שינויים? לא בצבא! • א. אברהם

מאת א. אברהם

מערכה ראשונה: תש"י

עם השלמת הוצאת המשך מאמרי ההילולא של הרבי הריי"צ – שהחל בקונטרס יו"ד שבט תש"י ונגמר בקונטרס לב' ניסן – הייתה עשויה לצוץ השאלה: ומה הלאה?

פחות מעשרה ימים נתן הרבי לחסידים להתחבט בשאלה, שכן כבר בי"א ניסן אותה שנה הופיע "קונטרס פסח תש"י", עם הקדמה מהרבי המסבירה את הצעד: "זה מכמה שנים הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ מפרסם מאמרי דא"ח לחגים ולזמנים קבועים… ברור הדבר אשר גם עתה אדיר חפצו אשר ילמדו תורתו… ולכן הוצאנו לאור בזה קונטרס לחג הפסח הבא עלינו לטובה – ותקותינו לעשות כזה, בלי נדר, גם למועדים הבאים לקראתינו לשלום – הכולל בתוכו שני מאמרים, שיחה ומכתב"…

בכך אותת הרבי את הכיוון: מעתה באופן רשמי הוא המוציא והמוביא בכל ענייני דא"ח של רבותינו נשיאנו. הקדמותיו לקונטרסים שימשו בעצם "מכתבים כלליים" לאנ"ש, ובלשון של עמא-דבר – הרבי בעצם "תפס את המושכות" של הנהגת הדור השביעי.

המאמרים שבחר הרבי להדפיס בקונטרס הם מפסח תש"א, והראשון שבהם, דיבור המתחיל "בעצם היום הזה" עוסק במעלת השם בו נקראו בני ישראל מאז יציאת מצרים, "צבאות הוי'". הוכחה מעניינת מובאת במאמר לכך שצבא הוא "שם התואר לכל העומד על המשמר באיזה עניין" – "כמו שכתוב אשר צבאו פתח אהל מועד… וכל הנשים שהביאו נדבתן מראות הצובאות עמדו על משמרתן פתח אהלו של משה לשמוע מענה הוי' על שאלת משה אם לקבלת נדבתן".

שנים אחר כך זכו החסידים ל'ליקוט' העוסק בנושא זה – המראות הצובאות שנדבו הנשים למשכן (חלק ו' פרשת תשא-א) שעל ידן העמידו "צבאות רבות" וקשור גם לעניין ה"צבא". ושם, מציין הרבי למאמר הנ"ל של הרבי הריי"צ, בניסוח שהקוראו תסמרנה שערות עיניו מחוריהן. תחילה מציין להמשך ההילולא פרק י"א ואילך, וממשיך: "וראה גם דיבור המתחיל בעצם היום הזה תש"א (נדפס בקונט' עז – בסמיכות להקונטרסים דהמשך הנ"ל")".

תרגום: הרבי מציין למאמר שהוא עצמו הדפיס מיד לאחר המשך ההילולא, ומפליא את מעלתו בכך ש"בהשגחה פרטית מופלאה" נדפס בסמיכת לקונטרסים דהמשך הנ"ל. הניסוח עושה רושם כאילו צמחו למאמרים רגליים והם הלכו לבד לבית הדפוס, הפלא ופלא.

לרגע אף נדמה שהכותב נשמע בכלל מופתע מהתגלית: אם כבר מדברים בקשר למראות הצובאות על מעלת העבודה בקבלת עול, אז מעניין שהדבר מתבאר בהמשך ההילולא, ובמאמר ש"נדפס בסמיכות" מביא הוכחה לזה מ… מראות הצובאות! מופת ממש: הרבי אומר מאמר בשנת תש"א, מוציא קונטרס בשנת תש"י, ו"מלמעלה מסובבים" שהשניים נדפסים בסמיכות זה לזה. היש לך דוגמא ל"קשר ושייכות" גדולים יותר?

לאור האמור, לא תתעלפו לשמוע שכבר שבע שנים לפני כן, שיבץ הרבי קטע ממאמר זה ביום-טוב-שני של י"א ניסן – בקובץ היום-יום י"ב ניסן; "מזמן יציאת מצרים נקראו בני ישראל צבאות השם… עבד עושה עבודת רבו… ויש בזה יגיעה ועמל רב, אבל אין זה ענין של מסירת נפש. צבא הם במלחמת תנופה, ועומדים על משמרתם בתכלית התוקף מבלי התפעל מהמנגד ושונא, ועבודתם זו אינה ענין של השגה, כי הם מתנהגים על פי הוראת מצביאם. והנה נש"י במצרים היו בתכלית השפלות בעינוים קשים ומרים, ועם זה לא שינו שמם ולשונם ולבושיהם, ועמדו על משמרתם בתכלית החוזק, כי ידעו שהקב"ה הבטיח לגאול אותם, והמתנהג בזה במצב זה הוא מצבא ה', דה' עוזרו בדרך מלמעלה מן הטבע".

הרבי מעתיק שם קטע מתחילת המאמר וסופו, שמדגיש את נקודות התמצית במעלת הצבא: עבד עובד ביגיעה רבה, אבל לצבא יש מסירות נפש. במכתב מיו"ד ניסן אותה שנה, הרבי הדגיש גם את ה"מתנהגים על פי הוראת מצביאם". דרך ציטוט מהשיחה שנדפסה בקונטרס, שהחייל הולך למלחמה בשמחה ובזכות זאת מנצח, מסיק הרבי – "ובמוחש רואין שהיסוד לכל זה היא האמונה שמאמין בראש כל מפקדי המלחמה הוא המלך והנשיא… היינו הנשיא מנהיג הדור".

והחידוש אולי הגדול ביותר גלום בקטע החותם את הפתגם והמאמר: בני ישראל לא רק "קיבלו במתנה" שם צבא ביציאת מצרים, כי אם, הדבר נבע מעבודתם עוד במצרים גופא: "והנה נשמות ישראל במצרים היו בתכלית השפלות בעינוים קשים ומרים, ועם זה לא שינו שמם ולשונם ולבושיהם, ועמדו על משמרתם בתכלית החוזק, כי ידעו שהקב"ה הבטיח לגאול אותם".

– החידוש הוא כפול: ראשית, העובדה ש"לא שינו" – וכלשון המאמר שלא הובא בהיום-יום "ששמרו להיות מצויינים" – לא רק בזכותה נגאלו לאחר המעשה, אלא מלכתחילה הייתה "כי ידעו שהקב"ה הבטיח לגאול אותם", מתוך אמונה בבשורת הגאולה. ושנית, ה"לא שינו" לא היה רק בפרטים אלו, אלא שיקף את כללות מעמדם ומצבם הרוחני הנעלה, ש"עמדו על משמרתם בתכלית החוזק" (וזה התבטא גם בעניינים חיצוניים לפי ערך, "לא שינו אפילו את שמם לשונם ולבושיהם").

כבר בעת פרסום המאמר עוררו הדברים תימהון. את התוועדות ב' אייר תש"י פתח הרבי בשאלה ש"קיבל מאחד ע"י מכתב", איך אפשר לתווך את הפירוש במאמר – עם דברי חז"ל על ישראל במצרים: "הללו עובדי עבודה זרה והללו כו'" (כטענת המלאכים בקריעת ים סוף). וכאמור, אף שזה "שהיו מצויינים… שלא שינו" מקורו בחז"ל, הרי ניתן לפרשו גם באופן אחר, אך לפי הפירוש שבמאמר שהדבר מורה על מעלת עבודתם כצבא במסירות נפש, הריהם סותרים אהדדי. הרבי מפלפל מעט בעניין, ומסיק שלא מדובר במדרשות חלוקות, אלא "בוודאי הייתה להם אמונה שלימה… אלא שמצד הסטרא אחרא נפלו להם מחשבות זרות נגד האמונה בה' כמבואר בתניא", ואין זה מחליש את תוקף האמונה שמצד עצם הנשמה.

הרבי בהגדתו על הפיסקא "מלמד שהיו בני ישראל מצויינין שם", מצטט מפירוש 'זבח פסח' לאברבנאל: "מסומנין, שלא שינו את שמם לשונם דתם ומלבושיהם". הציטוט כשלעצמו סובל פירושים שונים אצל מפרשי האגדה האחרים. לא מובן מאליו שאפשר ללמוד מכך גזירה שוה על מצבם בשאר העניינים. אולם, הרבי על יסוד המאמר מבהיר חד משמעית: "בוודאי הייתה להם אמונה שלימה" (שכן גם "הלכו במדבר בלי מזון ומים מצד אמונתם בה'"), אלא שהיו להם "מַחְשוֹבֶס זוֹרֶס";

– כאותו אחד שהתאונן לצמח-צדק שנופלים לו ספיקות באמונה. שאל הצמח-צדק: ומה איכפת לך? והשיב: רבי, הרי אני יהודי! נענה הצמח-צדק "אם כך, ניחא"… כך, אומר הרבי, היה מצב בני ישראל במצרים. הם האמינו בקב"ה ובבשורה שיגאלם ממצרים. אבל מה לעשות, המצרים הארורים לא הסכימו בשום פנים להתקין סינון על הרשת, אז מה יעשה הבן ולא יגליץ'…

קיצורו של דבר, אם יש "מחלוקת", היא בין המלאכים ומתיבתא דרקיעא, לבין הרועה הנאמן של ישראל. המלאכים טוענים "הללו והללו עובדי עובדי זרה", והרבי אומר: "בוודאי היתה להם אמונה שלמה", "עמדו על משמרתם בתכלית החוזק". והלכה כרבי.

מעניין, שגם בקונטרס הנ"ל מפסח תש"י, מובאת רשימת הרבי הריי"צ על נסיעת הרבי מהר"ש לעיר המלוכה כדי לבטל את הפוגרומים. הוא מתאר את דיבורו מול השר האנטישמי "בנועם קולו האדיר… בדברים חריפים", ובקשר לכך מצטט מדברי א' החסידים שנסע עמו: "בשמעי צחות דיבורו וחלקת לשונו… היה נדמה לי שמלאך מיכאל מדבר, אך בשעת מעשה חשבתי, שכזו מסירות נפש יכול רק רבי ולא מלאך"!

* * *

מערכה שניה: תשי"ז

בי"א ניסן תשי"ז, הוציא הרבי מכתב כללי לקראת פסח – "אל אחינו בני ישראל… בכל אתר ואתר", אלא שבאופן נדיר וחד פעמי הרבי מיקד קבוצת יעד בתוך כלל הנמענים: "ועסקני החינוך בפרט". המכתב (שנוסחו בלה"ק מופיע כאן על פי התרגום הרהוט והמדוייק בתו"מ התוועדויות כרך יט), נשא את המסר הידוע אודות הסוג הנוסף על ארבעת הבנים – "הבן שלא נמצא כלל ב"סדר", הוא לא שואל קושיות, כיון שאין לו שייכות כלל עם תורה ומצוות".

הרבי מפרט את הסיבות למצב המחריד, שנגרם בעקבות אשליה של הורים שהשתלבות והשתוות לסביבה תועיל להם. גישה כוזבת זו הייתה נחלת קבוצות שלמות, ותוצאותיה – "אלפים אלפים נפשות נותקו ממעין החיים האמיתי, מיהדות ומיהודים, ונרצחו רוחנית (!!!). גדלו ילדים שהם עכשיו כבר אבות וסבים, אשר לא זו בלבד שאינם בסוג של חכם, תם או שאינו יודע לשאול, אלא אפילו לא בסוג של רשע. הם איבדו את עצמם, והולכים לאיבוד, חס ושלום, לעם היהודי וליהדות"…

אגב: במכתב עצמו עדיין לא השתמש הרבי בשם המפורש "הבן החמישי", שנטבע רק כמה ימים מאוחר יותר, בשיחת ליל ב' דפסח אותה שנה, כחלק מהביאור מה המקור בתורה לכך שיש בן חמישי.

הרבי ממשיך במכתב ומציג את הפתרונות: "לא בנסיון לחקות את הסביבה טמונה התקוה לגאולה, אלא בדיוק להיפך. בני ישראל במצרים היו מיעוט קטן וחיו בתנאים הגרועים ביותר, אבל, כפי שחכמינו ז"ל מספרים, היו חלוקים מן הסביבה ושמרו בגאון על אורח חייהם, מסורתם ומקוריותם (שהיו ישראל מצויינים שם בלבושם ומאכלם ולשונם), ודווקא ע"י זה הבטיחו את קיומם וגם הגיעו אל הגאולה" [אגב, בתרגום המכתב לאנגלית חסרים הסוגריים שבקטע הנ"ל, ומאידך, יש הוספות במקומות אחרים, ויש לעיין האם למרות כותרתו "תרגום חפשי" הגיה הרבי את הנוסח האנגלי].

ולקראת סיום המכתב מופיעה קריאת עידוד: "ליהודי אסור אף פעם להתייאש; אף פעם אסור לוותר על יהודי, וע"י הגישה הנכונה של אהבת ישראל, יכניסו גם את סוג הילדים הנ"ל אל תוך ה"ארבעה בנים", ובמשך הזמן גם להכניס אותם בסוג של "בן חכם".".

במהלך השנים חזר הרבי על מסר זה כמה פעמים, ובפרט בשיחות חודש ניסן תשמ"ג. אך למותר לציין שבפעם הראשונה, ובפרט עם הביטויים החריגים בכל קנה מידה בלשונו המדוברת והכתובה של הרבי, היה בכך כדי לעורר סערה רבתי.

איש יהודי היה בסאנוק אשר בגאליציא, ושמו זאב דוב אלטיר בן ישראל מייער הלוי. אשר הגלה מגאליציא עם הגולה אשר הגלתה במלחמת העולם הראשונה לצ'כיה הסמוכה, לעיר בוסקוביץ' אשר בחבל מוראביה.

בהיותו בעיר גלותו, הוציא לאור את חיבורו הראשון – קונטרס "לא תענה על רַב", מאת "זאב דוב אלטיר מייער הלוי מפליטי גאליציא". החיבור הופיע "בהוצאת המחבר" כשהוא מקדיש את "הרווח הנקי לטובת הפליטים". סמוך לצאתו "מעיר מערבית זו" ושובו לארץ אבותיו (הפעם נזכרת כ"פולין"), הוציא את חיבורו השני, 'מחוזא', על תולדות עיר זו, מלוקט מרחבי התלמוד. משני החיבורים הקטנים עולה דמות של איש אשכולות ובקיא גדול, גם בקריטריונים של הימים והמקומות ההם.

בשנת תרצ"ב, עלה לארץ הקודש, ומילט בחכמתו את נפשו ונפש משפחתו מהמלחמה העולמית השניה שפרצה שמונה שנים מאוחר יותר. ביני לביני, עוד הספיק להשתתף במעמד האדיר של חנוכת 'ישיבת חכמי לובלין' בל"ג בעומר תרפ"ד. עם בואו לארץ הקודש, לא עסק ברבנות אלא בכתיבה במספר כתבי עת. מני אז לא חתם בשמו הארוך, אלא רק בשמו האחרון ושם משפחתו, וכרוח התקופה, בכתיב עברי: הרב אלתר מאיר. וכך נשאר חקוק בזכרון.

מה לנו לחלוק מחמאות לאיש זה, אשר הרבי עצמו העיד עליו: "עטו עט סופרים יש בידו להשפיע על הרבים… ובפרט שזכות הרבים קוראי מאמריו מסייעתו" (אגרות קודש חלק טז עמ' רנב).

בעקבות העובדה שהיהודי היה גאה מאוד במוצאו הגאליציאני כדלעיל וכדלקמן, נפריש כמה מילים על גאליציא:

גאליציא היא חבל ארץ, אשר מערבו נמצא כיום בחלקה הדרומי של פולין ובירתו קראקא-קרקוב, ומזרחו כיום באוקראינה ובירתו העיר לבוב היא למברג.

במשך שנים רבות עבר חבל ארץ זה מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר; אבל, להבדיל, תושביו היהודים, שבמשך תקופה ארוכה רובם המכריע היו חסידים – היו דומים באופיים ואורחותיהם בעיקר ליהדות פולין (ראה מכתב רבינו לבן-ציון דינור: "יהדות פולין… היו לה חיים משותפים כמעט בכל העניינים עם יהדות גליציה ולא עם היהדות שבשאר חלקי רוסיא" (אג"ק חי"ז עמ' רפא). וראה שם שזיקה זו משמעותית יותר מאשר ה"שייכות המיכנית" (=מדינית חיצונית) של גליצי' לרוסיא בתקופות מסויימות).

כמו כל עדה בישראל, לאנשי גאליציא הייתה גאוות יחידה. ברם, זו לא שכנעה את שכניהם היהודים, שהביטו עליהם בעין מעט אלכסונית. מבחינת יהודי רוסיא היו הגאליציאנערס, ברוררר, פוילישע אידן. ואילו יהודי פולין המקורית, כלומר השייכים לפולין הקונגרסאית (בנשימה אחת ובמלעיל: קונגרס-פוילין), העדיפו לשמור איתם על מרחק של כבוד. ליצנים שבהם אף תלו ביהודי גאליציא תכונות שונות, כמו מידה של ערמומיות יתר, ובלימודם ראו חידוד יתר [לשיטתם, מחבר המכריז בשער בת רבים על מוצאו הגאליצאי ומבטיח כי הרווח הנקי עבור הפליטים, נותן מקום לשאלה כמה שכר טירחא נוכה לפני הרווח הנקי…].

הלצות מסוג זה, כמובן, יותר ממה שהן מעידות על יהודי וחכמי גאליציא, מעידות הן על האומרים אותן, בבחינת כל הפוסל כו'. ה"מבינים" בכלל טוענים שהגליציאנערס עסקו יותר בבקיאות מאשר בפלפול. ובכל זאת, הרקע הזה מאפשר לעמוד על נימים דקים השזורים בסיפור.

בשלהי חודש ניסן תשי"ז, פרסם הרב מאיר אלתר טור בעיתון 'שערים' – שופרה של מפלגת פא"י (פועלי אגודת ישראל) – תחת הכותרת 'המנשר של הרבי מליובביץ'. "כאיש שגדל וחונך על החסידות הגאליצאית", פותח הרב מאיר שאביו היה חסיד צ'ורטקוב, "לא הכרתי את תנועת החסידות הלובאוויצית, היא היתה לי ולדכוותי בלתי מוכרת כלל וכלל".

"אלא, שבימים האחרונים הצצתי הבטה חטופה בפרדס הרעיונות של ליובאוויטש המחודש על ידי האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורזאן שליט"א מברוקלין, ראיתי ונפתעתי משפע המחשבות הנובעות ממקור קדוש".

[לפני שהוא ניגש לעניין הרב מאיר רומז משהו מעניין: "אחרי שהיה לי גם מה לשאול בסתומות, פניתי במכתב אל האדמו"ר שליט"א, והיה לי הכבוד לקבל מענה תיכף לשאלה. ואחרי התשובה על הנדון פונה הרבי בהערה שבטוח הוא שבעל המכתב ואחרים שנזכרו בו מנצלים את השפעתם בסביבתם להחזקת היהדות והפצתה, ותיכף להערה ברכה, אשר השי"ת יצליחם. ולא במכתב ראשון בלבד הרבי מעורר, מעודד ומחזק לעשות ולפעול בעניני תורה ויהדות, אלא כל מכתב אשר בא בחתימתו תוכנו הוראה ובקשה לפעול ולהפעיל בכיוון זה".

קטע זה מעורר סקרנות על סף הגניבה-החסידית: הרי המכתב הראשון של הרבי הידוע לנו לרב אלתר מאיר, הוא המכתב דלקמן שבא בעקבות כתבתו זו (והמכתב שצוטט לעיל, מאוחר אף יותר). משמע שהנ"ל זכה לאיגרות – "בסתומות"! – עוד קודם לכן. יבואו איפוא אספנים ויעשו את מלאכתם].

ואז פונה הרב מאיר לסכם בלשונו הספרותית את "המנשר של הרבי לחג הפסח". הוא מביא די במלואם ובכבוד גדול את תוכן דברי "הרב שניאורזאן", אך פה ושם ניכר מגע ידו מעבר לכך. הרבי מדבר על החושך הכפול ומכופל בזמננו שבעקבותיו יש בנים שאינם מגיעים לסדר. הרב מאיר מנסח זאת כך: "אבל בחשכת הגלות שבחוץ לארץ נולד עוד מין מיוחד של בנים".

אולם השינוי המשמעותי ביותר מגיע לקראת הסוף, בקטע העוסק בלימוד האקטואלי מבני ישראל במצרים: "בהיותם במצרים מיעוט קטן בין ים של עם נכר ובתנאים גרועים מאוד, ואעפ"כ לא נטמעו ולא רצו להיטמע, שמרו על מהותם ועל עצמאותם המיוחדת, על ידי שלא שינו שמם, לבושם ושפתם, ודווקא עי"ז הבטיחו לעצמם את קיומם בנכר, וזכו גם כן להגאל".

לא איש כרב מאיר יעשה במחשכים מעשהו, ובמכתב ששלח לרבי בעקבות הטור שפירסם, כתב בפירוש: "שלפי שלא מצא המקור לטהרת המאכלים במצרים הביא את השיגרה"!!!

המכתב שקיבל בתגובה הרב מאיר – בו מכנהו הרבי "כת"ר" [=כבוד תורתו]! – הוא שיעור מאלף בדיוקו של הרבי במכתביו הכלליים, ובכלל בציטוטיו וציוניו למאמרי חז"ל (וכבר עמד על כך הר"פ בלוי בהקדמתו המצויינת לספר "אגרות מלך"). הרבי תמיה על השינוי, שהרי כאשר רואים נוסחא לא רגילה בטח יש לה מקור, דווקא משום התימהון והשאלה שהיא מעוררת.

ויתירה מזו: מציאת המקור היא הדבר הטפל יחסית, לעומת העיקר והוא: מדוע בחר הכותב דווקא בנוסח הלא רגיל.

"וכן הוא בנידון דידן, שכיוונתי בדיוק להביא הנוסחא בו מוזכר על דבר מאכלים, בקשר עם המאבק בזמן האחרון דוקא בענין זה, ושקבל צורות מצערות וגם מחפירות, וביותר דוקא באה"ק ת"ו, ואין להאריך בדבר המכאיב, וד"ל".

מי שלא הבחין, הרבי עונה לו בדרך אגב גם על השינוי הנוסף שהכניס, בו הוציא את ארץ ישראל מהנושא המדובר במכתב – ואילו הרבי מדגיש, שדווקא האירועים בארץ הקודש, הם שהביאוהו לכך.

המאבק המחפיר שהתרחש אז בארץ ישראל, היה סביב קבלת החוק בכנסת המכונה "חוק ההסמכה" – בו ניתנה סמכות לרשויות מקומיות לאסור על מכירת בשר חזיר בתחומן. זאת, איך לא, בעקבות פסיקת בג"צ שקבע שאין רשות מקומית יכולה לאסור מכירה מטעמי דת, אם לא הוסמכה לכך מטעם הכנסת. לכך "הסמיכה" הכנסת את הרשויות המקומיות לחוקק חוקי עזר עירוניים שיאסרו מכירת חזיר. אלא שהדיון הציבורי לפני קבלת החוק ואחריו, כמובן מצד מתנגדי החוק, כלל סצנות שהתיאור של הרבי "מצערות וגם מחפירות" הוא לשון המעטה דהמעטה לגביהם.

גם כאן לא תופתעו לשמוע, שהמהפכה המשפטית של אהרן ברק בשעתו בעקבות "חוקי היסוד" (שנגדה ובעדה הפגינו לאחרונה עד בוש), מסמסה מאוד את "חוק ההסמכה", והטילה סייגים רבים על הרשויות בבואן להטיל הגבלות על מכירת דבר אחר בתחומן. מחריד עד כמה שזה אקטואלי.

כעת, אחרי ה"למה" שהוא העיקר, צריכים להגיע סוף סוף לתוספת למנה העיקרית – מה המקור לכך שבני ישראל לא שינו את מאכלם.

את התשובה לכך מוריד הרבי לשולי הגליון, וזה לשונו:

"בהערות הר"ש בּוּבֶּער (פסיקתא דר"כ פ"י) דמאמר השגור דלא שנו את לבושם (השיגרתי הנ"ל) – אין זכר ממנו בשום מקום… אבל העיר המו"ל דהפסיקתא שם בשולי הגליון דבלקח טוב פ' תבוא (כו, ה) נמצא: מצוינים שם שהי' מלבושם ומאכלם ולשונם משונים מן המצריים…".

פענוח: כמנהג יהודים הרבי עונה על שאלה – בשאלה, ולא סתם, אלא כזו המכונה בגמרא "מתקיף לה", כשהוא מכניס את הרב אלתר למסלול התנגשות עם גאליציאנער אחר: ר' שלמה בּוּבֶּר (נכון, בדרך כלל כתוב: באבער, אך כלום שכחתם שמדובר בגאליציאנערס שאצלם: קָמץ אלף – אֻ). הנ"ל שהתגורר כל ימיו בלבוב, עסק בעיקר בהוצאת מהדורות חדשות ומוערות של מדרשים, והיה מהבודדים באסכולת "חכמת ישראל" שהרבי סמך על ספריו וציין להם רבות.

בפסיקתא דרב כהנא – שזה בעצם מדרש עתיק שיצא לאור לראשונה על ידי ר"ש בובר (בשונה מה"פסיקתא רבתי" שהוא מדרש שנתחבר בתקופה מאוחרת יותר), פסקא י', מובא מדרש בנוסח המופיע במקומות נוספים: "בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם, ושלא שינו לשונם, ושלא היה בהם לשון הרע, ושלא היה בהן פרוץ בעריות". ובהערות של הר"ש בובר כותב כי "המאמר השגור בפי רבים "ולא שינו את מלבושיהם" אין זכר ממנו בשום מקום… וזה לא אמרו חז"ל מעולם"!…

מהדורת בובר הופיעה לראשונה בעיר ליק בשנת תרכ"ח. למעלה מיובל שנים לאחר מכן, בשנת תרפ"ה, נדפסה הוצאה שניה של מהדורתו, בווילנא בדפוס 'ראָם' (שבאותה שעה כבר מזמן לא היה שייך לאלמנה והאחים ראם). אלא ששם המהדיר הליטוויסע העיר על כך בשולי הגליון וציין את מקור המאמר, והוא ב'מדרש לקח טוב' – לקט מדרשים שנתחבר כ-600 שנים מאוחר יותר ע"י רבינו טוביה בר אלעזר (ונקרא גם, כמה מעניין, 'פסיקתא זוטרתי'), ושם (בפרשת תבוא בתחילתה, על הפסוק "ויהי שם לגוי") מופיעים זה לצד זה הן הנוסח "השיגרתי" והן הנוסח ה"לא שיגרתי"  – "שלא שינו את מאכלם ולבושם".

בהמשך מביא הרבי מקבילות נוספות. וכאמור, הרבי לא סתם מציין מקור כלשהו לדברים – [והלא זה עידן ועידנים כבר הביא את "לבושם" מהאברבנאל (וכן הוא בעוד ראשונים על ההגדה), ובטח לא היה מעורר תמיהה כזו על לשון שמובאת במאמר של הרבי הריי"צ]; אלא לעובדה שיש לנוסח זה מקור בחז"ל.

* * *

ברם, טרם פתרנו שאלה אחת מאוד חשובה, שאולי היא השאלה שהכי מעניינת את הקוראים: למה זה חפרתנו גם חפור על דקדוקי נוסח במדרש וסכסוכים בערבות גאליציא, "שלא שינו את לבושם", "שלא שינו את מאכלם" – מה זה משנה לנו עכשיו כשחוגגים את י"א ניסן שנת הקכ"ב, ומתכוננים לקבלת פני הרבי מלך המשיח?!

ועל כך בפעם הבאה אי"ה.