המנעול שלא נפתח • אחרון חביב

את הרב שמעון אלהרר מנהל בית חב"ד באזור ים המלח, אני מכיר מכמה בר-מצוות שעשינו יחד לילדים מתל אביב שבחרו לרדת למקום הנמוך בעולם כדי לעלות משם לתורה. בעקבות הכתבה המרתקת שהתפרסמה כאן בשבוע שעבר על הרב פישל ג'ייקובס והרב יצחק פרנסיס, שוחחתי השבוע עם הרב אלהרר. הסיבה הרשמית הייתה החלטה של מערכת עולמות לגוון את מדור 'נקודת מפגש' ולהביא את גם סיפורים של בתי חב"ד בארץ הקודש. בית חב"ד ים-המלח נראה לי מקום קסום כדי לרענן קצת את המדור והתקשרתי לראיין את הרב.

בתום הראיון סיפר לי הרב שני סיפורים שכל אחד מהם השאיר אותי עם תובנה חשובה. וכה סיפר הרב אלהרר:

"זה היה בסתם יום של חול, לא יום של בר-מצוות או פעילות מאורגנת כלשהי, והחלטנו לעלות להר למבצע תפילין שגרתי.

למצדה מגיעים כמיליון תיירים בשנה. חלקם ישראלים ורובם מחו"ל, יהודים ושאינם. כרגיל, כדי להוסיף לחוויה ולמשוך תיירים לקיים את המצווה, לבש את התחפושת המפורסמת שלו והופיע בתלבושת המסורתית של יהודי מצדה.

התחפושת של צחי תמיד עובדת. קבוצת תיירים שעלתה להר, ניגשה לדוכן וכמה מהם ביקשו להניח תפילין. משום מה, החלה להתפתח שיחה בינינו לחברי הקבוצה וסיפרנו להם על בית הכנסת וארון הקודש שבנינו בדיוק במקום שבו היה קיים בית הכנסת של מצדה.

מבחינתנו יש לארון הקודש במקום משמעות אדירה. משום שהוא הוכחה שעם ישראל חי, ואלפי שנים אחרי שהרומאים גדעו באכזריות את החיים היהודיים על ההר, הנה שוב קוראים בו בתורה כשעם ישראל חי והרומאים נזרקו מזמן לפח האשפה של ההיסטוריה.

זה היה עוד בטרם הבאנו למקום את הסופר סת"ם שיושב במקום. וביקשנו לפתוח את ארון הקודש ולהראות להם את ספר התורה. אלא שאז משהו החל להסתבך. הכנסתי את המפתח למנעול כדרכי מידי יום, אבל הארון הכבד סרב להיפתח. ניסיתי כך ואחרת, שפשפתי, הפכתי, מלמלתי אך כלום לא עזר. הכספת סירבה ללוף פעולה.

הזמן עבר, כולם עמדו מסביבי בחצי גורן והמתינו לפתיחת הדלת. חשתי את המבטים צורבים בגבי. הרגתי מבוכה גדולה, נהיה חם, חלק מחברי הקבוצה התחילו לאבד סבלנות וביקשו להמשיך בסיור וחלק אחר המתין בסבלנות מאופקת.

אני נלחצתי. פחדתי גם כי ארון הקודש היה כספת גדולה ומאסיבית, ואם משהו התקלקל במנעול, זה נהיה סיפור מההפטרה. פחדתי גם משום שזה מעולם לא קרה לי, ואמרתי לעצמי שאם זה קרה, אז זה יכול לקרות גם ביום שמשפחות מחכות לבר-מצוה ואז בכלל הסתבכנו..

אחרי יותר מחצי שעה של מאמצים לפתוח את המנעול, נאלצתי להיכנע. הייתי מאוד מאוכזב. התנצלתי בפני חברי הקבוצה שנשארו ורשמתי לעצמי לטפל בארון הקודש. למחרת הגענו להר, בניסיון אחרון טרם הזמנת מומחה לכספות, עשיתי שוב ניסיון אחרון לפתוח את הכספת. למרבה הפלא, המפתח הסתובב כמו חמאה רכה, ארון הקודש נפתח בסיבוב הראשון ומאז לא נתקע שוב לעולם.

עבר זמן, הספקנו לשכוח לגמרי מהתקרית המביכה והמוזרה. יום אחד, הרב פרנסיס נכנס למסור הרצאה באחד ממלונות ים המלח. כשאחד האורחים פנה אליו באנגלית, "כבוד הרב זוכר אותי"? הנחתי אצלך תפילין במצדה.

"אתה יודע כמה הניחו אצלי תפילין"? חייך הרב פרנסיס בנימוס ופנה להמשיך. אבל האיש לא הירפה. "היית לבוש בתלבושת עתיקה", הוא אמר, "אני צריך לזכור מתי אני לא לבוש כך", חייך שוב צחי. "כבוד הרב, אתה חייב לזכור אותי", התעקש האורח, "רציתם להראות לנו את הספר תורה אבל ארון הקודש לא נפתח לכם, אתה זוכר"?

בינגו. נפל האסימון. "בטח שאני זוכר" הוא אמר.

"ובכן", אמר האיש, "אני מתרגש, אתה חייב לשמוע את הסיפור שלי".

"לא יודע אם אתה זוכר", סיפר האורח, "הייתה אז לידי מישהי. אותה אחת, אינה יהודייה. הכרנו אז כבר כמה שנים ותכננו טיול גדול לארץ הקודש שבסיומו היינו אמורים להינשא. אבל משום מה, כשהגענו ארצה, החלו לקנן בי ספקות בקשר למהלך. לא שיתפתי אותה במה שעבר עלי, אבל כל הטיול הייתי קרוע מבפנים.

כשהגענו להר, והצעתם לנו להניח תפילין, התפללתי לה' וביקשתי שישלח לי סימן. אם אקבל סימן ברור מהשמיים, אמרתי לעצמי, אפרד ממנה.

אתה כבר יכול לנחש מה היה הסימן, כל ניסיון כושל של החבר שלך לפתוח הארון, היה עבורי סימן נוסף. הרגשתי שמישהו שם למעלה שמע את תפילתי.

חזרנו לבית מלון והודעתי לה על רצוני להיפרד. זה לא היה קל, אבל ברוך ה', מיד לאחר מכן פגשתי את כלתי לעתיד יהודייה כשרה. וטוב שאני פוגש אותך כי מאוד הייתי שמח שתגיעו לחתונתי שתתקיים כאן בישראל כדת משה וישראל.

זה הסיפור שסיפר לי הרב אלהרר. "תאר לעצמך, כמה פעולות כאלו פשוטות נעשות בכל יום על ידי אלפי השלוחים של הרבי בכל העולם, כמה סיפורים משמעותיים יכולים להתגלגל מזה בלי שבכלל נדע", אמר לי הרב אלהרר. ואני חשבתי שני על כל הדלתות שלא נפתחו, המנעולים שנתקעו, והאכזבות שאכלנו. כמה חסד עושה איתנו בורא עולם כשהוא פותח מידי פעם טיפ טיפה את הווילון ונותן לנו הצצה אל מאחורי הקלעים. רק כדי שנבין, שבסופו של דבר, אנחנו לא מבינים.

לתגובות: shneorc@gmail.com