-
כשניגשים ברחוב ליהודי, ומדברים איתו על חסידות ועל רבי, ואז הוא עונה שהכל נכון וליובאוויטש זה דבר יפה וזה האידיאל של היהדות. אבל תאמר לי: הרבי הוא עכשיו לא בריא, מה יהיה אחר כך? אם אוחזים עם התוקף והביטחון שהרבי הוא משיח, אין שום שאלה, נהיה פה מוזיאון! • דבריו המרעישים של החוזר הראשי הרב יואל כהן ע"ה בהתוועדות בר"ח כסלו תשנ"ד • לטור המלא
מני|ו׳ באב ה׳תשפ״גהעבודה של 'קבלת פני משיח' – צריך להיות בגלוי!
לכל לראש, כשמדברים על שיחה בקשר לראש חודש כסלו, אזי השיחה האחרונה ששמענו מהרבי בראש חודש כסלו, היתה בתשנ"ב. בוודאי, שנזכה לשמוע מהרבי עוד שיחות, ויותר אפילו ממה ששמענו, אבל כרגע השיחה האחרונה ששמענו זו השיחה מתשנ"ב.
מיד בתחילת השיחה של הכינוס, הרבי אומר שעבודת השליחות בהפצת התורה והמעיינות כבר הסתיימה, וזה שהגאולה עדיין לא באה, זהו מכיון שנשארה עבודה יחידה שהיא "קבלת פני משיח". והוא מסביר שכל העניינים צריכים להיות חדורים ב'קבלת פני משיח'. אלו המילים שהרבי אמר אז והגיה.
מה זה אומר במילים פשוטות? ולכאורה מה היה קודם? לא קבלת פני משיח? כל יהודי שלומד תניא, יודע שכל התורה והמצוות ממשיכים את הגילוי של משיח, ולכן זה "תלוי במעשינו ועבודתינו עתה". מה הרבי חידש? הרבי לא סתם אמר, הוא אמר שצריך לצאת בהכרזה. מוכרח להיות שמשהו השתנה.
לפני השיחה הזאת, מה היתה העבודה? כשדברו עם יהודי על תפילין, דברו על תפילין. כשדברו איתו על שבת, דברו על שבת. ואפילו כשדברו על חסידות, דברו רק על חסידות. הטעם והכוונה פנימית, היתה להביא משיח. אבל זה נשאר בכוונה פנימית, והעבודה היתה התפילין. היום ההכרזה היא שהעבודה היא לקבל פני משיח צדקנו. לא עוד כוונה פנימית. ההדגשה עכשיו היא בגילוי! והכל צריך להיות חדור בכך.
זוהי השיחה שהרבי דיבר בתחילת הכינוס.
העבודה היא להביא את העצם של משיח לידי גילוי
בשבוע לאחרי זה ש"פ תולדות הרבי מדבר על ראש חודש כסלו, והרבי מדבר על ראש חודש בכלל, ואומר שהנקודה של ר"ח מודגשת בעיקר בראש חודש כסלו. מה הנקודה של ראש חודש? מולד הלבנה, ש"עתידין להתחדש כמותה". כולם יודעים שהענין של שלימות הירח "קיימא סיהרא באשלימותא", הוא דווקא בט"ו בחודש. ולמה מקשרים את ענין הגאולה? לכאורה, היה צריך לקשר את הגאולה עם תכלית השלימות – עם ט"ו בחודש, ולמה מקשרים אותה עם ראש חודש כשהלבנה היא בסך הכל נקודה?
הרבי הסביר, שאין הכי נמי. יש גילויים, ויש התגלות של עצם המציאות. מראש חודש ועד ט"ו בחודש הלבנה גודלת ונהיית יפה יותר, אבל זה ענין של גילויים. אבל בראש חודש בעת המולד, זהו עצם המציאות של הלבנה, וזה הענין של משיח.
והרבי מסביר שם בשיחה, שעבודה בנר"נ חי', ואפילו יחידה ("חמישה שמות נקראו לה"), זה עדיין גילויים. אבל משיח מגלה את עצם המציאות. והרבי מסביר שם בשיחה באריכות גדולה ובהרחבת הביאור, את הנקודה הבאה:ידוע, שהעבודה הראשונה שיהודי עושה כשהוא מתעורר מהשינה, אפילו לפני "נעגעל וואסער", זה לומר "מודה אני". מובא הרבה מקומות בחסידות, שמודה אני, בהיותו הודאה כללית, זהו היסוד של העבודה של כל היום. "ברוך שאמר", "פסוקי דזמרה" וכו', הם רק גילויים. 'מודה אני' זה ההתמסרות של העצם. זה ידענו תמיד. באותה שיחה אומר הרבי שמודה אני זה גם כן תנועה, כיון שהיהודי מודה. יש פה פעולה ידועה של היהודי, ולכן זה לא העצם ממש. וזהו הענין של יחידה – שהיא הכי קרובה לעצם, אבל עדיין שם.
מה זה גילוי העצם ממש? אומר הרבי שמודה אני אומרים כשמתעוררים בשינה, ולפני זה, הרגע הראשון שהוא מתעורר, זה גילוי העצם שהיה בגילוי בשעת השינה.
אומר הרבי בנוגע למשיח, שישנם עניינים שונים במשיח ובפעולותיו – אבל זה רק גילויים. אבל ישנו גילוי העצם שהוא למעלה מפעולותיו – "מצאתי דוד עבדי". והתגלות מציאותו זה השלב הראשון של ביאת המשיח.
בהדרן על הרמב"ם תשמ"ו, מסביר הרבי שכל הפעולות לתקן את העולם הם תוצאה של ביאת המשיח. מהי ביאת המשיח? שיהודי יודע שישנו יהודי שהוא המשיח. באמונה יש שני ענינים: האמונה בגדולת הבורא ובשלימותו, זה ענין אחד. אבל יש ענין קודם: שיהודי יודע שיש אלוקה. כל ההתבוננות, זה ענין פרטי שלו. אבל זה שהתינוק יודע שיש אלוקה, זה בגלל שהמאור הוא בהתגלות.
ועד"ז במשיח, שיש הענין של העצם. וזה מדובר בשיחה בנודע לענין של ביאת המשיח. בהמשך, מדבר הרבי אודות עבודת האדם היום, שכשרק מתעורר, הוא צריך להרגיש את אוירו של משיח. וכמו שהרבי אומר לפני זה בשיחה, שיש אורו של משיח ורוחו של משיח. אורו זה הגילויים, אבל יש מעל זה את הרוח שזה העצם.
כמו שהרבי אמר בשיחה של כינוס השלוחים שכל פעולה שיהודי עושה היום צריכה להיות חדורה במשיח. כל המבצעים ממשיכים כרגיל, רק שעכשיו מתווספת הכוונה. כשמדברים עם יהודי להניח תפילין, צריך לומר לו את הכוונה. כל ענין צריך להיות חדור במשיח, ולא רק בתורה ומצוות – בכל העניינים בחיי היום יום.
ממשיך הרבי ואומר עוד ווארט בשיחה. השיחה היתה בפרשת תולדות, והרבי אומר שסיום ההפטרה של חיי שרה זה "יחי אדוני המלך דוד לעולם". אומר הרבי בשיחה שההכרזה הנ"ל שהיא קשורה עם משיח כיון שהיא קשורה עם מלכות שלמה שמשיח הוא מ"בית דוד ומזרע שלמה", קשור עם מה שדיברנו קודם על לידת הלבנה, ועד"ז מדובר כאן על לידת המשיח.
ממשיך הרבי ואומר שצריך להמשיך את העצם בתוך הגילויים, וזה הענין של "קיימא סיהרא באשלימותא". השיחה בשלימותה מודפסת בסה"ש תשנ"ב.מוכרחים לדבר על משיח בגילוי!
אני רוצה להתעכב על נקודה ידועה. ואני מוכרח להקדים: במצבנו היום, אנחנו אוחזים במצב לפני שניעור משנתו. לא ניכנס לפרטים.
כל אחד חושב מה צריך בדיוק לעשות, ואיך להכין את עצמו ואת כל העולם כולו לקבלת פני משיח. זה אומר כך ואומר כך, וכולם חושבים באיזה אופן לומר את הדברים ולמסור אותם הלאה.
ו"קאך זיך", בכל הויכוחים עד ששוכחים על העצם! שוכחים מי אנחנו ועם מה אנחנו אמורים לחיות. כל אחד "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו". זה עוסק בכך וזה עוסק בכך, ועושה טוב. זה קאך זיך בתפילין ומה נעלה יותר מתפלין? זה קאך זיך בכשרות ומה נעלה יותר מכשרות? וזה קאך זיך באהבת ישראל ומה נעלה יותר מאהבת ישראל? כל התורה כולה ואידך פירושא. והכל דברים טובים.
מה זה עיקר הענין? עיקר הענין זה משיח! משיח! משיח!
ולכן צריך לזכור, שאם הוא עושה את כל הדברים הטובים ולא נשמע בהם ה"רוחו של משיח" – הוא יושן! זה לא שהוא אוחז כבר ב"מודה אני" – הוא עדיין יושן. ואם יושנים בעיקר הענין, אז לא זו בלבד שחסר עיקר הענין, גם שאר העניינים אינם באופן רצוי.
למה?
מאד קשה לדבר על כך, אבל פעם אחת צריך לדבר על זה, ישנו כלל בחסידות שכולם יודעים, לגבי "מים המכזבים", שאם הם מפסיקים אחת לשבע שנים (או לדעה אחרת – אחת ליובל), הם כבר לא יכולים להקרא מים חיים. למה הם לא יכולים להיקרא מים חיים כי זה דבר שלא יכול להחזיק מעמד.
כשנגשים ברחוב ליהודי, ומדברים איתו על חסידות ועל רבי, ואז הוא עונה שהכל נכון וליובאוויטש זה דבר יפה וזה האידיאל של היהדות. אבל תאמר לי: הרבי הוא עכשיו לא בריא, ומה יהיה? מה יהיה אחר כך? אם אוחזים עם התוקף והביטחון שהרבי הוא משיח, אין שום שאלה.
כששואלים חסיד, צריך להיות לו התשובה הברורה שלא יכול להיות כזה היכי תמצי. למה זה לא יכול להיות? כי זה כמו שישאלו אותו מה יקרה אם מחר השמש לא תזרח? ודאי שזה לא יקרה, כי הקב"ה הטביע בגדר הבריאה שקיץ וחורף לא ישבותו. אבל כל זה, זה דברים שהם בגדר הבריאה. אנחנו מדברים פה על דבר שהוא למעלה מגדר הבריאה! כל גדר הבריאה הוא בשבילו!
כשלא אומרים כך, אז לא זו בלבד שלא מקיימים את השליחות העיקרית, אלא שגם כל התורה והמצוות שלו תלויות בדבר שח"ו לא יכול להחזיק מעמד.
אין שום ספקות ח"ו!
ישנו גבאי פה בבית הכנסת, שכשהוא מכריז את זמן המולד לפני ברכת החודש, הוא אומר "דער מולד וועט זיין אי"ה…". ברוב בתי הכנסת לא נוהגים להוסיף "אי"ה". למה? כי "אם" זה לשון ספק. ואנחנו בטוחים שה' רוצה, כי כך הוא קבע בבריאה.
ישנם כאלה שאומרים "מי שברך .. להחלימו ולהחיותו". האם הם אומרים גם מי שברך בשביל שהשמש תזרח מחר בבוקר והמולד יהיה ביום חמישי? לא צריך לעשות בזה מי שברך, זה חלק מהתוכנית של הבריאה כמו שנבראה בששת ימי בראשית. ורוחו של משיח היא למעלה מזה.
ואתם יודעים מתי זה התחיל? י"א ניסן תרס"ב! פשוט כפשוטו!
אלא שאז היה הענין לגמרי בהעלם עד שזה הגיע כבר במאמר הראשון אומר הרבי מה העבודה של דור השביעי – שממשיך עיקר השכינה. ע"ד שהיה עם משה רבינו שהיה שביעי ו"כל השביעין חביבין" והוא המשיך את השכינה למטה. למה דווקא השביעי? כי זה הסדר.
ישנה שיחה של הרבי על הרמב"ם, שיש וודאות של נבואה, וודאות של תורה, וזו האחרונה היא הרבה יותר וודאית. כשנביא מגיע ומוסר את דבר ה', אז אם זה נבואה רעה – זה לא חייב להתקיים, וגם אם זה נבואה טובה זה עדיין תלוי במעשה התחתונים. הוודאות בנבואה היא לא מצד עצם הענין.
תורה זה דבר אחר. כשהתורה מספרת שיש ד' רגלי המרכבה, והתורה אומרת שכשהם נמשכו למטה הם אברהם יצחק יעקב ודוד. ישאל השואל: והלא למעלה זה חיות? אבל ככה התורה אמרה וזהו! התורה אמרה שיש 7 מידות. והתורה אומרת איך הסדר של כוונת הבריאה וגילוי המשיח, שהיה אברהם ויצחק וכו' עד לדור השישי – הרבי הקודם, ודור השביעי – ספירת המלכות. יש בזה שאלה או חקירה?
נהיה פה מוזיאון! מה עם דבר חי?!
לאחרונה הודפס בשבועון "כפר חב"ד" סיפור. בין הדברים שמסופרים שהיו אז, שהקומוניסטים ברוסיה פעלו בשני כיוונים כיוון אחד: עשו גזירות שונות על יהדות, וכמובן שהיהודים עמדו בתוקף במס"נ נגד זה. ומצד שני, עשו התעמולה, שהציגה את היהדות כדבר ששייך למוזיאון, היתה הרבה יותר גרועה. אבל כשהגיע בחור אמריקאי עם זקן וציצית והיהודים הרוסים אמרו: תראו יש פה בחור שהולך עם כיפה ופיאות, זה נתן להם כח לעמוד נגד הגזירה. כשהופכים את הדבר למוזיאון, זה הרבה יותר גרוע מכל הגזירות.
בנוגע לענייננו. מתאספים ביחד, חסידים מבוגרים, אברכים וגם בחורים שרוצים לשמוע מה קורה עכשיו. כבר עשרים חודש שהמצב הוא כזה ורוצים לשמוע משהו. יש פה משפיעים, שלוחים, שמסרו את הנפש, והבחורים רוצים לשמוע משהו. קם אחד ומספר סיפור מתר"ס. השני מספר מתר"פ. השלישי מתש"י והרביעי מתשח"י. אבל אף אחד לא מדבר על ת-ש-נ"- ד.
נהיה פה מוזיאון. דברים ישנים. מה עם דבר חי?! יותר טוב לשתוק מאשר לספר סיפורים מתש"י.
הרבי מסביר ש"מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו" קשור עם משיח. אנחנו היום במצב של חבלי לידה שגם זה קשור עם משיח.
קודם כל, צריך לצאת לעולם ולהסביר להם שהרבי ממשיך להנהיג כמו מקודם! זה דבר ברור. אבל, זה לא ענין של חלישות ח"ו, זה ענין של חבלי לידה. ואם לא אומרים את זה, אז מפספסים את כל הנקודה של העצמות.
יש שני אפשרויות: אופן אחד, שבשעה שניעור משנתו ויש לו קאך זיך במשיח, יש אפשרות שהוא יעשה 'ווילדע זאכן' ויפעול ריחוק ח"ו. מה זה ריחוק? אומרים כך: שליובאוויטש היא ליובאוויטש והיא בכל תוקפה, אבל הליובאוויטשער'ס הם כאלה משוגעים שהם אומרים שהרבי הוא משיח. כמה ריחוק נפעל מכך??? נו…
אבל יש אופן אחר: ליובאוויטש הם אנשים שפויים ונורמליים, אנשים מבינים, וממילא הם מבינים שמכיון שהרבי הוא לא בריא, אי אפשר לצאת עם כאלה סיסמאות. זה לא פועל ח"ו ריחוק, אבל זה הרבה יותר גרוע. זה פועל שהעולם מבין שליובאוויטש היא כלום. איפה החינוך שהעולם לא תופס מקום?
צריך להיות משוגע בשביל לא לפרסם!
יום אחד לפני כ"ז אדר, הגיע לפה עיתונאי ושאל את הרבי מה המסר שלו לעיתונות, והרבי ענה לו שידפיס בשמו שמשיח מגיע, ולא רק מגיע, הוא כבר בדרך. לא צריך להיות משוגע בשביל לפרסם, צריך להיות משוגע בשביל לא לפרסם.
כששרים את הניגון "יחי" בנוכחות הרבי והרבי מעודד בראשו, ומישהו שואל את חברו על הנושא אחרי שלמד את השיחות, וראה את הרבי מעודד יחי, והוא עונה לו "אני לא מהמשוגעים, אני מהאנשים השפויים והנורמלים", הוא מסביר לעולם שזה לא שכל ליובאוויטש משוגעים, זו רק קבוצה קטנה – זה ענין של מים המכזבים ח"ו!
אם הוא יכול לומר דברים כאלו, שלא ידבר! לא סיפור מתר"ס, לא מתר"פ, ולא מתש"י! או שתדבר מה שצריך או שתשתוק!
זה יותר גרוע מגזירה על אידישקייט! זה להראות לעולם שיהדות זה מוזיאון.אבל לא נדבר על השלילה, נדבר על החיוב. העבודה שלנו היא "לקבל פני משיח צדקנו". והעבודה שלנו היא שכל הפרטים יהיו חדורים באופן גלוי בעבודה זו. ובכדי, שנאחז בכך הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לזולת, צריך לחיות עם העניינים האלה. ובשביל לחיות, הרבי אומר שצריך ללמוד את העניינים האלה. ושלומדים את העניינים האלה, פשוט הענין מונח אצלו יותר טוב.
יש חילוק בין מי שלמד את השיחות למי שלא. מי שלא למד את השיחות שמח על הנבואה של הרבי, אבל היא לא מונחת אצלו כי זה בשבילו משהו עתידי. מי שלמד את השיחות יודע שהרבי מדבר על דברים שקורים בהווה. על פעולות שמשיח עשה ועושה.
"משיח כבר פה, וישנה כבר ההתגלות ויש כבר הוינצח וכתתו חרבותם לעתים".
אני מציע להקים חבורות וללמוד את השיחות והמאמרים של השנה האחרונה שעוסקים בעניינים האלה. צריך ללמוד את השיחות. הרבי לא אומר עתידות. כשלומדים כל יום, אפילו רק לכמה שבועות, מבינים שהרבי אומר, שאנחנו כבר במצב בין ראש חודש לט"ו בחודש, והתגלות הלבנה – התגלות המשיח כבר היה, וכבר זה יהיה בפועל ממש.
מתוך הדברים שאמר בסעודת ההודיה לרגל ר"ח כסלו ה'תשנ"ד
תגיות: הרב יואל כהן, חי וקיים