טראמפ או ביידן מי עדיף • טור דעה

טראמפ או ביידן. מי עדיף?

בחודשים האחרונים האוירה הישראלית היתה חדורה באוירה טראמפיסטית.

נו, בטח. מי לא ייחל שטראמפ יבחר שוב? הבנאדם מאמין בבורא עולם (מבלי להכנס לדקות ענין השיתוף של הנצרות), העביר את השגרירות לירושלים, שיחרר את רובשקין ועוד.

אך אילו היתה בשאיפה טראמפיסטית זו "הכרת הטוב" גרידא. דיינו.

אממה, לאוירת הטראמפיזם הצטרפה והתעצמה לה התחושה האוילית ש"אין לנו על מי להשען אלא על דונלאד טראמפ".

אז הנה ברצוני לנפץ אשליה כוזבת זו, ברצוני להציג התפתחות חיובית היכולה לבוא לנו – בני ישראל – דווקא מעלייתו של ד"ר ג'ו ביידן.

במשך דורות רבים עם ישראל היה נע ונד בין הגויים. הביטחון של היהודי היה תלוי במלך/נסיך/פריץ/בישוף המקומי, וזה היה נתון לגחמותיו הקפריזיות וללחצים כאלו ואחרים.

מאז הוקמה המדינה, חזר הביטחון של היהודים להיות נתון בידי יהודים.

חייבים לציין שחיילי צה"ל, כמו גם הדרג המדיני הנחוש להגן על גבולות ארץ ישראל, אלו מהם שעושים מלאכתם נאמנה, ברור שהם מקיימים מצוה רמה ונישאה מן התורה. מצוות "לא תעמוד על דם רעיך – וחי אחיך עמך".

אמנם, בין שלל הפוליטיקאים ישנם תפיסות שונות של הנהגה ביטחונית.

וכאן מגיע לב הענין:

ישנם בקרב הפוליטיקאים שלנו, ובראשם מר בנימין נתניהו, גישה ביטחונית הגורסת שאמריקה יעזרו לנו להתמודד עם האיראנים/החיזבאלה/החמאס… כשנרצה להחיל ריבונות על יהודה שומרון וירושלים העתיקה, זה צריך להיות אך ורק בתיאום איתם… כאילו כאילו (ר"ל) אין לנו את התנ"ך, אין לנו את ההבטחה האלוקית בברית בין הבתרים "לזרעך נתתי את הארץ הזו". ומשכך, זקוקים אנו לאישור האומות מאוחדות (U.N). זקוקים אנו לאישורו של הדוד סם מארה"ב להחיל ריבונות ולהגן על גבולנו הצפוני מפני האיראנים.

זהו שלא.

לא אלמן ישראל.

ה' נתן עוצמה לצה"ל. בניסי ניסים, ולמרות האמברגו שארה"ב וצרפת החילו על עם ישראל לפני מלחמת ששת הימים היה ניצחון ניסי-אלוקי מובהק.

אלא שמאז זרמו הרבה מים בירדן.

הניצחון האלוקי המזהיר הלך והתמסמס לו בחסות הפוליטיקאים שלנו שהחלו לדון איזה שטח כבוש ואיזה שטח לא וכו' וכו'.

באותם ימי ניסים, זעק הרבי מלך המשיח כנגד אותם פוליטיקאים רופסים וחסרי האמונה. אותם פוליטיקאים שמלכתחילה לא רצו לכבוש את העיר העתיקה, ושהזדרזו למסור את מפתחות הר הבית לווקף. (באותם ימים ממשלות ישראל הכחישו את דברי הרבי מכל וכל, אך בחלוף השנים התבררו פרוטוקולים מישיבות הממשלה בימי המלחמה והתברר שאפילו המפד"ל דאז לא רצו לכבוש את ירושלים. הירדנים פתחו במלחמה ואילצו את עם ישראל לכבוש את עיר הקודש).

הפוליטיקאים שלנו יהודים הם, אי לכך הם מתנדנדים בין אומץ יהודי לבין רפיסות פוליטיקלי-קורקט'ית בבחינת "מה יאמרו הגויים".

כך היה מר מנחם בגין ז"ל, מצד אחד היה יהודי גאה, הוא זה שדחף בכל המרץ לכבוש את עיר הקודש, אך מצד שני בעלותו על כס השלטון ועם הלחץ האמריקני הוא נסוג מסיני ומחבל ימית. הוא הראשון – לדאבון לב – שנתן הכרה ואטונומיה לעם (המומצא) הפלסטיני.

את אותה מורשת אמיצה/רופסת ממשיך מר נתניהו, מצד אחד הוא נעמד על רגליו האחוריות בממשל אובאמה ולא איפשר – למרות הלחץ העצום – לעשות הסכמי שלום/חלום מטורפים כרבין ושות'. מצד שני מר נתניהו מוכן בחפץ לב להעניק 70% מיו"ש למדינה ערבית.

והנה עוד דוגמא מובהקת לרפיסות וחוסר האמונה.

הר הבית הוא המקום המקודש לנו, הר המוריה, מקום העקידה, כפי שקראנו בפרשת וירא. אליו כמהנו, ועדיין כמהים זה אלפיים שנה, חייבים לציין זאת, לא חלמנו בגולה להיות עם חופשי בארצו נוסח ה"מודל הציוני".

והנה בהסכמי שלום עם האמירויות נכנס לתוך ההסכם סעיף המאפשר לערבים לעלות להר המקודש לנו.

בעיני היהודי המאמין נודף מהסכם זה חוסר אמונה עמוק. כמובן שיהיו מי שיגידו שאין ברירה וכו'. ובפרט שאסור לנו לעלות לחלקים המקודשים בהר הבית (ולכן הרבי שלל עליה מכל וכל להר שמא יעלו למקומות אסורים).

זה נכון, ועדיין אני – נאיבי שכמותי – לא מסוגל שלא להצטמרר מטרוף הדעת וקהות החושים היהודיים, שהגיעו לרמה כ"כ נמוכה עד שמוכנים להפקיר את הקדוש והיקר לנו לערבים ערלי לב, ועוד לומר שזה מחוסר ברירה. כאילו "הר הבית לא בידינו".

שוין. עצוב. הבה נתקדם למעשה.

הנה דוגמא מובהקת נוספת, והיא העומדת למעשה על הפרק:

כאשר סאדאם חוסין ימח שמו הכריז שהוא בונה נשק גרעיני כדי למחות את עם ישראל בארצו, הלך מנחם בגין וגילה אומץ, שלח מפציצים באמצע חג השבועות כדי לפוצץ את האיום הגרעיני.

כך גם מר אולמרט, בהיותו ראש ממשלה, וברגע של אומץ לב שלח מפציצים ופוצץ את הגרעינים, שסוריה – בחסות באשאר אל אסד ימ"ש – הכינה לנו.

ומה עושה מר נתניהו עם האיום האיראני? שולח לאובמה, לטראמפ, ועכשיו אולי לביידן.

תקוותי ותחושתי שביידן יחזיר את ההסכם של אובמה לטובת האיראנים וזה יאלץ את מר נתניהו להבין ולהפנים את אותו משפט עתיק שאמר בשעתו מר בן גוריון: "לא משנה מה יגידו הגויים, משנה מה יעשו היהודים".

כך היא דרכו של עם ישראל בחסות התורה:

"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

זוהי מן נוסחת 'דווקא' שכזו:

"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

תקוותי ותחושתי,

שכשם שבמשך כל הדורות הלחץ של הגויים דחף את היהודים לזרועו של הקב"ה.

כך גם הפעם,

ככל שהלחץ מצד ביידן והאו"ם על ישראל יגבר, כך תגבר לה האמונה בקרבנו.

ואם תרצו זו גמרא מפורשת (סנהדרין צז.ב):

רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין אמר ליה רבי יהושע אם אין עושין תשובה אין נגאלין אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב".

אינני סבור שג'ו ביידן הולך לגזור גזירה איומה כהמן "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנעד ועד זקן טם ונשים ביום אחד".

אך לפי תחושת האבל שבקרב רבים רבים, זה נודף כאילו כבר נגזרה הגזירה האיומה…

לו יהי כן:

"מלך קשה כהמן, בחסד וברחמים".