כ"ז אדר: יום של זעזוע גדול ואמונה בלתי מתפשרת

כ"ז אדר א' תשנ"ב – יום שמזעזע לב כל חסיד, לצד הידיעה הברורה שזהו שלב בדרך לגאולה

ראיין: אברהם רייניץ, בית משיח

חורף תשנ"ב בבית חיינו. האמונה והציפיה להתגלותו השלימה של הרבי מלך המשיח הולכת וגוברת משבוע לשבוע ומיום ליום. שיחותיו של הרבי מגביהות את קהל החסידים לגבהים חדשים של חיים באטמוספירה אחרת, גאולתית.

מלבד ההתוועדויות השבתיות, בהן מרומם הרבי את קהל החסידים כמה טפחים מעל הקרקע, הרבי נושא שיחות גם באמצע השבוע. שיחות אלו מועברות בשידור חי למאות נקודות על פי הגלובוס ומעוררות את התשוקה והציפיה אצל רבבות חסידים בכל רחבי העולם.

ואז, דווקא כאשר אנו עומדים בתקופה שהרבי עצמו הגדיר אותה 'זמן השיא' לביאת המשיח – הגיע כ"ז אדר ראשון, ועמו הבשורה הקשה על האירוע הבריאותי של הרבי באוהל הקדוש. ביום בהיר אחד, נדמה שהכל נדם.

הרב ליברוב, היכן היית בכ"ז אדר ראשון תשנ"ב? איפה זה תפס אותך?

באותם רגעים קשים, הייתי במשרדי ועד הנחות בלה"ק, שנמצאים בבניין המשרדים מעל הזאל הגדול של 770. אלו רגעים שאי–אפשר לשכוח. כאב איום ונורא, מעורבב עם פליאה עצומה. אומרים תהלים, מקווים לטוב, ובעיקר לא מבינים איך כל זה קורה דווקא עכשיו, רגע לפני ביאת המשיח…

בתוך הכאוס הרגשי–מחשבתי הזה, אחד מהנוכחים במשרד, שממרחק השנים אינני זוכר מי זה היה, פתח את מדרש 'ילקוט שמעוני' שהפך להיות מטבע–לשון מהלך בין חסידי חב"ד, מאז שהרבי ציטט ממנו את הפסקה על "שנו רבותינו בשעה שמלך המשיח בא עומד על גג בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם", והקריא את דברי המדרש כמה שורות קודם לכן, על שיחה שמתקיימת בין הקב"ה למשיח, על הצרות והייסורים שעתיד המשיח לסבול בשל עוונותיהם של ישראל.

בין השאר אומר הקב"ה למשיח ש"בעוונותיהם של אלו עתיד לשונך להדבק בחכך", בדיוק כמו המצב אחרי כ"ז אדר א' תשנ"ב, שהיה העלם על דיבורו של הרבי. ומתאר המדרש שהקב"ה שואל את המשיח האם "רצונך בכך", וממשיך הקב"ה ואומר למשיח ש"אם נפשך עצובה – אני טורדן מעכשיו", זאת אומרת שבמקום הייסורים של המשיח, הקב"ה יאבד את אותם רשעים שגורמים לכל הצרות הללו.

מסרב המשיח לשמוע על אפשרות כזאת, ואומר לקב"ה: "רבונו של עולם, בגילת לבי ובשמחת לבי אני מקבל עלי [את היסורים], על מנת שלא יאבד אחד מישראל . . בכך אני רוצה, בכך אני מקבל"!

אותו חסיד מקריא את דברי המדרש, ומלמטה נשמעת צפירת האמבולנס שמגיע עם הרבי מאוהל ל–770. מצד אחד הלב קרוע, ומצד שני האמונה מחזקת.

איך אפשר להתחזק בכאלה רגעים קשים? ואיך בדיוק המדרש הזה מעודד אותך? הרי המציאות הקשה לא משתנית, ואחרי ההלם הראשוני חולפים הימים, ועד עצם היום הזה לא חזרנו לשמוע שיחות ומאמרים מהרבי. אז על איזה חיזוק אתה מדבר?

בוא תדמיין לרגע חסיד, שהרבי קורא לו בכ"ז אדר בבוקר ליחידות, ואומר לו בזה הלשון: בחרתי לספר לך על השלבים הבאים בתהליך הגאולה – בכ"ז אדר ראשון תשנ"ב יתרחש אירוע בריאותי ראשון, בכ"ז אדר תשנ"ד יתרחש האירוע השני, ובג' תמוז יהיה העלם והסתר גדול ביותר, שיימשך כמעט שלושים שנה, עד אדר תשפ"ד ואז תהיה הגאולה השלימה.

איך חסיד כזה היה מרגיש כמה שעות אחר–כך, כאשר היה שומע מה שקרה לרבי באוהל הקדוש? ברור שהלב שלו היה מתפלץ מכאב על מצבו של הרבי. כאב איום ונורא. אבל ביחד עם זאת, היה ברור לו שהאירוע הזה הוא שלב בתהליך של גאולה. ועל הזווית הזאת של האירוע, הוא היה חש שמחה, שהנה התהליך של הגאולה, כפי שהרבי שירטט אותו, הולך ומתממש.

מן הסתם, זו הייתה תחושתו של רבי עקיבא, מול המחזה של שועלים יוצאים מבית קודש הקודשים. אין ספק שגם לבו של רבי עקיבא כאב את המראה המזעזע, בדיוק כמו חכמים, ש'היו בוכים'. אבל 'רבי עקיבא מצחק', כי הוא רואה בתוך החורבן את שלבי הגאולה. רבי עקיבא ידע את הסוד, ולכן הוא ראה את הגאולה.

אבל הרבי לא קרא לנו, ולא אמר לנו את הדברים…

נכון, הרבי לא קרא לאף אחד מאיתנו ואמר שכך בדיוק יהיה התהליך. אבל במהלך השנים הרבי לימד אותנו כיצד חסיד צריך להסתכל על הדברים, ולאור שיחותיו של הרבי במהלך השנים, בהחלט אפשר לומר שהרבי מצפה מאיתנו להרכיב את משקפי המציאות של רבי עקיבא, ולצד הכאב העצום – לראות בכ"ז אדר את אחד משלבי הגאולה.

מתוך גישה כזאת, המדרש ששמעתי באותם רגעים קשים, מאוד חיזק את רוחי.

מובן ופשוט שכל אחד מאיתנו עשה ככל יכולתו את כל התלוי בו כדי שהרבי יהיה בריא, ולא יהיו לו עוד ייסורים ר"ל, אך יחד עם זאת הבנו שהייסורים שעוברים על הרבי, הם שלב בתהליך הגאולה. והרבי קיבל על עצמו לעבור את השלב הזה למען עם ישראל.

בתש"י הרבי אמר שהלוואי היו מדקדקים בשיחותיו של הרבי הריי"צ, והיו מבינים את ההוראות והרמזים ששתל בהם. בשיחת י"ב תמוז תש"י הביא הרבי דוגמא אחת, מכך שבי"ב תמוז האחרון דיבר הרבי הריי"צ על העניין של חיים נצחיים. הרבי הדגיש, שהרבי הריי"צ לא דיבר על זה בי"ב תמוז תש"ח ולא בתש"ז. דווקא בי"ב תמוז האחרון, של שנת תש"ט. ומזה מסיק שהרבי הריי"צ ביקש להעביר לנו מסר.

אם הדברים אמורים כלפי פעם אחת שהרבי הריי"צ הזכיר את העניין של 'חיים נצחיים' – מה אנחנו אמורים להבין מעשרות הפעמים שהרבי דיבר אודות 'חיים נצחיים' ו'שלימות הבריאות', ועוד רמזים ברורים? גם אם איננו יודעים בצורה ברורה ומדויקת ומה הרבי רוצה לומר לנו – זה מספיק כדי שנבין שהאירוע הזה לא קורה סתם כך, במנותק מתהליך הגאולה. זה ברור למעלה מכל ספק שהאירוע הזה הוא שלב בתהליך הגאולה.

[אגב, במדרש ילקוט שמעוני על ייסוריו של מלך המשיח, הוא מתואר בשם 'אפרים'. הגימטריה של אפרים, עם הכולל, זה של"ב. שזה גם הגימטריה של שני שמותיו של הרבי מלך המשיח. כי אכן, ההתגלות של המשיח מגיעה בשלבים, שלב אחרי שלב. הרבי עצמו מתבטא כך, למשל על התקופה החדשה שלאחרי כ"ב שבט, שזהו "שלב האחרון" בהכנת העולם לגאולה. גם בשיחת ג' תמוז תנש"א מדבר הרבי על כך שהגאולה מגיעה דווקא שלב אחרי שלב. והלא דבר הוא!].

הרבי אמר גם בקשר לרבי הריי"צ, שהוא רמז דברים בראש השנה. כאשר מדקדקים בשיחות של הרבי בראש השנה תשנ"ב, אפשר בהחלט לראות רמזים למה שקרה בכ"ז אדר א', וגם למה שקרה אחר–כך בג' תמוז: הרבי מדבר על כך שאוחזים כבר ב'תקיעה הגדולה' שבסיום התקיעות, שצריך להאריך בתקיעה עד שיאדימו פני התוקע, ואז מוסיף הרבי את המילים הבאות:

"שתוכן הענין בפשטות הוא, שזה מורה על המאמץ בתקיעה זו, שלכן עיקר הדם עולה לראשו. אלא שאין זה ענין של היפך הבריאות, ואדרבא על ידי זה שיאדימו פני התוקע – מיתוסף בו חוזק ובריאות". כשקראנו את זה אחרי כ"ז אדר, פתאום התחוורו הדברים, שהרבי ביקש למנוע את אותו אירוע של כ"ז אדר, שבו כריש דם עלה לראש וגרם להיפך הבריאות…

ומיד בתחילת השיחה יש רמז לנסיון של ג' תמוז, ושוברו בצידו. כאשר הרבי מזכיר את שמותיהם של כל רבותינו נשיאינו, כנהוג בהתוועדויות ראש השנה, מזכיר הרבי שהצמח–צדק דאג בחייו למנות את הרבי המהר"ש לממלא מקומו, ומדוע? "מפני שבאם ח"ו תתעכב ביאת משיח צדקנו, וממילא יהיה העניין ד'ואל עפר תשוב' – היה עליו לדאוג לממלא מקום").

מצד אחד, יש כאן רמז לג' תמוז. מצד שני, יש כאן הרבה יותר מרמז, שלמרות ג' תמוז הרבי חי וקיים. כי מה בעצם הרבי אומר כאן, שכאשר הרבי חושש שמא תתעכב ביאת המשיח, עליו לדאוג לעתידה של חסידות חב"ד ולמנות ממלא מקום!

[באמת, לא צריכים להיות רבי בשביל זה. כל אדם שיש לו עסק או מוסד שהוא השקיע בו את חייו – הרי מתוך אחריות לעסק שלו, הוא חושב קדימה ומחליט על ממלא מקום למקרה של הסתלקות ח"ו. ואם הדברים אמורים כלפי עסק או מוסד, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר על תנועת חב"ד, ששבעה דורות של רבותינו נשיאינו השקיעו בה את רוחם ונשמתם].

ואם אחרי כל זה אנו רואים שהרבי לא מינה ממלא מקום, מה זה אומר? שאצל הרבי ברור למעלה מכל ספק, שלא יהיה אצלו העניין של "אל עפר תשוב", אלא הוא ממשיך להנהיג את הדור השביעי כנשמה בגוף גשמי.

הדברים התחדדו עוד יותר כאשר התגלה כי הרבי הכתיב 'צוואה' רשמית לגבי הנהלת המוסדות, וכל שאר הדברים הטכניים, ולמרות שהרבי עסק באפשרות של 'הסתלקות' לעיני בשר – הוא הגביל את התייחסותו למצב כזה, רק לדברים הדרושים מצד החוק האמריקאי, שפועל בהתאם למציאות של 'עיני בשר'. אבל בכל הנוגע לעניינים הרוחניים, שבהם אפשר לצפות מחסידים להתעלות מעבר לראייה החיצונית – הרבי לא גרס את כל עניין ההסתלקות, אפילו לא כאפשרות. שאם לא כן, היה עליו לעשות כמעשה הצמח–צדק, ולדאוג לממלא מקום.

ההנחה הפשוטה של חסידים, היא, שהרבי ידע בדיוק את כל הדברים הללו, ואם למרות זאת דיבר הרבי על כך שנמצאים בזמן השיא לביאת המשיח, והצביע על כך שעברנו את נקודת האל–חזור בתהליך הגאולה – הרי השכל הפשוט אומר שלא זו בלבד שהאירועים הללו אינם בסתירה לתהליך הגאולה – אדרבא, הם חלק מתוכנית השלבים האלוקית לקראת הגאולה. זאת ההנחה הפשוטה. בין אם יודעים את הפרטים, ובין אם לא יודעים.

בפרט, כאשר חולפות שנתיים, ובדיוק באותו יום – כ"ז אדר תשנ"ד – מתרחש האירוע הבריאותי השני!

*

על הקשר בין חודש אדר לתהליכי ההתגלות של מלכות בית דוד – סיפר לי אחי ר' שלום בער, ששמע ווארט מרב בית כנסת ליטאי: כאשר נולד ליהודה בנו השלישי, שלה, התורה מציינת שיהודה "הָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ", ועל–פי פירוש רש"י אפשר לפרש מלשון אכזבה – הייתה כאן אכזבה גדולה, מה יהיה עם מלכות בית דוד, שצריכה להיות מזרע יהודה ותמר – ומכיוון ששני האחים הגדולים של שלה מתו, ויהודה לא רצה לתת את שלה לתמר, כיצד תוולד מלכות בית דוד?

ופתאום הבזיק לאחי הרעיון, שהאכזבה הכי הגדולה היא כ"ז אדר, שהרי בשנת תשנ"ב היינו בטוחים שכל רגע משיח מגיע, והנה הגיע כ"ז אדר ר"ל, ומאז חלפו כל כך הרבה שנים – וזה נרמז במילה "כזיב" – כ"ז (לחודש) י"ב… וכתוב 'ב–כזיב' כי ר"ל היו לנו ב' פעמים כ"ז אדר…

אבל דווקא מתוך ה'בכזיב' מגיעים ל"לִדְתָּהּ אֹתוֹ", לידת והתגלות הגאולה האמיתית והשלימה, "יעלה הפורץ (בן פרץ) לפנינו, זה משיח צדקנו".

חשוב כמובן להדגיש, שח"ו להתייחס לזה כאכזבנה בסגנון של 'נגמר העניין והחמצנו את ההזדמנות'. חס ושלום!

מי שלומד היטב את השיחות של הרבי ב'דבר מלכות' של השנים תנש"א–תשנ"ב, רואה באופן הכי ברור שלא מדובר על 'שעת רצון', או 'שעת הכושר', אלא על תהליך סדור ומסודר, שהולך ומתקדם. וגם עכשיו התהליך ממשיך להתקדם!

אלא שבתוך התהליך הזה, שהוא תהליך של גאולה שעבר את נקודת האל–חזור, יש לצערנו הגדול עיכובים, רגעים של אכזבה; והעיקר ר"ל – שיש לרבי צעם עצום מזה, שהוא יושב בקוצר רוח וכליון עיניים, ומחכה לסיים את ה'ויקהל'.

וחשוב להדגיש, כפי שהזכרתי קודם מהילקוט שמעוני, שכל זה נעשה בהסכמתו של הרבי מלך המשיח בעצמו, שכדי לחסוך לנו צרות וייסורים – לוקח על עצמו את כל היסורים הללו. אבל הכל כחלק מהתהליך שמוביל להתגלות השלימה של מלך המשיח, כפי שממשיך שם במדרש – שהרבי פרסם בעצמו וצווה אותנו לפרסם – "בשעה שמלך המשיח בא", וכו'.

לכן, גם מה שדיברתי על אכזבה, הכוונה לאותם משברים קטנים בדרך, שחשבנו שנדלג עליהם. הרי את הפסוק "חליינו הוא נשא", הכרנו כולנו, אבל חשבנו שיצאנו ידי חובה בריבוי עגמת הנפש של הרבי מחוסר הפעילות שלנו, מעניין 'מיהו יהודי' והמצב בארצנו הקדושה וכיוצ"ב… מעולם לא חלמנו שזה יגיע בכזה 'הידור'…

כשיוצא לי לדבר על אותה תקופה, ובפרט אחרי כ"ז אדר השני, כאשר הרבי לא היה בחדרו הפרטי, אלא בבית הרפואה, יחד עם שאר החולים, כמו שנאמר במסכת סנהדרין שמשיח יושב 'ביני עניי סובלי חלאים'. כואב לי מאוד לחשוב על הסיטואציה הזאת. האם חשבנו שהפשט יהיה בכזאת צורה, כפשוטו ממש? בוודאי שלא. ומותר לנו להיות מאוכזבים מכך שזה קרה.

אבל יחד עם זאת צריכים לדעת שהתהליך עצמו ממשיך להתקדם, וזה עצמו סימן על משיח, בדוגמת הסיפור של רבי עקיבא, ובעזרת ה' נזכה תיכף ומיד להתגלות השלימה של הרבי מלך המשיח.

באילו נקודות חשוב להתעורר בימים אלה, לקראת כ"ז אדר?

כהקדמה, חשוב להדגיש, שאפילו אם תמצי לומר שיש עדיין חסרון במעשינו ועבודתינו, אבל הרבי הדגיש כמה פעמים שזה אינו הסבר לעיכוב הגאולה. אבל בעשייה שלנו – א. בוודאי אנו מזרזים את הגאולה. ב. אנו מקיימים את רצון הרבי מלך המשיח.

בימים אלה אנו מכינים את משלוחי המנות של בית חב"ד, ובכל שנה אנו משתדלים לבטא דרך משלוחי המנות רעיון גאולתי. השנה, אנו שולחים בקבוק משקה, שוקולד ואוזן המן – גדולים,  עם בקבוק משקה, שוקולד ואוזן המן – קטנים, ועליהם המסר: גאולה קטנה שלנו, תביא את הגאולה הגדולה.

לאחר שהרעיון היה מוכן, הרגשתי שחייבים להדגיש שהגאולה הכללית לא תלויה בנו, ושהמשיח לא יתעכב אפילו רגע אחד בגללנו. רק בצורה חיובית: אנחנו יכולים לזרז אותו, אנחנו יכולים לזכות להיות חלק מהתהליך, וגם שאנחנו נהיה מוכנים יותר לקראתו.

נחזור לענייננו: במה ראוי להתמקד בימים אלה, כדי לזרז את הגאולה?

בפשטות, יש לנו עוד הרבה מה לממש בקיום הוראתו של הרבי שכל העניינים יהיו חדורים בנקודה של קבלת פני משיח. זה כל כך פשוט, אבל כל כך גדול… כי זה מקיף למעשה את כל מעשינו ועבודתנו בחיים היום–יומיים.

אחרי כ"ח ניסן, היו כמה שיחות שהרבי העלה את רף הדיבורים בעניין הגאולה ומלך המשיח, כולל אמירות ברורות על נשיא דורנו משיח שבדורנו וכו'. ופתאום הגיעו פרשיות אחרי–קדושים ואמור, שבהם ה'טון' היה יותר רגוע (כביכול).

באמת, כאשר לומדים את השיחות הללו, רואים שדווקא בשיחות הללו הפך הרבי את עניין הגאולה מעניין פרטי בעבודת ה' – לעניין הכי כללי ומקיף את כל ענייני העבודה.

הרי מה החידוש של השיחות ההן? הרבי הסביר שבין 'גולה' ל'גאולה' אין בעצם הבדל, חוץ מהאל"ף, וזאת עבודתנו – להחדיר את ה'אלף' של הגאולה בכל חלקי הגלות. בכך למעשה לקח הרבי את עניין הגאולה וחיבר אותו לכל פרט ופרט בעבודת הגלות.

וזה לכאורה מה שצריכים לחזק בימים אלה. לא מדובר בפרט מסויים, אלא בכל ענייני העבודה, רק שכולם יהיו חדורים בנקודה של קבלת פני משיח.

לדוגמא: חונכתי מילדותי להקפיד מאוד שלא לדבר באמצע התפילה. כאמור, אני לא אומר שאלה שמדברים באמצע התפילה 'מעכבים את הגאולה', אבל בהחלט אפשר לזרז את הגאולה בכך שלא מדברים בתפילה. ומה הקשר לקבלת פני משיח? פשוט מאוד: הרי אם היינו יודעים שמלך המשיח מתגלה כעת, ועוד כמה דקות מגיע לבית הכנסת – כיצד הייתה התפילה שלנו נראית? האם היינו מדברים באמצע התפילה או באמצע קדיש, כשכל רגע משיח עשוי להתגלות?

באופן דומה אפשר להתחזק בעניין כבוד בית הכנסת. בגיליון האחרון עוררתם על הצורך בכבוד וניקיון של 770. אפשר לעשות את זה רק בגלל הלכות בית כנסת, ואפשר שזה יהיה חדור בנקודה של קבלת פני משיח. שהרי מי שחדור באמונה שתיכף ומיד הרבי מלך המשיח מתגלה ונכנס ל–770, האם יעלה בדעתו להשאיר חתיכת לכלוך על הרצפה? רגע לפני שהרבי מגיע? ולא רק באזור שבו הרבי אמור ללכת, אלא בכל 770!

כך גם בעניין של אהבת ישראל: הרבי אמר שמה שהיינו צריכים לתקן בעניין של אהבת ישראל, כדי שלא לעכב את הגאולה – כבר סודר. אבל כעת צריכים לעבור לרמה הגבוהה יותר באהבת ישראל – כחלק מהגאולה. לגלות את "נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות", שאפשר להיות באחדות שלימה למרות הדיעות הנפרדות.

כמו אדם אחד שיש לו שתי סברות, או שיש לו שתי גישות, ולפעמים משתמש בגישה ראשונה, ולפעמים בגישה השניה. הוא לא מתפצל בשל כך לשני אנשים, וגם לא לשתי אישיות שונות. כשחלילה קורה פיצול אישיות, זו מחלה מוכרת עם שם ותואר… אדם נורמלי, מסוגל בהחלט להכיל שתי סברות ושתי גישות, ומנצל את שניהם באופן בריא.

[מספרים שפעם הרבי שאל חתן ביחידות, איך ההכנות לחתונה, וכאשר ענה שהכין את האולם והצלם והפרחים וכו' – אמר לו הרבי שהתכוון להכנות הרוחניות. ואילו אצל חתן אחר, שכנראה היה יותר רוחני והשיב לרבי על ההכנות הרוחניות, אמר הרבי שהתכוון בדיוק הפוך…].

כך בנמשל: שני יהודים עם שתי גישות – לא אמורים להתפצל כל אחד בפני עצמו. אלא לעבוד יחד, ולהשתמש עם כל גישה לסוג אחר של יהודים. הם צריכים להתדבר ביניהם, כלשון רבינו הזקן בפרק ל"ב (שיעור התניא בימים אלה) "אב אחד לכולנו .  . למהווי אחד באחד דוקא".

וכך הלאה, בעוד ועוד דוגמאות. צריכים לקחת את הנקודה הזאת, של קבלת פני משיח, ופשוט להביא אותה לידי גילוי בכל דבר שאנו עושים. בכל פרטי החיים.

*

אסיים עם ווארט חזק ששמעתי בכינוס השלוחים, משליח הרבי מלך המשיח לקוזומל, הרב דודי כפלין:

מדברים הרבה על 'קבלת פני משיח', ומנסים להבין מה בדיוק הכוונה. בכל שבוע אנו עוברים תהליך של 'קבלת פני שבת', ומכיוון שזמן הגאולה נמשל לשבת, יום שכולו שבת, הרי אפשר ללמוד מזה לזה:

כשנמצאים ביום שישי בבוקר – אפשר להתכונן לשבת, אך לא לקבל את השבת. זה יום שישי, ולא שבת.

כשנמצאים ביום שישי אחרי שקיעה – אי–אפשר שלא לקבל את השבת. בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, השבת כבר כאן.

אבל כאשר נמצאים בזמן שמפלג המנחה ועד השקיעה – בזמן הזה הכל תלוי בנו: מצד אחד, אנו יכולים להמשיך ולהתנהג כמו ביום חול, ומצד שני אנו יכולים לקבל את השבת. וכאשר נקבל – אז זה שבת, וההנהגה שלנו צריכה להיות בהתאם.

תתאר לעצמך שהרבי יורד לקבלת שבת שעה לפני זמן הדלקת נרות, ואנחנו החסידים לא שם… נראה שזה המצב מכ"ח ניסן תנש"א. הרבי כבר שם, ועדיין ממתין לנו למניין….

מאז תשנ"ב, אנו נמצאים בדיוק בזמן המיוחד הזה, של אחרי פלג המנחה. מי שרוצה, יכול להמשיך לחיות גלות. אבל מי שרוצה – יכול להתחיל לחיות גאולה, וכאשר הוא 'יקבל פני משיח', הוא ירגיש את התגלות המשיח, ועד להתגלות הכללית, האמיתית והשלימה תיכף ומי"ד ממ"ש!