניע?
בהמשך היחידות הורה לי הרבי, שעליי לנסוע ללמוד בישיבה במונטריאול. ההוראה הזאת נחתה עליי בהפתעה מוחלטת, שכן מעולם לא חשבתי לנסוע לשם. אבל הרבי הורה לי לנסוע לשם ובירך אותי בהצלחה. כך הסתיימה היחידות ויצאתי מחדרו הקדוש.
חברי פיניע המתין לי מחוץ לחדר הרבי, ומיד לקח אותי לבנין הפנימיה 676 איסטערן פארקוויי, להתוועדות אחרי היחידות. שם נשאלתי "נו, מה הרבי אמר לך ביחידות?" עניתי שהרבי אמר לי לנסוע למונטריאול. להפתעתי ראיתי שחברי פיניע צוחק. שאלתי אותו "פיניע, מה אתה צוחק?" ואז הוא סיפר לי, שביחידות שלו הוא כתב לרבי שברצונו לנסוע למונטריאול ללמוד, והרבי שאל אותו מי החברותא שלך ב-770? והוא השיב: בצלאל ראטער.
כפי הנראה הרבי רצה שנמשיך ללמוד יחד וכאמור כאשר נכנסתי ליחידות הרבי אמר לי לנסוע למונטריאול…
ואכן, זמן קצר לאחר מכן, נסענו יחד לישיבה במונטריאול, שם המשכנו ללמוד בחברותא, ואף חלקנו אותו חדר בפנימייה. למעשה, עד אז הייתי ישן בכל לילה בביתי, וזו הייתה הפעם הראשונה שהייתי 24 שעות ב'תומכי תמימים'. במונטריאל היינו שלושה חודשים, עד חודש תשרי, שאז חזרנו ל־770.
הרבי מלמד אותי פרק בהלכות 'שווער'…
בחורף תשי"ח באתי בקשרי השידוכין עם רעייתי מרת בריינא דבורה (דאלי), שתחי', בתו של ר' צבי בראנשטיין, מחסידי אמשינוב שהתגורר בקראון הייטס. מכיוון שלאמי קראו דבורה, שאלתי את הרבי מה לעשות בקשר לשם הכלה. הרבי שאל כיצד קוראים לה בדרך כלל, ואמרתי 'דאלי'. והרבי אמר שאם כך אין בעיה.
נסעתי אז שוב למונטריאול, בתור חתן, והייתי שם עד החתונה שנערכה בחודש באלול. בשנים ההן לא היה בקראון הייטס אולם חתונות, ובדרך כלל ערכו את סעודת הנישואין באולם בבראונזוויל או בבורו- פארק, לאחר החופה שנערכה בחצר בית חיינו, כשהרבי שליט"א בעצמו מסדר קידושין.
השווער שלי רצה לעשות חתונה ברמה גבוהה, וסעודת החתונה שלנו תוכננה להיערך במנהטן. לפני החתונה נכנסתי לרבי שליט"א ליחידות, הגשתי את ההזמנה לחתונה, וביקשתי שהרבי יסדר קידושין. הרבי הסתכל על ההזמנה, ואמר: אני רואה שהחתונה היא במנהטן, ולהטריח את ה'עולם' להגיע ממנהטן ל־770 לחופה, זה יותר מדי טרחה.
אמרתי לרבי: ישנם אוטובוסים ("באס'ס"), שייקחו את המוזמנים הלוך ושוב.
[גם לחתונות שנערכו במקומות שהזכרתי, היה נהוג להסיע את המוזמנים הלוך ושוב באוטובוסים. ואפילו היום אפשר לראות חופות שנערכות בחצר 770, ומיד אחר כך נוסעים המוזמנים באוטובוסים לאולם רז"ג…]
הרבי שב ולקח את ההזמנה בידיו, ואמר: מסתמא לשווער יש אנשים חשובים שיבואו לחתונה, ולנסוע באוטובוס, זה לא מכובד…
באותו רגע לא יכולתי להתאפק. כל כך רציתי שהרבי יהיה מסדר קידושין בחופה שלנו, ולא הייתי מוכן לשמוע שבגלל האנשים המכובדים של חותני אנחנו נפסיד את המעמד החשוב הזה, שמשפיע על כל החיים! שמעתי את עצמי אומר לרבי: מה השווער? מי זה השווער?! אני רוצה שהרבי יסדר קידושין בחתונה שלי!
הרבי קרא בשמי הפרטי, ואמר: בצלאל, אני מבקש ממך לעשות לי טובה. החתונה תשאיר איך שהיא, אבל תדע: לשווער צריך לתת כבוד כמו לאבא!
בהזדמנות נוספת לפני החתונה נכנסתי לרבי ליחידות יחד עם השווער. הוא לא היה חסיד חב"ד, ודאג מאוד ממה נתפרנס. הוא שאל את הרבי: מה יהיה איתו עם פרנסה?
השיב לו הרבי: אני רוצה שהוא יישב בישיבה עד החתונה, ואחרי החתונה נראה מה הוא יעשה.
מאז החתונה, קבעתי את מקומי כאן בשכונת המלך, במשך כל השנים, לאורך ימים ושנים טובות. תקופה מסויימת אף זכיתי להיות חבר ב'וועד הקהל' של השכונה ולפעול לטובת התושבים. במהלך השנים זכיתי להכנס ליחידויות נוספות, עם כל בני המשפחה. בכל יחידות כזאת זכינו לברכות מהרבי, וגם הרבי התייחס לבנות הקטנות, וביקש מהם לומר 'שמע ישראל' וכדומה.
תפקידי בחיים: להיות שוחט
לאחר החתונה שבה ועלתה שאלת הפרנסה. למעשה, מכיוון שאבי היה מוהל, וגם השווער שלי היה מוהל – חשבתי להמשיך במסורת המשפחתית, ואף למדתי את מקצוע המילה. לימים אף מלתי את בני. אבל כאשר חותני אמר לרבי לאחר החתונה שהוא מעונין שאהיה מוהל – הרבי מלך המשיח סבר אחרת, ואמר:
"מוהל קען ער זיין, שוחט זאל ער זיין" [= מוהל – הוא יכול להיות, (אבל) שוחט – הוא יהיה].
בהתאם להוראת הרבי התחלתי ללמוד שחיטה, וכעבור כמה חודשים התחלתי לעסוק במלאכה. שחטתי מאז במשך עשרות שנים, ואף לימדתי כמה שוחטים חב"דיים ומחסידויות נוספות. באופן אישי שימשתי כשוחט במשחטה בניו ג'רסי, בהכשר של הרב פינחס טייץ.
העבודה במשחטה לא הייתה קלה, ופעמים רבות ביקשתי מהרבי אישור לעזוב, אבל הרבי לא נתן לי… אפילו כאשר מסיבות מסויימות המשחטה נסגרה לפרק זמן, וביקשתי אישור מהרבי לעבור לעבודות אחרות – הרבי אמר לי: כל זמן שהמשחטה סגורה אתה יכול לעבוד בדברים אחרים, אבל מיד כשהם יפתחו, עליך לחזור לעבודה במשחטה. כך היה במשך שנים רבות. מידי פעם הם סגרו, ועבדתי בעבודות אחרות עד שהם פתחו שוב, וחוזר חלילה. רק בשנים האחרונות הם סגרו לגמרי.
בשנים שעסקתי בשחיטה, עבדתי שם כל שעות הבוקר – משעה 6 בבוקר עד 12 בצהריים. למעשה, כל שעות אחר הצהריים הייתי פנוי. ניצלתי איפוא את הזמן להכנסה צדדית, באמצעות מכירת יינות של 'כרמל מזרחי'. תקופה מסויימת אף שיווקתי יין עם תווית ייחודית שלי שנקרא 'עונג', שזכה לעלות על שולחנות התוועדויות החסידים ב-770.
לפני כעשרים שנה פתחתי יחד עם בני את חנות הכובעים והסרטוקים 'פרימו', במרכז שכונת המלך קראון הייטס. בתחילה, כל עוד המשחטה הייתה פתוחה, הייתי עובד בחנות רק בשעות הצהריים. ומאז שהמשחטה נסגרה – אני עובד בחנות במשרה מלאה.
התקשרות – לעולם ועד!
לפני י' שבט תשי"א, חתמתי על כתב התקשרות לרבי. עם השנים הבנתי יותר ויותר את המשמעות, והשתדלתי לעשות מה שהרבי רוצה. כמובן שבשנים האחרונות, נוסף לזה תוכן נוסף – שמחכים לשלימות המלכות של הרבי שליט"א, כמלך המשיח בכל העולם.
אינני חסיד גדול, אבל הרבי זה הרי כל החיים שלנו, ואני משתדל לחיות עם הרבי, לחשוב על הרבי, להתפלל עם הרבי.
החיים עם הרבי יכולים להתבטא גם בפרטים קטנים. לדוגמא, פעם שמתי לב שכאשר הרבי ניגש לפני העמוד במעריב, ב'השכיבנו' הרבי אומר בקול רם מ'ובצל כנפיך תסתירנו'. בדרך כלל החזנים מתחילים לומר בקול רם מ'כי קל שומרנו', אבל אני מקפיד לעשות כמו הרבי, וכך אני גם אומר לכל מי שניגש אצלנו חזן, שיעשה כמו שהרבי עושה. אני חושב שכאשר עושים מה שהרבי עושה, זה עושה אותנו חסידים.
הרבי הוציא את המשיח מההעלם
הרבי רוצה הרי שכל מה שאנחנו עושים יהיה חדור בגאולה ומשיח. אסיים איפוא את זכרונותיי בסיפור של גאולה ומשיח:
בחג השבועות באחת השנים הייתי אצל חתני, הרה"ח ר' אברהם (אברמ'ל) גרוסבוים, שליח של הרבי באינדיאנה. במהלך החג התארח שם רב מפלטבוש מחוגי הליטאים. אחרי החג, טסנו יחד חזרה לניו יורק, ובמהלך הטיסה שאלתי אותו מה הוא יודע על הליובאוויטשער רבי?
אותו אחד הוא רב מתנגד, 'מתנגד אמיתי', ולמרות זאת הוא אמר כך: הליובאוויטשער רבי הוציא את משיח מההעלם, ועכשיו משיח בכל העולם.
אם המתנגדים מבינים את זה, על אחת כמה וכמה שאנחנו צריכים להיות חדורים במשיח. לאחר שהרבי אמר לנו שמשיח כבר פה, משיח כבר התגלה – אנחנו צריכים לפרסם לכולם את נבואת הגאולה שהנה זה משיח בא!
לחיות את ה'יחי אדוננו'!
זכיתי לגור בשכונת קראון הייטס שנים רבות, וכך זכיתי לראות את הרבי מאות ואלפי פעמים. בתפילות, בשיחות, בהתוועדויות. מכל אירוע כזה יש הרבה דברים שאפשר ללמוד. אבל בפעמים האחרונות שראיתי את הרבי, היה רק דבר אחד ויחיד: שוב ושוב הרבי יצא אל קהל החסידים, ועודד את השירה וההכרזה 'יחי אדוננו . . מלך המשיח לעולם ועד'!
מאז, "יחי אדוננו' זה החיים שלי! כל חסיד צריך לחיות עם הכרזת 'יחי אדוננו'. גם אם הוא לא מכריז את זה כל הזמן בקול – לפחות שיחיה בזה בעצמו.
אני זוכר שכאשר הרבי עודד את שירת ה'יחי' במרפסת, התחושה הייתה שעוד רגע הרבי מתגלה! גם עכשיו, אני מחכה ובטוח שהרבי יגיע עכשיו. תיכף ומיד. זה הזמן! אז שוב נזכה לראותו מעודד את שירת יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!
הברכה ש(אולי) החמצתי ליד ביתו של הרבי
בפורים תשכ"ו במהלך ההתוועדות, היה מאורע מיוחד מאוד. הרבי מלך המשיח הכריז "כל הפושט יד נותנים לו", והתחיל לחלק משקה לכל דורש. היו דחיפות עצומות, ומכל עבר נדחקו לקבל לחיים מידו הקדושה. הייתי אז בהתוועדות, וחברי שעמד לצדי דחק בי, "תיגש לרבי, תבקש בן!" היו לי אז שתי בנות. אשתי הייתה אז בהריון. ומאוד רצינו בן.
עד שהצלחתי להגיע לשולחן של הרבי, הרבי כבר סיים לחלק לחיים ובירך ברכה אחרונה ויצא. כשהרבי יצא מ-770, הרבי המשיך לחלק משקה ליד הדלת של 770. ניגשתי לרבי לקבל לחיים, ואמרתי שאשתי בהריון ואני מבקש ברכה לבן. מאוחר יותר הרבי הלך לביתו ברחוב פרזידנט, והרבה הלכו גם לשם. הלכתי גם. עמדתי ממש בסמוך לכותל הבית כדי לראות את הרבי. לפתע הבחין בי הרבי ואמר: "בצלאל, שום דבר לא מתוסף בפעם שניה"… אמרתי לרבי: "לא ביקשתי… אני רק עומד".
הגיב הרבי ואמר: "אה! חבל".. מי יודע מה יכולתי להרוויח אם הייתי מבקש עוד ברכה…
נולדה לי אז בת, ושנה אחר כך נולד בני שלומי.
התוועדות חסידית בחנות הכובעים
כאשר סיכמתי עם ר' בצלאל להפגש לראיון בחנותו שברחוב קינגסטון, הוא הסכים בשמחה אך ביקש שאגיע עם בקבוק משקה וכוסיות לאמירת 'לחיים'. למרות זאת, עדיין חשבתי שאני מגיע לראיון רגיל. חמש דקות לאחר שהתחלנו את השיחה, הבנתי כבר שאנו בעיצומה של התוועדות חסידית…
במהלך שיחתנו בפינת החנות, הגיעו שני בחורים צעירים לקנות כובע. הם התקרבו וביקשו מר' בצלאל לספר להם סיפור. מסתבר שגם בביקור הקודם שלהם בחנות, ר' בצלאל התוועד איתם ושיתף בסיפורים מחייו. 'נו', אמר להם, 'בואו נגיד לחיים..', ומזג מבקבוק המשקה שהבאתי עמי…
הייתה זו התוועדות מסוג אחר. חווייה מיוחדת. למרות גילו המופלג לאורך ימים ושנים טובות, הוא מאוד 'צעיר' ברוחו, מלא בלחלוחית חסידית מתובלת בחוש הומור.
תוך כדי ההתוועדות איתו, עלו במחשבתי קטעים משיחות ה'דבר מלכות' המתארים את דמותו של בעל עסק חסידי כפי שאמור להראות לקראת הגאולה:
"..שאצל כל אחד תהי' השתדלות מיוחדת לבטא את הרוחניות וה"חסידישקייט" שלו בגשמיות שלו, שבעניניו הגשמיים, ובזמן ובמקום הגשמיים שלו, יורגשו החמימות והחיות הנובעות מה"אידישקייט" שלו ומה"חסידישקייט" שלו, עד לאופן שלא יהי' ביניהם כל פירוד כלל, אלא יהיו דבר אחד ממש (דבר מלכות ויצא תשנ"ב).
"..כל בעל עסק וכיוצא בזה צריך לחפש דרכים כיצד לגלות בעניני עסקיו וכו' "כבודו" של הקב"ה, ולנצל את עסקיו וקשריו – להוסיף בתורה ומצוות" (דבר מלכות אחרי־קדושים תנש"א).
זה היה הבעל עסק החסידי בו פגשתי בחנות הכובעים של קראון הייטס…
תגיות: בצלאל ראטער, מגזין בית משיח, שניאור זלמן נוימן