מגבעת על הראש וטורייה ביד: התמונות הנדירות מכפר חב"ד

יצחק טסלר, 'YNET יהדות'

חסיד חב"ד שאוחז בטורייה כשהוא לבוש בחליפה – ונשים חסידות עם כיסויי ראש בשדות חקלאיים: צילומים נדירים משנות ה-50 – ראשית ימי כפר חב"ד – נחשפות בימים אלה. את התמונות צילם בוריס כרמי (2002-1914), מי שתיעד את מלחמת העצמאות עבור השבועון "במחנה", והיה הצלם הראשי של "דבר השבוע" וחבר מערכת השבועון. הן צולמו שנה לאחר ייסודו של היישוב ב-1950 ולאחר מכן ב-1956, ועולות בימים אלה למאגר התמונות החופשיות של ויקיפדיה, "ויקישיתוף", על ידי הספרייה הלאומית.

כל משפחה שהתקבלה לכפר חב"ד קיבלה חלקת אדמה, כדי לגדל עליה ירקות או פירות, או כדי להקים משק חי. בין מייסדי כפר חב"ד היו גם הוריו של יוסף קמינצקי (70), תושב כפר חב"ד שחקר את ההיסטוריה של החסידות. "החתונה שלהם הייתה למעשה החתונה הראשונה בכפר, ואני נולדתי בכפר בסוף שנת 1951", הוא מספר ליצחק טסלר מ-YNET. "האמת היא שהחקלאות בכפר חב"ד לא נחלה הצלחה גדולה. אבא שלי, למשל, עבד מיד אחרי חתונתו כמנהל חשבונות בחברת יבוא דגים בתל אביב. עם זאת, יש עדיין בודדים שעוסקים בתחום".

את כפר חב"ד הקים הרבי הריי"צ נ"ע.

בטוח שאף פעם לא ראיתם חקלאי שמחזיק טורייה, כשהוא לבוש בחליפה ועל ראשו מגבעת מהודרת, כפי שמופיע בתמונה שמתחת. ובכן, לא מדובר בחקלאי אלא ברב ישראל לייבוב, ממקימי הכפר, ומי שכיהן במשך שנים רבות כיו"ר "צעירי אגודת חב"ד בארץ הקודש".

הרחובות קיבלו שמות אחרי 67 שנות המתנה

הבתים נבנו במהירות, בזה אחר זה, וכשש שנים לאחר ההקמה שאל מזכיר ועד הכפר, יצחק מנדל ליס, עם הרבי לגבי קריאת שמות לרחובות. הרבי השיב בחיוב, אבל המליץ להמתין עד לסיום הבנייה וההרחבה של הכפר. רק ב-תשע"ו החליט הרב של כפר חב"ד, מאיר אשכנזי, שתקופת ההמתנה צריכה להסתיים – לנוכח אינספור מקרים שבהם אורחים, חברות הובלה ואפילו נהגי אמבולנס שחיפשו כתובות, קיבלו הדרכה בסגנון, "בפנייה הראשונה ימינה, אחרי זה עוד פעם ימינה, עד שתעבור את הרפת, ואז תגיע ל'שיכונים החדשים' ואז תשאל שוב".

האתרוגים עוד כאן

רבים מבין אלה שלא עסקו בחקלאות, העדיפו לעסוק בחינוך. נשים רבות עבדו כגננות וכמורות, וגברים רבים עבדו כעובדי הוראה בבתי ספר ובישיבות, גם בכפר חב"ד וגם ביישובים הסמוכים. ב-1955 גם הוקם בית הספר למלאכה שבו למדו מאות ילדי חוץ, מה שיצר עשרות מקומות עבודה של אנשי הוראה, מנהלה ואחזקה.

מתברר שגידולי קרקע פחות הצליחו בכפר חב"ד, כמו למשל הניסיון לגדל חזרת. לניסן שירמן היו לאורך תקופה מסוימת חממות פרחים. אליהו ריבקין ואברהם שמואל גורליק גידלו אתרוגים, והמשפחות שלהם ממשיכות בכך עד היום.

מי שכבר כן עסקו בחקלאות רוב חייהם, העדיפו לגדל בעלי חיים. לזוסיק ריבקין הייתה לאורך שנים רבות רפת גדולה של פרות חולבות. שאול רסקין גידל לאורך השנים תרנגולים, אווזים ותרנגולי הודו לפיטום. תקופה מסוימת היה לו לול של תרנגולות מטילות ביצים וגם רפת עם פרות.

אברהם פלדמן, יחזקאל שפרינגר, אלי זקס, ברוך גופין, יחזקאל פינסון, מאיר בורובסקי, ומיכאל רובשקין גידלו עופות ותרנגולי הודו. דב (בערל) קווין ויצחק וולבובסקי גידלו אווזים. את מדגריית האווזים של אהרון חמרי ששכנה ליד ישיבת "תומכי תמימים", זוכר כל מי שלמד במקום, בגלל הריח הייחודי שאפף את האזור.

"בתמונה (מתחת) רואים את סבא שלי, יחיאל יוסף ריבקין, ולידו הבת שלו ודודה שלי, רחל", מספר ל-YNET שמואל ריבקין (71). "הוא לא היה חקלאי, אבל כמו שברוסיה היו מגדלים ירקות בחצר, גם הוא גידל ירקות. לפרנסתו עבד בהנחת צינורות מים, באשתאול וביישובים נוספים בפרוזדור ירושלים.

"גם אבא שלי לא עסק בחקלאות, היו לנו בחצר מכונות סריגה. הוא היה מביא חוטים מתל אביב, סורג מהם בדים ופעם ביומיים נוסע באוטובוס לתל אביב עם הבדים, שם היו תופרים מהם סוודרים, למשל. אני עוסק בתחום של השכרת מסכי ענק לאירועים". כשהוא נשאל האם לאף אחד במשפחה לא בחר לעסוק בחקלאות, הוא פורץ בצחוק ומשיב: "פעם אחת אבא ניסה לגדל אבטיחים, אבל הוא הבין שזה לא גדל טוב ולכן הפסיק".

אחד התושבים שהצטלמו בשדות של כפר חב"ד למרות העובדה שלא היה להם קשר לעבודה חקלאית, הוא זושא דבורץ (בתמונה למטה). הוא אמנם לא ידע לגדל תרנגולות, אווזים, תרנגולי הודו או פרות, אבל כל בעלי הכנף ובני הבקר פגשו אותו בסוף חייהם, מכיוון שרבי זושא היה השוחט של הכפר.

כפר חב"ד נוסד במרכז הארץ, אך בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים היו באזור מסתננים ופיגועים. ב-23 בנובמבר 1954 נרצח תלמיד ישיבה בפרדסים של הכפר. הרב מנחם דב דוברוסקין מספר: "דודי ישראל אריה דברוסקין הי"ד היה מהתלמידים המצוינים של 'תומכי תמימים' בלוד וכתב יומן מרתק על החיים בישיבה. בנר רביעי של חנוכה הוא היה בדרך למסור שיעור תניא בבית ספר למלאכה בכפר חב"ד, ונרצח על ידי מחבלים".

כשנה וחצי לאחר מכן, ב-11 באפריל 1956, הסתננו לכפר חב"ד שלושה מחבלי פדאיון. הם נכנסו לבית הכנסת שבבית הספר למלאכה והחלו לירות. חמישה תלמידים והמדריך שלהם נרצחו. העיתונים פרסמו תמונות סידורים מוכתמים בדם הקורבנות, דבר שגרם לזעזוע עמוק בכל המדינה.

בבוקר שלאחר הפיגוע, קרובי הנרצחים ותושבים מכפר חב"ד, ובהם גם ילדים קטנים, הגיעו לזירת האסון בניסיון לברר מי נפצע ומי מת. "המדריך שנרצח בפיגוע הוא שמחה זילברשטרום הי"ד, אח של סבא שלי", אומר שלום בלוי. "גדלנו על הסיפור הזה של דוד שמחה שאותו לא זכינו להכיר. הוא היה סמל לאומץ לב ולהקרבה, מכיוון שממש בגופו הוא חיפה על תלמידים, ותוך כדי הירי הצליח להבריח חלק מתלמידיו דרך החלון והציל את חייהם".

"פראדל, סבתא-רבתא שלי, אמו של שמחה, הייתה שבורה לגמרי", מספר בלוי. "היא עצמה הייתה פליטה ממלחמת העולם השנייה. בעלה נפטר בגיל צעיר, ובפיגוע הטרור האכזרי היא שכלה בן צעיר. הרבי מלובביץ' הרגיש בכאב שלה וכתב לה: 'כיוון שתכלית בריאת האדם עלי אדמות הוא לפעול בעולם, גם בעולם הזה, הרי כשמקשרים את הנשמה בפעולה בעולם… הרי זהו ניצחון נגד המוות וקורת הרוח היותר גדולה שאפשר לגרום לנשמה'".

50 אלף צילומים

מנהל הספרייה הלאומית, אורן וינברג, מציין ל-YNET' כי את התמונות הן רק חלק מהמאגר שבו 50 אלף צילומים, העולה כעת למאגר "ויקישיתוף". הוא כולל גם את אוסף הצילומים של העיתונאי משה (מרלין) לוין ושל הצלם והארכיאולוג בנו רותנברג. אלה מצטרפים לעוד 25 אלף תצלומים היסטוריים של הצלם דן הדני, שכבר פורסמו לפני כשנתיים.

כלל התמונות הן חלק מ"אוסף מיתר", ארכיון שנוסד בידי צבי מיתר ז"ל, ובו 150 אלף תצלומים המתעדים את ההיסטוריה של ישראל, משנות ה-40 של המאה הקודמת ועד תחילת שנות ה-2000.

בספרייה מדגישים כי יש ציבור גדול הכולל חוקרים, הוצאות לאור וכלי תקשורת שיוכלו כעת להשתמש בתצלומים האלה ולפרסם אותם באופן חופשי, ללא תשלום וללא חשש מהפרת זכויות.