"שיחו בכל נפלאותיו": סיפורי ניסים ממלחמת "חרבות ברזל"

לצד הכאב העצום על הנופלים הרבים, והתפילות לרפואתם של הפצועים ולשובם של החטופים, הרי בתוך כל המלחמה הקשה, מגיעים מדי יום לא מעט סיפורי נס והצלה המעידים על יד ה' וההשגחה הפרטית המלווה כל יהודי • יוסי סולומון, כתב מגזין 'בית משיח', מביא סדרת סיפורי מופת שמימיים.

קיבל כדור במוח ושרד

בימים הראשונים למלחמת 'חרבות ברזל', ניהלו רב-סרן איתי וחבריו ליחידת העילית קרבות עזים בקיבוץ זיקים כדי למנוע המשך כניסתם של המחבלים. לאחר שוך הגל הראשון, נערכו יחד עם כוחות נוספים לקראת הכניסה הקרקעית לתוך רצועת עזה. המשימה שאיתי וחייליו קיבלו הייתה לטהר מרחבים בנויים בדרום רצועת עזה. מדובר באזור שורץ במחבלים עוינים, והיה צריך לפנות את תושבי עזה מדרום רצועת עזה אל החלק הצפוני שלה.

מספר ימים לאחר כניסתם לרצועה, קיבלו איתי וחבריו עדכון מודיעיני לפיו מוטל עליהם להגיע לנקודה מסוימת ולנקות שם קן טרור. התברר שיש שם מפקדה של החמאס עליה מגנים לא מעט מחבלים, ויש שם אמצעי לחימה רבים המשמשים את המחבלים, לצד כלי ירי, מנהרות, ועוד שלל אמצעי טרור.

איתי בראש חייליו החלו לנוע לכיוון המפקדה, כאשר בדרך לשם ניהלו קרבות עזים.

כשנכנסו למבנה, הבינו כי המקום עמוס באמצעי טרור. בעוד איתי וחייליו הלוחמים החלו לפעול במקום, נורה לעברו של איתי צרור יריות מהבניין הסמוך. התברר שצלף ארב שם לחיילים וחיכה לבואם. איתי חש במכה חזקה, ומעוצמת הכאב התמוטט במקום.

הכדור שירה הצלף, פגע בעינו של איתי, ונכנס פנימה… אולם בהפתעה גמורה, ובניסים גלויים, איתי התרומם שוב והמשיך לחלק פקודות לחיילים שהיו עימו. הוא אפילו דאג להזמין עבור עצמו פינוי רפואי מציל חיים…

החובש שהיה עמם בכוח הצבאי, הגיע ישירות לאיתי ואיבחן מיד בדאגה "העין מדממת וגם כל האזור מלא דם".

כיוון שאיתי הצליח לעמוד על רגליו ולדבר כרגיל, איש מבין החיילים שהיו בשטח, לא יכול היה לעלות בדעתו עד כמה קשה מצבו. צילומי הסי-טי שנעשו לו בבית הרפואה, חשפו את הלא-ייאמן: הקליע נכנס דרך ארובת עינו הימנית, והגיע עד המוח, שם הוא נעצר…

הרופאים הבינו הם היטב כי בדרך הטבע, אין שום תרחיש טבעי לפיו איתי יכול היה לצאת מהסיפור הזה כשהוא בחיים.

בנס שהדהים את כלל הצוות הרפואי שחזה בצילומי הסי-טי, הצליח איתי להתאושש בדרך להחלמה מהירה. למעט הכדור שככל הנראה יישאר בראשו לתמיד – הוא לא סובל משום נזק משמעותי וללא פגיעה תפקודית. איתי אף מאמין ומייחל שבקרוב מאוד ישוב לשרת בצבא עבור עם ישראל.

בימים אלו נמצא איתי בבית הרפואה לוינשטיין לשיקום, על מנת לשקם באופן מוחלט את כל מערכות הגוף לאחר ה'טראומה' שעבר. גם בבית לוינשטיין, הרופאים נשמעים הרבה יותר אופטימיים, והם בהחלט מאמינים כי איתי יחזור לתפקוד רגיל בעזרת ה'.

איתי מציין כי הוא מבין היטב שהוא יכול היה לסיים את חייו באותה פעולה מסוכנת, להיות 'צמח' או חלילה להיות משותק בחלקים שונים בגוף, אך הוא זכה והקב"ה עש לו נס גלוי, והוא מודה להקב"ה על כל רגע ורגע שנשאר בחיים, הולך, רואה את משפחתו, את רעייתו ואת הילד שלו.

"אני מודה לבורא העולם. כנראה שיש לי עוד מה לעשות פה בעולם, זה המסר שאני מרגיש שהקב"ה מבקש להעביר לי", הוא חותם את סיפורו.

הצלה ממארב מחבלים

בשעת שיגרה, אלחנן שקולניק הוא  סטודנט לתקשורת, מחבר ספרים, ופעיל למען ארץ ישראל השלמה. אולם בימי המלחמה אלו, משמש אלחנן כלוחם ב'גדוד נדב' באזור יהודה ושומרון, מקום שידוע היטב בשעת שיגרה כמקום "נפיץ ביותר", והוא ממשיך להיות כזה גם כאשר העיניים נשואות יותר לעבר המתחולל בעזה ובגבול הצפון.

בין פעולה צבאית אחת לאחרת, הוא מתיישב עימי על מנת לספר את סיפור נס ההצלה שלו:

"לילה אחד, לפני כשבועיים, יצאנו חבריי ואני לגדוד לביצוע מעצרים בכפר בורקה – עיירה של מחבלים הנמצאת במרכז השומרון, חמישה ק"מ צפונית-מערבית לעיר שכם. לכדנו בכפר שלושה מחבלים מבוקשים, אשר לפי המידע המודיעני תיכננו להוציא אירוע טרור רב נפגעים בטווח הזמן הקצר.

"בחזור, כשיצאנו מהכפר בורקה העוין, נקלענו לתוך מארב שארגנו לנו המחבלים. פתאום קלטנו שעלינו על מטען חבלה שהיה אמור להרוג אותנו. כלי הרכב שלנו הזדעזעו מעוצמת הפיצוץ. במקביל, החלו לזרוק עלינו בקבוקי תבערה בניסיון להצית בחיים את מי שלא נהרג בפיצוץ. הצלחנו לצאת מכלי הרכב שלנו, ופתחנו בירי לעבר המחבלים ובכך למעשה הצלחנו להניס אותם ולהמשיך הלאה. בניסי ניסים יצאנו משם ללא שריטה ופגע".

אני מבקש מאלחנן שיכניס אותי לתוך התחושה שהוא חווה באותם רגעים, ואיך הם מצליחים הצליחו להמשיך במצב כה קשה…

"לא חשתי פחד לאורך הסיטואציה; להיפך, היינו במוטיבציה גבוהה לעשות את התפקיד שלנו ולצאת בשלום מהסיפור הזה.

"האירוע הזה היה יכול להסתיים אחרת לחלוטין ח"ו, אך ברוך ה' זה הסתיים כך. התחושה שלנו הייתה שאנו שלוחים של הקב"ה ושל עם ישראל, וכי ה' מלווה אותנו בכל צעד ושעל".

איפה אתם מרגישים שהקב"ה נמצא איתכם בתוך הלחימה?

הסיפור הזה שבו אתה עולה על מטען ומתפוצץ, ועומד במטווח של בקבוקי תבערה, ולמרות הכול אתה יוצא בחיים בשלום, אין לך דוגמה ברורה מזו שהקב"ה נמצא איתנו בכל שניה.

"בכלל, כשנקודת הפתיחה שלך זו אמונה, אתה מבין למה אתה עושה את מה שאתה עושה; אתה מבין שאתה בסך הכל שרשרת של הרבה דורות, ויש לך ציווי אלוקי לכבוש את הארץ ולשמור עליה. כשזה כך, כל התמונה מקבלת זווית אחרת לגמרי. אתה מבין שאתה לוחם לא רק בצה"ל, אלא לוחם בצבא ה' מתוך קידוש ה'.

"כשאנחנו תופסים מחבלים ומסתכלים להם בעיניים, אנחנו יודעים שמדובר במלחמת דת; יש פה יהדות מול רצחניוּת, ואנחנו נמצאים שם כדי להגן על העם היהודי, בניו של הקב"ה".

אני מנסה להבין, איך אלחנן וחבריו הלוחמים בגדול שנמצאים בתוך לחימה קשה יום-יום, מרגישים את הסייעתא דשמיא בתוככי הלחימה.

"בנר שני של חנוכה, כשהייתי פה בשירות מבצעי, נזכרתי שגם בחנוכה הקודם הייתי כאן במילואים. היה לי קשה. אני זוכר שאמרתי לעצמי, איזה מרגיז שכל המשפחה שלי כעת בבית, נהנית מול הנרות עם סיפורים, שירים ומפגשים משפחתיים, ואני כאן, בתוך כפרים עוינים, ללא טיפת אווירה. כשהדלקתי חנוכיה בכניסה לשכם אמרתי לעצמי, שאני צריך לשנות את נקודת ההסתכלות שלי. בסופו של דבר אנחנו מציינים את המכבים שנלחמו בשם ה' עבור עם ישראל, והנה אני זוכה כבר שנה שניה להיות המכבי של היום, ולהילחם במחבלים. לתפוס בכל לילה מבוקשים ולהדליק חנוכיה בשכם. הרגשתי בכך תחושת שליחות עצומה. כששיננתי לעצמי את זה, זה שינה את כל ההסתכלות שלי על הסיטואציה".

כל בוקר אנחנו קמים לבוקר של "הותר לפרסום", איך יכולים להתעודד במצב כזה, ובמיוחד הלוחמים הנמצאים בשטח?

"זה קשה! צריך להבין שיש שאלות שאין להן תשובות, אבל בהחלט שאפשר להסתכל על כך שהקב"ה לא לקח, אלא אנחנו נתנו… כל אחד מאיתנו שיוצא למשימה בטחונית ומוסר את נפשו, עושה זאת בשמחה גדולה ועם חיוך על הפנים. הרבה חיילים פה אומרים 'אם אני אחטוף כדור, זה בשביל העם שלי; אני בסך הכל מעביר את השרביט לאדם הבא בכך שאני מעניק לו את הזכות לחיות פה כיהודי בארץ ישראל השלמה'.

"כולנו פה רוצים לחיות, אבל אנחנו לא מפחדים מהמוות; אם צריך, אנחנו כאן כדי למסור את הנפש למען התכלית. כמו אדמו"ר הריי"צ שאמר לחוקר שהוציא לעומתו אקדח: הצעצוע הזה מפחיד רק אדם שיש לו עולם אחד ושתי אלוקים, אבל אדם שיש לו שני עולמות ואלוקים אחד – הצעצוע הזה לא מפחיד אותו… ככה הרגשנו כשעלינו על מטען המוות, מול אינספור בקבוקי תבערה – חשבנו רק איך מבערים את הרוע הזה מן העולם…"

הכפתור פשוט לא עבד

בימי שגרה, משמש הרב אליהו טרבלסי כרב קהילת יהודי ג'רבא בפתח תקווה, אך בימי הלחימה הוא משמש כלוחם בתוככי עזה.

עכשיו, בין הפוגת לחימה אחת ללחימה נוספת, אני מצליח ליצור עמו קשר. בשיחה עמו מספר לי הרב טרבלסי את סיפור הצלתו באחת הפעולות לה היה שותף בימי הלחימה בלב עזה.

אחת הפעילויות היזומות בעזה, היא סריקת בתים במטרה לתפוס מחבלים מסתתרים, וכן למצוא אמצעי לחימה וחומרי מודיעין המוחבאים בבתים.

הלוחמים עוברים בין הבתים תוך סיכון רב, תוך אמירה ברורה: לא יהיה למחבלים מקום בו הם יוכלו להסתתר בו. אנחנו נגיע לכל מקום בו הם ישהו וינסו להסתתר בו.

"באחת הפעולות היזומות הללו", מספר הרב טרבלסי, "סרקנו בית בקרבת מסגד. ידוע לנו היטב כי כמעט תמיד המחבלים משתמשים בחסותו של 'בית תיפלה' כמקום מסתור עבור אמצעי לחימה, ואף מקימים שם מעבדות לייצור חומרי נפץ ועוד שלל מעשי טרור.

"הסריקה התבצעה במהלך לילה, בחושך כמעט מוחלט. מה שהאיר לנו היו רק הפנים המשמשים אותנו כחלק מאביזרי הלחימה.

"כשנכנסנו לטהר את השטח באחת החצרות, אחד המפקדים שם לב למטען שמונח ממש באמצע החצר, כך שאם הוא היה מופעל, חיילים רבים היו נהרגים. נס גדול היה לנו שהמפקד שם לב למטען עוד בטרם נכנסו כולם פנימה.

"חזרנו לאחור בזהירות, והזמנו צוות יהלו"ם (הנדסה קרבית) על מנת שינטרלו את המטען בצורה מבוקרת.

"לאחר נטרול המטען,  חזרנו לאותו בית וסרקנו אותו בזהירות. כמו שחשבנו, התגלה כי המקום אכן היה מקום מסתור למחבלים רבים. מצאנו שם כלי נשק רבים, ווסטים, מדים, טילי אר.פי.ג'י ועוד. הם ניסו להסתיר הכל, אבל הקב"ה פקח את עינינו ומצאנו כמעט את כל מקומות המסתור והמחבוא הם הטמינו המחבלים את אמצעי הטרור.

"הנס שלנו לא נגמר בזה. כמה ימים לאחר מכן, הגיע אלינו איש מודיעין והוא שיתף  אותנו במידע רגיש: אני מבקש מכם עדיין לא לספר זאת לאיש עקב רגישות האירוע, אבל מכיוון שאתם המחלקה שהייתה באירוע הזה, אני רוצה לעדכן אתכם במידע חשוב: כמה ימים לאחר שדיווחתם על המטען שתפסתם, נתפס המחבל שהיה אחראי להפעיל את המטען. במהלך חקירות השב"כ הוא הודה כי ראה אתכם נכנסים לחצר. לשאלת החוקרים מדוע לא פוצץ את המטען על החיילים שניסו להיכנס, השיב: 'ניסיתי ללחוץ על הכפתור – אבל משום מה זה לא עבד'…

"נס כפול היה לנו באותו הלילה, כאשר גם זיהינו את המטען ודאגנו לנטרלו, וכמובן הכפתור המושבת שמנע אסון נורא.

"אנחנו מרגישים שאנחנו פועלים ועושים את הדבר הנכון, ושמחים על כך שניתנה לנו הזכות מבורא עולם לשמור על עם ישראל בארצו".

אני שואל את הרב טרבלסי איך הם מצליחים להמשיך להילחם למרות ההודעות הקשות שעם ישראל מקבל מידי בוקר?

"אנחנו כלל לא חושבים על כך, אלא עסוקים רק בלעשות טוב למען עם ישראל ולנצח במלחמה הכל כך חשובה. עצם הידיעה שעם ישראל עומד מאחורינו, מתפלל להצלחתנו, ועושה מעשים טובים בעבורנו, מחזקת אותנו מאוד.

"במקביל לבשורות הקשות שאנחנו מקבלים, אנחנו גם רואים שהקב"ה נמצא איתנו בכל צעד ושעל, וכי אנו בעיצומו של אירוע היסטורי שיעצב את קיומו של עם ישראל בארץ ישראל בשנים הבאות. הידיעה הזאת נותנת לנו את הכוח להמשיך בלחימה, קשה ככל שתהיה".

אני מבין שרוב הזמן אתה נמצא ממש בשטח הלחימה. האם תוכל לספר לקוראים סיפור ניסי נוסף שידגים לנו את הניסים שאתם חווים במלחמה?

הרב טרבלסי לא מהסס, ומיד הוא שולף סיפור: "באחד השבועות הראשונים ללחימה, כאשר כבשנו את מוצב 'פלסטין' מידי המחבלים, המוצב ממנו יצאו פיגועים ומחבלים רבים, מצאנו במקום גם מנהרות, מטענים ומוקשים רבים שנועדו לפגוע בלוחמים. במהלך הפעילות שלנו חוסלו עשרות מחבלים, הושמדו עשרות עמדות נ"ט, עמדות שיגור מרגמות, עמדות תצפית ומוסדות שלטון משמעותיים.

"לאחר כיבוש המוצב, נערכנו להתמקם לקראת הלילה. באמצע הלילה שומעים 'בום' חזק, והבנו שיורים עלינו פצמ"רים. כל לוחם מיהר לתפוס את מרחב ההגנה הראוי כפי שלמד, כך עד לסיום ההתקפה.

"רק לאחר דקות ארוכות נודע לנו שמדובר בירי דו צדדי של כוחותינו עלינו. היה פה נס גדול שאיש לא נפגע. התברר שאחד הפגזים נפל קרוב מאוד לאחד הלוחמים, ורק בנס הוא לא התפוצץ, וכך ניצלו חייו של החייל.

"אלא שאז התברר חלקו הנוסף של הנס. החייל, עשר דקות לפני תחילת האירוע, התעורר פתאום והחליט לקום ולפרגן לאחד החברים שהיה בעמדת שמירה. אמנם החייל היה צריך להתחיל את המשמרת שלו רק בעוד כמה דקות, אבל כיוון שכבר התעורר, אמר לעצמו כי בטח חברו ישמח אם הוא יחליף אותו בשמירה כמה דקות קודם לכן.

"החייל תפס את עמדת השמירה, אלא שבדיוק אז הגיע הפיצוץ הגדול. לאחר תום האירוע, החייל החלופי נכנס לנוח באותו מקום בו ישן קודמו, אלא שאז גילה חור גדול שנפער בדיוק במקום בו הוא היה אמור לישון באותם רגעים…

"זו עוד דוגמה לניסים הרבים שאנו חווים ורואים כאן לאורך כל הדרך".

רגע לפני שאתה חוזר לתוך עזה, תוכל להעביר מסר לעורף?

תישארו חזקים, מאוחדים, ותמשיכו לעשות טוב. בעיקר אל תיתנו לשום דבר לטשטש את העוצמות הגדולות שאנחנו חווים כעם. עם ישראל הוא עם הנצח בכל יופיו וקדושתו".

 החת"ת שמר. איך לא?

את הסיפור הבא סיפר לי הרב דוד בותרסון, הנימנה על קהילת חב"ד באשדוד וכן משפיע בקהילה:

"כבר מתחילת המלחמה אנחנו דואגים לעשות 'מבצעים' בשטחי הכינוס של חיילים הנמצאים בהכנה ללחימה במטרה לרומם את רוחם. הרי ידוע שחייל צריך ללכת למלחמה במורל גבוהה, וכך הוא הולך לניצחון.

"באחת הפעמים שיצאנו ל'מבצעים', נסענו לכינוס שטחי חיילים לא הרחק מגבול לבנון. הבאנו להם אוכל, מים, והרבה שמחה. בין הדברים שהבאנו, היו גם מיקרופילם של חת"ת לשמירה והגנה.

"במקום נכח גם מפקד הפלוגה. כמובן שנתתי גם לו את החת"ת הזעיר אותו חילקנו, וביקשתי ממנו שישים זאת בכיסו או באפוד הצבאי שלו, באופן שזה יהיה עליו ממש. הסברתי לו את הרבי מלך המשיח, כי זו סגולה לשמירה והגנה.

"למרות שמפקד הפלוגה לא היה מאמין גדול, בלשון המעטה, הוא הסכים לקחת את המיקרופילם והכניס אותו לכיס שעל ידו השמאלית.

"כמה ימים לאחר מכן, ירו המחבלים מלבנון טיל נגד טנקים. היו שם שני קצינים בפעילות מבצעית, אחד מהם 'מיודענו'. השניים חטפו את הטיל בצורה ישירה. מפקד הפלוגה ספג הרבה מאוד רסיסים. לאחר מכן סיפר מפקד הפלוגה את כל השתלשלות האירוע, כשהוא מדגיש כיצד כל יד שמאל שלו – בדיוק היכן שהיה החת"ת שהענקתי לו – חטפה את רסיסי הטיל, וממש בניסים, לא ברור לו איך, לא קרה לו כלום, פשוט כלום… דווקא הקצין השני שעמד לידו, נפגע קשה מאוד בפניו ובגופו, אם כי גם הוא נותר בחיים.

מפקד הפלוגה הוסיף וסיפר כיצד סחב את חברו הפצוע מטווח הירי על מנת שיוכל לקבל טיפול רפואי בבטחה. הוא התמלא בדם של חברו, ורק האיזור בו היה המיקרופילם, נשאר נקי לגמרי… "ממש ניתן לראות כיצד יש משהו במיקרופילם הזה", סיים.

בהמשך אף שיתף את כלל חבריו במקרה הזה, באמצעות סרטון בו הקליט את עצמו. הוא הוסיף שם כי הוא לא מגיע ממקום של אמונה גדולה בה', או ליתר דיוק, הוא כלל לא מאמין בהקב"ה, אבל "כעת אני אומר בפה מלא, שהחת"ת הזה הוא סגולה גדולה לשמירה והגנה, ויש לו הרבה מאוד כוח. זה מה שחיזק לי את האמונה באלוקים".

בימים אלו ממשיך הרב דוד בותרסון לחזק את החיילים בשטח, כשהוא מחלק לכל אחד מהחיילים שהוא פוגש מיקרופילם חת"ת לשמירה והגנה, בעוד הוא מספר להם את סיפורו של מפקד הפלוגה שניצל.

"הסיפור הזה עושה קידוש ה' גדול", חותם הרב בותרסון את סיפורו.

 המחבל התחזה לאילם

בבוקר שמחת תורה, כשהחלו המחבלים לפשוט על היישובים בעוטף עזה, נהרג על קידוש ה' הת' בנימין לב הי"ד בקרב על כפר עזה (ראיון נרחב עם אביו פורסם בגיליון 1381).

עם הזמן התברר כי בתוך החושך הגדול, היו שראו את יד ההשגחה העליונה באופן מדהים.

אחד הלוחמים, שהיה לצידו של בנימין, סיפר על הנס המדהים שאירע, כאשר מחבל התחזה לאזרח אילם, העלה אותם על רכבו, ורצה לחטוף אותם לעזה… הלוחם תיאר את מהלך הקרב שבו נפל בנימין לצד סיפור הנס:

"לאחר ששני חיילים נפצעו בקרבות, צעקנו לחובש שיבוא לטפל בהם, אלא שהחובש היה זקוק למכת אש, כדי לצאת בחסותה ממקום מחבואו ולהגיע אל הפצועים. בנימין הי"ד, בלי לחשוב פעמיים, יצא מהבטונדה שהגנה עליו, ורץ לתת מכת אש כדי לאפשר לחובש לצאת. תוך כדי ריצה הוא קיבל כדור.

"למרות שספג את הכדור, הוא המשיך לתפקד בקור רוח ובאומץ. הוא היה כל כך רגוע ואמר לחובש: 'קיבלתי כדור, אני לא יודע איפה'. החובש עשה כל מה שאפשר כדי להציל אותו".

הנס הגדול אירע בשלב הפינוי של בנימין הי"ד.

"הפינוי נעשה ברכבים אזרחיים, שכן מעט האמבולנסים שהגיעו לאיזור, נפגעו מירי המחבלים. פתאום הגיע אלינו רכב אזרחי, הנהג הוציא את הראש מהחלון, סימן שנעלה ועשה באצבעותיו צורה של לב, בלי לומר דבר. העלינו את בנימין עם החובש גבריאל, כאשר המטרה הייתה להגיע כמה שיותר מהר למרכז רפואי קרוב, אלא שכבר בהיותם בדרך, בנימין נפטר מבלי שהספיק להגיע לבית הרפואה.

הנהג שטרם הוברר כמחבל, ביקש לחזור לעזה בחסות כוחות של צה"ל. הוא ידע שכדי לעבור את כל המחסומים, הוא צריך חיילים ברכב.

"כשיצא מהשער של כפר עזה, הנהג המתחזה כמעט עשה תאונה עם רכב צבאי שהגיע מולו. החיילים שהיו ברכב הצבאי התכוונו לירות עליו. גבריאל החובש שעדיין לא גילה את התרמית, ניסה להסביר להם שזה אדם מהיישוב, אילם, והוא רק בא לעזור להם, אבל החיילים לא נתנו לו לצאת משם; הם עיכבו אותו ועד מהרה התברר כי הלה אינו אלא המחבל מעזה שביקש לחזור הביתה עם ה"שלל" שלו, בנימין וגבריאל!

ברוך השם שהוא נעצר, שכן הסיפור הזה יכול היה להיגמר גרוע הרבה יותר…

אביו של בנימין, החסיד הרב נתנאל לב אמר: "לא ידעתי על הסיפור הזה כלל, התרגשתי לשמוע גם על מסירות הנפש של בני, וגם על ההצלה הזו. מסתבר שגם בתוך החושך הגדול, רואים את נקודת האור".

שלושה רכבים בערו, ואף לא חייל אחד!

סיפר הרב ברוך רוזנבלום, ממגידי השיעורים הנודעים בעיר בני ברק:

לפני זמן מה דיברתי עם קצין בכיר מאוד בצבא, תלמיד שלי, לא אומר את שמו כדי שלא להסגיר את זהותו. שאלתי אותו 'מה נשמע?' ו'כמה ישנת בלילה האחרון?' הוא סיפר לי כי עיקר הלחימה נעשית בלילה. זה הזמן.

ואז שאל: "תרצה שאספר לך סיפור?"

"כמובן!"

והוא מספר כך: בשעת לילה מאוחרת נכנסתי למפקדה לא רחוק מהגבול עם עזה. בחדר הפיקוד מסכים גדולים המראים את מה שנעשה בשטח באמצעות מזל"טים שמרחפים מעל איזורי החזית ומראים את הנעשה מתחת. אתה רואה מלמעלה את החיילים ואת התזוזה שלהם.

כשנכנסתי לחדר הפיקוד, ראיתי את כל הנוכחים בחדר יושבים בשתיקה מתוחה מאוד, עם ידיהם על הראש, ממש נואשים.

"מה קרה?" שאלתי אותם.

"בוא ותראה בעצמך על המסך מה קורה", אמרו.

התקרבתי למסך וראיתי שלושה רכבים עולים באש. אני מסתכל מקרוב יותר ורואה כי מדובר בשלושה נמ"רים (נגמ"ש מרכבה). אלו רכבים משוריינים שעמם מעבירים חיילים בבטחה בין נקודות שונות בחזית. כל נמ"ר כזה מכיל 12 חיילים.

הקצינים הבכירים יושבים בפיקוד ורואים שלושה נמ"רים עולים באש לאחר שספגו ככל הנראה טילי נ"ט. התוצאה ברורה: שלושים ושישה הרוגים נוספו למעגל האיום של ההרוגים. הקצינים ישבו המומים, לא יכלו להוציא הגה מהפה. פחד אלוקים!

הייתי שם חמש או עשר דקות כשלפתע בקשר נשמע קולו של אחד הקצינים בשטח כשהוא יוצר קשר עם מפקד בכיר במפקדה.

"אתה שומע?"

"איפה אתם?" שואג הקצין הבכיר.

והמפקד בשטח מספר כי הוא הוביל את שלושת הנמ"רים עם החיילים לכיוון נקודה מסוימת, אלא שהשרשרת של הנמ"ר הראשון יצאה ממקומה, "נתקענו ולא יכולנו להמשיך לנסוע. ידעתי מיד כי אם נשאר במקום אחד, עד מהרה ישגרו לעברנו טילים נ"ט ויפגעו בנו. נתתי הוראה מיד לכל החיילים לפתוח את דלת הנמ"ר ולברוח. כל שנים-עשר החיילים הראשונים ברחו.

החיילים בנמ"ר השני, כשראו שאנחנו בורחים, גם הם יצאו ונמלטו, ואחריהם שנים עשר החיילים בקבוצה השלישית. כשהמחבלים ראו את הנמ"רים עומדים, מיהרו לירות בהם טילים נגד טנקים, וכולם בערו באש. שלוש מכוניות בערו – ואף לא חייל אחד הרוג…

רק אז יכולנו כולנו במפקדה לנשום לרווחה…

"תגיד לכולם שלא יפסיקו להתפלל", סיים הקצין הבכיר, "כוח התפילה זה הדבר היחיד שמציל אותנו. חייבים להמשיך להתפלל ולא להניח את התפילה אף לא לרגע אחד!"