אל תתפעלו – תפעלו!

'הרגע, אבל הרגע התקלחת! תראה איך אתה נראה!' את הצעקות האלה שמעתי מרחוק והייתי בטוח שמדובר בילד בן עשר, מקסימום שבע… אבל אז כשהתקרבתי גיליתי שמדובר בילד בן שנתיים. פשוט גילה את הטילון במקרר, ותנחשו מה, גם מאוד רצה אותו. האמא אמרה לא ובסוף נשברה והסוף ידוע. טוב, לתת לילד טילון בזמן לחץ ולא להתעקש איתו עוד מובן. אבל אחרי שנותנים, צריך להבין שאין הרבה סיכויים שהחולצה תישאר לבנה.

הבעיה כאן היא לא התוצאה שהיתה ברורה מראש, אלא הציפייה שזה לא יקרה. או יש שיגידו הרצון הבלתי מתפשר שלנו לא לקבל את המציאות כמו שהיא, ולחפש אשמים וזה כמובן, כמובן לא אנחנו.

המקרה עם הטילון הוא אולי דוגמא קצת קיצונית, אבל מותר לפרגן להורים צעירים קצת טעויות, העיקר שהאסימון ייפול מתישהוא. הבעיה מתחילה כשאנחנו מכניסים את הרעיון הזה של להפסיק להנהיג את הילד ולהקנות לו הרגלים, ואז כשהתוצאה הבלתי נמנעת מגיעה, מתחיל מבול של האשמות.

יש כאן רעיון בסיסי של 'עייר פרא יוולד' 'יצר לב האדם רע מנעוריו' ואת הילדים האלה הקב"ה נתן לנו. ובשביל זה, מה לעשות, צריך לעבוד והרבה. והבחירה היא בידינו. או לעבוד ולהשקיע, ולשמחתנו בדרך כלל זה עובד, וכשזה לא, אז מתפללים עם הרבה דמעות ואז זה עוזר. אבל יש את האופציה השניה, העצובה יותר. כשקצת קשה לעבוד, אז אנחנו מתחילים מה שנקרא, 'לזרום' עם הילד, וכשרואים את התוצאה על הילד, כתמים של טילון על החולצה, חברים לא כל כך טובים בכיתה ה', והחצאית שלא רצינו שהיא תלבש בסמינר, והמצפון שלנו רועש וגועש, מתחילה וועדת חקירה ונמצאים האשמים, בראשם הילדים. 'אמרתי לכם לא להתחבר עם אלה!' גם המורים – 'הוא לא הבין אותו מספיק כמוני'.

אתם יודעים מה, האופציה העצובה הזאת, לא הרבה בוחרים בה אבל היא נכנסה לחיים שלנו. אנחנו חיים בדור של אינסטנט. הכל קורה מהר ומיד. מה שיוצר אצלנו חוסר מודעות לענין של תהליך, ולעניננו, תהליכי גדילה ובשלות אצל ילדים. אנחנו לא מודעים לתהליך ומחכים שהשינוי יבוא לבד וגם שהשינוי מגיע אבל זה חס ושלום לא בקצב שציפינו, אז מה זה שווה?!

אם אפשר היום לרכוש דברים  בלחיצת כפתור ולהעביר מסרים באופן מיידי אז למה שהילד יעכב אותנו ויזכיר לנו חלילה שהעולם נשאר איטי ותהליכי בכל מה שקשור לבני אדם…

את השורות  האלה אני כותב רגע לפני שילדי כיתה ח' ששיחקו במגרש רק לפני שבוע וילדי הגן ששיחקו בבובות, מגיעים לישיבות מ7 עד 9 או לחילופין לקופסאות הסרדינים שנקראות כיתות עם 35 40 תלמידים. על הקשיים והתהליכים אפשר לדבר הרבה, אבל רק רציתי לדבר על הרעיון הבסיסי שעומד אחרי הכל. לעצור לרגע, ולהבין, שיש כאן תהליך ובתהליך הזה אנחנו צריכים ללכת עם הילד יד ביד. וסליחה שאני משתמש עם המילה הזאת, קצת סבלנות.

כי כמו שכשהילד יגיע אלינו עם חיתול מלא לא נאשים אותו אלא ניקח אחריות וננגב כמה שצריך. וברור לנו שההבדל בין ילד מלוכלך לנקי הוא בידיים שלנו. אני לא אומר שאת כל הדוגמא עם כל הדימויים אבל משהו מזה צריך לקחת לגיל הבוגר יותר והמעבר לישיבות.

גם אם אנחנו רואים שהצטבר לילד כל מיני הרגלים מסוימים או רצונות מסוימים או לצערנו מילים מסוימות שלא מתאימות, נשתדל לא להטיח, אתה כזה או אתה כזה, אלא נשתדל לנגב אם על ידי שיחה או בדרכים אחרות ולא כאן רציתי לדבר עליהן.

רציתי רק להעלות את המודעות שעם ילדים בכלל ועם הגילאים האלה בפרט פחות להילחץ ולחפש אשמים אלא כמה שיותר לעשות ולהנהיג אותם, ולהבין שהכל בידיים שלנו.

לחיים לחיים! בקיצור, אל תתפעלו מהם – תפעלו.