'להבל ולריק'? • משא מאלף

מאת: הרב משה אורנשטיין ראש ישיבת תות"ל נתניה

נשמעו אז הרבה ביטויים רוויי כאב. אך היה ביטוי אחד שבעיניי עלה על כולם בכאב ששידר. מה עוד יכולני לעשות, מאחר שכל מה שעשיתי היה 'להבל ולריק'. ביטוי רוויו אכזבה. צער נפשי עמוק קשה מנשוא. אכזבה שאין לה סוף. 'להבל ולריק'.

שנים רבות ייסר אותי משפט זה. לא רק בשל הכאב שליווה אותו. לא הבנתי כיצד ניתן לומר על עבודת הקודש של הרבי 'להבל ולריק'. נכון שלא הגענו עדיין לתכלית, למטרה, אבל 'להבל ולריק' ? הרבי הוא לכל לראש אמת. תכלית האמת. וכי הקמת רבבות מגדלי אור ברחבי העולם הם 'הבל' ? מיליוני מניחי תפילין הם 'ריק' ?, גם אם ח"ו לא הגענו למטרה, אפשר לכנות זאת 'הבל וריק' ? יהיו וודאי שיסבירו כי ביטוי זה מתייחס רק למטרה הסופית. אך עדיין זה נראה כביטוי שהרחיק לכת מדי.

נעלי הבינוני ונפשו הנסערת

את הביטוי הזה אנו מכירים ממקום נוסף, בהקשר אחר. בפרק לה בתניא פותח אדמו"ר הזקן בקושיה אדירה של הבינוני. אם ננסה לרגע להיכנס 'בנעליו' של הבינוני נבין עד כמה הקושיה שלו מסעירה: בסופו של דבר מתברר, כי למרות מאמציו הכבירים להגיע לשליטה בלבושי נפשו 24 שעות ביממה, עם זאת, את הנפש הבהמית, את רציותיה ותשוקותיה הכמוסים 'בחלל השמאלי', אין הוא יכול לדחות. הוא נושא בתוכו שני כוחות מנוגדים שאינם משתנים ואינם נחלשים. הם אינם מגיעים להכרעה כל ימיו. גם אחרי שנים ארוכות ומפרכות מול היצר, הרי ברגע אחד של מנוחה, של חוסר משמעת, הוא עלול לאבד הכל.

כולנו מחפשים אחר 'קביעות'. במקום העבודה, בקהילה, בחיי המשפחה. לבינוני אין את זה. אין לו בעצם שום ערבות לגבי מעמד נפשו בקדושה. הוא יכול להחליט שהוא שייך לעולם של קדושה, ובהתאם לכך אף ינהגו מחשבתו דיבורו ומעשיו, אך לפתע הוא עלול ליפול למחשבה או תחושה שאיננה כלל בקדושה, להרהורים של כפירה, לתאוות וליצרים שאינם שייכים כלל לתחום ההוויה המודעת שלו.

ואז מגיע הבינוני נסער ליחידות אצל רבנו הזקן וצועק: געוואלד. מה אני עושה כאן בעולם ? לשם מה לקח הקב"ה 'נשמה טהורה' והכניס אותה לתוך מצב בלתי אפשרי, להיאבק במאבק שאינו יכול להגיע לידי גמר, לעסוק בבעיות שאין להן באמת פתרון ? הרי הוא לא באמת מסוגל לפתור את הבעיות של חייו, לתקן את עצמו או את העולם שסביבו.

בלשונו של אדמו"ר הזקן : "אם כן למה זה ירדו נשמותיהם, ליגע לריק חס ושלום, להלחם כל ימיהם עם היצר ולא יכלו לו..". נשמה יורדת לעולם. נמצאת בו שבעים שנה. סובלת ייסורים. עומדת במאבקים מייגעים, ואחרי הכל היא איננה פותרת דבר. איזה צידוק יש למהלך גדול כל כך שאין לו פתרון?

למה צריך 'להתלבש'?

אדמו"ר הזקן נוקט בלשון' 'ליגע לריק'. מעיר על כך הרבי, שלכאורה אינו מובן. כיצד ניתן להתבטא כך 'ליגע לריק', הרי קודם לכן ביאר אדמו"ר הזקן, כי על ידי שהאדם כופה ומכניע את היצר הרע, הוא גורם להתעלות של כבוד ה' למעלה מכל שבח אחר, 'אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין', איך אם כן עולה בדעת הבינוני שמאמציו ויגיעו הינם 'לריק' ?

משיב הרבי תשובה מפתיעה. כדי לכוף את הסטרא אחרא, אין צורך שהנפש האלוקית תתלבש בנפש הבהמית. אדרבה, הנפשות צריכות להיות נפרדות ומנוגדות, כך שכאשר תנצח הנפש האלוקית יהיה זה בלא הנפש הבהמית. וזאת היא הקושיה. למה היה על הנפש האלוקית להתלבש בנפש הבהמית.

המיקום בכיתה

זהו אולי גם עז ביטויו של הרבי 'להבל ולריק'. כדי לנצח את המלחמה די היה בחלוקת פקודות. די היה בחיילים. הרבי אומר והחסידים עושים. לשם מה אם כן היה צורך בכל העמל, במשך 40 שנות 'התלבשות'. אלפי שעות יחידות. ה'לעקח', הדולרים, המשקה, הכוס של ברכה. ברכת הבנים. על מה לחמתי בכל כוחי. לשם מה הנחתי את ה'לקוטי תורה' והתעסקתי אתכם. רק אחת שאלתי. שתפנימו. שתהיו חלק.

כמה יגיעות יגעתי בפארבריינגניש'ען שהחסידות תהיה מבוארת, שמנהגי חב"ד יובנו בחב"ד שבנפש, שאף סיפורי רבותינו נשיאנו יבוארו ויוארו באור יקרות. דברים שלא ראינו ולא שמענו אף אצל רבותינו נשיאנו. כה יגעתי שתבינו את המהלך הגאולתי בו אנו עתה נמצאים. שתהיו שותפים להכרה ששכינתא בגלותא זה דבר רע. והנה ברגע השיא ('די העכסטע צייט'), ברגע המכונן, אתם צועקים 'עד מתי', 'מפני הציווי'.. אין דבר מתסכל יותר.

40 שנה משקיע המלמד את כל כוחותיו בתלמידו. עונה לכל שאלה. 'מתלבש' בכל בעיה, אמיתית ודמיונית כאחד. מדריך בלב אוהב בכל צעד ושעל. והנה האבא נכנס לבחון את ההישגים, אבל הילד עסוק כעת. הוא מתקוטט עם חברו על מקומו בכיתה. 'זה אומר אני בראש, וזה אומר אני בראש'. צריך להבין, הוא מסביר בלהט. הויכוח הוא לא על המיקום. זה שולי. יש כאן עניין אידיאולוגי. החבר, עם כל הכבוד, איננו יכול לשבת בראש, זה לא ייתן כבוד לכיתה, וזה וודאי לא מכובד כלפי המלמד..

כיצד היה ר"א פאריז מגיב לשיחה?

האם לשם כך היה צורך בהתלבשות המתישה שלי ? שואל הרבי בכאב שאין לו מרפא. "בניי, בניי, להיכן הלכתם. מה קרה שכך עליי שכחתם?". בבא מתוך ניגונו של הסבא משפאלי. אולי הקריאה "בניי, בניי", היא איננה רק כתובת הנמען. אלא תזכורת. לעורר את נקודת ההתקשרות. להזכיר לנו כי הוא אבא ואנו בנים.

אכן לא מתאים שבן ישכח על אביו. יצא לכם אולי פעם לחשוב כיצד היה החסיד המסור, ר' אברהם פאריז ע"ה מגיב לשיחה של 'כח ניסן'?, לי נראה שאילו היה ר' אברהם נוכח בשיחה, היא לא הייתה כלל נאמרת. הכאב של הרבי לא היה בא לעולם. ר' אברהם, לא רק אמר שהוא בן. זאת הייתה כל אישיותו. כל הרמ"ח והשס"ה שלו 'אמרו' זאת. כאשר היה הרבי (הריי"צ) זקוק למזומנים, רץ ר' אברהם למכור את רכושו עבור הרבי. וכך כאשר דיבר הרבי על משיח, זה 'נגע' בו, עד 'הפיאטע' (העקב) שברגל.

הייתה גם בשורה ב'שיחה הידועה'. בשורה גדולה. הרבי אמר שעקשן אחד יכול להביא את השינוי. מספרים על אחד שהיה מטיף ללא הרף על הקמת הסנהדרין מחדש. אמר לו חברו: מאין תשיג 70 (!) חברי סנהדרין שונאי בצע?. השיב לו הלה: עם קצת כסף, נמצא גם שונאי בצע.. אך הבשורה היא שמספיק שונא גלות אחד.

תופעת היחיד

לאחרונה אנו עדים לתופעה מעניינת. התרחשויות ואירועים גדולים מתבצעים באמצעות יחידים. כל אחד מאיתנו יודע לתת לכך דוגמאות.

אנ"ש והתמימים, הצליחו לא אחת להוכיח שבגרות ואחדות הולכים שלובי זרוע יחד. שאבא הוא מעל הכל.

אם זה כל כך פשוט למה הגלות היא שיקרית כל כך, למה 'נדמה לו כהר'? אפשר לנצח את הגלות. דרושים עקשנים בודדים. יחידים. יחיד. ר' אברהם אחד. אחד היה אברהם. מאות פעמים שמענו את הרבי חוזר על ההלכה הידועה ברמב"ם כי בכוח מעשה אחד להכריע את העולם לכף זכות ולהביא ישועה והצלה. לפתע מקבלת ההלכה משמעות כל כך פשוטה. מימד כל כך תמים.

ישנן כל אחד מאיתנו: זה תלוי רק בי. רק בך. נזכור כולנו את הבטחת אבינו רוענו נשיאנו באחת מהתוועדויות קודש האחרונות (לע"ע): אט קומט אריין דעם רבי'ן.. און גיט א קוק אויף יעדער איינעם.. הנה כבר נכנס הרבי ונותן מבט על כל אחד.. אי אפשר לדמיין בושה גדולה מזו של בן ששכח על אביו. שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד.