למה באמת לאנשים קשה כל כך להיות שמחים?

מנחם זיגלבוים, עורך "בית משיח" ומאמן אישי

בהרצאות שאני נושא על שיפור איכות החיים, אני מביא בין השאר 'טיפ' מועיל. לפני ה'טיפ', אני מזהיר את השומעים שזהו 'טיפ' בנאלי ומעורר גיחוך, אבל אל תמהרו לדחות אותו…

כולם נדרכים.

כאן אני מציע להם לחייך. לחייך לעצמם, לחייך לבני או בנות הזוג, לחייך לילדים וסתם ככה ללכת ברחוב ולחייך לעולם הגדול.

למה לחייך? סתם ככה, כי בא לי.

ואז תמיד קם התורן או התורנית, ועושים לי עם האצבע על הרקה. "יחשבו שמשהו השתבש אצלנו".

בדיוק לתגובה האת אני מחכה.

"תראו מה זה", אני אומר לאנשים, "כשאני הולך ברחוב ומחייך, כי טוב לי, אנשים חושבים שהשתחרר אצלי בורג. למה? למה זה כך? למה דבר כל כך אנושי וטבעי כמו חיוך, צריך להיות דבר מוזר?!"

ואז משתררת שתיקה. אנשים מתעשתים. השאלה מהדהדת ומכה בהם.

למה באמת? למה אנשים שהולכים רציניים, עם גבות מכווצות ברצינות עצמית תהומית, זה ה'נורמלי', אבל כשאדם הולך ומחייך, כי טוב לו, או כי הוא יודע להעריך את מה שיש לו – זה מוזר ומשונה?

* * *

השאלה רחבה הרבה יותר:

אין אדם שלא רוצה להיות שמח; מי שלא רוצה, שירים את היד…

עם זאת, כמה מאתנו באמת שמחים באופן טבעי? למה הרצון האמיתי שלנו לא מצליח להגיע לידי מימוש?

נכון שיש טרדות, ויש הרבה כביסה שמחכה, והאובדרפט בבנק דורש טיפול, ועוד אינספור משימות שעלינו לבצע. הכול מוכר וידוע. ועם זאת, לצד הטרדות יש לנו כל כך הרבה. אנחנו חיים בדור של שפע. בדור של טכנולוגיה פורצת. בדור שגם האנשים המתקשים (אם בפרנסה, בבריאות או בכל עניין אחר) עדיין חיים ברמת חיים גבוהה בהרבה מכפי שחיו אי פעם.

איך אמרה לי פעם מתאמנת באימון שהייתה במצב סוציו-אקונומי קשה: אני מגיעה הביתה מהעבודה בערב ורואה ערמות בגדים מחכים לקיפול, אני אומרת לה' תודה: תודה שיש לי ילדים, תודה שיש להם בגדים, תודה שהייתה לי היכולת לכבס להם את הבגדים…

הכול עניין של הסתכלות. האם באורח החיים שלנו אנחנו מאמצים את הזווית החיובית?

חיוך זה עניין תרגול. כן, בהתחלה נרגיש מטופשים בעיני עצמנו, אולי קצת הזויים, אבל עם הזמן נתרגל לזה. נחייך למראה, נחייך גם למשפחה ולאנשים סביבנו. וכשזה יקרה, זה מידבק. אנשים מסביב גם הם יתחילו לחייך. זה ישפיע באופן מיידי על כל איכות החיים שלנו.

מי יודע, אולי יצליח לנו אפילו לשמוח כבדרך שגרה…