האיום האסטרטגי של לוב על ישראל בעבר – חלק שני • פרשנות

הרב אבישי אפרגון

בחלק א' של המאמר תואר בפירוט האיום הגרעיני-כימי-טילי שנשקף לישראל מכיוונה של לוב, ואילו בחלק זה של המאמר נתמקד באיום הקונבנציונלי וה"רגיל" שהיה מצידה של לוב, עד להתפרקותה במלחמת האזרחים שלה.

כפי שנכתב בחלק א', לוב הוגדרה בישראל מדינת "מעגל שני". הגדרה זו נובעת כמובן מהעובדה שהיא אינה גובלת בישראל. אולם, למרות זאת, במשך שנים רבות התייחסו בישראל ברצינות רבה לאיום הלובי, וזאת בשל חומרתו של האיום, כפי שהיא התבטאה בכמה מישורים, שיפורטו לקמן.

חיל משלוח במסגרת מלחמה כוללת

ככלל, מדינות "המעגל השני" ו"המעגל השלישי", שאינן גובלות בישראל, מסוגלות להשתלב במלחמה כוללת נגד ישראל, באמצעות מה שמכונה "חיל משלוח".

במלחמת ששת הימים לא השתתפה לוב באופן משמעותי. אולם, במלחמת יום הכיפורים אכן הגיע "חיל משלוח" שכזה למצרים, והוא כלל חטיבת שריון (כ- 100 טנקים), 18 תותחים, 3 מסוקים, וכן כח אווירי של עשרות מטוסי מיראז'-5 מתקדמים.

כח המשלוח הלובי, ביחד עם הכח שהגיע מאלג'יר ומדינות נוספות, ייצב קו הגנה בעורף הכוחות המצריים שהתמודדו עם הצליחה של צה"ל, ואיפשר לצבא המצרי להפנות את מירב מאמציו מול הכח שצלח את תעלת סואץ, מתוך ידיעה שבעורפו ישנם את הכוחות שהגיעו בחילות המשלוח.

עיקר ההשתתפות בפועל בלחימה הייתה של מטוסי המיראז' החדישים. מטוסים אלו היו מדגם יותר מתקדם מאשר מטוסי המיראז' של ישראל, ולמעשה הדגם שלהם – שכונה מיראז' 5 – פותח ע"י צרפת על בסיס ההמלצות והלקחים של ישראל, שהעבירה אותם במשך השנים לצרפת, על מנת שצרפת תשלב אותם בפיתוח מטוס הקרב החדש שלה. צרפת אכן עשתה זאת, אולם היא לא סיפקה את המטוסים לישראל עקב אמברגו הנשק שצרפת הטילה על ישראל באותן שנים [ישראל הצליחה לשים את ידה על חלק נכבד מהתכנונים ההנדסיים של המטוס, ועל בסיס זה פותח מטוס ה"נשר" שהשתתף במלחמת יום הכיפורים, ובהמשך גם מטוס הכפיר].

אולם, יש כאן רובד עמוק יותר, שזכה פחות לפרסום. מטוסי המיראז' הללו, היו עבור מצרים הרבה יותר מאשר מטוסי קרב רגילים. בשנים שלפני המלחמה, התנהלו במצרים דיונים רבים בקשר ליכולות הצבאיות ולכלי הנשק אותם צריכה מצרים להשיג לפני שתוכל לצאת למלחמה נוספת עם ישראל, וזאת לאחר התבוסה המחפירה שהיא ספגה במלחמת יום הכיפורים.

מסקנתם של המתכננים המצריים הייתה שבנוסף להתעצמות הכמותית הגדולה, שיפור האימונים, פיתוח יכולות צליחה של תעלת סואץ, ורכש מסיבי של אמצעי נ"ט ונ"מ – צריכה מצרים גם להציב מול ישראל "נשק הרתעתי" – שירתיע את ישראל מלפגוע בעורף המצרי (כפי שישראל עשתה במלחמת ההתשה), וכן מטוסי קרב איכותיים וארוכי טווח שיוכלו לבצע תקיפת עומק של שדות התעופה

בעומק ישראל (ולא רק על אלו שבסיני, שמספר מטוסי הקרב שהיה בהם, היה קטן יחסית).

על בסיס דרישה זו, שהועברה לישראל באמצעות המודיעין וה"מוסד", התפתחה בישראל מה שכונה לימים "הקונספציה" – שעל פיה מצרים לא תפתח במלחמה ללא הנשק ההרתעתי וללא המטוסים ארוכי הטווח.

כידוע, הקונספציה כשלה במבחן המציאות, וזאת משום שסאדאת בשלב מסוים, ויתר על הדרישות הללו כתנאי סף למלחמה, ומצרים פתחה במלחמה בלא שבנתה יכולות גבוהות בשני התחומים הנ"ל.

מצרים מקבלת "נשק הרתעתי" ומטוסים ארוכי טווח אולם, חלק מהיכולות המיוחדות הללו כן נבנו ע"י מצרים.

בתחום של "נשק הרתעתי" דרשה מצרים מברית המועצות, וקיבלה, עשרות טילי "קלט" בעלי טווח של מאות קילומטרים, אותם היא שיגרה במהלך המלחמה לעבר תל אביב (בחסדי ה' הטילים הללו יורטו וחלקם גם נפל בדרך בשל תקלות). כמו כן שוגרו טילי קלט בעלי יכולת התבייתות על מכ"ם – לעבר סוללות טילי הוק של ישראל ולעבר מרכזי בקרה אווירית בסיני – שאכן ספגו פגיעות, שגרמו להם נזקים משמעותיים, עד כדי השבתה לשעות ארוכות.

בנוסף, קיבלה מצרים ערב המלחמה טילי ומשגרי סקאד, אולם המשגרים והטילים הללו נותרו למעשה בשליטה סובייטית.

בתחום של מטוסי הקרב האיכותיים, ברית המועצות לא יכלה לספק למצרים פתרון, כי המיג 23 היה אמור להיות מבצעי רק בשנת 1974. ולכן, מצרים פנתה ללוב, על מנת שזו תרכוש מצרפת (שהטילה אמברגו גם על מצרים) את מטוסי המיראז' 5 ארוכי הטווח והאיכותיים.  לוב נעתרה לכך ברצון, וכבר בינואר 1970 נחתם חוזה לאספקת 110 מטוסי מיראז'.  כמחציתם הייתה מדגם התקיפה המיוחד שבו הייתה מצרים מעונינת. מטוסי המיראז' אכן התחילו להגיע למצרים, והייתה זו פריצת דרך של ממש עבור חיל האוויר המצרי, שקיבל את מיטב הטכנולוגיה המערבית, שיכלה לאפשר לו לתקוף גם בעומק ישראל ח"ו – בזכותה של לוב.

התכנון המקורי של חיל האוויר המצרי היה, כאמור, להשתמש במיראז'ים החדישים על מנת לתקוף בעומק ישראל את בסיסי חיל האוויר (ויתכן שגם מטרות אסטרטגיות נוספות), אולם, בפועל, במכת הפתיחה האווירית המפתיעה, שהנחיתו המצרים עם פרוץ המלחמה, השתתפו מטוסי המיראז' רק בתקיפת מטרות בסיני. הסיבה לכך היא ככל הנראה העובדה שמספר המטוסים שהיה נחוץ על מנת להנחית מתקפה אפקטיבית בעומק ישראל, היה גדול יותר משמעותית ממספר מטוסי המיראז' שהגיעו עד אז למצרים.

בכל אופן, מטוסי המיראז' הללו בלטו בפעילות שלהם נגד ישראל במלחמה, הן בקרבות אוויר והן בתקיפת כוחות קרקע של ישראל, וזאת בשל איכותם הגבוהה, ובשל העובדה שהיה קשה יותר לזהות אותם כמטוסי אויב באוויר, בשל דמיונם למטוסי המיראז' הישראלים.

השתתפות במלחמת לבנון

במלחמת לבנון עמדו ארגוני המחבלים וסוריה כמעט לבדם מול צה"ל. אולם, הייתה מדינה ערבית אחת ויחידה שטרחה להשתתף  בלחימה לצידם – לוב.

היות ועיקר המכה שספג הצבא הסורי הייתה בתחום האווירי (למעלה מ- 80 ממטוסיו הופלו תוך 3 ימים) ובתחום של הגנת הנ"מ (כ- 19 סוללות נ"מ הושמדו/נפגעו קשה במבצע "ערצב 19" של חיל האוויר), לכן גם הסיוע הלובי היה בתחומים אלו. כבר בתחילת הקרבות הבטיחה לוב שעל כל מטוס סורי שיופל, היא תספק לסוריה מטוס חדש ממחסניה, ואכן, לוב סיפקה לפחות 10-20 מטוסי מיג 23 לסוריה, אולם, כשקצב ההפלות הישראלי גבר, הבינה לוב שהיא לא תוכל לעמוד במירוץ, ואספקת המטוסים נפסקה..

בנוסף שלחה לוב סוללת טילי נ"מ מדגם 9-SA  שהגיעה ללבנון.

חיל משלוח אפשרי מלוב

לאחר מלחמת לבנון, ולאורך שנים רבות, המשיך להטריד את ישראל החשש מכוחם של חילות המשלוח הערביים, במיוחד מעיראק ומלוב.

הצבא העיראקי, שהתפתח לממדי ענק בעקבות מלחמת איראן-עיראק, הוערך כמי שיכול לתרום למלחמה נגד ישראל כח גדול מאוד של לפחות 3000 טנקים [דהיינו בערך פי 3 מכל הצבא הירדני!], וכח של מאות אלפי חיילים, שיוכלו להצטרף ללחימה במהירות בחזית ירדן או סוריה. לאחר מלחמות המפרץ הראשונה והשנייה נמוג החשש מחיל משלוח עיראקי, בחסדי ונסי ה' יתברך.

לוב ניצלה את משאבי הנפט הגדולים שלה, ורכשה לאחר מלחמת יום הכיפורים כמויות עצומות של נשק ותחמושת, ולאורך תקופה של כ- 15 שנה, מילאה את מחסניה במיטב האמצעים שיכלה ברית המועצות לספק לה.

בין היתר רכשה לוב כ- 2000 טנקים (מתוכם כ- 400 מהדגם האיכותי 72-T ), וכן כ- 2000 נגמ"שים (מתוכם כ- 1000 נגמ"שי BMP  איכותיים).

למעשה, כח האדם הלובי יכל לתפעל לא יותר מרבע מהטנקים שנרכשו…

אולם, לוב הבטיחה למדינות ערב שהיא קונה את כל הטנקים הללו על מנת להעביר אותם למצרים ולסוריה כאשר אלו ילחמו בישראל ח"ו, וזאת על מנת להשלים את אבדותיהן, או על מנת שהטנקים יאוישו ע"י צוותי כוחות המילואים של המדינות הנ"ל. בכך הפכה לוב למה שכונה בישראל "מחסן הנשק של העולם הערבי".

גם הכח הארטילרי של לוב היה נרחב – 900 מטולי רקטות לטווחים של עשרות ק"מ, ועוד כ- 500 תותחים מתנייעים (כולם נחשבו לאיכותיים בזמנו), בנוסף לכ- 1000 תותחים נגררים ומרגמות כבדות.

לכן, בישראל היה ברור שבכל תרחיש של לחימה מול מדינות ערב, ישתתף גם כח לובי ניכר, וכן שכמויות גדולות של אמצעי לחימה איכותיים יועברו לסוריה ולמצרים בכל מקרה של עימות צבאי איתן.

בנוסף, ללוב היה גם חיל אוויר גדול שמנה כ- 450 מטוסי קרב – חלקם איכותיים, וביניהם:

80 מטוסי יירוט לגובה רב מדגם מיג- 25,  30 מטוסי מיראז' 1-F, 40 מטוסי מיראז' 5,  וכן כמות קטנה של מטוסי תקיפה איכותיים מדגם סוחוי 24,  בעלי יכולת טיסה נמוכה מאוד 'מתחת למכ"ם'.

חיל הים הלובי היווה אף הוא איום משמעותי, וכלל בשיא כוחו, מספר גדול של כ- 24 ספינות טילים, שמחציתן היו מתוצרת אירופה והיו חמושות בטילי "אוטומט" חדישים, והיה חשש בישראל מהשתתפות פעילה שלו, לצד הצי המצרי, בפעילות מלחמתית נגד ישראל, ובחסימת נתיבי השייט החיוניים לכלכלה הישראלית, וזאת גם באמצעות 4 הצוללות שעמדו לרשות הצי הלובי.

בחסדי ונסי ה' הגלויים, ביחד עם התפרקות הגוש הקומוניסטי החלה ירידה גדולה בכוחו של הצבא הלובי, שנהנה במשך שנים רבות מתמיכתה של ברית המועצות.  כמו כן, האו"ם וגם ארה"ב הטילו סנקציות קשות ביותר על לוב, וזאת בשל פעולות הטרור שלה וחתירתה להשגת נשק כימי, ואלו הביאו להידרדרות מצבו של הצבא, שלא יכל לרכוש כלי נשק חדישים מאירופה או לתחזק את כלי הנשק שכבר היו לו.

לכן, עוצמתו הכוללת של הצבא הלובי ירדה מאוד כבר לפני כשני עשורים. אולם, צבא היבשה הגדול שלו עדיין היה בעל יכולת להעביר מספר גדול של אמצעי לחימה (טנקים וכו') למדינות ערב במקרה של מלחמה עם ישראל ח"ו.

המהפכה שהייתה בלוב, בשנת 2011 למנינם, הביאה לקריסתו הסופית של הצבא הלובי ולמחיקתו של האיום שנשקף ממנו, בחסדי ונסי ה' הגלויים!

כיום לוב אינה מהווה שום איום על ישראל.

פעילות טרור נגד ישראל בעבר

פעילות הטרור שבה הייתה מעורבת לוב הייתה אדירה בכל קנה מידה, ורבים החשיבו אותה, לאורך שנים רבות, כאחת מהמדינות תומכות הטרור המובילות בעולם (ואולי אף המובילה שבהן).

קשה לפרט במסגרת זו את ההיקף המסועף מאוד של פעילות הטרור הלובית, אולם די אם נציין שלוב תמכה באופן פעיל ב- 40 ארגוני טרור שונים ברחבי העולם – לא רק נגד ישראל, אלא גם ארגונים מהפכניים כמו ה IRA , ETA  ורבים נוספים.

פעילי טרור לובים, או שנתמכו ע"י לוב, אחראים לכמה מפעולות הטרור המפורסמות בעולם, וביניהן פיצוצו באוויר של מטוס חברת התעופה האמריקנית PAN AM בשנת 1988 למנינם, במה שמכונה "אסון לוקרבי". באסון נורא זה התפוצץ מטען נפץ, שהוטמן בתא המטען הקדמי של המטוס, והביא להתפרקותו ולהתרסקותו, ולמותם של 270 איש. קשר ישיר הוכח בין לוב לבין מעשה נורא זה, ורק 15 שנה לאחר מכן, הודתה לוב באחריותה המליאה למעשה, והעבירה 2.7 מיליארד דולר לפיצוי מאות משפחות הנספים.

פעולות טרור מפורסמות נוספות היו תקיפת דלפקי חברת התעופה אל על ברומא וגם בווינה בשנת 1985 למנינם, חטיפות המטוסים של חברת איג'פט אייר ושל חברת פאן אם, וכן פעולות הטרור האכזריות של אש"ף וארגון "ספטמבר השחור" שנתמכו על ידי לוב באופן מסיבי (ראה בהמשך).

לוב תמכה בסכומי עתק שנתיים של מאות מיליוני דולרים, ובמתן סיוע לוגיסטי וטכני, ואספקת נשק ותחמושת – בארגוני הפת"ח, "ספטמבר השחור", החזית העממית-המפקדה הכללית, החזית לשחרור פלשתין, ועוד ארגוני טרור פלשתינים, שנהנו גם מסיועם של סוכנים לובים ושל השגרירויות של לוב ברחבי העולם, וממחנות אימונים שהוקמו על אדמת לוב.

נסיונות לנקום בישראל לאחר הפלת המטוס הלובי

פרשיית טרור שכמעט ולא זכתה לפרסום הינה הנסיונות הלובים לנקום בישראל לאחר הפלת המטוס הנוסעים הלובי, שחדר לשמי ישראל, כחצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים.

עקב תקלת קשר במטוס, שטעה בדרכו וחדר לישראל, הוא הופל לאחר שנראה היה כי הוא מהווה איום על ישראל, ולאחר שלא שמע לאזהרות ששודרו בקשר, וגם לא לסימנים הבינ"ל המקובלים של נפנוף בכנפיים, שנעשו על ידי מטוסי היירוט שהוזנקו לעברו.

לוב מיהרה להאשים את ישראל בפעולה בזדון, ובכך שהמטוס לא הוזהר לפני הפלתו (טענות שקריות בעליל), והחלה לחפש אפשרויות נקמה.

בתחילה, נשקלה תקיפה של חיפה ע"י מטוסי קרב לוביים, אולם עקב קשיים מבצעיים נשללה אפשרות זו. בהמשך, נתן שליט לוב הוראה למפקד של צוללת מצרית שהוצבה בלוב, לצאת ולטבע את הספינה "קווין אליזבת" – ספינת נוסעים גדולה שהייתה בדרכה לארץ ועליה מאות נוסעים יהודים. הצוללת יצאה מהנמל, וכבר הפליגה לעבר ספינת הנוסעים, במטרה לבצע את הפעולה הנוראית, באמצעות ירי של טילי טורפדו.

אולם, בהשגחה אלוקית גלויה ונסית, מצרים, שרצתה להפתיע את ישראל במלחמה הקרובה, לא הייתה מעונינת בפעולת טרור גדולה שכזו, ולכן ניתנה הוראה למפקד הצוללת המצרית לבטל את הפעולה, והצוללת הוחזרה למצרים, למגינת ליבו של שליט לוב.

אולם, לוב לא נואשה, ומבצע טרור קטלני נוסף יצא לדרך, ובמרכזו – הפלת מטוס אל-על שימריא מרומא, בירת איטליה (שם היה המערך הבטחוני חלש יותר), באמצעות ירי של טילי כתף. ואכן, שני טילים מדגם 7-SA  הועברו בדואר הדיפלומטי של מצרים, לחוליית מחבלים של ארגון "ספטמבר השחור" שהיה אחד מנתמכיו המרכזיים של המשטר הלובי.

ארגון רצחני זה היה האחראי לחטיפתו של מטוס הנוסעים של "סבנה", שהונחת בנתב"ג ושנוסעיו שוחררו בפעולה נועזת של סיירת מטכ"ל שהצליחה בסייעתא דשמיא לחסל או ללכוד את כל החוטפים. ארגון זה היה גם האחראי על רצח 11 הספורטאים היהודים באולימפיאדת מינכן.

הטילים הועברו לידיו של מפקד החולייה, אמין אל-הינדי ימח שמו (שהיה בין מתכנני רצח הספורטאים במינכן, ובהמשך אחד מבכירי המפקדים בפת"ח וראש המודיעין של הרשות הפלסטינית – ואף קיבל רשות לחזור לישראל בהסכמי אוסלו). חוליית המחבלים, חמישה בסך הכל, הגיעה לדירת מסתור בקרבת שדה התעופה פיומיצ'ינו שבו תוכננה להתבצע פעולת הטרור הנוראית.

בחסדי ונסי ה' הגלויים, מידע על הפעולה הועבר לישראל, ע"י בכיר המרגלים שלה במצרים (אשרף מרואן – שגם העביר את ההתראה הידועה על מלחמת יום הכיפורים), וראש המוסד צבי זמיר הגיע לאיטליה, העביר את ההתראה לאיטלקים, והם פשטו על דירת המסתור ועצרו את המחבלים (ששוחררו בהמשך).

פיגוע הנקמה הגדול אותו תכננה לוב – נמנע בנס גלוי.

"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"!

לוב כיום – עדיין במלחמת אזרחים פנימית

מלחמת האזרחים שפרצה לפני כעשר שנים, הביאה להפלתו של משטר קדאפי, אולם מלחמת האזרחים בלוב נמשכת, וזאת בתמיכתן של מדינות רבות, ביניהן טורקיה (שתומכת בארגון ה-GNA), ורוסיה ומצרים ואיחוד האמירויות (שתומכות בארגון היריב – LNA).

כפי שנכתב גם בחלק א' של המאמר, העובדה המדהימה היא שהפלתו הסופית של המשטר הלובי, שהיווה את אחד האיומים המשמעותיים על ישראל, הייתה ביום הקדוש והמיוחד של "שמחת תורה" , בשנת תשע"ב, יום שמכונה בפי חסידי חב"ד – "היום של הרבי" – וזאת בשל העובדה שהוא ה"אושפיזין" החסידי המרכזי (שמגיע בראש כל שאר האושפיזין) של אותו יום.

בנוסף לכך, הלחימה הנמשכת בתוך לוב (מזה כעשר שנים), הינה למעשה התגשמות חוזרת של הנס "למכה מצרים בבכוריהם", שהתרחש ערב יציאת מצרים, כאשר הבכורות של העם המצרי הם שנלחמו נגד הצבא המצרי, על מנת לשחרר את עם ישראל, כדי למנוע את התממשותה של מכת בכורות. לחימה פנימית זו, בין כוחות הרשע לבין עצמם, מתרחשת בשנים האחרונות כמעט בכל מדינות ערב, ובמיוחד בין אלו העוינות לנו מאוד (סוריה, עיראק, לוב).

ההתגשמות החוזרת של נס זה, ביחד עם כל סימני הגאולה שמתגשמים אל מול עינינו בשנים האחרונות, מביאה אותנו למסקנה הברורה שאנו נמצאים ערב הגאולה האמיתית והשלימה, ועלינו להוסיף בלימוד התורה, ובמיוחד בלימוד תורת החסידות ובעניני גאולה ומשיח, וכן בקיום המצוות בהידור, בהודאה לה' יתברך על הנסים הגדולים, ובפרסום הנסים בכל מקום ומקום, ועל ידי זה נזכה להיגאל בקרוב ממש, ומתוך שמחה וטוב לבב, ובטוב הנראה והנגלה.

• • •

הכותב מכהן כראש ישיבת "דרכי תמימים" תל אביב ושירת בצה"ל בתפקיד מסווג וכיום פרשן לעניני צבא וביטחון