"חייבים לחצות את הגלובוס" • הדרך חזרה למקום השליחות

לבוליביה היינו אמורים לחזור מזמן.
אבל התחלואה שם גבוהה מאוד ולא מראה סימני דעיכה, בתי הרפואה מלאים עד אפס מקום והמערך הרפואי בקריסה מוחלטת.

מטיילים- בוודאי שאין בתקופה הזו, אבל גם את בני הקהילה היהודית המקומית לא נוכל כמעט לפגוש. אמנם כבר אין סגר, מחשש, שהאנשים ימותו ברעב, אבל כולם חוששים לצאת מהבתים. לא נותרה לנו ברירה אלא להשאר בארץ.

לקראת פורים ידענו, שאני חייב לטוס לבוליביה.
מי יקרא במגילה, מי יחלק משלוחי מנות, ובכלל מי יביא את שמחת החג?
ואחרי פורים יגיע פסח. אמנם כולם מסוגרים בבתים, אבל חייבים לדאוג להם למצות ולצרכי החג.
אין אפשרות למשלוח אווירי ולא למשלוח ימי.
חייבים לחצות את הגלובוס, ולהגיע לבוליביה!

כל הנתונים הם נגדינו:
בארץ יש סגר ואין אפשרות לטוס בלי אישור חריגים מיוחד.
שבעה ילדים בדירה לא גדולה, בלי מוסדות חינוך, בלי גן, בלי מעון.
חורף, גשום, אי אפשר לצאת לשחק בחוץ.

אשתי מחליטה למרות הכל: "זו השליחות שלנו! זו האחריות שלנו! אתה תסע. ואני אסתדר."

רק קודם אכתוב לרבי באגרות קודש לקבל ברכה. בתשובה שקיבלה מהרבי מלך המשיח, הרבי ענה לד"ר שנוסע לשליחותו.

אני גם כתבתי לרבי. בתשובה שאני קיבלתי, הרבי מדבר על העניין לעורר את היהודים בקהילתו בחום ואור חסידי.

תשובות ברורות ונפלאות.

האישור המיוחל מגיע ביום שישי.
אני מיד מתקשר לסוכן. יש טיסה במוצ"ש. או ביום שני בלילה.
יום שני- זה מאוחר מדי. הטיסה מישראל לבוליביה אינה פשוטה עוברת דרך ניו יורק ומיאמי. אי אפשר לצאת מישראל ביום שני ולהספיק את הטיסה לבוליביה ביום שלישי.
אחרי יום שלישי, זה כבר מאוחר מדאי…
אין ברירה אלא לטוס במוצ"ש.

מרתון של אריזות. 50 קילו מצות. כמה קילו של שוקולדים למשלוחי מנות. ו… אני יוצא לדרך.

12 שעות טיסה מתל אביב לניו יורק. אחריה ניו יורק-מיאמי. מיאמי- ס. קרוז בוליביה. משם טיסה פנימית ללה פאז, עיר השליחות.

פה מתחיל הסיפור…

מותר להכניס לבוליביה עד 5 קילו דברי מאכל.
כל המזוודות עוברות שיקוף בכניסה.
כל מזוודה חשודה עוברת לבדיקה ידנית.

הפעם, אין לי סיכוי 'להחביא' שום דבר. פשוט, כל המזוודות, כולל תיק היד ותיק התפילין, מלאים דברי מאכל. רק דברי מאכל…

במהלך כל הטיסות אני מגרש את המחשבות הזרות. ומתחזק בבטחון.
אין סיכוי בעולם, שאחרי כל המאמצים של אשתי ושלי, המצות לא ייכנסו לבוליביה!

…..

אבל הכל קורה כצפוי.
אני נוחת בעיר ס. קרוז, מעמיס את החבילות- והמוכס מסמן לי לעמוד בתור לבידוק ידני…..
אם היתה לי מחשבה (אולי קצת יותר ממחשבה…) לנסות ולחמוק, הוא אומר לשוטר, שנמצא שם, שישים עליי עין…

פותחים את הקרטון הראשון. הכל אוכל.
את הקרטון השני, הכל אוכל.
תיק צד. הכל אוכל.
"אתה יודע שאסור להכניס מעל 5 קילו אוכל??"
….
לא עוזרים לי כל ההסברים.
שהגעתי במיוחד מארץ הקודש.
שאנחנו העם הנבחר.
שאני שליח הרבי.
שלקהילה לא יהיה מה לאכול בפסח.

הכל מוחרם!

רגע. "מותר לי 5 קילו. תביאו לי לפחות את זה."

הפקידה לוקחת אותי עם כל הכבודה למשרד ליד. שם יש משקל גדול. מעמיסה עליו 3 קופסאות של מצות. זנו. עברתי את ה-5 קילו…
ולי יש 24 קופסאות…

אני מתתחנן על נפשי. כפשוטו.

היא מתרככת קצת, אבל מסבירה לי, שהכל מצולם. ואם היא לא מחרימה, היא יכולה לאבד את מקום עבודתה. ובזמן קורונה, מקום עבודה הוא ממש יקר המציאות.

הפקידה ממלאת טופס. מחרימה את הקרטון. ושולחת אותי להביא אישור ממשרד הבריאות בעיר.

רק בעוד שעתיים ייפתח המשרד בעיר, אבל בכל מקרה יקח לך להגיע לשם שעה וחצי. אז זה בסדר…

אבל יש לי טיסת המשך?!
" זו לא בעיה שלנו". היא אומרת.
"תכין מכתב יפה, רשמי, מהקהילה היהודית. אולי זה יעזור." היא יועצת לי.

בדרך כלל, כשמחרימים דברי מאכל, במשרד הבריאות מסכימים הכי הרבה לשחרר רק עוד 5 קילו נוסף על ה-5 שמותר לכתחילה.

וגם זה- זה לא בקלות.
התהליך ארוך ומורכב:
א. צריך למלא מכתב בקשה בספרדית, ב3 העתקים.

ב. צריך ללכת לשלם מס ייבוא בבנק. יותר מ20$.

ג. צריך ללכת לשלם עוד איזשהו מס בבנק אחר. עוד 10$.

ד. צריך לחזור עם קבלות התשלום למשרד הבריאות, שם הפקיד ממלא טופס.

ה. לחזור אחרי 3 ימי עסקים לקבל את הטופס המאושר.

ו. לתאם עם פקיד של משרד הבריאות, מתי הוא יוכל לבוא לשדה התעופה לשחרר את מטען האוכל.

כל הטרטור הזה, יחד עם עלות המוניות והמס,
פשוט לא שווה את המאמץ. סך הכל 5 קילו אוכל.

רק 5 קילו.

הפעם, אין לי ברירה! חייבים את המצות. שלוש קהילות יהודיות בבוליביה מחכות למצות!

מצד שני- לי יש טיסת המשך היום. מחר כבר תענית אסתר. אח"כ פורים ושבת. ביום ראשון הכל סגור. וביום שלישי אני כבר אמור לצאת למסע חזרה…

בדרך הטבע, אין סיכוי לקבל את המצות בחזרה.
בעבר, כבר החרימו לקהילה היהודית משלוחי מצות. וגם אנחנו נאלצנו להבריח מצות דרך הגבול היבשתי עם פרו. עכשיו זה ממש לא מתאפשר.

אני עוזב את כל החשבונות. לוקח ממנה את הכתובת של המשרד ויוצא לאולם הנוסעים.

מהר רץ לארגן סים לטלפון, שיהיה לי קצת קשר לעולם החיצון. בהמשך מתברר עד כמה הייתי חייב את זה…

מברר היטב עם נהג המונית, שיש לו מזגן ברכב.
נכנסים לס. קרוז. עיר צפופה, חמה ולחה. פקקים. צפירות. וכמובן, המזגן לא עובד.
אני מתעצבן על הנהג "אמרת לי שיש מזגן".
"נכון" הוא עונה "יש מזגן. הוא רק לא עובד…"

מבקש דחוף מאשתי לכתוב לרבי.
ומתעודד!

בתשובה, הרבי מדבר על הענין של "פדה בשלום…"
ועל השפעת אור החסידות על כאלה שעדיין נמצאים ב'חוצה'…

תוך כדי הנסיעה, אני צריך להכין מכתב מהקהילה היהודית למשרד הבריאות….
השעה 7 בבוקר. עד שהמזכירה תגיע למשרד הקהילה, עד שיקלידו משהוא, עד שנשיא הקהילה יחתום…
ובכלל, צריך מכתב גאולתי. משהוא מעל הטבע. שגם הגוי יבין שהוא חייב לשחרר את המצות, במקום!

למזלי, יש לי אינטרנט. כותב הודעה לגברת בראל תחי' מהארץ, שעוסקת עבורי בתרגום מקצועי לספרדית.
היא מבינה את הסיטואציה.
"חזרנו משוק פורים, רק אוריד את הילדים מהרכב, ואכתוב מכתב".
בו זמנית, אני כותב למזכירת הקהילה, שאני צריך 'בלאנק' שלהם. וצילום של החתימה של הנשיא.

במהלך הנסיעה, מגיע אליי הטקטס של המכתב. צילום החתימה והבלאנק. אני שולח לחבר קרוב שמחבר את כל החלקים יחד. ושולח את המכתב להגהה לנשיא הקהילה.
ב"ה, הכל מאושר.

נוסע לאוניברסיטה המקומית, שם יש חנות שעוסקת בהדפסות. מדפיס את המכתב, צילומי דרכון ותעודת זהות של נשיא הקהילה. וממשיך למשרד הבריאות.

היום, כשהקב"ה סידר את 'גוגל מפות' אפשר ממש לעקוב אחרי כל הנסיעה.
שלושה רחובות לפני היעד, בום. תאונת דרכים.

הנהג פנה ימינה בלי לאותת. רכב נכנס בנו מהצד.
למזלי, המהירות דיי נמוכה כך שנגרם רק נזק פח.

הנהגים יוצאים ורבים ביניהם. אני יושב עצבני ברכב, מזיע כולי וחושב לעצמי: "למה צריך את העיכוב הזה? הרי גם ככה אין לי זמן…"

אחרי רבע שעה, הנהג נכנס לרכב עצבני כולו וממשיך את הנסיעה.

מגיע למשרד הבריאות. נשמע טוב. משרד. ובריאות.
אבל הקשר בין זה לבין המבנה שאני הולך אליו מקרי בהחלט.

רחבה מלאה אדמה, חול ואבק.
שני בניינים גדולים מאוד. מלוכלכים. ישנים. מאובקים.
בפנים מלא מלא אנשים. והרבה דלתות של משרדים פנימיים. בכל משרד כמה וכמה אנשים והררי ניירת.

למי אני פונה?
אני יוצא חזרה לראות בכניסה אולי יש שומר, שאוכל לשאול אותו, או מה. באותו רגע בדיוק, יוצאת מהבנין הפקידה משדה התעופה. זו שהחרימה לי את המצות!

היא סיימה משמרת לילה בשדה התעופה. נסעה למשרד להגיש את הניירת ובדיוק התכוונה לצאת לביתה.

בזמן שאני התעכבתי בגלל תאונת הדרכים, היא סיימה את ענייניה. אם לא הייתי מתעכב, לא היה לי שמץ סיכוי לפגוש אותה!
התזמון האלוקי מושלם.

היא מנופפת לי לשלום. ואני מיד ניגש אליה ומסביר לה שאני דיי אבוד פה. לא יודע למי לפנות. לא מדבר את השפה וממש חייב את העזרה שלה.

היא אומרת לי, "אין בעיה. בא אחריי. נדבר עם המנהל שלי". הולכים יחד למשרד שלו. הוא לא שם.

היא לוקחת אותי לכניסת עובדים. נכנסים ל'משרדים הגבוהים', שם היא פוגשת את המנהל שלה, שנמצא אצל המנהל שלו. היא מסבירה להם את הדחיפות. וכולנו יחד הולכים למנכ"ל…

פשוט ניסי ניסים. המנכ"ל מסתכל על המכתב- ומחליט לשחרר את המצות!

קוראים לאיזה פקיד זוטר שיסע איתי לשדה ושם ימלא את הניירת הנדרשת.

אני לא ממש מאמין למה שמתרחש!
היהודים מלה פאז, שעמדתי איתם בקשר כל הזמן ומכירים היטב את המציאות, גם הם אינם מאמינים.
כבר פעמיים קרה, שמשלוח המצות שלהם עם כל האישורים וכו' נתקע כמה חודשים במכס. והנה אני, בלי היכרות, בלי שפה, בלי כסף. מצליח ככה לשחרר את המצות… ובאופן מיידי!
אין מילים. אני בלי.. ובלי.. אבל הרבי מלך המשיח אתי!

חוזר לשדה התעופה. הפעם הנסיעה כבר לא מעיקה. לא החום. לא הלחות. ואפילו לא חסימת הכבישים על ידי הפגנה של רופאים ואחיות…
אחרי ניסים גלויים כאלה, הגשמיות פחות תופסת מקום…

ב"ה יש עדיין מקום על הטיסה הבאה ולקראת ערב אני כבר בלה פאז.
נופל שדוד לשינה. קם כבר לתוך הצום. תענית אסתר.

שליח של הרבי צריך לדעת לעשות הכל. אני לש מהר בצק ומכין אוזני המן. אורז עשרות משלוחי מנות. אורז עשרות קרטונים של מצות.
ומזמין את כולם לבית הכנסת. לקריאת מגילה באוויר הפתוח. מפגש 'קורונאי'.

לצערי, אנשים פה ממש ממש חוששים. בקושי הגיעו שנים עשר אנשים לקריאת המגילה. כל השאר צופים בנו בשידור חי.
בית הכנסת סגור כבר שנה!!!
אחרי הקריאה הם נשארים זמן ארוך. פשוט לשמוע עוד ועוד.

המשך החג עובר עליי מביקור בית אחד לשני.

בכניסה לכל בית, יש עמדת חיטוי. מרססים אותי באלכוהול מכף רגל ועד ראש. כולל סוליות הנעליים.

אחד היהודים המקומיים, מסביר לי:
"ככה זה שהמגפה משתוללת ואין שירותי רפואה.
הכל פה קרס. לא מכניסים לבית רפואה אנשים מעל גיל 60…
איבדנו כבר כמה וכמה חברים. זה לא צחוק.
אפילו את אחותי שנמצאת פחות מרחוב אחד ממני אני לא הולך לבקר."

משעות הבוקר המוקדמות וממש עד כניסת השבת אני עובר מבית לבית, מיהודי ליהודי. "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל…"

גברת …. הגיעה לבוליביה עוד לפני השואה. יש לה דרכון עם צלב קרס. קיבלה אותו בתור ילדה, אחרי שהנאצים עלו לשלטון. פה, לצערנו, יש לה דור רביעי של נישואי תערובת אבל היא כל כך שמחה לכל עניין של יהדות. בקושי נתנה לי להמשיך הלאה…

הדוד של … יהודי מבוגר. לפני שנה+ חגגנו בר מצוה לנכד של אחותו. אז הוא הסכים להניח תפילין לראשונה בחייו. בפורים הזה הייתה הפעם השניה. "ידעתי שאתה תחזור לפה" הוא אומר לי.

גברת … , יהודיה מבוגרת מאיסטנבול. היא עוד זוכרת, איך בילדותה הם היו מכים בכל שם של עשרת בני המן במשך זמן רב. "אין לי הרבה זמן, אני צריכה לסיים הכל לפני שבת. בשבת אני לא עושה כלום" היא אומרת בגאווה.

מר … הוא לא רוצה להפריע לאשתו החולה, שה' ישלח לה רפואה שלימה, אז יוצאים לעשות קריאת מגילה ברחוב הסואן.

עורך דין יהודי מקומי שמעולם לא הסכים להניח תפילין. למרות שמבקר בבית כנסת מידי פעם. הפעם, לא יכל לעמוד מנגד.
כשביקרתי בביתו אמרתי לו:
הפעם אי אפשר לסרב. הגעתי במיוחד מישראל עד אליך. אתה לא יכול להגיד לא.
הוא הפשיל את השרוול והניח תפילין.

זוכרים את הנס של חלוקת מצות בשנה שעברה,
בשיא הסגר פה. ממש לא יכולנו לצאת מהבית. אסור לצאת עם רכב. אין מוניות או תחבורה ציבורית. לא ידעתי איך לחלק את המצות?

יצאתי לדרך. עצר לי טרמפ רכב של הטלוויזיה. וכשהסברתי לו על מצות ועל פסח. "כן אני יודע מה זה פסח" הוא אמר "סבתא שלי הייתה יהודיה".
אתה גם יהודי! אמרתי בהתרגשות.
קוראים לו לואיס נמטלה. סבתא שלו התחתנה עם עם נוצרי לבנוני, והוא בן של הבת, יהודי.
בהמשך הוא לקח אותי ועזר לי שעות רבות בחלוקה.

השנה ניסיתי לפגוש אותו בכל התקופה שלי בבוליביה. אך לא הצלחתי.
ביום האחרון. ממש בבוקר של הטיסה, הוא אמר שיבוא בשעה 9.30.
בשעה 9.00 היית לי פגישה עם רופא ילדים יהודי. כך שהתאים לי הזמנים.
הבעיה. לואיס הקדים. הרופא נכנס ובדיוק לואיס מתקשר "אני פה בחוץ".

יש לי קצת בעיה להכניס אותו לקהילה. אמנם סבתא שלו יהודיה, אבל אבא שלו ערבי פרו-פלסטינאי. והקהילה לא יתנו לו אישור כניסה.

קבעתי איתו רחוב ליד. אבל כעת, מה עלי לעשות? להניח תפילין לרופא ולפספס את לואיס, או שמא להתנצל ולבקש מהרופא להמתין?
בלית ברירה אני בוחר באופציה השניה. רץ החוצה. לפינת רחוב. לואיס מחכה לי בתוך ג'יפ יוקרתי.
כולו התרגשות מהמצות. ומעצם המפגש.
אני נכנס לרכב. ואחרי כמה מילות נימוס, אני שואל אותו אם הוא יודע מה זה תפילין. "לא" הוא עונה.
הסבר קצרצר על המצווה, ולשמחתי הרבה הוא מוכן להניח תפילין. לראשונה בחייו!

תחנה את הרכב אני מבקש. תצא ממנו. תפשיל שרוול יד שמאל. וככה בזריזות אני מניח לו תפילין. "שמע ישראל…" הוא אומר.

לסיום אני מאחל לו מזל טוב. על הבר מצוה. "מה? עשיתי היום בר מצוה?" הוא אומר בהתפעלות "בדיוק היום אני צריך את זה. צריך קשר מיוחד עם השם"

קבענו שנתחיל ללמוד עוד על יהדות. ובריצה חזרתי לרופא שחיכה להניח תפילין יותר מרבע שעה…
לא נעים. אבל ב"ה עוד יהודי יצא מגדר של קרקפתא דלא מנח תפילין…

וככה אני מלקט "לאחד אחד" סיפורי נשמות ודמעות…

אנשים מתרגשים.
אני פוגש אותם, אחד אחרי השני, עם דמעות בעיניים. הם מסבירים לי, עד כמה שימחתי אותם, ואיך הגעתי אליהם כמלאך מהשמיים.

ואני מסביר להם, ש"לא, לא מלאך מהשמים, אלא שליח מהרבי, שחושב ודואג לכל יהודי. גם אם צריך בשביל זה לעבור 4-5 טיסות ו90 שעות בדרכים"…

ניסיתי להזמין את עצמי לכמה מבני הקהילה ( כמובן שאביא את תבשילי השבת שלי ). לצערי, בני הקהילה כל כך מפוחדים מהקורונה, בפרט שאיבדו כמה מתוכם במגיפה, ואף אחד לא הסכים….
כך יצא, שאת סעודת החג ואת סעודות השבת כבר אכלתי לבד.
אני, שרגיל לסעודות שבת וחג של עשרות ומאות, ולהמולת ילדים בלתי פוסקת, פתאום מוצא את עצמי בודד לעד השולחן.
הבית ריק. מתחם בית הכנסת, בו אנו גרים, כולו שומם.
אם לה' נאה ללקט "אחד אחד בני ישראל" , אז בטח גם לי.

אם נשארתם אתי עד כה, מה נותר לי לבקש מכם?

כדי לחזור לביתי ולמשפחתי, צריכים אישור מיוחד… ולזה צריך רחמי שמים…
אז כמו הרבנית של הצמח צדק, טוב שתגידו קאפיטל תהלים להצלחתי במשימה.

ואתם יודעים מה, מי שממש רוצה גם להשתתף איתי, ע"י עזרה בכיסוי ההוצאות- גם זה לא יזיק אלא ממש יועיל.

לתרומה לבית חב"ד בוליביה

או צרו קשר:
http://Wa.me/59176569770

איציק קופצ'יק. בשליחות המלך, לה פאז, בוליביה.