הנקמה המתוקה שלי בבוקר הגירוש מגוש קטיף

שניאור חביב, בית משיח

יש אירועים בחיים, שגם אם אין לך זיכרון אסוציאטיבי, תמיד תזכור היכן היית ומה עשית כשהם קרו. זה קורה בדרך כלל באירועים משמעותיים או מרגשים במיוחד או באסונות קשים כמו למשל גירוש עזה.

השבוע, ציינו עשור לטיהור האתני שערכה ממשלת ישראל בחבל עזה ובצפון השומרון. אלפי יהודים גורשו מבתיהם באכזריות והופקרו למר גורלם, בתים נהרסו, קהילות נחרבו, בתי כנסת הועלו באש והיהודי הנודד, נאלץ ליטול שוב את מקל הנדודים, לכתת את רגליו ולחפש להם מנוח. במדינת היהודים.

לצערי, לא הייתי חלק מהמאבק על הארץ. באותה שעה שחברי בילו לילות לבנים בכפר מימון, וניסו להסתנן אל חבל הארץ הסגורה למעבר יהודים, בשעה שחברי נאבקו בקלגסים לבושי השחורים, שסמל 'יסוד  כיסא ה' בעולם' מתנוסס לתפארה על דש בגדם. בזמן שהם ניסו לפרוט על ליבות האבן של קצינים אטומי מבע במשקפי שמש, אני הייתי הרחק משם, לכוד בעל כרחי (בנסיבות משמחות ב"ה) מתוסכל, כואב, זועם ובוכה מבלי יכולת לצאת את מדינת תל אביב.

2.

ביום שלישי י"א מנחם אב, הגענו בשעת בוקר מוקדמת  למרכז הרפואי ליס במרכז תל אביב. מאוחר יותר הסתבר שבאותו יום הגיעו עוד שלש נשים מהקהילה ברמת אביב ג'. שלש לידות התבשרה רמת אביב באותו יום. סוג של נחמה מרוכזת.

אני בוחן את חדר ההמתנה שמחוץ לחדר הלידה, חדר מרוהט בנעימות, המזכיר חדר בבית מלון קטן. חיבקתי את החת"ת בידי, עצמתי עיניים ונשאתי תפילה חרישית לשלום היולדת והילוד.

שקעתי בכורסה והתחלתי לומר תהילים. מולי על מסך גדול רצים בשידור חי תמונות קשות. אני מנסה להתרכז, מתחיל פרק א, ב, טרקטור צבאי גדול מתקרב לשער הצהוב המפורסם של נווה דקלים. פרק ג', ד', אני לא מצליח להתרכז… מתחיל פרק כ', והטרקטור מרים באבחת כף את השער. מזמור לדוד, יענך ה' ביום צרה, אני ממלמל לעצמי ובראש עובר, יום בו גבר אויב ותבקע העיר…

אני מחזיק חזק את החת"ת, הידיים רועדות, הלחץ מהלידה, נמהל בכעס עצור וכאב מפלח. אני יושב בכורסא, מבט בתהילים, מבט לחדשות, הכל מתערבל. עשן, אש, פיח, ילדות מרוכזות בבית הכנסת הגדול, מתפללות ובוכות, מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר, תסתכלו בעיניים של הילדה הזו? מה היא עשתה לכם? איך יש לכם לב לגרש אותה מהמקום שבו היא נולדה!!!??? יהודי, לא מגרש יהודי! אל תדחוף אותי, אתה שומע? אני אעצור אותך! ממעמקים קראתיך ה', ה' שמעה בקולי תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוני…

"אבא, מזל טוב, נולדה לך בת. עוד רגע תוכל להיכנס".

3.

נווה דקלים נפל, כפר דרום נפל, נצרים נפל, בגופי אני נע על מסלול רמת אביב ג' – איכילוב, וליבי נפשי ונשמתי בגוש קטיף. עוד ישוב הולך ונחרב ועוד אחד. אני חוזר הביתה, לוקח את החליפה שלי, קורע קריעה עמוקה בדש, גוזר טלאי צהוב גדול מצמיד אותו לדש, יוצא לרחוב התל אביבי ומפנה אלי את כל המבטים. המקסימום שיכולתי לעשות. אם לא להיות, לפחות למחות.

ביום חמישי בבוקר, עלינו לתורה בישיבה, אלון דביר ואני, אחד אחרי השני, בלי לתאם, קראנו שנינו לבנות שלנו חנה. אחרי התפילה, חזרתי לליס, מרשה לעצמי לחייך, שמח במתנה הקטנה שקיבלנו מבורא עולם.

החזקתי בידי את האוצר העגלגל והחמוד לאין קץ. זאת הנקמה הכי מתוקה שיש. חשבתי לעצמי, הם יהרסו, יעקרו, יגרשו יחריבו, ואנחנו נביא לעולם עוד ילד ועוד ילדה, עודד שלוחה ועוד שליח של הרבי שבאמת יתנחלו בלבבות, ויביאו את הגאולה.

לתגובות: shneorc@gmail.com