אם נמצאים עדיין בגלות, איך אפשר להפוך את חיי היום-יום?

"לחיים! שנצליח 'לחיות גאולה'!" האיחול הזה, בסגנון כזה או אחר, הפך למטבע לשון מהלכת בין החסידים המקושרים, שמשתוקקים למלא את רצונו של הרבי מלך המשיח, שנתחיל 'לחיות גאולה' כבר עכשיו, ברגעים האחרונים שלפני הגאולה.

בשבת הקרובה, פרשת פנחס, בוודאי זה יהיה נושא השיחה המרכזי בהתוועדויות, שכן ב'דבר מלכות' של שבת זו אומר הרבי ש"בעמדנו קרוב ממש לפני הגאולה – צריך כל אחד ואחד מישראל להתרגל לגאולה ולהציב את עצמו במצב ורגש של גאולה, על–ידי הפיכת יומו הפרטי ל"יום גאולה (פרטית)", והפיכת מקומו הפרטי – ל"ארץ ישראל", על–ידי–זה שעושה את העבודה שלו ברגע זה ובמקום זה בתכלית השלימות, במחשבה דיבור ומעשה".

לומדי ה'דבר מלכות' בעיון, בוודאי ישימו לב לעליית המדרגה של הרבי משבוע שעבר: אם ב'דבר מלכות' של פרשת בלק דיבר הרבי על כך שצריכים 'לחיות' ולהכיר ולהרגיש שעומדים "על סף הגאולה" – הרי השבוע, בדבר מלכות לפרשת פנחס, הרבי דורש כבר להתרגל לגאולה עצמה, עד ש'נרגיש' את הגאולה. כאן ועכשיו.
וברגע שקולטים את עוצמת הדרישה של הרבי – צפה ועולה השאלה: איך זה אפשרי?

מילא להרגיש 'על סף הגאולה', זה אפשרי כי אנו אכן נמצאים שם, על הסף. אבל מכיוון שלמרבה הצער עדיין לא עברנו את הסף, וטרם הגענו לעידן הגאולה – כיצד נוכל 'לחיות גאולה'?

נקודת הביאור בזה, טמונה בסיפור שמביא הרבי בדבר מלכות, על אותו חסיד שביקש לעלות לארץ ישראל, והרבי הצמח–צדק הורה לו "עשה כאן ארץ ישראל". גם כאן נשאלת אותה שאלה בדיוק: כיצד אפשר לעשות "כאן" ארץ ישראל, בשעה שנמצים בחוץ–לארץ?

בשורות הבאות ננסה להבין כיצד ייתכן 'לחיות משיח' כבר עכשיו.

ממעשיך – נדע את מהותך

בקובץ מכתבים שבסוף התהלים, מספר הרבי הריי"צ שפעם ישב אדמו"ר המהר"ש בסוכה בחצר ביתו, ושני בניו – הרבי הרש"ב והרז"א – שהיו ילדים, דיברו ביניהם מהי המעלה של יהודי, על (להבדיל) גוי? הרז"א הסביר שהיהודים הם עם חכם ונבון, הם יכולים ללמוד הרבה תורה נגלה וקבלה, ומתפללים בדביקות – וזה ההבדל ביניהם. שאל הרבי הרש"ב: זה נכון לגבי אלו שיכולים ללמוד ולהתפלל ב'עבודה', אבל לגבי היהודים שאינם יכולים לעשות זאת, מה ההבדל?

לרז"א לא היה מה לענות. הרבי המהר"ש ששמע את השיחה, קרא להם, וביקש לקרוא למשרת הבית, בן ציון. הלה היה יהודי פשוט שבקושי ידע להתפלל בלשון הקודש, רק היה אומר כל יום את ספר התהילים, וכן משתתף מדי יום בשיעור עין יעקב. בקיצור הוא היה יהודי מאוד פשוט.

כאשר בן ציון הגיע, שאלו הרבי: אכלת היום? ענה כן. אכלת טוב? ב"ה. בשביל מה אכלת? בשביל לחיות. בשביל מה אתה חי? בשביל להיות יהודי טוב ולעשות מה שהקב"ה רוצה. ואז הוא נאנח.

אמר לו הרבי שהוא יכול ללכת ושיקרא לאיוון העגלון.

שאל אותו הרבי: אכלת היום? בטח. אכלת טוב? כן. בשביל מה אכלת? כדי שאוכל לחיות. בשביל מה אתה חי? בשביל לשתות עוד כוסית משקה ולאכול עוד חתיכת מזונות…

מסיפור זה מבינים שההבדל בין יהודי לבין גוי, איננו מתבטא בפעולות, כיוון ששניהם אוכלים, ישנים, עובדים וכו' וכו', ההבדל הוא במה ולמה הם חיים: בן־ציון המשרת, רוצה לעשות את מה שהקב"ה רוצה ולהיות יהודי כמו שצריך, ולכן הוא נאנח, כי הוא יודע שהוא לא עושה את זה כמו שצריך. ואילו העגלון, חייו הם חיים גשמיים ובהמיים, ולכן הוא שמח ממה שהוא עושה והוא חי בשביל להמשיך לאכול עוד ועוד.

את ההבדל הזה ניתן לראות לאורך כל הדרך; אצל בן־ציון, ויהודי בכלל, בכל מעשיו ניכר המכוון והתכלית – לקיים את רצון הקב"ה, ולשרת את הקב"ה.

לעומת זאת אצל איוון וגוי בכלל, ניכר בכל פעולותיו שהוא חי בשביל הישות שלו, ולכן הוא מחפש רק את הכיף וההנאה שלו.

במילים אחרות: כאשר אדם 'חי' עם משהו – זה מתבטא במעשיו ובפעולותיו.

להוציא את הגלות מהראש

ר' לוי יצחק מבארדיטשוב אמר פעם, שיותר קשה להוציא את הגלות מהיהודים, מאשר להוציא את היהודים מהגלות…

הרב ישראל ('רלי') הלפרין סיפר על יהודי קבצן שיום אחד זכה בפרס הגדול בפיס. מאחר ובמשך שנים רבות נהנה אותו יהודי מהסיוע של בית חב"ד, ניגש אליו הרב הלפרין ואמר: אתה הרי מכיר מקרוב את הפעולות של הבית חב"ד ואת החסד שהוא עושה – אולי תתרום קצת?

הגיב הקבצן לשעבר: בשמחה, אני רוצה לתת, אבל יש לי בקשה אחת: בכל שנה שבאתי לקבל את הקמחא-דפסחא, הייתי צריך להידחף בתור ווזה לא כל כך נעים… אני מבקש שכאשר אגיע השנה לקבל את סל המזון, אקבל אותו ראשון…

ואכן, כך היה: הוא מימן את כל סלי המזון, ובערב פסח אותו גביר הגיע במכונית מפוארת, ופינו לו מקום שיוכל לקבל את סל המזון הראשון…

אנחנו צוחקים על אותו קבצן, אבל אם נסתכל במראה, נגלה שגם אנחנו כאלה… על זה בדיוק אומר לנו הרבי בדבר–מלכות של השבוע: אתם צריכים 'לחיות משיח', לשנות את הראש הגלותי, את כל הכיוון, ולהתחיל לחיות ימות המשיח בפשטות ממש.

הפרדוקס

השלב הראשון שאנחנו חייבים בשביל לחיות משיח: להיות בטוחים שאכן אנחנו נמצאים על סף הגאולה. על הנקודה הזאת דיבר הרבי בדבר–מלכות של שבוע שעבר, שעלינו לדעת וההכרה וההרגשה שעומדים כבר על סף הגאולה. כדי להגיע לזה, צריכים ללמוד את ענייני גאולה ומשיח ושיחות הדבר מלכות, המסבירים ומבארים עד כמה אנחנו נמצאים בזמן של הגאולה.

בדבר–מלכות של פנחס, הרבי מעלה אותנו לשלב גבוה הרבה יותר, והוא: שאנחנו רוצים שזה יהיה החיים שלנו, שבזה יהיו כל המחשבות שלנו, כל הדיבור שלנו – הוא רק בכיוון הזה שהנה משיח נמצא פה, ויותר מזה אנחנו חיים את זה כאילו אנחנו נמצאים שם.

וכאן מגיע הבן ושואל: איך אפשר 'להרגיש' משהו, אם לא נמצאים שם?

ונדגיש את עומק השאלה: הסברנו לפני כן שפעולותיו של אדם נובעות מהנקודה אותה הוא 'חי'. זאת אומרת שה'חיות' היא הסיבה, והפעולות הן התוצאה. כאן מבקשים ממנו להגיע לתוצאה, בשעה שהסיבה עדיין לא נמצאת…

במילים אחרות: דורשים מאתנו לעשות מסובב בשביל הסיבה, הפוך לגמרי מהסדר הרגיל; דורשים מאיתנו לחיות גאולה, על ידי מעשים, בשעה שבעצם בכדי לעשות את אותם מעשים – זקוקים לחיות משיח?! פרדוקס…

בשבועות הבאים, הרבי מביא מספר דוגמאות ל'חיים של גאולה':

יהודי שחי משיח – כאשר הוא מביט על חברו, הוא רואה את ניצוץ המשיח שלו, רואה איך הוא חד ממש איתו אזי הוא מתנהג באופן של אהבת ישראל כטעימה מהגאולה, כמבואר בשיחה של פרשת מטות מסעי.

יהודי שחי משיח – אז 'אין אתה בא לידי עבירה', כדברי הרבי מלך המשיח בשיחה של פרשת ואתחנן, אין לו בכלל נסיונות; לא שיש נסיונות והוא מתגבר עליהם, אלא מלכתחילה אין לו את כל הענין של הנסיון, כי זה לא מדבר אליו.

וכן יהודי שחי משיח – כאשר הוא לומד על בית–המקדש, לימודו באופן כזה שעכשיו הוא בונה אותו, הוא כביכול רואה אותו, וכן הלאה.

אבל כל הפעולות האלה יהיו רק לאחר שהיהודי הזה 'חי משיח', ושוב חזרנו לשאלה: איך מתחילים את התהליך? מה צריכים לעשות כדי לחיות?

הרי גם אם נלמד עד כמה חשוב שמשיח יבוא, ונלמד מה יהיה בימות המשיח, ואפילו נדמיין את עבודת הכהנים בבית המקדש השלישי – האם זה יגרום לנו לפתע 'לחיות גאולה'?

אולי הפתרון הוא לעשות פעולות כאילו אנחנו בגאולה. אך מה למען ה' יועילו הפעולות הללו? סתם לתת לנו הרגשה מוטעת ובדיונית כאילו אנחנו בגאולה? הרי זה רק 'כאילו', מה זה בכלל עוזר בכדי שנתחיל לחיות את הדבר באמת?

אחרי הפעולות נמשכים הלבבות

נקודת החידוש של הרבי, היא, שאכן על ידי המעשים – תבוא החיות, הבעירה והלהט בכל ענייני הגאולה.

ונסביר: מסופר שהמתנגדים באו והתלוננו בפני אדמו"ר הזקן על כך שהחסידים שלו הם 'צבועים', הם עושים דברים שלא לפי מדריגתם, הם מתפללים באריכות למרות שהם לא במדריגה של זה, הם מהדרים במצוות למרות שהם לא שייכים לזה. ענה להם אדמו"ר הזקן: ישנה משנה בסוף מסכת פאה, שמי שעושה עצמו כחיגר – לא ימות בלי שיהיה חיגר וכן עיוור ואילם, היינו שמי שמציג את עצמו משהו שהוא 'לא הוא' אז לבסוף זה יקרה לו; ואם במידת פורענות ככה, בוודאי שבמידה טובה זה יהיה ככה שהרי "מרובה מידה טובה ממידת פורענות", ואם כן – החסידים אכן לא ימותו עד שיגיעו לדרגה הזו של תפילה באריכות, או שיגיעו לדרגה של אהבת ה' ויראת ה' כדבעי.

הרעיון הזה מובא כבר בספר ה'חינוך' (ומובא בחסידות) ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות": למרות שהמעשה הוא הלבוש הכי חיצוני והכי אחרון (לפי הסדר: מחשבה, דיבר, ורק לבסוף המעשה) – אך ישנם מקרים בהם דבר ראשון עושים ואז זה גורם לנו לרצות את זה וזה מעורר בנו את התשוקה לענין, הבנה לדבר וגם התחברות אליו. המעשים הללו, למרות שהם חיצוניים – הם אלו שגורמים את הקשר וההזדהות לדבר עצמו.

וזה הרעיון שהרבי מביא בנוגע לגאולה: ככל שנשקיע יותר ויותר בענין המעשה, בתרגול החשיבה הגאולתית, בתרגול המעשה באופן גאולתי – החיים יתעלו למצב של גאולה. נהיה 'מתורגלים' לחיות כמו בגאולה.

ניתן לראות זאת בחיי היום־יום: מגיע זמן בו קבענו חברותא, ואין לנו כעת חשק ללמוד, אנו טרודים בשלל בעיות, אך למרות זאת אנו פותחים את הספר ומתחילים – פתאום, אחרי כמה דקות, מגיע אלינו ההחשק ללימוד.

עוד דוגמא מוחשית: בשמחת בית השואבה בקראון הייטס, אחרי יום עמוס ב'מבצע לולב', וכמה לילות ללא שינה נורמאלית, רוצים מאוד ללכת לישון – אבל אז נזכרים שהרבי רוצה שירקדו בשמחת בית השואבה. אז למרות העייפות מגיעים לרחבת הריקודים. בהתחלה זה קשה ואין כח, אך למרות זאת 'נכנסים'.

כעבור שעה – כבר נמצאים בתוך הענין והשמחה מרקיעה שחקים וממשיכים, עד שכאשר מגיעה השעה שש בבוקר, לא רוצים שזה יגמר… להיכן נעלמה כל העייפות שהייתה קודם? פשוט מאוד, לאחר שנכנסים לתוך הענין – זה כבר מוריד את כל המחסומים.

השמחה לא באה מהתבוננות במעלה של שמחת בית השואבה ששם שואבים רוח הקודש, והמעלה בריקוד עם הרגליים… זה לא שהתעורר חשק ורצון גדול לרקוד, אלא פשוט מתחילים לרקוד בפועל, ולאט לאט זה גרם לנו חשק ורצון שגורם לנו להיכנס לזה עד הסוף.

בלשון החסידות זה "נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן", ההתחלה והסוף – יש קשר ביניהם, תחילת כל דבר זה התענוג, וסוף כל דבר זה המעשה; כלומר תחילת כל דבר זה התענוג רצון וכו', וסוף זה העשי' בפועל, ההתחלה – התענוג, היכן הוא מתגלה ומתעורר – במעשה, כשנעשה המעשה זה מורה על כך שיש לי תענוג ורצון בענין, וכשאני עושה את הענין למרות שאין לי רצון ותענוג, התענוג מתגלה עם הזמן בו אני עושה את המעשה.

הפתרון – לתרגל, ואזי להתרגל

אם כן, למרות שאנו בגלות, עלינו לעשות 'מעשים של גאולה', וזה יגרום לנו 'לחיות' את הגאולה.

איך עושים את זה? מרגילים את עצמנו למרות שאנו לא שם. תחילה אמנם נעשה זאת באופן חיצוני, אך זה יגרום שבסופו של דבר נהיה שם. כך המעשים יפעלו ויחדרו בנו כראוי – שנחיה כמו בגאולה.

על דרך משל: בחור שקנה כרטיס טיסה לתשרי, יש לו את הכסף עבור הכרטיס, הוא יודע בוודאות שהוא טס אבל עדיין הוא לא נמצא שם – בסעוון סעוונטי.

הוא עדיין נמצא במקום של גלות – מחוץ ל–770 אבל הוא בטח שהוא הולך לשם, והוא כבר מתחיל לדמיין את זה שהוא בתפילה עם הרבי בסעוון סעוונטי, אז מה שהוא פועל בעצמו, זה שהוא מכניס לעצמו בדמיונו את 770, את הגאולה.

וכך גם אנחנו, אנו נמצאים במקום וזמן של גלות, יודעים בכל רגע שמגיע הזמן של הגאולה, וודאות גמורה שהנה זה מגיע, בוודאות הגמורה ש'הנה זה בא' אנחנו כבר עומדים על סף הגאולה וכבר נכנסים אל הגאולה, כשנדמיין לעצמנו את החיים בגאולה, על ידי פעולות המבטאות זאת – נתחיל לחיות גאולה בפשטות.

לדוגמא; הרעיון של דבר מלכות מטות מסעי (שהוזכר בקצרה לעיל), אהבת ישראל. עד עתה הרעיון היה שבגלל שנאת חנם – נחרב הבית, וכעת על ידי אהבת חנם – יבנה הבית.

כעת הרבי מלך המשיח אומר שאהבת ישראל היא בדרגא כזאת, שאני והשני – חד ממש. כי מתגלה העצם כמו בגאולה. ישראל אף על פי שלא חטא ישראל – הוא. גם זה שיושב לידי בבית כנסת – גם אותו צריך לאהוב.

מסופר שהיה פריץ מומר אשר הצר את צעדיהם של נתיניו היהודים. המצב הפך לבלתי נסבל, נגשו היהודים אל אחד מתלמידי הבעל שם טוב שיקלל את אותו פריץ שימות, וכך היהודים יפסיקו לסבול ממנו.

אמר להם תלמיד הבעל שם טוב: דוד המלך אומר בתהילים "יביאו שי למורא", אומות העולם ירצו מתנה למלך המשיח, מה יתנו? כסף וזהב – מעדנים מצויים כעפר. חיבורים של חכמות והשכלות – הוא יהיה חכם מכל האדם.

את מי יביאו? יהודי כזה שלא ירצה להיגאל, כמו אותו פריץ, אותו הם יביאו למלך המשיח ויאמרו הנה, הבאנו את הבן שלך. ויהודי כזה, המתנה של משיח – אקלל אותו?

תלמיד הבעל שם טוב לא אמר זאת רק בכדי להיפטר מבקשתם, אלא לימד אותם שאפשר להסתכל עליו כעוכר ישראל, רשע ומציק, ואפשר להסתכל עליו כבן של מלך המשיח, שהרבי אוהב אותו, וישמח ממנו – אז נאהב אותו. כשנסתכל כך על כל אחד ואחד מהסובבים אותנו – זה יפעל בנו. כשנחשוב כך – זה אכן יהיה.

כשאברך יתבונן בבעיות שלו בענייני עבודת ה', ויאמר לעצמו: זה לא אני. אני לא שייך לזה כלל. הבעיה הזו כלל לא נמצאת בי. הוא יצליח להתגבר עליה. אי, זה שקר, אך ברגע בו הוא יחדיר את זה לעצמו שוב ושוב, זה יפעל בו והוא 'יתרגל' לזה שהוא אכן לא שייך לזה כלל.

זה חי משיח, הוא יודע שהמטרה והנקודה היא להביא את ההתגלות כבר נמצאת. זה וודאי.

לדוגמא לימים הקרובים: בזמן הגלות רואים את תשעת הימים כימי עצב. ובימות המשיח אלו ימי שמחה; כיצד עושים שגם כעת, כשעדיין נמצאים בגלות? לומדים תורה, עושים סיומי מסכתות כהוראת הרבי, וכך לוקחים ומנתבים זאת לשמחה אמיתית.

השמחה כבימות המשיח לא מתבטאת בהיתר לשמוע מוזיקה וללכת לשחות בברכה… אלא ב"פקודי ה' ישרים משמחי לב", בלימוד התורה, ושקיעות בתורה.

(אגב, רואים שהגאולה חודרת בעולם בכך ששיטות הפסיכולוגיה כיום, הינה בשיטת חשיבה חיובית. 'תדע שאתה יכול, תעמיד את עצמך במקום אחר, ותראה שאתה נמצא בו'. ממש כמו הרעיון של שיחת הדבר מלכות).וזו הנקודה, ב'כאן' אני מכניס את ארץ ישראל. אני כל כך רוצה את הגאולה, אני מביא את זה לחיים שלי, אני מרגיל את עצמי כך לחושב ולדבר, וזה פועל את זה.

ובעזרת ה' כשנתרגל לחיות גאולה, לחיות משיח, להפוך את היום שלי ליום גאולתי – גאולה פרטית, נהיה בגאולה השלמה – גאולה כללית, בהתגלותו של הרבי שליט"א מלך המשיח תיכף ומיד ממש. יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

הביא לדפוס: מנחם כהנא, מגזין בית משיח

(מתוך שיעור שנמסר בישיבה בענייני גאולה ומשיח)