"הצלת לי את הבר מצווה" • טור לע"נ הרב הלפרין

הרב ישראל 'רלי' הלפרין ז"ל.

כמעט 32 שנה אחרי אני חייב לך ולעולם אזכור אותך.

התאריך: כ"ח תשרי ה'תשנ"א.

באולם חדר האוכל בכפר חוגגים לי בר מצווה. אמא שלי השקיעה ודאגה שהאירוע יהיה "הכי הכי" באותם ימים עם התקציב לא "הכי הכי" שהיה להם בזמנו.

כמו שכולם ידעו – חתן הבר מצווה הוא לא "הכי הכי" – הוא לוקה בדיסלקציה ובדיסגרפיה, הוא ולימודים לא הולכים יחד.

מתחילים ללמוד את מאמר הבר מצווה כבר כמעט שנה מראש כי קיים נוהג כזה להגיד אותו בעל פה ולא רוצים שאני יהיה שונה מאחרים.

חגיגת הבר מצווה מתקרבת ואני מתיישב ללמוד את המאמר שוב ושוב וחוזר חלילה עד שאני יודע אותו על בוריו.

הסבא והדוד מגיעים מאמריקה במיוחד.

ערב הבר מצווה מגיע, האולם של חדר האוכל – אחד המקום הטראומטיים במיוחד עבורי עד היום – הפך בין רגע למקום פרחוני ושמח.

האולם מתמלא במשפחה, החברים של ההורים וחברי הכיתה.

רגע לפני שאנחנו נוסעים, אני שואל את אבא שלי אם הוא הביא את הספר של המאמר. אבל לא, הוא שכח… אבל אני יודע שאני זוכר את המאמר בעל פה ואבא שלי שיחי' תלמיד חכם עצום, גם הוא כבר יודע אותו בעל פה, אחרי הכל במשך שנה הוא חוזר עליו איתי פעם אחרי פעם. אין סיבה לדאגה, חשבתי לעצמי.

האירוע מתחיל. והנה מנגנים את ניגון ההכנה למאמר, ניגון עמוק, כל הכיתה יושבת ויחד איתם נמצאים שני חברים שאני זוכר להם את זה לטובה עד היום שהם באו לבר המצווה שלי, למרות שלא היינו באותו בית הספר.

הניגון מתנגן ומתח גואה בי. כל הקהל מנגן את הניגון וברגע אחד נהיה שקט ואני מתחיל את המאמר, רוצה להראות לכולם שהנה הצלחתי להשיג משהו כמו כולם. אומר את החלק הראשון ואת החלק השני והשלישי.

פתאום, בלק אאוט, לא מצליח להיזכר במילים. מסמן בבעיטה קלה לאבא שלי ברגל אבל גם הוא לא מצליח להיזכר, פונה לאחד המשפיעים שהיה לידי, אבל גם הוא לא נזכר. שקט מביך באולם, אני מנסה ומנסה וכלום לא עולה, כאילו הכל נמחק.

הרב מסמן לקהל להתחיל את הניגון של סיום המאמר ואני נשבר ופורץ בבכי. כולם מנסים לנחם אותי ולהסביר לי שכל הכבוד לי על שהצלחתי עד כה, אבל אני מתעקש לומר שוב.

הרב אומר לי שזה בסדר גמור ואין צורך אבל אני מתעקש, כולם מנסים להסביר לי שהכל בסדר.

רק הרב ישראל הלפרין ז"ל הבין אותי ללא מילים ובשקט בשקט הוא רץ לשכנים שגרים מעבר לכביש והביא מהם את הספר. הוא אמר לי – "עכשיו אתה יכול להתחיל מהתחלה". וככה היה, אמרתי את המאמר מתחילתו ועד סופו בעל פה – שוב.

אחרי שאמרתי את המאמר שוב פעם, הרב אשכנזי (ז"ל) נתן לי נשיקה. כשהגיע הזמן שלו לדבר אז הוא אמר בין היתר, שהוא מלמד מה זה להיות חסיד, מזה שלא ויתרתי…

הרב ישראל – דע שאני לעולם אזכור לך את הדברים שעשית למעני.

הדבר הראשון שלימדת אותי – חסיד אמיתי לא מנחם את השני שהמצב "נכון" ולפעמים קורה ככה, אלא חושב 'מחוץ לקופסה' ורץ ועושה מעשה לעזור לשני בפועל!

הדבר השני: דע שהצלת לי את הבר מצווה פשוטו כמשמעו! אתה הצלת את הבר מצווה לילד מנודה, לילד שרק רצה לעשות בר מצווה כמו כולם למרות המגבלות שלו.

משיח נאו.