באכסניה הנידחת, הבחור היתום זעק: "האדמו"ר לא נתן לי יחס"

פגשתי לפני כשבועיים חבר יקר שלי שסיפר לי שהוא התמנה כרב בשכונה באזור המרכז. הוא סיפר לי עד כמה הוא מתרגש וקצת מרגיש לחוץ מהתפקיד שקיבל, ושאל אותי מה לדעתי הכי חשוב בתור רב הצעד הראשון שיעשה? מהו התפקיד המרכזי שאני חושב שהוא צריך לעשות? ואיפה להתמקד?

ראשית בירכתי אותו ואיחלתי לו הצלחה מרובה בתפקידו החדש ושיזכה לקדש שם שמיים בכל מעשיו. זו זכות גדולה, אמרתי לו, ככתוב במסכת אבות פרק ה' משנה י"ח על מי שמזכה את הרבים שאין חטא בא על ידו.

ואז אמרתי לו שבתפקידו הוא יכול לא רק לזכות את הרבים אלא גם להציל נשמות וחיים כפשוטו.

סיפרתי לו שלפני כמה שנים נסעתי לגאורגיה (גרוזיה בלע"ז) עם זוגתי. היינו במלון מסוים ובאחד מהימים היינו צריכים לנסוע לאיזה מקום רחוק ולא היה באפשרותנו לחזור לבסיסנו, והזמנו לשם כך לינה במלון שם.

הייתה זו שעת ליל מאוחרת כשהגענו, מקום נידח מעבר להרי החושך, לא הייתי קורא לזה מלון זה היה יותר דומה לאכסניית נוער פשוטה, אבל ב"ה העיקר יש איפה להניח את הראש אחרי כזה יום מתיש.

אחרי ששמנו את הדברים בחדר שלנו ירדנו ללובי של ה"מלון" (האכסניה!) לשבת ולהתאוורר עם קצת משקה חם.

אני יושב ומשוחח עם אשתי ואני שם לב שהפקיד שיושב בקבלה מביט לעברי מדי פעם. זה היה נראה לי קצת משונה, אבל המשכתי הלאה. לאחר זמן מה הוא ניגש אלינו, מישיר מבט ושואל (ביידיש כמובן): "אתה מבין יידיש?"

אני מסתכל עליו ולא מבין מאיפה האדם הזה נפל עליי. קוקו גדול בראשו, עגילים באוזניים, פלוס כמה קעקועים לקינוח, ובאמצע שום מקום שואל אותי בשפת היידיש אם אני מבין יידיש!

עניתי לו שכן ואז הוא החל לספר את סיפורו: "איך שאתה רואה אותי?! נולדתי בבורו פארק למשפחה חסידית שורשית וחזקה. אבא שלי היה חסיד נלהב של אחד האדמו"רים שם.

הכול היה הכי טוב בחיים שלי, הכול זהב. אבא שלי הרוויח טוב, אמא שלי הייתה עקרת בית וחוויתי אותה כל הזמן. הכול היה נפלא, הסתדרתי מצוין בחיידר ובישיבה.

עד שקרה הדבר הנורא מכול, אבא שלי חטף דום לב ושבק חיים לכל חי. אני לא יכול לתאר לך את הצער הגדול, הבכיות שהיו לי הבכיות של אמא שלי.

בהתחלה כולם עזרו לנו, הגיעו לבקר, מה שקצת עזר לשכך את היגון הנורא. אבל כדרכו של עולם לאחר מספר חודשים אט אט מפסיקה העזרה והכול נהיה שחור משחור. בהתחלה אנשים מרחמים אבל אחרי כן שוכחים, העולם כמנהגו נוהג ואז החיים הקשים שלי התחילו.

כנראה שזה שאבא שלי נפטר שבר אותי רגשית והמצב הנפשי השפיע על הרוחניות שלי.

רציתי להיות קשור למישהו, להרגיש שאיזשהוא מבוגר אכפת לו ממני, שאני מעניין אותו, אבל שום דבר. אמא נכנסה לדיכאון קשה כתוצאה מהפטירה של אבא והייתה לוקחת כדורים כדי שתוכל לשרוד.

כל כך רציתי, קיוויתי וייחלתי שהאדמו"ר של אבא שלי – ובעצם גם שלי – יקרא לי מדי פעם וישאל בשלומי האם אני חי. שהוא חושב עליי, ושאם אני זקוק למשהו הוא הכתובת, אבל שום דבר. את הדבר שהייתי הכי צריך לא קיבלתי. אני בטוח שאם האדמו"ר היה קורא לי מדי פעם ומחזק אותי ודואג, או אפילו רק אומר לי שהוא חושב עליי ואכפת לו ממני לא הייתי איפה שאני נמצא היום.

וכך המצב הרוחני שלי הידרדר יותר ויותר. זה סיפור ארוך איך הגעתי לפה לגאורגיה, אבל תכל'ס לצערי היום אני לא שומר תורה ומצוות לגמרי, לא מניח תפילין, לא שומר כשרות, לא שבת. כמו שאמרו לנו בחיידר: 'מתנהג כמו גוי גמור'. זה לא בכוונה אבל אני כבר שקוע בתוכו עמוק עמוק. מעיניו ירדו דמעות כמים, 'נעבעך' 'נעבעך' עליי ועל נשמתי אמר ובכה. שוב ושוב.

הייתה לי איתו שיחה ארוכה, בסופה חיבקתי אותו חיבוק חזק והבטחתי לו שאני אשמור איתו על קשר. תבטיח לי, אמר, שאם אתה פוגש יהודים תספר להם את הסיפור שלי שיידעו כמה זה חשוב מילה טובה, חיוך, חיבוק, קצת אנושיות למען האחר. אני בטוח שאם הייתי מקבל את כל זה, או לפחות חלק מזה, לא הייתי פה היום ובמצב שאני נמצא".

הסתכלתי לתוך עיניו של חברי שנהיה רב אמרתי לו: "אתה שומע, שאלת אותי מה הדבר הכי חשוב בתור רב שעליך לעשות? זה מה שעליך לעשות! לדאוג לקהל שלך, להתקשר אליהם, לחייך אליהם, לחבק אותם, לדאוג להם.

לשלוח מדי פעם לאחד מאנשי הקהילה הודעה שאתה חושב עליו ואכפת לך ממנו, להרים טלפון מדי פעם לשאול אם אחד מהם צריך משהו, אם הוא מסתדר בפרנסה, זוגיות, ושאר ענייני הגוף והנפש.

זה מה שהם צריכים, הרוחניות תבוא לבד, האמן לי. תהיה להם לאבא אוהב והם יהיו בנים של השם יתברך יותר מהר ממה שאתה חושב. אהבה יחס ושוב אהבה זה מה שהעולם צריך".

סיפרתי לו שפעם רב מניו יורק סיפר לי שיש לו בקהילה שלו כמאתיים משפחות המונות כמה מאות אנשים. יש לי כמובן את מספרי הטלפון של כל בתי האב של הקהילה שלי, קיבלתי על עצמי שבכל יום אני מתקשר לשלושה אנשים מבני קהילתי לשאול מה שלומם? איך הם מרגישים? מה שלום בני משפחתם? האם הם בסדר ואם חסר להם משהו. ואני אומר להם, וזו האמת לאמיתה, שאני מתפלל עליהם בכל יום וחושב עליהם. כך יוצא שכל אחד מבני קהילתי מקבל ממני טלפון אישי פעם בחודשיים לערך. אתה לא מבין עד כמה האנשים מודים לי שהתקשרתי ואכפת לי מהם. והאמן לי רובם מתמודדים בקשיים כאלו ואחרים אחד פחות אחד יותר.

תקבל על עצמך, אמרתי לחברי, לדאוג לכל אחד מבני קהילתך כמו הבנים שלך. לחייך אליהם, לשאול בשלומם, לתת עידוד, מילה טובה ומדי פעם להתקשר.

כמה בחורים נשרו כמה ירדו מהדרך וכמה אנשים היו יכולים להתחזק ולהיות במקום אחר במקום יותר טוב, אם רבני הקהילה שלהם היו נותנים להם מעט יחס, יותר הקשבה, ולפעמים לשאול בשלומם.

אותם רבנים לו רק היו יודעים כמה כוח יש להם כמה עוצמה יש להם להציל, לרפא, לדאוג, במילה אחת בטלפון אחד, אין ספק שהם היו עושים זאת.

אני לא אוהב לספר על עצמי, אבל בתפקידי כמטפל אתה יכול לשמוע בן אדם ורק לראות אותו בפגישה הבאה ועד אז כלום, או – להפגין בינתיים קצת אנושיות. להתקשר ולשאול בשלומו איך הוא מרגיש וכד'.

זה גם מציל נפשות וגם עוזר למפגשים פי עשרת מונים.

משה רבינו זכה להיות מושיעם של ישראל ולתת להם את התורה הקדושה בגלל שהוא ריחם על גדי שברח מצאנו, וכך מסופר במדרש: "ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן. אמרו רבותינו כשהיה משה רבינו ע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו… נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתפו והלך. אמר הקדוש ברוך הוא יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, חייך אתה תרעה את צאני ישראל" (שמו"ר ב', ב').

כמה אנשים נמצאים בקהילות, בחסידויות, ולא מרגישים שום קשר למקום, ובמילה אחת של הרב שלהם הם היו קמים לתחייה רוחנית נפשית וגופנית. כמה בחורי ישיבות מרגישים לבד בגלל שהראש ישיבה או המשגיח לא אמר להם מילה טובה או יחס או שואל בשלומם. לדעתי – רב, אדמו"ר, ראש ישיבה, שלא יכול לעשות את הדברים האלו עדיף שיוריד את מצנפת האדמו"רות והרבנות. כי זה הבסיס לכל השאר.

לתגובות: machon.rot@gmail.com