הווי מתלמידיו של הרב קותי ראפ

שניאור חביב, בית משיח

1.

הדבר הראשון שהרגשתי כששמעתי על התאונה הנוראית שלקחה לנו את הרב יקותיאל ראפ ע"ה, היה עצב. פשוט נהייתי עצוב. בהתחלה לא ידעתי להסביר לעצמי מדוע דווקא עכשיו, אבל הרגשתי צביטה כואבת בלב.

בתקופה האחרונה הלכו לעולמם יותר מידי אנשים גדולים ודגולים. רבנים, שלוחים, המזכיר של הרבי. מנהיגים דגולים משכמם ומעלה, גאונים, חיילים נאמנים שחוללו מהפכות, אנשים שהיו חלק מתבנית חיינו, שגדלנו על שמם ונוכחותם, אנשים שהשפיעו והטביעו את חותמם על תנועת חב"ד, על היהדות ואולי אפילו עלינו באופן אישי. אנשים שכאשר תמונתם הופיעה במסגרת שחורה באתרים החב"דים, התחושה הייתה שתם עידן, שחב"ד כבר לא תהיה אותו דבר, סוג של 'החיים עצרו מלכת'. מסוג האירועים שתמיד תזכור היכן היית ומה עשית כששמעת על זה לראשונה.

אני לא יודע אם זה פוליטקלי קורקט לדבר ככה, אבל אמש, כשהתחילו לזרום הידיעות על מה שקרה שם באמפייר בולוורד, לא הרגשתי שהשמש עצרה מלכת, או שחב"ד תיראה אחרת. סתם הייתי עצוב, עצוב מאוד ותהיתי כמה מוזר ייראה 770 בלי אחד מעמודי התווך שלו.

כשהתחילו לזרום התגובות בווצאפ, ולאחר מכן באתרים החב"דים, האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בראש – היה אהרון הכהן ואז הבנתי מה היה כל כך מיוחד באיש הלא-גדול הזה שעשה אותי כל כך עצוב.

בדיוק כמו אהרון הכהן, שכל עם ישראל, גם הנשים והילדים בכו והתאבלו במשך שלושים יום, אפילו יותר ממה שהתאבלו על משה רבינו, לא בגלל שהוא היה מנהיג כריזמטי או גאון אדיר, אלא פשוט מחמת אהבתו לכל אחד. אהרון הכהן, למרות כהונתו הרמה, היה מכתת את רגליו במחנה, דורש ומתעניין בשלום כל אחד ומשכין שלום בין איש לאישתו / שכנו / רעו. והאהבה הזו חזרה אליו כמים הפנים לפנים. וזה מה שחשתי בין השורות של הסיקור והדיווחים באותו לילה.

וזה היה בעיני הרב קותי, הוא היה איש שלמרות כל עסקנותו ופעלתנותו, למרות שהתפקיד הרשמי שלו בישיבה במשך עשרות שנים היה לא פחות ולא יותר מאשר – משגיח! הוא פשוט לא הצליח לייצר לעצמו אויבים. גם לו רצית, היה פשוט בלתי אפשרי לשנוא אותו או לכעוס עליו.

2.

מטבע הדברים, במקרים כאלו, כל אחד מנסה להיזכר ב'קותי שלו'. הנה שני פוסטים שקיבלתי בווצאפ מכלי ראשון על דמותו של הרב ראפ. שמאששים את התחושה שלי. כמובן תוך השמטת השמות, משום שלא ביקשתי אישור לפרסום הדברים.

"כל רגע שאני חושב עליו, עולות לי דמעות" כתב לי חבר קרוב וכיום שליח מפורסם. "בזכותו זכיתי להיות ב'קבוצה'… באתי לקבוצה בלי אפידייויד ובלי כסף לשכר-לימוד. ישנתי במסדרונות של 1414 שרק נפתחה אז מחדש, וההנהלה ניסתה לגרש אותי. קותי היה האיש שהציל אותי, הוא דאג לי בסוד לאפידייוויד מאיפשהו,  ודאג שאסע למונטריאול כדי לעשות שם את הוויזה ועקב אחרי כל התהליך עד שהסתדרתי, אחר-כך דאג לי לסושיאל סקיוריטי, כדי שאוכל לסדר עניינים חשובים שהייתי אמור לסדר שם. ולסיכום, איש חסיד אמת עם אהבה מעשית אמיתית לבחורים"

חבר אחר, ר"מ ומשפיע באחת הישיבות בארץ כתב כך: "כשהייתי ב'קבוצה', אבי שיחי' בא לבקר אותי, הוא עדיין לא היה חב"דניק אז. עשיתי לו היכרות עם הרב ראפ, אותו הערצתי מאוד וידועים ומפורסמים אין ספור הטעמים לכך.

תוך כדי שיחת התוועדות הרב ראפ הבין שיש ענין גדול לקרב את אבי שיחי' לאילנא דחיי ולליובאוויטש, ובפרט שבנו כבר בקבוצה. למחרת הוא קרא לי והעניק לי דולר של הרבי עבור אבי שיחי'. חבל על דאבדין ולא משתכחין, ובלה"ק – אין דברים כאלו".

לתגובות: shneorc@gmail.com