לצעוק 'משיח' באמת נובע מהתפילה • התוועדות מעוררת

הרב חיים לוי יצחק גינזבורג ע"ה

כל חסידות חב"ד בנויה על התמודדות 'הבינוני'. זה שאינו נקרא עדיין 'צדיק' ובטח שלא 'רשע'. אם נפתח את ספר ה'תניא' נגלה, שהאמת היא שכל 'סודו' של אותו 'בינוני', זוהי ההתעסקות העיקשת בכל יום ב'עבודת התפילה'. מה ש'מחזיק' ומרומם אותו להיות בדרגת 'הבינוני' ומה שמביא אותו להרגשה שהרע מושלל אצלו בתכלית, אלו הם אותם 'עיתים מזומנים' של התבוננות במוח והרגשת האהבה לה' בלב – בזמן שהוא מתפלל באריכות.

הדרך בה מדריך רבינו הזקן (בספר ה'תניא' פרק י"ב) את האדם הרגיל, שרוצה להתקרב לה', להגיע למצב של 'קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו', היא באמצעות ה לימוד וההתבוננות בזמן התפילה. שעת התפילה, זהו זמן מסוגל להתבוננות בגדולת ה' ולהתעוררות האהבה לה' בלב. ומה שמביא את 'הבינוני' למצב נעלה זה (ביחס לאנשים כמונו), שכל עבירה מושללת אצלו בתכלית לגמרי – הם אותם 'עיתים מזומנים' שהוא מתפלל באריכות.

בהם מתגברת נפשו האלוקית, ומתגלה ומאירה בתוקף אורה. באותם רגעים נרגשת הנפש האלוקית ומתגלה בתוך המהות הגלויה של האדם, עד שהנפש הבהמית כמו 'משתתקת', ו'מקבלת', גם היא את ה'מסר' של הנפש האלוקית (בהסכמה של שתיקה לפחות), את האמת האלוקית שהוא יתברך לבדו ואין זולתו, שהכל הוא אלוקות ואלוקות הוא הכל.

אותם זמנים מרוממים של 'עבודת התפילה', הם המביאים את האדם לידי החלטה איתנה בנפשו פנימה, שבשום אופן שבעולם לא יפרוק מעליו עול מלכות שמים, גם בשעה שההתעוררות של אותם רגעים תחלוף ותעבור.

לא להיות כמו כלב שנובח 'הב הב'…

התוכן העיקרי של התפילה, על פי פנימיות התורה, הוא לא רק 'בקשת צרכיו' של המתפלל, אלא זמן התפילה הוא הזמן בו האדם יוצא ו'נלחם' עם גופו ונפשו הבהמית המושכים אותו לתאוות עולם הזה ותענוגיו, ועל ידי התפילה הוא מתקשר ומתאחד באלוקות. ה'זוהר' הקדוש מתבטא במילים קשות וחריפות על אותם שמתפללים רק בשביל בקשת צרכיהם, ומשווה אותם ל'כלבים' התובעים כל הזמן רק 'הב הב' – הכל בשבילי..

'המגיד ממעזריטש' (בספר 'אור התורה' תחילת פרשת 'ויגש') מפרש את המשנה 'אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש' – שאין להתפלל רק מפני הצרכים האישיים שלי, לא לחשוב רק על עצמי, אלא מפני הצורך ('כובד') והשלמת הכוונה של ה'ראש', 'רישא דכל רישין', היא השכינה. וכידוע הפתגם מגדולי צדיקי פולין (על משקל לשונות הפסוקים): 'מדוע לא בא בן ישי (מלך המשיח) גם תמול גם היום' – משום ש'גם תמול גם היום אל הלחם', מפני שבני האדם מתפללים ומבקשים כל הזמן רק על צורכיהם ופרנסתם הם, ואינם 'מרעישים עולמות' שתבוא כבר הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו!

וזוהי זעקת הרבי מלך המשיח בכ"ח ניסן תנש"א 'אילו היו צועקים באמת (ולא רק 'מפני הציווי') – היה משיח כבר בא מזמן!'. הרבי דורש שנרצה 'משיח' לא רק בגלל הטוב הגשמי שיהיה אז, אלא בעיקר בגלל הגילוי אלוקות שיהיה בגאולה. ועל ידי ההתבוננות בטוב של אלוקות בזמן 'עבודת התפילה', אז אפשר 'לצעוק באמת' לקדוש ברוך הוא שיביא כבר את הגאולה השלימה.

(ב'ליקוטי שיחות' חלק כ"ג עמוד 217 ואילך נתבאר, שגם עניין 'בקשת צרכיו' שנדרש בתפילה, הוא לא בשביל עצמו, אלא כדי שיוכל למלא את הכוונה האלוקית בשלימות, עיין שם).

מה שמשנה את 'סולם הערכים'

שעת התפילה, היא שעת 'מוחין דגדלות' למעלה. ההבדל בין 'מוחין דקטנות' (שכל של קטן) ל'מוחין דגדלות' (שכל של מבוגר) הוא, ש'סולם הערכים' של ילד קטן הוא מאוד חיצוני ושטותי. הקטן אוהב דברים קטנים לא חשובים, והוא גם מתקצף ומתכעס מדברים קטנים. לעומתו האדם המבוגר, מבין שכל הדברים אליהם מתאווה הקטן אינם אלא שטויות, ואין ראוי להתאוות ולחפש אליהם, אלא ישנם דברים שחשובים באמת, לפי הבנתו המבוגרת.

אם נתבונן יותר נגלה, שהרדיפה אחרי ענייני העולם הזה מגיעה מ'מוחין דקטנות'. נדמה לאדם שדברים אלו הם החשובים, בה בשעה שבאמת כל העולם ותענוגיו אינם אלא שטויות והבלים, כאשר המציאות האמיתית אינה אלא אלוקות בלבד ו'אין עוד מלבדו'. אך כאשר מאירים אצל האדם 'מוחין דגדלות', ו'סולם הערכים' אצלו משתנה לפי ההבנה האמיתית, אזי במקום להיות 'מונח' בגשמיות, הוא מוסר ונותן את כל כולו לאהבה את ה' ולדבקה בו וכו'.

זה מה שקורה אצל הבינוני (ו'מידת הבינוני היא מידת כל אדם, ואחריה כל אדם ימשוך'!) בשעת התפילה. באותה שעה מאירים אצלו ה'מוחין דגדלות', ויכול הוא להגיע לידי הכרה והרגשה שהמציאות האמיתית אינה אלא אלוקות. וזאת, משום שגם 'למעלה', בעולמות העליונים, מאירים באותה שעה ה'מוחין דגדלות'.

אז אפשרי להרגיש

גם בעולמות העליונים, באורות ובכוחות האלוקיים, יש בחינת 'קטנות' ו'גדלות'. יש את האור האלוקי ש'ירד' והצטמצם להיות שייך לעולמות, שלגביו העולמות חשובים ו'תופסים מקום' (למרות שהוא זה שמהווה אותם), שהרי כל הצמצום שלו וירידתו לא נעשה אלא בכדי שיתהוו העולמות.

בבחינה זו אי אפשר לומר שנרגש בה בתכלית כי 'הוא לבדו ואין זולתו', מאחר שישנה 'תפיסת מקום' כלשהי גם לנבראים. ולכן גם כאשר בחינת אור אלוקי זה תאיר בעולמות, העולמות לא יתבטלו לאלוקות לגמרי. כי נרגש בהם כאילו גם הם מציאות חשובה, גם להם יש 'תפיסת מקום'. וכתוצאה מזה, גם אצל האדם, הוא נמשך ומתאווה לענייני העולם.

אבל בעת רצון, בשעת התפילה, כאשר מאירים ה'מוחין דגדלות' – שהיא הבחינה באלוקות בה נרגש בצורה מוחלטת ש'אין עוד מלבדו', אז גם בעולם שלנו התחתון זה שעת הכושר להגיע להכרה אמיתית שכל העולם כולו הוא אין ואפס ממש, ואין לשאוף ולהתאוות אלא לה' לבדו.

באותה שעה מאירים אצלו ה'מוחין דגדלות', ויכול הוא להגיע לידי הכרה והרגשה שהמציאות האמיתית אינה אלא אלוקות. אבל כמובן, שלמרות שמ'למעלה' נותנים לאדם את האפשרות להגיע לזה, אבל הוא צריך לבוא לכך על ידי עבודתו ויגיעתו שלו.

בחינה זו, של 'מוחין דגדלות', אמנם מתגלה לכל אדם (לא רק ליחידי סגולה ובעלי נשמות גבוהות, אבל מצד שני היא מתגלה רק למי) שעשה משהו והתאמץ בשביל זה. כאשר הוא מתאמץ ומתייגע בשכלו להשכיל להבין ולהעמיק, להתבונן בגדולת ה', שהוא אין סוף ובלי גבול. ודווקא באופן של 'להעמיק דעת'. להתקשר נפשית לכך, על ידי כח הדעת, 'להזדהות' לגמרי ו'לחיות' עם זה בכל מאודו, שרק אז יהיו לכך תוצאות גם בלב, והדברים לא יישארו רק כ'תאוריה' יפה במוח ובשכל.

ומזה הוא מגיע לידי אהבה שבלב. והרגש שבלב אינו רגש 'תיאורטי' בלבד, אלא הוא מהווה 'חיות' לכוחות החיצוניים של האדם, לעשות לחשוב ולדבר בתורה ובמצוותיה. וכדי שלא יהיה קיום 'יבש' בלבד, אלא 'קיום אמיתי', עם כל ה'אמת' והחיות שבו (כמו שכתוב בפרק ד' ב'תניא'), צריך שהקיום יהיה מאהבה, ואז האהבה תשמש 'חיות' לקיום המצוות. וזה נעשה באמצעות התפילה דווקא.

הדרך שהתפילה תגרום לנו לאהבת השם ובמילא ל'קיום אמיתי' של התורה והמצוות, מגיעה על ידי ההתבוננות בתפילה ובפרט ב'קריאת שמע'. אך כדי שתהיה אפשרות להרגיש אהבה ב'קריאת שמע' ויהיה לזה 'קיום', כדי שתיקבע במוחו ובליבו באמת העובדה שכל מציאות העולם היא אין ואפס – לשם כך תיקנו חכמים את נוסח התפילה שלפני 'קריאת שמע'. כי על ידי ההתבוננות בעניינים שמוסברים קודם ל'קריאת שמע', אפשר להגיע בהמשך להרגשה באהבת השם.

עם ירידת הדורות – צריך להתבונן יותר

להבנת הדברים יותר: למה תיקנו חכמים את 'ברכות קריאת שמע' כהכנה ל'קריאת שמע'? לכאורה אין להם קשר ל'קריאת שמע'.. אילו היו ברכות אלו כמו כל 'ברכות המצות' ('להניח תפילין', 'להתעטף בציצית' וכדומה) היו צריכים כאן לברך 'אשר קדשנו במצוותיו וציונו לקרוא קריאת שמע', והרי לא כך מברכים על 'קריאת שמע'. אלא פותחים בסיפור שבחו של ה', אשר הוא יוצר אור ובורא חושך, וכל המלאכים בטלים אליו ומשבחים אותו, ואהבת עולם אהבתנו וכו'. מה השייכות של כל זה עם 'קריאת שמע'?

אלא, שעניינם של 'ברכות קריאת שמע' הוא כדי שתיקבע במוחו ובליבו של האדם תוכנה של 'קריאת שמע', העובדה ש'השם אחד', והוא ורק הוא המציאות האמיתית. ולשם כך יש צורך להתבונן תחילה בגדולתו של הקדוש ברוך הוא ובשבחיו, ולראות כיצד כל העולמות וכל המלאכים בטלים אליו יתברך לגמרי (והרי המלאכים הם שורשה של ה'נפש הבהמית'; אם כן, בכך שמראים לה כי גם שורשה שלה בטל לאלוקות, פועלים גם עליה שגם היא תהיה בטילה לאלוקות).

ולמרות הכל הוא הניח ועזב את כולם, ולא ייחד את מלכותו אלא עלינו, על ישראל עמו, ונתן רק לנו את תורתו וכו' וכו'. ההתבוננות בכל זה תהווה הכנה מתאימה שהתוכן של 'קריאת שמע' יוכל להיקלט בנפש באמת ולפעול את פעולתו.

בדורות הראשונים, כשהיו הגופים היו מזוככים והעולם לא הסתיר כל כך על האלוקות, הייתה מספיקה ההתבוננות ב'שמע ישראל' כדי לפעול באדם שהדברים ייקבעו בנפשו. אבל עם ירידת הדורות עוד ועוד, כשהגופים התגשמו יותר והעולם מעלים ומסתיר יותר, אזי ראו חכמים שיש צורך לתת לאדם יותר 'חומר' במה להתבונן כדי לעורר את מוחו וליבו לאהוב את ה'.

ומסיבה זו, בדורות המאוחרים יותר תיקנו חכמים גם את 'פסוקי דזמרה', לפי שראו חכמים שמפני ירידת הדורות לא די גם בהכנה זו של 'ברכות קריאת שמע', ויש צורך בעוד הכנה והתבוננות בגדולת ה' בכל הפרטים המבוארים בפסוקי דזמרה.

וכן גם בהמשך הדורות, מאותה סיבה מקפידים אצל חסידים ללמוד חסידות בדווקא לפני התפילה, כדי ש'יהיה במה להתבונן'. ובדורנו עלינו להתבונן יותר ויותר באמת האלוקית ולהאריך בתפילה יותר. כך גם נפש הבהמית 'תסכים' לאמת האלוקית. אבל מצב 'אידיאלי' זה, שהרע כאילו 'מסכים' ו'מצטרף' להתלהבותו של הטוב, וגם הוא רוצה אך ורק לדבקה בו יתברך, לא 'הפך' בעצם מהותה של ה'נפש הבהמית'.

להכניס את האמונה בפנימיות

מכיוון שכל עוד לא לא הגענו לדרגת 'אהבה בתענוגים', הרי בעצם, גם בשעת התפילה עצמה, לא הפך הרע כלל לטוב. בעצם מהותו הוא עדיין שואף ומשתוקק לתאוות העולם הזה, אלא שבאותו רגע הוא 'ענה אמן בעל כרחו'. הוא לא יכל לעמוד בפני עוצמת הגילוי של ה'נפש האלוקית', ולכן הוא כמו 'השתתק' ו'הסכים' לרגע לרצונו של הטוב, להשתוקק לקדושה. אבל זה היה רק כמו אדם שישן, שבכל רגע הוא עלול להתעורר.

ברגע שהשפעה וההתלהבות יחלפו, יחזור הרע להיות מה שהוא בעצם – הוא יחזור לשאוף ולהשתוקק לתאוות עולם הזה ותענוגיו. ולכן אחר התפילה, כאשר ה'מוחין דגדלות' כבר לא מאירים בכל התוקף כמו בשעת התפילה, אז האדם חוזר 'אל הקרקע', הוא חוזר ורואה ומרגיש את העולם הזה ותאוותיו.

וזהו חידושה של חסידות חב"ד, להביא את כל האמונה והמסירות נפש שלמעלה מן השכל – אל תוך החכמה בינה ודעת. לתוך המציאות. שה'ביטול' ייכנס אל תוך המציאות. וכך גם המציאות עצמה כמות שהיא (לא רק תתבטל לאלקות, אלא) תבין ותשיג ותתבונן באלוקות, וכך תהפוך בעצמה להיות אלוקות.

בתוך חסידות חב"ד עצמה, במידה מסוימת על כל פנים, אפשר לומר גם ששתי נקודות אלו (ביטול בתכלית מחד ולהכניס זאת לתוך המציאות מאידך), אלו שתי הנקודות המודגשות בשתי הדמויות של החסידים 'משכיל' ו'עובד'.

אצל ה'משכיל' בהבנת וידיעת אלקות ובהתבוננות בענייני אלקות, מודגשת יותר הנקודה שצריך למלא את המציאות עצמה באלקות. שהשכל עצמו יהיה ממולא וחדור באלקות. ואילו אצל ה'עובד', שעיקר עסקו ועבודתו היא (לא כל כך ההשכלה וההבנה, אלא בעיקר) היישום של זה בעבודת ה' – אצלו הדגש החזק הוא יותר על הביטול שלו לה' ושיעבוד כל מהותו לעבודת ה'.

צריך להיות 'עובד'!

וזוהי גם הסיבה שהחסידים, ועוד יותר רבותינו נשיאנו, שמו דגש חזק מאד דווקא על ה'עובד' ולא החזיקו כל כך מה'משכיל' – כיוון שאצל ה'משכיל' מודגשת יותר המציאות. אף שהיא מציאות של קדושה, אבל בכל זאת זו מציאות. וכל מציאות יש בה איזה שהוא פירוד מה', גם אם רק בדקות דדקות.

כמובן חייבים להדגיש שמדובר כאן על הבדל דק בין 'משכיל' ו'עובד', מאחר שלשניהם ישנה בוודאי קבלת העול הראשונית לפני הכל. שניהם עוסקים הן בלימוד הבנה והתבוננות בחסידות והן בתפילה באריכות. שניהם רוצים להתבטל לאלוקות ולפתוח חלון לקבל את האלוקי כמות שהוא.

אלא שבכל זאת אצל ה'משכיל' מודגשת יותר ההבנה וההשגה, ואילו אצל ה'עובד' מודגש יותר הביטול וזיכוך עצמו. לפיכך אמרו שה'משכיל' האמיתי הוא דווקא ה'עובד'. שכן ה'משכיל' מנסה להוריד את העניין האלוקי אליו, למצוא הסברים ומשלים ודוגמאות שיסבירו את העניין בשכל האנושי התחתון. וכאשר מדובר על הקדוש ברוך הוא ש'לית מחשבה תפיסא ביה כלל' [=שאין מחשבה 'תופסת' ומבינה אותו], מובן שכמה שלא יבין ויתפוס, הדבר עדיין רחוק מאד ממנו.

ואילו ה'עובד' מנסה גם הוא להתקרב אל העניין. אבל לא באופן של להוריד את העניין האלוקי אליו, אלא שהוא מנסה להזדכך להתעלות ולהתרומם וכך להיות שייך יותר ויותר אל העניין האלוקי. ולכן, מי שמנסה להתקרב אל הקדוש ברוך הוא בכוחות עצמו, בבחינת מציאות, הרי בעצם היותו מציאותו, אפילו בדקות דדקות, הוא מנגד לאלקות, ואין השכינה שורה בו. רק ה'עובד', מי שמנסה לצאת מעצמו ולהתבטל אל האלוקי, לפתוח חלונות לקבל בתוכו את העניין האלוקי כמות שהוא, רק הוא יוכל אכן להרגיש ולחיות את העניין האלוקי לאמיתתו.

לא 'סברות כרס'..

כמובן לא מדובר כאן בשום אופן ב'משכיל' כזה שהוא מציאות של יש מגושם, שמשלב רגל על רגל, 'מפשיל שרוולים' ומנסה 'לפרק' איזו סוגיא. להגדיל את המציאות והישות שלו על ידי אמירת סברות כרס בחסידות רחמנא ליצלן. על כך היה המשפיע ר' מענדל ע"ה פוטרפס מתבטא בשעת חדוותא: מי שהוא עובד בעי"ן הוא משכיל בשי"ן, ואילו מי שהוא אובד באל"ף הוא מסכיל בסמ"ך (מלשון סכל וטיפש).

ישנם כאלו שמחפשים את המציאות שלהם גם בחסידות. הם אומרים פלפולים בחסידות עם 'סברות כרס' רק על העניינים הנעלים ביותר, רק על האור שלפני הצמצום. ברגע שהאור יצא אל מחוץ לצמצום, היה ר' מענדל אומר, הוא אצלם 'נפסל ביוצא' (כמו בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו), הוא כבר נפסל וכבר אי אפשר לומר עליו פלפול.

הוא מסתובב מתוך הרחבת הדעת, היה ר' מענדל ממשיך ואומר, הולך מצד לצד ומסובב את אצבעו מלמטה למעלה לפי אופן הפלפול, ומסביר את ההבדל בין ה'ביטול' בדרגא זו ל'ביטול' העמוק יותר בדרגא גבוהה יותר. וככל שה'ביטול' עליו מדבר הוא גדול יותר, כך הוא נעשה יותר יש ומציאות ודבר נפרד בפני עצמו!

מילא אם לומד הוא נגלה דתורה באופן כזה, הוסיף ר' מענדל לאמר, היה אולי איזה שהוא מקום להבין אותו (אף כי בשום אופן לא להסכים לכך). מכיוון שעוסק הוא בענייני העולם, אודותם מדובר בנגלה דתורה, הוא לומד על 'שור שנגח את הפרה' ועל טענות של שקר בדיני ממונות, יש מקום אולי שזה עלול לגרום לו חלילה להיות מציאות של ישות (וכמו אשה מעוברת, שזה טבעי אצלה להיות 'כריסה בין שיניה').

אבל כשמדובר על לימוד החסידות, על הבנה באלקות – איך שייך בכלל שזה יביא אותו להיפך הכוונה לגמרי, להיות מציאות יש?! (אין זה אלא כמו 'איש מעובר', דבר שכלל לא יעלה על הדעת). על כאלו מתבטא הרבי הרש"ב בחריפות רבה בשיחה המפורסמת 'כל היוצא למלחמת בית דוד'.

כל אחד צריך להתפלל באריכות

ומי שאומר ש'תפילה באריכות' זה לא שייך בזמננו, הרי זה כמו אלו שאומרים רחמנא ליצלן שצריכים לעשות רפורמה חס ושלום בתורה, וכאילו היום אין צורך בקיום מצוות מסוימות מסיבות שונות. והרי זה היפך האמונה שהתורה היא נצחית והתורה הזאת לא תהיה מוחלפת וכו'.

וכמה פעמים הדגיש והרעיש הרבי מלך המשיח אודות החשיבות והנחיצות החיונית של 'עבודת התפילה', ולשלול את הסברה המשונה כאילו 'עבודת התפילה' אינה שייכת כיום חס ושלום. מספרים שכשהמשפיע ר' ניסן ע"ה נמנוב, חזר על הטענה שהיום לא שייכת 'עבודת התפילה' – התרומם הרבי שליט"א ממקומו ואמר בהתרגשות גדולה: 'ס'איז דאך גאר א ווילדע סברא' (הרי זו סברא 'פראית' ביותר)..

ככל שזה קשה – מובנת החשיבות יותר

המשפיע הנודע ר' שלמה חיים ע"ה קסלמן היה מתוועד ודורש תמיד להקדיש לפחות דקות ספורות לחשוב חסידות לפני התפילה. והיה נוהג לומר 'כי שנואה לאה' – בחסידות מוסבר ש'לאה' מרמז על עולם המחשבה. 'שנואה לאה', לא אוהבים את המחשבה. לא אוהבים לשבת ולחשוב ולהתבונן.

מוכנים כבר אפילו ללמוד חסידות בדיבור (שמרומז בשם 'רחל'), אבל קשה מאוד לשבת ולחשוב חסידות. להיכנס בזה, להאריך ולהעמיק בהתבוננות. והסיבה מדוע זה כל כך קשה, היא דווקא משום חשיבות המחשבה. משום שהמחשבה היא פנימית יותר, ומשפיעה ופועלת יותר על האדם בפנימיות נפשו, הרבה יותר מאשר הדיבור. ודווקא משום שזה כל כך חשוב ונוגע, לכן מנסה היצר הרע למנוע את האדם מכך בכל כוחו.

כך אמרו חסידים בשם רבינו הזקן: היצר הרע מוכן אפילו שהאדם ילמד שבע דפים גמרא, ורק שלא ילמד דף אחד מ'ליקוטי תורה'. יותר מזה, הוא מוכן אפילו שילמד שבע דפים ב'ליקוטי תורה', ורק שלא ילמד פרק אחד מספר ה'תניא'. ועוד יותר מזה, הוא מוכן אפילו שילמד שבעה פרקים ב'תניא', ורק שלא יחשוב שלוש או חמש דקות חסידות לפני התפילה!

וכפי שכותב הרבי הרש"ב 'ובדרך הלצה אמרתי, אשר בהשלושה דברים שעליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמילות חסדים – על הגמילות חסדים הסכים הנפש הבהמית מכבר. ובשנים אלו הסכים גם כן על התורה, כי גם זה אינו מפריע אותו מעבודתו עבודת פרך רחמנא ליצלן שמעביד את האדם. ורק את ה'עבודה' (שבלב זו תפילה עם התבוננות בה') אינו מניח, לפי שזה הוא נגדו ולעומתו ממש'.

ו'מאויבי תחכמני' – מגודל ההתנגדות של היצר הרע שלא להניח לאדם לחשוב ולהתבונן אפילו מעט לפני התפילה, ומזה עצמו שהיצר הרע משקיע כל כך הרבה כוחות שלא להניח לאדם להתפלל באריכות כראוי – מזה עצמו אפשר להבין עד כמה יקר וחשוב הדבר, וכמה הוא משפיע ופועל.

וממילא עד כמה הדבר נוגע בנפש ונחוץ באופן חיוני ממש. ולכן, עם כל הקושי, צריך להתאמץ ולהתייגע להחזיק את המחשבה משך זמן בענין אחד. ולו יהי במשך דקות ספורות, אבל מידי יום ביומו יש להתבונן 'שעה גדולה רצופה'. וכך להשקיע את המחשבה יותר ויותר לחשוב ולהתבונן באלוקות לפני התפילה, וכמובן גם בשעת התפילה עצמה.