נחשף מידע מודיעיני על מלחמת יום הכיפורים

חודשי הסיום של מלחמת ההתשה

סיומה של מלחמת ההתשה בהפסקת האש היה, כאמור בחלק הקודם של המאמר, טעות אסטרטגית גדולה, שאת מחירה שילם עם ישראל, בטובי בניו, במלחמת יום הכיפורים, כאשר מערכי הנ"מ המצריים פגעו קשות ביכולתו של חיל האוויר לסייע לבלימת הצבא המצרי, וכוחות היבשה הסדירים של צה"ל נאלצו לעמוד מול שטפון עצום של כ- 90,000 חיילים מצרים בגלי התקיפה הראשונים.

כפי שפורט בחלק הקודם הרבי מליובאוויטש התנגד בחריפות לחתימת הסכם הפסקת האש, ואמר שהוא יביא מיידית לקידומם של הטילים המצריים לתעלת סואץ ולתוצאות קשות בהמשך.

לצערנו, ממשלת ישראל פעלה בצורה לא אחראית שהביאה להישג מצרי חסר תקדים – פריסת מערך אדיר של כ- 50 סוללות טילים בקרבת התעלה.

במלחמת יום הכיפורים נתפסו מסמכי שלל רבים, בהם נחשף שקידומם של הטילים המצריים לתעלה, במהלך מלחמת ההתשה, היה עבור המצרים בעדיפות העליונה ביותר. בכירי הצבא המצרי היו מועדים היטב לכוחו של חיל האוויר, ממנו ספגו מכות נאמנות במהלך מלחמת ההתשה, והם החליטו על הוצאה לפועל של תכנית מיוחדת שנקראה בשם "אמל" (תקווה בערבית).

תכנית-על זו, רתמה את כלל הכוחות הצבאיים, האזרחיים, גורמי בניה, הנדסה ותכנון, תובלה ימית וקרקעית – במצרים – לשם מטרה אחת – קידומן, באופן הדרגתי, של סוללות הטילים מעומק מצרים, לעבר תעלת סואץ.

תכנית זו גובשה בסיוע המומחים מברית המועצות ששהו אז במצרים, במסגרת " דיוויזיית הקווקז" שנשלחה לסייע למצרים מול חיל האוויר.

הצבא המצרי גייס אלפי בנאים, פועלים וטכנאים, לשם הקמת מאות מחפורות מבוצרות עבור סוללות הטילים, במבצע הנדסי אדיר שכמותו לא נראה עדיין במצרים.

המחפורות נועדו להכיל בתוכן את הסוללות, באופן שהן יהיו מוגנות במידה מסוימת מתקיפות אוויריות. מערך המחפורות תוכנן אף הוא בקפידה, על מנת שכל סוללה תוכל להגן על "שטחים מתים" של סוללות אחרות, וכך יווצר מערך הגנה אדיר ובלתי-חדיר.

המצרים תכננו לבנות את המחפורות במהירות הגדולה ביותר, ולשם הקמתן גויס מערך עצום של אלפי משאיות ומובילים, שיועדו להוביל, לרוב בשעות בלילה, שיירות ענק לעבר אתרי הבניה, על מנת להקים בבת אחת כמות מחפורות גדולה, שבתוכה יוצב מערך סוללות, שלראשונה יהווה אתגר אמיתי לחיל האוויר, וזאת לאחר שחיל האוויר השמיד לחלוטין את כל סוללות טילי הנ"מ מדגם 2-SA  שהיו במרחב התעלה.

מטוסי חיל האוויר המצרי נצטוו לספק חיפוי אווירי לתנועה הענקית לכיוון מזרח, לעבר תעלת סואץ, וחילות הים והתותחנים קיבלו הוראות לתקוף מטרות ישראליות על מנת להעסיק את כוחות צה"ל, כדי שלא יוכלו להפריע למהלך המצרי הכביר. בנוסף, מאות תותחי נ"מ ניידים נפרסו עם שיירות הציוד והטילים, על מנת להגן עליהן בדרכן לאתרי הבניה.

באמצע חודש מאי 1970 למנינם (כחודשיים וחצי לפני הפסקת האש) החל המסע המצרי הגדול – נתמך ע"י כל מערך התובלה, מסילות הברזל והרכבות המצריות, ואפילו ספינות וסירות משא.

התנועות המצריות חסרות התקדים בהיקפן, אותרו במהירות ע"י גורמי המודיעין השונים, וחיל האוויר כולו יצא למבצע סיכול חסר תקדים, מסוכן וממושך, מול המהלך המצרי-סובייטי.

לא הייתה ברירה.

לישראל היה ברור שאם המהלך לא יסוכל, אזי במהירות תיבנה לה חומת מגן אדירה שתוכל לפגוע באופן חמור בחיל האוויר, ומשם הדרך תהיה קצרה לפגיעה קשה בכוחות היבשה הקטנים שהחזיקו את "קו בר לב" לאורך תעלת סואץ, וכן לצליחה מצרית רחבת היקף ולמלחמה גדולה בהמשך.

בחיל האוויר הוחלט על הפעלה מליאה של כל מטוסי הקרב מדגמי הפנטום והסקייהוק. המטוסים הועמסו במגוון פצצות – חלקן כבדות מאוד (כמעט 2 טון) וחלקן קלות יותר, ויצאו לקרב – בגלי ענק שמנו כל אחד עשרות מטוסים.

גל אחרי גל הסתערו המטוסים לעבר המחפורות, השיירות הענקיות, תותחי הנ"מ, וריכוזי הציוד ההנדסי, וחומרי הבניה. תוך שעות בודדות הופעלו כ- 150 מטוסי קרב חדישים, בחיפוי של עשרות מטוסי מיראז' שנכנסו לקרבות אוויר גדולים מול מטוסי היירוט המצרים שניסו להגן על המבצע האסטרטגי.

בחסדי ונסי ה' ביום התקיפות הראשון לא הופל שום מטוס ישראלי, ונרשמו פגיעות מצוינות במחפורות, בציוד הרב, ובתותחי הנ"מ. כמו כן הופלו מטוסי יירוט מצרים.

אולם, המאמץ המצרי לא פסק. נשיא מצרים נאצר ימ"ש הבין היטב את חשיבות המהלך, והוא העמיד לשם כך את כל משאבי ארצו. קבלנים, חברות הנדסה, כלי רכב, ואלפים רבים של פועלים, החלו לזרום, יום ולילה לעבר התעלה. שיירות עצומות אותרו ע"י חיל המודיעין, ממאות מיקומים בתוך מצרים – זורמות לעבר קווי החזית – עמוסות בציוד עבור ההתחפרות והבניה.

חיל האוויר המשיך לסכל את המבצע, ובסדרה ארוכה של הפצצות השמיד מאות מחפורות, תקף מאות שיירות, פגע בעשרות רבות של סוללות תותחי נ"מ, והפיל עשרות מטוסי קרב מצרים.

במהלך התקיפות נעשה שימוש מוצלח גם באמצעי לחימה חדשים – כמו פצצות מצרר מתוצרת רפא"ל, מדגם טל-1 (אותן נאלצו לפתח בישראל, לאחר שארה"ב סירבה לספק נשק זה).

הרוסים מוציאים לפועל מבצע סודי

לאחר כחודש של לחימה, הביעה ברית המועצות את מורת רוחה הבולטת מחוסר ההתקדמות של תכנית "אמל". אמנם, המצרים הצליחו במקומות רבים להקים מחפורות ואף להציב בהן סוללות, אולם המהלך נראה רחוק מסיום. לכן, החליטו הרוסים ליטול את היוזמה לידיהם, תוך "עקיפת המצרים" – על מנת לקדם באופן אגרסיבי, את כל מערך הטילים בבת אחת, לכיוון התעלה.

הרוסים היו מנוסים היטב בפעילות הונאה והטעיה, וכבר בשלב מוקדם ביותר של מלחמת ההתשה, קיבל אגף המודיעין בצה"ל מידע משירותי המודיעין באירופה ובארה"ב, שבקג"ב הרוסי ישנה מחלקה מיוחדת שכל מטרתה הפצה ברחבי העולם של מידע מוטעה, שקרים, חצאי אמיתות, הונאות וכו' – והכל במטרה להסתיר את הכוונות האמיתיות של ברה"מ, להטיל אימה בקרב יריבותיה, ולקדם את האינטרסים הרוסים.

כעת נערכה רוסיה לפעילות נרחבת של הסוואה, הונאה והטעיה מול ישראל, על מנת להסתיר את המבצע הסודי כל כך.

בהערת אגב, מובא בשם הרבי הצמח צדק, ש"השר של רוסיה" – שהוא אחד מה "שבעים שרים של אומות העולם" – "אוהב שקרים", וכמתואר בסיפור הבא:

פעם הגיע לרבי הצמח צדק חייל יהודי שברח מהצבא על מנת לחגוג את הפסח, וכעת חשש לעונש כבד. הרבי הצמח צדק נכנס לדבקות לזמן קצר, ואז אמר לו, כשבת שחוק על פניו: "השר של רוסיה אוהב שקרים, תבוא למפקד ותספר דבר שקר, שיש לך דוד זקן ששמעת שחלה, והיית מוכרח לבקרו, ואתה מבקש מחילה על כך. ואכן, החייל אמר זאת למפקדו, והלה קיבל את תירוצו…

ואולי מכאן ניתן להבין, סוף סוף, מהי הסיבה שמכל הצבאות והארגונים החשאיים בעולם, הצבא הרוסי-סובייטי (והשירותים החשאיים שלהם) הם הידועים ביותר, גם היום, כאמני השקר, הרמיה, ההונאה וההטעיה…

במהלך המבצע הסודי, הצליחו הרוסים להחדיר עד למרחק של 30-50 ק"מ מהתעלה, 12 סוללות טילי 2-SA  משופר, וכן 2 סוללות חדישות של טילי

3-SA חדישים. הרוסים החדירו את הסוללות במה שמכונה בשפה המקצועית "דממה אלקטרונית" – בלא להשתמש בשום מכשירי קשר או רדיו, ובלי להפעיל שום אנטנה או מערכת מכ"ם. כמו כן הסוללות עצמן הוסוו היטב בשטח.

רק ב 29 ביוני למנינם, שלושה ימים לאחר תחילת המבצע, אותר המערך כולו, ובישראל הופתעו מאוד מההתקדמות המהירה של סוללות כה רבות.

כעת ניצב מול ישראל מערך שלם, שסוללותיו חיפו זו על זו, והן כבר יכלו לספק חיפוי חלקי גם לכוחות המצרים בקרבת התעלה.

חיל האוויר נדרך כולו לקראת האיום החדש והחמור. טיסות צילום מיוחדות הוצאו לפועל, יחידות הלוחמה האלקטרונית נפרסו, וטייסות הקרב יצאו לפעולה מול מערך הטילים המסוכן, שנערך מול ישראל במבצע הרוסי הסודי.

בחסדי ה' יתברך, התוצאות של התקיפות היו טובות, וחלק מהסוללות הושמד, אך חיל האוויר איבד, לראשונה, גם שני מטוסי פנטום ביום אחד. ביחד עם זאת רוב הסוללות המשיכו לתפקד,  והרוסים דאגו למלא במהירות את מקומן של הסוללות שהושמדו, כך שהריכוז הרוסי של 14-15 סוללות נשמר.

האינטרס הרוסי פתיחת התעלה – דעת הרבי

רבות נכתב ע"י אנשי המודיעין וחוקרי המלחמה על האינטרסים השונים של ברית המועצות במעורבותה במלחמת ההתשה לצד מצרים. ברור שהיה זה חלק מההתמודדות שלה עם המערב (שתמך בישראל), והיה בכך ביטוי גם לשאיפות ההתפשטות שלה, מתן גיבוי לבעלת בריתה המרכזית באזור, וגם אפשרות לפעילות ימית ואווירית במרחבי המזרח התיכון (והים התיכון בפרט) מול הכוחות האמריקנים הגדולים באזור.

אולם, מעניין לציין שבדברי הרבי לראש אמ"ן (במכתבים ובפגישות בע"פ) הדגיש הרבי אינטרס נוסף – פתיחת תעלת סואץ, כמובא באגרת הבאה:

"… כנראה ההתאמצות מצד אלה שהתחילו להתערב בהענין אך לאחרונה [הכוונה לברית המועצות – א.אפרגון] היא לא כל כך בשביל כיבוש נוסף, כי אם בשביל האפשריות להשתמש בהתעלה להאינטרסים שלהם.  שמזה מובן שבאם הצד שכנגד יבוא לידי החלטה שהשימוש בהתעלה אי אפשרי מפני שנהרס ונחרב, ואפילו לאחרי השתדלות רבה לא תהי' מסוגלה כי אם לספינה הכי קטנה וכולי, סיכויים חשובים שחשבון זה ישפיע עליהם עכ"פ למעט ההתערבות שלהם. ובהמשך לשיחתי עם מר בענין דומה לזה, הרי השתדלות בכיון האמור אינה דורשת מאמץ כל כך כמו ההפצצות וכולי, ואפשר לעשות הדבר באופן שלא להתגרות במי שאין כדאי להתגרות בו, ולא עוד [אלא ש]אפשר שייעשה על ידי 'אחרים' ".

[מתוך אגרות קודש, כ"ו, אגרת תתקט"ו – מתאריך "ימי ההגבלה תש"ל"].

זאת אומרת, שלדעת הרבי המעורבות הסובייטית היא לשם שימוש בתעלת סואץ (שהייתה חסומה מאז מלחמת ששת הימים) לאינטרסים שלהם, ולשם כך הם פעלו באופן צבאי – על מנת לדחוק את חיל האוויר "לאחור" ע"י קידום מערך הטילים – ועד כדי דחיקתה של ישראל לגמרי, ופתיחה מחדש של תעלת סואץ תחת חסותם, באופן שישרת את האינטרסים שלהם. כאמור לעיל, אחד האינטרסים שלהם היה הגברת הנוכחות הצבאית שלהם בים התיכון, ולכן, פתיחת תעלת סואץ יכלה לשרת זאת היטב.

במכתב נוסף לראש אמ"ן דאז, מאריך הרבי ומפרט את דעתו בענין זה שהוא לדבריו "רציני ביותר וחשוב ביותר ועוד ועוד", וכמובא לקמן:

"בכל זה כיון שהכל הוא בהשגחה פרטית, והרי הדבר הוא רציני ביותר וחשוב ביותר ועוד ועוד, לכאורה אסור עלי לא להגיב אפילו על הספק וספק ספיקא, על כל פנים בקצרה, והוא בנוגע לאופן הביצוע שלא יהיה אפשר להשתמש בתעלה למשך זמן ארוך על כל פנים,

הרי כל זמן אשר טסים ממעל לשטח זה מדי יום ביומו, בודאי ובודאי שישנן כמה הזדמנויות לבצע הדבר, אם בכוונה גלוי' או כאילו שלא בכוונה, עד לקילקול התעלה באופן יסודי, ובפרט שארכה נמשך למאה ק"מ ויותר, שבאם תתקלקל במקום אחד או שנים או שלשה הרי זה בדרך ממילא מבטל אפשריות השימוש בכל התעלה.

כנראה שהקו עד עתה הי' שלא לעשות צד דראסטי ביותר כדי שלא להכעיס את הדוב [כינוי לברית המועצות – "הדוב הרוסי" – א.אפרגון] יותר מדי –

וזוהי ההסברה הבלעדית שמצאתי למה שלפני איזה שנים לא קלקלו את השטח בסביבות אסוואן באופן שלא יוכלו לבנות שם הסכר אבל במצב ההוה כמדומה שאין כבר מה להפסיד, ובפרט שהתקוה שיוכלו לפוצץ מדי יום ביומו ובמשך כמה וכמה חדשים קלושה היא ביותר ואם תמצא לומר יש ללמוד גם מענין דאסוואן שכדאי הי' להרגיז אז, ובלבד שלא יבוא המצב דעתה, שנמצא שם שטח חזק ומבוצר וסגור בפני כל העולם כולו;

ובאם רוצה הדוב להעמיד שם מרכז לתעשי' אטומית, ולא רק לשם הגנה אלא גם להתקפה, לכל פרטי' ומבלי לסכן את תושבי מדינתו הוא, ובמקום שיהי' שטח לנסיון וכולי – הרי אין לך מקום מתאים יותר מהשטח של סכר אסוואן.

ובפרט באם תתקבל ההצעה להפסקת האש למשך שלשה חדשים או בערך זה.

ומובן שההבטחות שלא ינצלו הזמן לעניני ביסוס וביצור השטח המערבי וכו' אין בהן ממש, שהרי אין ביד אדם להבטיח זה, אפילו באם לא הי' כבר נסיון שלש פעמים בעבר, וגם לאחרונה. ובפרט שמשתמשים בהחילוק דמגן והתקפה, שהכל מותר להגנה כביכול…

ומאידך גיסא, כיון שהתועלת להדוב מפתיחת התעלה גדולה היא ביותר, בודאי שלא יוותר על הזדמנות זו, כל זמן שלא ישללו האפשריות דפתיחת התעלה מסיבות טכניות שלא ניתנות לתיקון במשך זמן ארוך וכולי.

כפי קצב הענינים עתה אפשר שרק במשך זמן קצר ביותר עדיין תהי' אפשריות למר לטוס בשטח זה מבלי התחייבות או מבלי השגחה וכולי. הרי גם ההחלטה בהאמור גם היא תכופה, ואת מר הסליחה על אשר איש ציווילי [אזרח – א.אפרגון] שלעולם לא הי' בצבא ובכל זה מביע דעה בהענין כהאמור"..

מתוך אגרות קודש, כרך כ"ו, אגרת תתקמ"ה.

הרבי התייחס לאינטרס הרוסי הזה גם במכתביו לאלוף אריאל שרון (ראה אג"ק, כרך כ"ו, אגרת תתקנ"ג, ועוד).

העובדה המדהימה בעיני, היא, שהאינטרס הרוסי הזה לא הוזכר כמעט באף מקום שבו הוצגו האינטרסים הרוסיים למלחמה. אולם, מצאתיו במקום אחד – באחד מדיוני המטכ"ל  – בדבריו של האלוף אהרון יריב, אליו הרבי כתב את המכתבים דלעיל.  באותו דיון אמר ראש אמ"ן:

"מבחינת הרוסים אין כאן רק מהלך של סיוע למצרים, אלא מהלך גלובלי – הם ירצו כי בסיומו של התהליך ההישג הגדול שלהם יהיה פתיחת תעלת סואץ – זה האינטרס האסטרטגי הגלובלי של ברית המועצות".

הדבר המדהים הוא שדיון מטכ"ל זה נערך בתחילת יולי 1970 למנינם, דהיינו שבועות בודדים לאחר קבלת המכתב הראשון של הרבי לראש אמ"ן בענין זה, שתאריכו היה, כנ"ל, ימי ההגבלה תש"ל – לקראת חג השבועות – חודש יוני 1970.

ובמלים אחרות, ראש אמ"ן אלוף אהרון יריב, קיבל את מכתבו של הרבי לגבי האינטרס הרוסי במלחמת ההתשה – שזה לשם פתיחת התעלה – ואמר את אותם דברים שבועות בודדים אחר כך בדיון המטכ"ל!

מסגנון הדברים של הרבי אליו במכתב הראשון והשני נראה שכל הנימוק הזה היה חדש למר אהרון יריב, ולכן הרבי האריך בו הרבה, והסביר אותו מכמה כיוונים, ולכן ההגיון הפשוט אומר, שראש אמ"ן קיבל את דבריו של הרבי כנימוק חדש למעורבות הסובייטית, וכאמור, התבסס עליהם בדיון המטה הכללי של צה"ל, שהוא הפורום הבכיר ביותר לקבלת החלטות בצה"ל!

אמצעי לחימה ושיטות חדשים

למרות המבצע הרוסי, ומעורבותה הגוברת והולכת של ברה"מ, רוחם של הלוחמים לא נפלה, והוחלט לחפש דרכים יצירתיות על מנת להתמודד עם האיום החדש.

לאחר כמה ימי דיונים, הוחלט לפנות לארה"ב, שהסכימה לספק ציוד לוחמה אלקטרונית חדיש יותר, וכן הוחלט לפעול בשיטת "קלע" – טכניקת תקיפה במסגרתה המטוס מתקרב בגובה נמוך למטרה, ובנקודה מסוימת מגביה במהירות כלפי מעלה ומשחרר את הפצצות תוך כדי הנסיקה, בהסתמך על מחשב ההפצצה שלו, ואז המטוס מתרחק במהירות מאזור הסכנה.

בשיטה זו הייתה התקיפה פחות מדויקת משיטות אחרות, אולם יתרונה היה בשמירה מרובה יותר על בטחון המטוס התוקף. בהמשך פותחו שיטות תקיפה נוספות, שהופעלו ביחד עם חסימות חזקות שהפעילו אנשי הלוחמה האלקטרונית, מול המערך הרוסי-מצרי, שניסה באופן נואש להחזיק מעמד, וגם להתרחב ולקלוט סוללות נוספות. גם הרוסים הפעילו מערכות לוחמה אלקטרונית לחסימת הקשר האווירי, וחלק ממערכותיהם אוכנו והושמדו ע"י ישראל.

המערכות האמריקניות החדשות שביקשה ישראל, היו מדגם חדיש ביותר –

71 ALQ  (כונה בחיל האוויר "אפונה ריחנית"), והן הגיעו במהירות ועימן מומחים אמריקנים שתדרכו את הטייסים . אולם הרוסים הפעילו מול המטוסים מערכות טילים חדישות מדגם 3-SA  שמולן לא הייתה למערכות הללו כל תועלת.  חיל האוויר אמנם השמיד 7 סוללות אויב, אך היה זה במחיר של שני מטוסים שנפגעו קשה. מטוס אחד הצליח לחזור לבסיס, אולם המטוס השני הופל ונהרג בו מפקד טייסת הפנטום שמואל חץ ז"ל. היה זה מחיר כבד.

גם הרוסים ספגו מהלומה קשה בתקיפה הזו – עשרות אנשי צוות רוסים נהרגו ונפצעו בתקיפה, והם איבדו חלק נכבד מהמערך עליו הם עמלו קשות.

מצבם של המצרים המשיך להיות בכי רע, משום שלמרות ההפלות (הבודדות) של מטוסי הפנטום, הם ספגו אלפי אבדות, ולכן המורל ורוח הלחימה של חייליהם היה נמוך מאוד. הערכת אמ"ן הייתה שמצרים ספגה באותה תקופה כ- 200 הרוגים מדי שבוע.

על הלך הרוח אצל החיילים המצרים, העיד אחד המפקדים הרוסים הבכירים, קולונל בוריס ז'יבורונוק, שנכח בעצמו בעת התקיפה הנ"ל:

"ההפצצה החלה… כאשר הקואורדינטות של נתיבי הטיסה הראו שהפנטומים הולכים ומתקרבים אלינו, התמוטטו העצבים של הערבים, הם סילקו את האוזניות שלהם, זרקו את הקסדות, והחלו לברוח מהחדר… אחד מאיתנו תפס את אחד הערבים… וחבט בראשו בעזרת קסדה, בעודו משמיע לעברו קללות שלא ניתן לתרגם אותן כאן…"  [מתוך "רוח רפאים מעל קהיר", דני שלום].

ישראל ביקשה מארה"ב מערכות נשק נוספות על מנת להתמודד עם סוללות הטילים החדישות יותר, אולם ארה"ב סירבה, וזאת בנסיון להפעיל לחץ על ישראל שתקבל את "תכנית רוג'רס" – תכניתו המדינית של שר החוץ האמריקני שכללה הסכמה ישראלית לויתור על כל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים וגם הפסקת אש.

חיל האוויר התאושש במהירות, וכבר למחרת המבצע הנ"ל, הוציא מבצע תקיפה גדול בו השמידו עשרות מטוסי קרב מטרות רבות. גם במשך הימים הבאים הוצאו לפועל מבצעי תקיפה גדולים ומוצלחים. אחד המוצלחים שבהם היה הקרב האווירי המפורסם נגד טייסי היירוט הרוסים.

מפלה כואבת לברית המועצות – מבצע "רימון 20"

היה זה למעשה, מארב מתוכנן היטב, אותו תכנן מפקד חיל האוויר, האלוף מוטי הוד (שהיה מפקד החיל גם במלחמת ששת הימים), ושנועד מבחינה מסוימת "לנקום" ברוסים על ההפלה של מפקד הטייסת במבצע שתואר לעיל. המבצע הובא לאישורו של דיין, שחשש, כרגיל, מעימות עם הרוסים, ודרש אישור בהצבעה בממשלה.  הממשלה אישרה ומבצע "רימון 20" יצא לדרך.

בתאריך 30 ליולי, טייסי חיל האוויר טמנו פח לטייסים הרוסים. מטוסי מיראז' – שהינם מטוסי יירוט מובהקים – ביצעו משימת הפצצה, תוך שהם מדמים פרופיל טיסה של מטוסי צילום "תמימים". המיגים הרוסים התפתו, והמריאו כדי לתקוף את "מטוסי הצילום", שהיו למעשה מיראז'ים המותאמים ומצוידים היטב לקרב אווירי. 12 מטוסים רוסים הוזנקו לקראתם, ונכנסו איתם בקרב אווירי גדול, כשלמיראז'ים מצטרפים במהירות גם פנטומים, שנעו באזור, ופעלו באופן שמדמה מטוסי סקייהוק (שאינם מיועדים לקרבות אוויר) על מנת שלא לעורר את חשדם של הרוסים.

לפתע גילו הרוסים שמולם ניצבים מטוסי הקרב הטובים ביותר של צרפת (המיראז') וארה"ב (הפנטום). עוד דבר שהרוסים לא ידעו – במטוסים הוצבה "נבחרת" של טייסי יירוט ישראלים מנוסים.

מטוסים נוספים הצטרפו לקרב משני הצדדים, ובשיאו של הקרב התמודדו בשחקים 10 מטוסי קרב ישראלים מול 21 מטוסי מיג 21 רוסיים (מהדגם החדיש ביותר).  כאמור, הרוסים התפתו, למרות אזהרותיהם של המצרים, ונכנסו לקרב האווירי הגדול.

למרות הנחיתות המספרית הבולטת, הסתיים הקרב בתבוסה רוסית בולטת, בחסדי ונסי ה'.  5 מטוסים רוסים הופלו. 3 טייסים רוסים נהרגו, אחד צנח ונפצע, ואחד צנח וחולץ בשלום.

ברית המועצות ספגה מפלה כואבת ומבישה, ומפקד חיל האוויר הרוסי – המרשל פאבל ס.קוטכוב הגיע בעצמו במהירות למצרים על מנת לעמוד מקרוב גורמי התבוסה. מאז והלאה נרתעו הרוסים מכל כניסה לקרב אווירי.

מכאן ואילך, ועד להכרזה על הפסקת האש, המשיך חיל האוויר לכתוש בהצלחה את המערכים המצריים, עד כדי כך שנאצר ימ"ש הגיע ב 3 לאוגוסט לקרמלין ותקף שם בחריפות את מנהיגי הצבא, על כך שהם אינם מצליחים לפגוע בחיל האוויר הישראלי, ואף סופגים הפלות…

לצערנו, 4 ימים בלבד לאחר מכן, תיפול ממשלת ישראל בפח שהטמינה לה מצרים, ותסכים להפסקת האש, שתעניק למצרים את מימושה של תכנית 'אמל' על מגש של כסף.

מצרים מפירה את ההסכם – וארה"ב שותקת

ההסכם יועד להיכנס לתוקף בחצות הלילה שבין שביעי לשמיני לאוגוסט למנינם. אחד מטייסי הקרב הישראלים סיפר [בטאון חיל האוויר מס' 171], שכבר בשעה 23:55 ראה במו עיניו את האורות נדלקים בשיירות המצריות הגדולות, שהחלו לנוע לעבר התעלה, תוך הפרה ברורה של הפסקת האש. בקשתו של אותו טייס לתקוף מיידית את השיירות  – נענתה בשלילה מוחלטת.

מאות משאיות, רכבות, מובילים, וכלי רכב אחרים – החלו בתנועה מסיבית לעבר התעלה, נושאים עליהם את סוללות הטילים המצריות, שטייסי חיל האוויר נלחמו בחירוף נפש, ובהצלחה, למנוע את קירובן לגבול ישראל.

תוך שבועות ספורים, נפרסו באזור הסמוך לתעלה עשרות סוללות טילים, אלפי תותחי נ"מ, וכן מערך שלם של מערכות מכ"ם, קשר, מודיעין ולוחמה אלקטרונית – הכל נעשה תחת פיקוח וניהול רוסי. הסוללות הראשונות שקודמו היו אותן סוללות שקידמה רוסיה במסגרת המבצע הסודי.

בנוסף, הזרימו המצרים לאזור, תוך הפרה גלויה וחמורה של ההסכם – שבו הייתה התחייבות לא לעשות כל שינוי בתחום של עד 50 ק"מ מהתעלה – גם תותחים כבדים וציוד צבאי רב.

המאכזב מכל עבור ישראל היה שתיקתה הרועמת של ארה"ב – שחתמה בעצמה, ביחד עם ישראל ומצרים, על ההסכם, והייתה עריבה לקיומו. למרות המידע המודיעיני הרב שהזרימה ישראל לארה"ב, סירבה זו להכיר בעובדה שמצרים אכן הפרה את ההסכם, ורק לאחר כחודש אישרה מחלקת המדינה האמריקנית שאכן ההסכם הופר!

וזאת למרות שברור שמידע לוויני, וכן מידע רב ממקורות אחרים (בנוסף למידע הישראלי) היה ברשותה של ארה"ב כבר מהרגעים הראשונים בהן החלו הפרות ההסכם!

התנהגותה של ארצות הברית נחזתה מראש ע"י הרבי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במכתבו לאריאל שרון (ראה אגרות קודש, כרך כ"ו, אגרת תתקנ"ג).

לארה"ב, באותו זמן, היה אינטרס ברור בשימורו של ההסכם, עליו היא חתמה בעצמה, והיא לא הייתה מוכנה להודות בכשלונו. בנוסף, ארה"ב שאפה לכפות על ישראל את "תכנית רוג'רס" – שכללה ויתור על כל מה שהשיגה ישראל במלחמת ששת הימים – והשלב הראשון לכך היה הפסקת האש, ולכן ארה"ב לא הייתה מעונינת להכיר בכך שההסכם הופר מהרגע הראשון.

רבים מבכירי צה"ל, ובמערכת הפוליטית, דרשו שישראל תגיב בנחישות להפרות המצריות החמורות של ההסכם, אולם ממשלת ישראל החליטה להימנע מתגובה צבאית, ובכך קיבעה את הישגיה של מצרים, ואת האיום האסטרטגי שהלך והחריף בגבול ישראל. המערך המצרי המשיך להתעצם לקראת מלחמת יום הכיפורים וקלט סוללות רבות נוספות, מדגמים חדישים יותר, וביניהן גם את הסוללות הניידות מדגם 6-SA  שהיוו יריב קטלני למטוסי חיל האוויר במלחמה.

חשוב להדגיש, שע"פ המידע שנאסף במודיעין הישראלי, מיד לאחר ההכרזה על הפסקת האש, החלה מצרים באימונים אינטנסיביים לקראת חציית התעלה, כפי שהיא תעשה במלחמת יום הכיפורים.

במחקר המסכם והסופי של צה"ל על מלחמת יום הכיפורים (מחקר שנערך במשך עשרות שנים, בן 900 עמודים, נמצא בידי כותב השורות), נאמר:

"קידום הטילים התגלה בדיעבד כעדות לכוונתה של ברית המועצות להבהיר למצרים שאינה עוד חסרת ישע מפני התקפות חיל האוויר הישראלי, והתמקמותם בסמוך לתעלה היה מימושו של תנאי מוקדם ליוזמה התקפית מצרית בעתיד".

האם ניתן היה לנהל אחרת את מלחמת ההתשה – דעת הרבי

כבר במהלך המלחמה נמתחה ביקורת חריפה על ניהול המערכה הלקוי של הדרג המדיני. במשך יותר משנתיים מאז סיום מלחמת ששת הימים והתחלת פעולות האיבה המצריות מיד לאחריה, נמנעה ישראל מלהפעיל את חיל האוויר שלה, וזאת בשל החלטתו הגורפת של הדרג המדיני, בהמלצת חלק מבכירי צה"ל. החלטה זו זכתה לביקורת קשה, משום שכוחות היבשה הסדירים הדלילים בגבול מצרים נאלצו לעמוד לבדם מול כוחות גדולים וחזקים מהם בהרבה.

רק לאחר שיחידת קומנדו מצרית צלחה את התעלה, השמידה 3 טנקים והרגה 7 מחיילי צה"ל, ולקחה בשבי חייל נוסף – הוחלט על הפעלת חיל האוויר.

חיל האוויר החל לתקוף את כוחות היבשה המצריים, והצליח לצמצם את היקף האש המצרית לעבר מוצבי צה"ל, אולם הוטלו עליו מגבלות קשות, והותר לו לפעול רק סמוך לתעלה.  רק לאחר חצי שנה התקבל האישור לתקוף מטרות בעומק מצרים, בהמלצתו של ראש אמ"ן דאז האלוף אהרון יריב. גם האלוף אריאל שרון לחץ רבות להגברת המכות הצבאיות ודרש שצה"ל יבצע פשיטות רחבות היקף (שיכללו כמובן חצייה נרחבת של תעלת סואץ).

מעניין לציין, ששני האלופים הנ"ל היו בעלי קשר עמוק עם הרבי. ניתן למצוא מכתבים רבים שהופנו אליהם בכרכים של אגרות הקודש. ברוב המכתבים הרבי מתייחס ישירות לנושאים הצבאיים.

מעניין, שכבר לאחר אחת הפשיטות הראשונות שצה"ל ביצע בעורף המצרי ("מבצע רביב") – בהמלצתם של שני האלופים הנ"ל – זכה ראש אמ"ן לקבל מכתב מהרבי ובו ברכת שנה טובה (כתשובה למכתב ברכה שראש אמ"ן שלח בעצמו קודם לכן אל הרבי), וכן התייחסות למבצע הישראלי, בו הרבי מברך אותו:  "על הפגיעה בעורף השכנים שונאי ישראל, שהיא נקודה חיונית שלהם".

ממכתב זה ניתן להבין שהרבי ראה באופן חיובי ביותר את הרחבת הלחימה לעורף המצרי. פעילות זו אכן הביאה לתדהמה בפיקוד העליון המצרי, שלא הייתה לו תשובה מול האיום על עורפו. בהמשך, לאחר חודשים שבהם הותקפו עשרות מטרות אסטרטגיות בעורפם, פנו המצרים לעזרת הרוסים ואלו אכן שלחו להם כוחות גדולים, ביחד עם טילים ומטוסים, כמתואר לעיל.

אולם, במקום להמשיך ולהכות בנקודת התורפה המצרית, נרתע שר הבטחון מהמעורבות הרוסית, והורה לחיל האוויר להפסיק את התקיפות בעורף המצרי, ולהסיג את פעילותו לאחור, וזאת בניגוד לעמדת הרמטכ"ל חיים בר לב כפי שהוצגה בדיון מטכ"ל (23 מרץ 1970 למנינם):

"הקדימות העליונה שלנו היא שלא יקום מערך טילים באזור התעלה… הקדימות השנייה היא קהיר – כלומר: להמשיך לתקוף.

אם נאתר 3-SA  אז נתקוף גם אותו"

[מתוך "מר מודיעין", מאת תא"ל עמוס גלבוע].

החשש מהתערבות רוסית יהיה גם אחד הגורמים החשובים בהחלטה של שר הבטחון שלא לכבוש את דמשק במלחמת יום הכיפורים – וזאת בניגוד מוחלט לעמדתו של הרבי, שגרס באופן נחרץ שהרוסים לא יתערבו באופן ממשי בלחימה, גם אם דמשק תיכבש, וזאת, בין היתר, בשל חששם מארה"ב.

בכירים רבים בצה"ל דרשו, גם לקראת סיום מלחמת ההתשה, את החרפת המכות על מצרים, מתוך הבנה צבאית ברורה שרק מכות חריפות, בשיתוף מערכים גדולים של הצבא – ביבשה, באוויר ובים – יביאו להכרעה.

נראה שלעמדה זו היה שותף גם הרבי, וכפי שעולה מאגרת הקודש הבאה, שנשלחה לאריאל שרון לאחר ההכרזה על הפסקת האש. באגרת זו מרחיב הרבי בענין הסכנה הנשקפת מכך שהמצרים מקרבים לתעלה (אחרי הפסקת האש) יותר ויותר נשק מתקדם, ומביע את תקוותו בכך שהם יעשו צעד טפשי שיאפשר לישראל לבטל את ההסכם, ואז תוכל ישראל להגן על עצמה באופן הבא:

"שהדרך היחידה לזה היא התקפה – יפעילו כל הכוחות לא באופן חצי-חצי כפי שהיה עד עתה…ואז יש תקווה אשר תופסק האש באופן של קיימא ויבואו סוף סוף לידי שלום…"

זאת אומרת, שלפי דעת הרבי, הפעלת הצבא במלחמת ההתשה הייתה באופן של "חצי-חצי" בלבד, ורק אם יופעל הצבא באופן התקפי, ומלא, יש תקווה להפסקת אש אמיתית ולשלום.

דרישתם של בכירי הצבא הללו להחרפת המכות על המצרים ולשיתופם של כלל מערכי צה"ל בלחימה, לא נענתה, וכנ"ל חיל האוויר הופעל רק בשלב מתקדם של המלחמה, ותוך הגבלות קשות. חיל הים כמעט שלא הופעל. וכוחות היבשה ביצעו פעולות מוגבלות מאוד (למעט פעולות של יחידות מיוחדות), וכוחם לא נוצל לשם הכרעת המצרים.

הרבי גם התנגד, כידוע, לביסוס ההגנה הישראלית על מה שכונה אז "קו בר לב" – קו המוצבים שהוקם בסמוך לתעלה והיה אמור להגן מפני צליחה מצרית. לימים, סיפר אריאל שרון על הפגישה שהייתה לו עם הרבי, בה הביע הרבי את התנגדותו הגדולה להגנה על סיני בשיטה זו. גם בצבא עצמו היו שחלקו על גישת הגנה זו, ודגלו ב"הגנה ניידת". מלחמת יום הכיפורים, בה יפרץ קו ההגנה הזה במהירות, הוכיחה את צדקת דברי הרבי גם בענין זה.

מאמר זה מבוסס על מידע גלוי בביבליוגרפיה חלקית:

רוח רפאים מעל קהיר – מחקרו של דני שלום על מלחמת ההתשה

מר מודיעין – מאת תא"ל עמוס גלבוע (לשעבר ראש חטיבת מחקר באמ"ן)

תולדות מלחמת יום הכיפורים – המחקר הסופי והמסכם של צה"ל

• • •

מאת: אבישי אפרגון, ראש ישיבת חב"ד 'דרכי תמימים' ת"א, פרשן לעניני צבא ובטחון, מתמחה בחקר צבאות ערב