לחיות בעצם!

בשנת תש"מ, יצאה הקבוצה הראשונה של התמימים מכפר חב"ד לשליחות בישיבה במגדל העמק (אלו היו קבוצה 'מסלתה ומשמנה' של התמימים, שמהם יצאו אחר כך רבני ערים, משפיעים וכו' וכו'…). היות והתקשורת באותם שנים היתה יקרה מאוד, ושיחה לחו"ל, על אחת כמה וכמה יקרה יותר, היו צריכים להתקשר לישיבה בכפר חב"ד על מנת להתעדכן מה קורה אצל הרבי.

באותה תקופה, עדיין לא קמו כל הארגונים שתפקידם לערוך את ההתוועדויות של הרבי ולשולחם לכל רחבי תבל תוך מספר ימים, אז אפילו עוד לא היה יוצא תמליל של ההתוועדות לאחר השבת, ואפילו "תוכן קצר" ו"ראשי דברים" לא היו. כשהתקשרו לישיבה, זה היה רק בשביל לברר "האם הרבי התוועד או לא". יותר מזה בכלל לא ידעו.

ביום ראשון, לאחר שבת, התקשר הרב חלוי"צ גינזבורג לישיבה בכפר חב"ד, והשאלה הראשונה שהוא שאל את מי שענה מעבר לקו: "הייתה התוועדות בשבת?". "כן בטח", ענה לו הבחור שמעבר לקו, "ר' מענדל התוועד יחד עם ר' מיישק'ה [נפרסטק]".

"לא זה! לא זה! התכוונתי האם הייתה התוועדות של הרבי! את מי זה בכלל מעניין ההתוועדות של ר' מענדל? רציתי לדעת האם היתה התוועדות אצל הרבי!

מי מדבר על התוועדויות עם משפיע כזה או אחר, ומה זה נחשב ליד התוועדות של הרבי? ההוא אמר ככה, וההוא חושב ככה… ישנה כאן התגלות אלוקית, דברי אלוקים חיים, "שכינה מדברת מתוך גרונו", ועל מה אנחנו חושבים, האם הייתה התוועדות השבת עם המשפיע ההוא וההוא…

פעם, כששאלו "האם הייתה התוועדות?", הכוונה הייתה לשאול האם היתה התוועדות של הרבי, ואילו היום, כבר שכחנו ר"ל מההתוועדות של הרבי. היום כששואלים האם הייתה התוועדות, מתכוונים להתוועדות של משפיע מפורסם כזה או אחר.

ידוע, ומובא בספרים שבפרשת תצווה לא מוזכר שמו של משה רבינו, ומוסבר על זה בחסידות, שזה בגלל שבפרשת תצווה ישנו את ה'עצם' של משה רבינו, ולא את הגילויים, "אתה תצוה" – אתה בעצמך.

מאז ג' תמוז, אנחנו נמצאים כבר הרבה שנים ב"פרשת תצווה" ארוכה. יש את העצם, אבל אין גילויים, לא רואים ולא שומעים, לא מקבלים לעקאַח ולא דולרים, לא מענות ולא ליקוטים, "נפשנו יבשה אין כל".

אנחנו מוכרחים לדעת, בתקופה שאנחנו נמצאים כעת, יש את העצם ואין גילויים. העצם קיים, אמנם אנחנו לא שומעים ולא רואים, אבל הרבי חי ונמצא ולא מפסיק לפעול בעולם.

הרבי ב"עצם", והחסידים – חסרי עצם

אנחנו רוצים רק גילויים, אין לנו מושג מה זה לחיות בעצם, אף פעם לא חשנו את המושג של "חי בעצם", מה שאנחנו מחפשים כל היום זה עוד גילויים ועוד שיחות, עוד סיפורים מרתקים שלא פורסמו, ועוד תשורות שלא נכתבו, אבל את העצם בעצמו, לחיות באמת כמו שהרבי רוצה, בלי גילויים ובלי ריגושים, לזה אנחנו לא מסוגלים.

הרבי רוצה שאנחנו נחיה בעצם, שלא נצטרך עוד גילויים ועוד שיחות, שלא נצטרך שהרבי יעמוד לנו כל הזמן על הראש ו"יחיה אותנו" עם עוד שיחות ועוד התוועדויות; הרבי רוצה שנתחיל לחיות בעצם, שנחיה מעצמנו ונחיה את עצמנו. מי שהוא "חי בעצם" הוא חי באמת, כי החיות שלו היא דבר נצחי שלא שייך שהיא תתערער ותדעך, החיות שלו קיימת לנצח. דבר נצחי – הוא דבר אמיתי, והרבי רוצה שנחיה באמת.

כפחם המתחמם

ר' מענדל אמר פעם שיש סוג של פחם שמתחמם מעצמו. בימים קרים במיוחד באזור הכרייה של הפחם, נכנסים הכורים לתוך בור בפחם, והבור מתחמם מעצמו, מכיוון שזהו סוג של פחם טבעי שמזיע מאוד, והוא מעצמו גורם שהטמפרטורה בבור תהיה יותר חמה.

"וכך גם אנו", המשיך ר' מענדל, "צריכים להתחמם מעצמנו. להיות חיים וחמים מעצמנו, מבלי שמישהו יצטרך 'לחמם' אותנו או לעורר אותנו".

אנחנו צריכים להיות במצב כזה, בו אנחנו לא צריכים התוועדות כדי להתחמם, אלא אנחנו מעצמנו צריכים לחיות כמו שהרבי רוצה. כך שגם אם ישימו אותנו באי נידח בקצה האוקיינוס, עדיין נוכל לחיות כמו שהרבי רוצה מאיתנו.

ובמילים פשוטות, עלינו "לחיות בעצם". להיות "שלהבת עולה מאליה", להגיע למצב בו אנחנו חיים 24 שעות ביממה כמו שהרבי דורש מאיתנו.

מה שצריך הוא שאנחנו נחיה, שנחיה בעצם. זה לא מספיק שיש מסביבנו אווירה חיה, המצב הדרוש הוא שאנחנו נחיה באמת מעצמנו כמו שהרבי רוצה, מבלי שמישהו יעמוד לנו בעורף, ויעודד אותנו כל הזמן.

וכאן, מגיעה השאלה הגאונית והמפליאה: איך עושים את זה?

והתשובה היא, שבשביל לחיות באמת, צריך להסיר את הישות העצמית שלנו. להלחם בה מלחמת חורמה, ולהביס אותה כליל, שלא יישאר אפילו שמץ מההרגשה העצמית שלנו.

זה לא אומר שעכשיו אנחנו צריכים להיות ממורמרים ושבורים מהמצב שלנו ולא להיות בשמחה. כשאומרים 'להילחם בישות', לא מתכוונים שצריך להתחיל לעשות גלגולי שלג…

להסיר את הישות העצמית, זה פשוט להפסיק לחשוב על עצמנו, לנטוש את המחשבות וההרהורים העצמיים. לא לחשוב על זה בכלל. וכמו שאומר הווארט של חסידים, על הנאמר בקריאת שמע שעל המיטה "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו", ושאלו חסידים: מילא לפנינו, הרי מובן מהי הבקשה, שלא יהיה לפנינו שטן, היינו שמכאן ולהבא לא ניכשל בעבירות. אבל מה הפירוש "והסר שטן מאחרינו", לכאורה מה שהיה – היה, וכבר אין אפשרות לתקן את זה?

וביארו חסידים: "והסר שטן מאחרינו" פירושו, שלא נהיה שקועים בחרטה והתמרמרות על החטאים שעשינו. שלא נתחפר בעבירות שקרו בעבר, כיון שזהו רק אחד מתכסיסי היצר איך להפיל את האדם, ולגרום לו להיות שקוע בעצמו.

לא לחשוב על עצמנו!

במשך כל היום, צריך להתנזר לחלוטין מלחשוב על עצמי. הזמן המיועד לכך, הוא הזמן של קריאת שמע שעל המיטה. אם רוצים, אפשר לומר קריאת שמע שעל המיטה במשך כמה זמן שרוצים, אפשר אפילו לומר עשרים וארבע שעות, אבל ברגע שמסיימים לקרוא קריאת שמע שעל המיטה, צריך להפסיק לחלוטין לחשוב על עצמנו – לא על הרצונות, ולא על הכשלונות, לא על ההצלחות, ולא על התאוות…

ר' דוד ראסקין התוועד עם התמימים ב'קבוצה' באחת השנים, ואמר שהזמן שלוקח לומר קריאת שמע שעל המיטה זה כמו הזמן שלוקח ללכת מ-770 ועד ל-1414 (מקום הפנימייה של תלמידי הקבוצה). זה הזמן שצריך להיות מוקצב למחשבה אודות עצמי. מחוץ לזמן זה, זה כבר 'עבודה זרה' בדקות.

האמת, שזה לא רק עבודה זרה, זה הרבה יותר גרוע, זה גם גילוי עריות בדקות: כאשר התורה מונה את הנשים שאסור לאדם להתחתן איתם, היא מונה את בת בתו, אבל את בתו בעצמה, התורה לא מזכירה, והסיבה היא פשוטה – אם אסור לו להתחתן עם הנכדה שלו, בודאי שאסור לו להתחתן עם הבת שלו.

ועכשיו בואו ונדון בעצמנו קל וחומר: אם אסור לאדם להתחתן עם הבת שלו, אז עם עצמו כן יהיה לו מותר? באם האדם שקוע בעצמו וחושב על עצמו, זה הרי הדבר הכי גרוע שיכול להיות, זה אפילו יותר גרוע מגילוי עריות…

בכל פעם במשך היום שעולה לאדם מחשבה על עצמו, צריך מייד להפוך את המחשבה ולהחליף אותה במחשבה על הרבי.

חשבון נפש להבאת הגאולה

מכיון שכבר הזכרנו את החשבון נפש שבקריאת שמע, אולי מן הראוי להתעכב ולבאר ענין חשוב שנוגע לאופן החשבון נפש שצריך להיות:

כל אחד צריך לשים לב במה הוא לא בסדר, מה הם הדברים שבהם הוא צריך להשתפר, ולהתחיל לעבוד לתקן את זה. אמנם לא צריך לתקן את הכל בבת אחת, וזה אפילו יכול להזיק אם מנסים לתקן את הכל בבת־אחת, אבל צריך לעשות את זה, ובהדרגתיות.

הדבר הזה, הוא לא תפקיד של המשפיע, בשביל זה לא צריך משפיע שיגיע ויגיד לי "אתה צריך להשתפר בתחום הזה והזה", צריך פשוט שכל אחד בעצמו ישב ויחשוב את מה הוא צריך לתקן. וכשהוא מבין מה הוא צריך לתקן לא ללכת ולקבוע פגישה עם המשפיע, היינו ש"עד שאני אדבר עם המשפיע אני לא אתחיל לעבוד בזה", אלא פשוט כל אחד צריך להבין שהוא צריך לפעול בזה, ולהתחיל מיד לעבוד ולתקן את המצב.

צריך לעבוד בהדרגתיות, אבל מוכרחים לשים לב שכל הזמן עובדים ומתקדמים ולא עוצרים ודורכים באותו מקום. תמיד צריך להעמיד את המטרה מול העינים: לאן אני חותר? מה אני צריך לפעול ולתקן?

ובכל זה, דגש עיקרי על הזמן הסמוך לג' תמוז. כל חסיד מוכרח שיעשה חשבון נפש אליבא דנפשיה, בו ישקול ויבחון באמת עד כמה איכפת לו ונוגע לו המצב הנורא בו אנו נמצאים, בחושך כפול ומכופל, בו איננו רואים את הרבי מלך המשיח.

כל חסיד יחשוב ויתבונן, כיצד הוא, בכוחות ובכלים שלו, יכול לפעול לזירוז הגאולה, וסיום גלות נוראה זו. לא מתוך 'מרה שחורה' ר"ל, אלא מתוך דאגה כנה, וגילוי אכפתיות לכך שעדיין אנו שרויים בגלות, ואיננו חיים במוחשיות ממש עם הרבי שליט"א מלך המשיח.

והעיקר, שכל זה יהיה מתוך שמחה וטוב לבב, עדי נזכה תיכף ומיד ממש לשמחת הגאולה ו"מלך ביופיו תחזינה עינינו" נאו ממש! יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

____________________________

באדיבות מגזין בית משיח, הביא לדפוס: מנחם כהנא