בית נאמן: ספירת העומר בנישואין

מאת זאב קרומבי

עבודת השם של ימי ספירת העומר היא העבודה של בירור ותיקון המידות על ידי ״התכללות המידות״. מה היא ״התכללות המידות״? עבודת התכללות המידות משמעותה שכל מידה (תכונה בנפש) לא תעמוד בפני עצמה, אלא שאנו ״נכלול״ אותה בכל שאר שבע המידות. לדוגמא, אנו לומדים ש״חסד״ בפני עצמו עלול להיות בעייתי, אלא אם נכלול אותו ביחד עם ״גבורה״ ועם שאר המידות. אם נתנהג רק בחסד ללא הגבלה עם אחרים (כגון הילדים שלנו) עלולות לצמוח מכך תוצאות לא רצויות (כגון שהם עלולים לגדול להיות מאד מפונקים). עבודת תיקון המידות מלמדת אותנו ״לרכך״ כל מידה על ידי כך שנכלול בה גם את המידות האחרות ואז נתנהל בצורה "מרוככת" יותר עם אנשים אחרים.

התנהלות מרוככת משמעותה היא התנהלות בה אנו לא מתעקשים שתמיד הדברים יתנהלו דווקא לפי דעתנו ורצוננו, אלא שאנו מוכנים גם לשמוע ולקבל דעות של אנשים אחרים. לגבי התנהלות מרוככת מובאת בגמרא המימרא של רבי אלעזר בן רבי שמעון: "לעולם יהיה אדם רק כקנה ולא קשה כארז". התנהלות באופן של "רך כקנה" מאפשרת להתחבר לאחרים ולהתכלל איתם. לעומת זאת, ההנהלות של "קשה כארז" לא מאפשרת חיבור והתכללות עם אחרים. "קשה כארז" זו התנהלות של עולם התוהו שבו כל מידה לא סבלה את המידות האחרות, דבר שהוביל לשבירה, בניגוד להנהלות מתוקנת שמובילה לכך שכל אדם גם מקבל מהשני וגם משפיע לשני. זו עבודת השם של ספירת העומר.

למה חשוב ״להתכלל״ עם בני הזוג שלנו? הסיבה היא שאף אדם אינו מושלם, ולכן כולנו זקוקים האחד לשני כדי להשלים את החסר שלנו. כך מוסבר בחסידות, שכאשר אדם מרגיש תחושת שלימות עצמית זו תחושה מזויפת, כי התחושה הזו מקורה בעולם התוהו שבו יש לאדם חלל פנימי שיוצר תחושה דמיונית של שלימות.

לעומת זאת, בעולם התיקון קיימת הרגשה שיש בזולת מה שאין בי, ולכן מוכן אני לקבל ממנו וגם להשפיע לו (עיין בהמשך תער"ב של אדמו״ר הרש״ב, סעיף רמא).

יחסי זוגיות בנויים על כך שכל אחד מבני הזוג מבין שהשני משלים אותו, וכל אחד מוצא בשני את מה שחסר אצלו. (ובאופן פרדוקסאלי, דווקא אותו דבר שחיפשנו בבן או בת הזוג שלנו הוא גם הדבר שפעמים רבות דווקא הכי מעצבן אותנו בבן או בת הזוג שלנו).

יחד עם זאת, כדאי לזכור שהשלמות הזו בה אנו משלימים האחד את השני לא מתרחשת בין לילה, אלא נוצרת בעבודה של שנים רבות של בניית אמון הדדי שמאפשר את ההתכללות בין בני הזוג. בתחילת הנישואין לבני הזוג אין עדיין זהות משותפת אלא זהות נפרדת שבה הם לא מרגישים עדיין את ההתכללות שלהם האחד בשני.

הם עדיין לא פיתחו את האמון ההדדי שהוא תנאי להתכללות וליצירת הזהות המשותפת. כיוון שבתחילת הנישואין אין עדיין מספיק אמון הדדי בין בני הזוג, היחסים בין בני הזוג מבוססים על "תן וקח". כל פעם שאחד מבני הזוג עושה משהו עבור השני הדבר "נרשם" לזכותו. כך בני הזוג מנהלים "פנקסאות" של הדברים שהם עשו עבור שני, ושהשני עשה עבורם. במהלך השנים, אחרי מאות ואלפים של מחוות קטנות וגדולות שכל אחד מבני הזוג עושה עבור השני בני הזוג מרגישים שהם לא צריכים להמשיך לנהל "פנקסים" אלא יכולים כבר לסמוך אחד על השני. ההבנה הזו יוצרת תחושה של אמון הדדי ומשנה את תפיסתם לגבי עצמם, מתפיסה של "אני ואתה" או "אני ואת", לתפיסה של "אנחנו".

____

זאב קרומבי הינו מטפל זוגי ומומחה להתמכרויות התנהגותיות בעל תואר שני בטיפול זוגי (MSW) ותואר שני בהתמכרויות (MA), ודוקטורנט בתחום הטיפול הזוגי באוניברסיטת חיפה. להערות ושאלות: 0547-822686